דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 באפריל 2003 | מהדורה 15

מתנת יעקב

"יכולת הבחירה היא זכות שנרכשת בוויתור על אופציות אחרות, ובניגוד לדעה הרווחת בתרבות, היא מובילה לחירות. לאחר שההכרעה ממקדת אותנו סביב קוד מארגן מסוים, אנו רואים שלא כל התפישות זהות ושיש משמעות מיוחדת ומתקנת בחקירת בית- הגידול הפרטי והקהילתי שלנו. היום כשאני מתבוננת בקהילת המוצא שלי, אני שומעת את הזמן ומקשיבה לאפשרויות הטמונות בעידן הזה, שקורא לחזרה הביתה, קורא ליצירה של ערך ממקורותי"

נילי נוימן: דחיפות הכרתית של הצורך לחזור הביתה

צילום: אייל טוויג

השערים המוליכים אל העצמיות מפשיטים אותנו ממלבושי הזהות. כל מסע אל האמת הוא חתרני מטבעו. הוא שומט בקריעה את הבסיס שכונַנו עליו את המציאות. הוא מותיר אותנו עירומים, עקורים נפשית מן הוודאות, ומאלץ אותנו לחפש נואשות אחר אותו משהו חומקני, שאנו יכולים לסמוך עליו. החיפוש כופה עלינו הכרעה. אנו מגלים שהיכולת לחיות עם האי-ודאות, שהיא כורח של המגבלה האנושית, אינה נובעת מצירופן של הרבה אי-ודאויות (שרובן די ודאיות, כמו המוות), אלא מהכרעה. אנו מקבלים אי-ודאות אחת כהנחת עבודה, והיא, כמו צופן גנטי, קוד מארגן שמורכב מאינספור צירופים – היא דבר-מה שאתה מקבל וסומך עליו שהבנתו תתפענח במהלך המסע, אשר החל בהכרעה.

יכולת הבחירה היא זכות שנרכשת בוויתור על אופציות אחרות, ובניגוד לדעה הרווחת בתרבות, היא המובילה לחירות. הבחירה היא שמאפשרת לנו להיחלץ מהשיתוק של אי-הכרעה. היא יוצרת קשב, אמון בערך, ומאפשרת תנועה – חיים.

זהו מסע, בהכרעה פנימית, בחציית הגשר שמחבר בין היקום היחסי ליקום המוחלט. מַעֲבר מהדואליות – מהשוואות ערך, מנפרדותה של הזהות – אל האחד של המהות, מה"אני" אל ה"אין".

בגשר הזה המוליך מ"אני" ל"אין" אנו מחויבים לעבור שוב ושוב, ברבדים שונים ובתקופות שונות בחיינו, דרך שערי ההתהוות. ה"אני" הפרטי נדרש לחקור את בית-גידולו – את הוריו, שהם הזיקות להתהוות נפשו, את הזמן – רוח התקופה על אפשרויותיה הפיזיות והקוגניטיביות, ואת המקום שהוא, בעת ובעונה אחת, הקהילה שלתוכה נולד ונוכחותה המוחשת או העדרה של האלוהות בהווייתו. לאחר שנוכח באמת של מהותו ופשט את כל האסטרטגיות הרגשיות והמנטליות שהן זהותו, עליו להתפייס עם כל המרכיבים האלו, לסלוח, כדי להיות את עצמיותו.

מסורת הזוהר הנסמכת על התלמוד מלמדת אותנו שהאבות יצרו, כל אחד מהווייתו, את שלוש תפילות היום (שחר, מנחה ועַרְבית), את שלושת האופנים של קשר עם האלוהות, ואת הציוויים – זכור, שמור וקדֵש. התבנית של סיפורי האבות אינה רק אופנים נבדלים של קשר עם האלוהות; אפשר לראותם כגניאולוגיה של התפתחות רוחנית ספירלית, כמו שלוש התפילות שיוצרות הוויה של יום אחד, כל יום מחדש.

הצעה לסדר-יום

ההתנסות הזאת בקשר עם האלוהות בחיינו מייבאת את נוכחותו של היקום המוחלט אל קיומנו ביקום היחסי, לא כמכונן של סדר אנושי אלא כקול הצדק שמערער סדר-יום פרטי וחברתי לא-צודק. מהמקום שבו אנו מחפשים את האמת אנו שומעים את הצדק: "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף" (תהילים פ"ה, י"ב). לאחר שההכרעה ממקדת אותנו סביב קוד מארגן מסוים, אנו רואים שלא כל התפישות זהות ושיש משמעות מיוחדת ומתקנת בחקירת בית-הגידול הפרטי והקהילתי שלנו, וכל הכְּתבים שמקורם בתרבויות אחרות מאירים למעשה את ההכרעה שעשינו, והם חלק מסימני הדרך שהשאירה לנו נשמתנו במסלול הריפוי – התיקון.

בקריאה כזאת כיום של מיתוס האבות ישנה הצעה לסדר-יום; בחירה בבירור, מה נשאר בעל ערך, תוואי דרך נצחי, בתבנית היחסים האינטנסיבית של צמיחה עם האחד.

אברהם, שהולך מארצו, יוצא למסע אל עבר העיקרון של האחד שהוא מארגן-כול. כאב המון גויים, מבחנו הוא בחסד. הוא זה שיוצר וחוקק את האופציה האנושית להביא את מהות החסד לנוכחות בין הבריות. והוא זה שמעמיד אותנו בפליאה, בכל שחר מחדש, בציווי זכור, אל מול מתנת החיים – המודעות לחסד נוכחותה של הנשמה. בעלות השחר, כשהנגלה מבקיע מהנסתר, מתחיל המשא-ומתן על עמידתו של האדם מול אלוהיו ומול ברואיו: אני זוכר מאין באתי ולאן אני הולך. אני זוכר זאת למען עצמי ובעבור האחרים, ומשם אני תובע את נוכחות החסד אפילו עבור סדום ועמורה: "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה'" (בראשית י"ט, כ"ז).

יצחק, מתוך מסכת חייו המיוסרים, מעניק לנו את קולו של הלב הנשבר – את השיח: דיבור או שתיקה אל מול האלוהות על הגבולות ועל הסבל. הוא שחוקק את השמוֹר, שהוא הבלימה מול הנטייה האלוהית להתפשטות, המאיימת על חיסול האנושי; הבלימה של התביעה האינסופית של האלוהות מהאדם הסופי שבראה. זה המקום שממנו עוצר יצחק את העקדה, וזאת המִנחָה של שדה הקיום האנושי, שיכול להשיח את מגבלותיו מול האלוהות, מחד גיסא, ולהגביל את ריצת הלב אל מחוזות האלוהות שנשגבו ממנו, מאידך גיסא. הבלימה האנושית היא רפליקה של ההתרחשות האלוהית. אם המשבר הראשון התחולל בבריאת העולם, שעה שהכלים לא יכלו לשאת את אור האין-סוף ונשברו וכתוצאה מכך נברא עולם התיקון, הרי יצחק חוזר על השבר במהלך החיים האנושיים. יצחק אומר: כנברא, יש בחיי, שהם כלי, נוכחות שהם אינם יכולים לשאת. על כן אני זקוק, כאדם, לעולם של תיקון משל עצמי – למרחב של התבוננות וחקירה. מול הנתינה האינסופית אני מבקש את ההימנעות, וההימנעות הזו מן השפע האלוהי היא שבוראת את הדין. אני מבקש את הרווח שבין שאיפה לנשיפה, את החלל של פחד יצחק. שנאמר, "ויצא יצחק לשׂוח בשדה לפנות ערב" (בראשית כ"ד, ס"ג).

יעקב פוגע במקום – אפשר לקרוא, פוגש את הנוכחות שהיא מקומו של העולם והעולם אינו מקומה (מפני שהעולם אינו יכול להכיל את הנוכחות), כלומר, מפגיע בה, עותר לה שתתגלה. הוא מושך את הנגלה מתוך ההסתר, כמו אור הכוכבים שנגלה בחשכת הלילה. וזהו חלום יעקב. "ויפגע במקום וילן שם, כי בא השמש" (בראשית כ"ח, י"א).

פגיעתו של יעקב יכולה להתפרש גם כאקט של תפילה נואשת, שבה הוא פוצע את עצמו ויוצר חלל פנימי שמאפשר למוחלט לחלחל לתוכו. בפגיעתו מחבר עצמו יעקב לשושלת הרוחנית שלו (בחלום מובטחת השושלת: "אני… אלוהי אברהם אביך ואלוהי יצחק… ונִברְכוּ בך כל משפחות האדמה, ובזרעך"; בראשית כ"ח, י"ג-י"ד) ומשלים את הצלע השלישית ביצירת ההוויה השלמה, את העַרְבית.

אולם בכך לא נשלמו מפעלות יעקב. מתנת יעקב מונחת בשלב של התפתחות רוחנית רדיקלית בעליל: בלילה שלפני פגישתו של יעקב עם עשיו הוא חוצה את המחנות ועובר את הנהר, ולכאורה נותר לבדו.

"וייוותר יעקב לבדו" (בראשית ל"ב, כ"ד). אפשר לקרוא, כשוויתר יעקב על לבדותו, על נפרדותו, על קיום זהותו ביקום היחסי, איבד את שמו והשיג את מהותו, את כינוי עצמותו – ישראל.

ומכאן, שהחולם הפך ללוחם שמוחל על שמו ומחלץ מהמוחלט את היכולת האנושית לחמול. "כי שרית עם אלוהים ועם אנשים, ותוכל" (בראשית ל"ב, כ"ט). בהקשר הזה מתבקשת הקריאה שלפיה, לאחר שיעקב היה שרוי באחד, במוחלט, יכול היה לממש את החמלה עם אנשים וגם עם אלוהים; וייתכן שרק דרכנו מתאפשר לאל לחוש את החמלה.

היכולת האנושית לקדש

יעקב, שמבין את הצורך לפַנות זהות כדי ליצור חלל פנימי כמישכן למוחלט. הוא, שמבין את טבעה של האלוהות, יודע שחמלה אינה עמדה שאפשר לאמץ אלא מהות; שהוויתור על הזהות, אשר מותיר אותנו תמימים ועירומים, ממיס את הגבולות של היקום היחסי ומאחד אותנו עם האחד ועם האחר באופן שבו אנחנו יודעים אותו כאת עצמנו, ונובעת בנו החמלה. ידיעה זו מאירה את מאבקו של יעקב עם האלוהות בדמות המלאך, את "פגיעתו" במקום, באור חדש. הוא פוצע את האלוהות כדי לטבול את עצמו בתוכה, הוא מטביל את הנגלה בנסתר; את האנושי, היחסי, בתוך האחד. שלא כאברהם ויצחק, שעתרו לנוכחותה של האלוהות בנגלה, יעקב יוצר לאנושות את האפשרות לדעת את הדין והחסד שבתוך הרחמים. מתוך שהוא מת לזהותו הוא נולד לעצמיותו ומוריש לכל מי שמוכן להיות ישר עם האל את קו האמצע, את היכולת האנושית לקדש – לברוא ערך מעצמיותה.

במסע החיפוש אחר עצמיותנו, שעובר בשעריו של עולם, זמן ונפש, נוצרת מעין דחיפות הכרתית, ברמות שונות, של חזרה הביתה. היום, כשאני מתבוננת בקהילת המוצא שלי, אני שומעת את הזמן ומקשיבה לאפשרויות הטמונות בעידן הזה, שקורא לחזרה הביתה, קורא ליצירה של ערך ממקורותי. עבורי במסע הזה הביקור בבודהיזם הוא שהאיר את החמלה והִקנָה ערך חדש לעמידת השחר, למשמעותו של: "שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה, אמונתך". מָשָׁל ניתן בי האמון מחדש לבחור ערך. אולם מתנת יעקב היא שקבעה עבורי את אמונת האחד והייחוד בתוך ה"אין" הבודהיסטי, והעמידה אותי על הנתיב החוקר את קו השבר חזרה הביתה.

נילי נוימן-איל היא מאסטר לרייקי

הכתבה פורסמה בגיליון מספר15 של "ארץ אחרת". להזמנת הגיליון לחצו כאן

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה