דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
23 באפריל 2012 | מהדורה 64

נאמן לעצמנו

לפני מספר שבועות הלך לעולמו פרופ' אילן גור-זאב, שהיה במשך שנים רבות איש מחנה השמאל האנטי-ציוני. בשנותיו האחרונות שב אל הציונות, כשהוא מפגין אומץ לב אישי ונכונות לשלם את מחיר המסומנים. אלחנן יקירה מבכה את לכתו של אדם בעל קול ייחודי בישראל העכשווית

פרופ' עמנואל סיוון פרסם לא מכבר רשימה קצרה ב"הארץ" שבה סיפר על סירובו של המלומד והוגה הדעות הצרפתי החשוב ז'אק ראנסייר להיענות להזמנה לבקר בישראל. ראנסייר היה אמור להשתתף באירוע שעניינו התנגדות לכיבוש והוקעתו. אנשי BDS (תנועה הקוראת להחרים את ישראל ולהטיל עליה סנקציות) פנו אליו בדרישה שידחה את ההזמנה, והסבירו לו שהמוסד המארגן את הכינוס – אוניברסיטת תל אביב – איננו פעיל דיו במאבק נגד הפגיעה במוסדות האקדמיים בפלסטין הכבושה. החרמתו של כינוס אנטי-כיבוש, בשם המאבק בכיבוש, איננה אבסורד כפי שהיא חרפה, שכן בראש ובראשונה היא מדגישה את חוסר היושר האינטלקטואלי הקיצוני שבמסע האנטי-ישראלי: לכאורה מדובר במאבק נגד הכיבוש, אבל מן העובדה שמחרימים גם את האנטי-כיבוש, מסתבר שהמאבק הוא בעצם נגד כל מה שניתן לקרוא אותו "ישראלי".

אילן היה "שם", היינו  ב”שמאל" הפוסט-מודרני והפרוגרסיסטי. במובנים רבים הוא גם נותר שם. אבל הוא החליט לחזור בו מן האנטי-ציונות המפעפעת בשמאל הזה, ושהוא היה שותף לה במשך זמן רב. היכולת לחזור בך ממה שעשית ואמרת וכתבת (ואילן כתב הרבה) במשך שנים רבות, הנכונות להיות לקלס ולמשיסה בידי חבריך לשעבר נובעים מנכונות לשלם את המחיר, ולפעמים המחיר שמשלמים הוא מחיר אישי ונפשי גבוה

בין חרם בוטה לחרם אפור

בחודש מרץ התקיים גם שבוע אפרטהייד-ישראל בקמפוסים רבים ברחבי אירופה ואמריקה הצפונית. ולא במקרה. הדגם של BDS הוא המאבק נגד משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. אבל אם היה אפשר לקיים בתקופת האפרטהייד כינוס אנטי-אפרטהייד באוניברסיטת קייפטאון, למשל – ונראה שדבר שכזה לא היה בגדר האפשר – לא סביר שפעילי האנטי-אפרטהייד בעולם היו קוראים אז לאינטלקטואל חשוב, שהיה מוכן לשים נפשו בכפו ולהשתתף בכינוס הזה, להימנע מכך. אם כי קשה לומר שמארגניו של האירוע באוניברסיטת תל אביב הם מנדלה; אדרבה, הם מבניה ומבנותיה המפונקים ביותר של החברה הישראלית. כפי שאומר עמנואל סיוון בצדק רב, צעדו של ראנסייר הוא צעד של פחדנות. אני אומר זאת, אגב, בצער רב, מפני שאני מכיר ומוקיר את עבודתו. בחוגים מסוימים צריך אדם בימינו להיות בעל אומץ לב ועמוד שדרה מוסרי כדי להיענות להזמנה ישראלית. אין זו גוזמה; לצד החרם הגלוי, לצד הקריאות המפורשות והבוטות להחרים את ישראל, מתקיים גם חרם "אפור". אין משיבים להזמנות, מתחמקים בדרכים מדרכים שונות, מוצאים תואנות לבטל ברגע האחרון את הביקור המתוכנן.

כמו רבים אחרים הנכנעים ללחצים גלויים וסמויים מן הסוג הזה, גם ראנסייר הוא מוג לב. אבל יש גם אחרים. כמו שקרה כבר יותר מפעם אחת בהיסטוריה, היחס ליהודים – והיום לישראל – הוא מבחן עליון של יושרה, מין נייר לקמוס מוסרי: מן הצד האחד הראנסיירים ובעלי בריתם, ומן הצד האחר אלה המסוגלים לעמוד באומץ וביושר בפרץ האופנה האחרונה. לא מזמן הלך לעולמו בטרם עת אילן גור-זאב. אילן היה מודל של אנטי-ראנסייריזם. את אילן הכרתי מעט, בעיקר על רקע מעורבותו בוויכוח בין ה"ציונים" ל"פוסט/אנטי-ציונים" המתחולל במקומותינו בשנים האחרונות. הוא היה מאלה שחשבו שהאנטי-ציונות היא צורה של פשיטת רגל מוסרית. אבל הוא גם גילם באישיותו ובחייו את היושר ואת אומץ הלב שמתנגדיה של האנטי-ציונות, סרבני הראנסייריזם, זקוקים להם לעתים קרובות. לפני שנים אחדות הוא בא לדבר בסמינר המחלקתי של החוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית. הדברים שאמר דומים בעיקרם לדברים שכתב במאמר שפרסם ב"ארץ אחרת" בערך באותה תקופה, ולדברים שאמר וכתב בהזדמנויות אחרות. אבל מה שהרשים במיוחד בהופעה לפני חברי החוג לפילוסופיה בירושלים היתה היכולת הנדירה לספר בגילוי לב ובאומץ את הדרך שעשה בשנים האחרונות. שכן אילן היה "שם", היינו ב”שמאל" הפוסט-מודרני והפרוגרסיסטי. במובנים רבים הוא גם נותר שם, כלומר קרוב למקום שז'אק ראנסייר נמצא בו. אבל הוא החליט לחזור בו מן האנטי-ציונות המפעפעת בשמאל הזה, ושהוא היה שותף לה במשך זמן רב. היכולת לחזור בך ממה שעשית ואמרת וכתבת (ואילן כתב הרבה) במשך שנים רבות, הנכונות להיות לקלס ולמשיסה בידי חבריך לשעבר – כל אלה הם בדיוק הדברים שאין לראנסייר. בניגוד למלומד הצרפתי, יצא הפרופסור הישראלי נגד חבריו לדעה ולאידיאולוגיה. הוא אמר בקול ברור ורם את מה שרבים אולי מסכימים לו, אבל חוששים לומר אותו. הוא היה מוכן לשלם את המחיר, ולפעמים המחיר שמשלמים הוא מחיר אישי ונפשי גבוה. יש מי שמוכנים לשלמו ויש כאלה – והם רבים מדי – שאינם מוכנים.

אבל לא רק אומץ נחוץ כאן, אלא גם ובעיקר יושר אינטלקטואלי. ההכרה, שלמרות הכל האנטי-ציונות היא שערורייה מוסרית, מחייבת מידה גדושה מן הסגולה הזאת. למרות הכל כי, כמובן, סיפורן של ישראל ושל הציונות יש לו פנים הרבה. לא תמיד פשוט לחדור מבעד למעטה העבה של מיני ביקורת ותיאורטיזציה שונים ומשונים (בחלקם אפילו מוצדקים) המופנים נגד ישראל, ולראות שהמתקפה האידאולוגית על הציונות, על ישראל ועל תוקפה של התביעה להגדרה עצמית של העם היהודי, היא גם שקרית מן הבחינה העובדתית, גם מופרכת מן הבחינה האינטלקטואלית וגם (ובעיקר) שערורייתית מן הבחינה המוסרית.

לא כולם מחרימים את ישראל. נהפוך הוא – הרוב נענה להזמנות, וכינוסים בינלאומיים למכביר מתקיימים בארץ. אבל ראנסייר איננו בודד במערכה. רבים מסרבים לבוא, והחרמתה של ישראל היא תופעה ממשית. גל אנטי-ישראלי שוטף היום חלקים גדולים של האינטליגנציה המערבית (וישראלים רבים משתתפים בו בחדווה). מי שמתבונן מעט בתופעות האלה איננו יכול שלא להשתאות לנוכח עוצמת השנאה המכוונת כלפי ישראל; לנוכח הקלות הבלתי נסבלת שבה השקרים המופרכים ביותר בגנותה מופרחים לאוויר העולם ומתקבלים כאמת, או לפחות כדברים שיש לשקול אותם בכובד ראש (ראו התקבלות ספרו של שלמה זנד בעולם); לנוכח ההפקרות שבה קוראים רבים, בהם ישראלים, להחרמתה, כדי להביא בסופו של דבר לביטול אופייה היהודי. אילן נמנה עם המשתאים. היכולת להשתאות, או לבקר את הביקורת, היא מצרך נדיר. היא מציינת את קו הגבול שמפריד בין יושרה ואומץ לתפלות ופחדנות.

מה שעומד על הכף

אני כותב את הדברים האלה ימים אחדים לפני המועד שבו אמור להתקיים דיון פומבי על "ציונות ואנטי-ציונות". העילה לדיון היא צאתה לאור של חוברת מיוחדת של כתב-העת הצרפתי Cités, שהוקדשה לנושא הזה וכוללת מאמרים של "ציונים" ושל "פוסט/אנטי-ציונים" (רוב הכותבים הם ישראלים). פרסום החוברת הזאת בימים האלה רק נותן משנה תוקף לדברים שנאמרו לעיל על הקושי הגדול להשמיע קול כקולו של אילן גור-זאב במקומות שבהם הרבים מקשיבים לקולו של ז'אק ראנסייר: עד עתה, ככל הידוע לי, לבד מרשימה קצרה וסתמית למדי ביומון החשוב "לה מונד", לא היו כל התייחסויות לאותה חוברת בתקשורת הצרפתית. למרות העיסוק הבלתי נלאה בישראל ובמוצאותיה, נראה שהשאלות העקרוניות הקשורות בה מעניינות פחות, ושהקול הישראלי, בעיקר אם איננו "ביקורתי" לא מסוגל למשוך שומעים רבים.

בחוגים מסוימים צריך אדם בימינו להיות בעל אומץ לב ועמוד שדרה מוסרי כדי להיענות להזמנה ישראלית. אין זו גוזמה; לצד החרם הגלוי, לצד הקריאות המפורשות והבוטות להחרים את ישראל, מתקיים גם חרם "אפור". אין משיבים להזמנות, מתחמקים בדרכים מדרכים שונות, מוצאים תואנות לבטל ברגע האחרון את הביקור המתוכנן

רוב המאמרים הכלולים בחוברת מוקדשים לניתוח היבטים כאלה ואחרים של ההיסטוריה הציונית, או של ההוויה הישראלית. רובם מנסים לספר את סיפורה של התנועה הציונית ושל המדינה שהקימה, להסביר לקורא הזר מנין צמחו, ומדוע אין פסול עקרוני ברעיון הציוני, מן הבחינה המוסרית, המשפטית, ההיסטורית או הפוליטית; מקצתם מונים את חטאיה של ישראל ושל החברה הישראלית, ומאמר אחד או שניים גם מבקשים להוכיח שאין למדינה היהודית תקנה בדיעבד ולכתחילה. גם אני תרמתי מאמר שבו ביקשתי להציע בו הסבר לטיבם של הציונות, של ההרפתקה הישראלית, של החברה הישראלית, של היחסים בין יהודים וערבים כפי שהם נגזרים – או אינם נגזרים – ממימושה של התביעה היהודית להגדרה עצמית ומהקמתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. בלי לנקוב בשמו, סיפרתי בו למעשה את סיפורו של גור-זאב. בסופו של דבר – כך טענתי – תחת המושג "ציונות" נאמרים כל כך הרבה דברים שונים ומנוגדים, שאין כמעט דרך לייחס לו משמעות מוגדרת. זולת דבר אחד: הקו המבדיל בין מה שמכנים "ציונות" לבין גל התופעות – בארץ ובעולם – הקרויות "פוסט/אנטי-ציונות" הוא הקו שמבדיל בין היושר, ההגינות, אומץ הלב המוסרי והאינטלקטואלי מזה, ובין הפחדנות, השקר, ופשיטת הרגל המוסרית מזה.

לאור ההתרחשויות סביב ישראל בימים האלה – בעולם הערבי, באיראן, בטורקיה – אי אפשר שלא לייחס חשיבות אסטרטגית למסעות BDS למיניהם, או למלל האנטי-ציוני, האנטי-ישראלי, לעתים האנטישמי ממש, הממלא את המרחב התרבותי המערבי. בו בזמן מה שנעשה במגרון או בבית שמש מגונה, מזיק ומסוכן אף יותר. יש להניח שאם אכן תוקם סוף-סוף מדינה פלסטינית ותתממש תקוות פתרון שתי המדינות, תתפוגג האנטי-ישראליות הזאת, או למצער תשוב להתחבא מתחת לפני השטח. רוב המשתתפים בחוברת המאמרים של Cités מייחלים להקמתה של מדינה פלסטינית; אבל חלקם – אלה המשוחחים את השיח האנטי-ציוני – אינם נלהבים לרעיון שלצדה של המדינה הפלסטינית העתידית תמשיך להתקיים מדינת ישראל כמדינה יהודית-ציונית. די לקרוא את המאמרים הביקורתיים בחוברת המדוברת כדי להיווכח שמה שבאמת עומד על כף המאזניים איננו עניין פוליטי – פתרון פוליטי של בעיה פוליטית – אלא עניין מוסרי. אך האם הקריאה המפורשת לביטולה של מדינת ישראל משום שהיא, לדברי אחד המאמרים "בנויה על אדנים של אי-מוסריות עקרונית" היא עמדה מוסרית?!. דווקא המופרכות האסטרטגית והפוליטית של העמדה הזאת מדגישה את פשיטת הרגל המוסרית המגולמת בה.

את זה בדיוק הבין אילן גור-זאב. הוא אמר את זה בקול צלול וללא מורא ופחד. יהא זכרו ברוך.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 64 של "ארץ אחרת": מדינת מעקב – המאגר הביומטרי ומאגרים אחרים. להזמנת הגיליון לחצו כאן

פרופ' אלחנן יקירה הוא מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה