דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 באפריל 2003 | מהדורה 15

מתחת להריסות

"כשהמסוקים התרסקו לתוך מיגדלי התאומים, מציאותו הממשית של הרוע, ויכולתם האפוקליפטית של כוחות ההרס להפוך מטרופולין עולמי לכמעט-חורבה ברגעים ספורים, נגלו לעינינו במלואם. שום נארטיב, שום מרכאות, שום תחכום, שום פרשנות לא יכלו לחפות על זוועתה המצמררת של התופת". יהודה מירסקי, יועץ מיוחד לזכויות-האדם במימשל קלינטון, מסביר כיצד קבר בן-לאדן את הפוסט-מודרניזם             צילום: רפי מגנס

לזכרו של העיתונאי מייקל קלי (2003-1957)

שתמיד אמר אמת על רע וטוב, ומסר על כך את חייו

במהלך השבועות שלאחר ה-11 בספטמבר, התחזק אצלי הרושם שבמידה מסוימת, בסרט הזה כבר הייתי. מאבק בין ערכים ליברליים לבין אויב היודע כיצד לנצל אותם למטרותיו, מאבק שלא יסתיים במהרה וידרוש תחכום רב כדי להצליח בו בלי לפגוע בערכי היסוד של המוסר – את אלה כבר חוויתי בימי המלחמה הקרה. זאת ועוד, כשישבתי עם משפחות שכולות יום אחר יום וראיתי את הסבל העובר עליהן, הבנתי שבמידה מסוימת הפוסט-מודרניזם, ובייחוד המגמות האינטלקטואליות שהציגו את כל המוסכמות והערכים כיחסיים ונהגו כלפיהם באירוניה, קבורים גם הם תחת ההריסות בדרום מנהטן.

מאז, ולאור ההתפתחויות בעולם, התגבשו אצלי כמה קווי מחשבה, ואולי תובנות, בנוגע לקשר בין מודרניזם ופוסט-מודרניזם לבין אוסאמה בן לאדן והמלחמה בעיראק.

במהלך שני העשורים שלאחר סיום מלחמת העולם השנייה המערב היה עסוק בשיקום ובהיערכות למאבק המתמשך באויב הסובייטי. כעבור עשרים שנה הדור החדש, שלא חווה את הטראומה בגופו אך במידה רבה היא נחרתה בלבו, החל לעמוד על מלוא משמעותה של המלחמה. הסתבר לו שהמודרנה, בגווניה ההשכלתיים והרומנטיים גם יחד, פשטה את הרגל וכמעט התאבדה בימי המלחמה והשואה.

מחד, ההשכלה, על אמונתה בתבונה ובניצולה התועלתני לשיפור האדם והחברה, פשטה את הרגל, ומאידך, הרומנטיקה, אשר שמה במוקד ההוויה את הסובייקט היחיד על שאיפותיו, כמיהותיו וקשריו האלמנטריים לדם, למולדת ולשפה, שחררה את יצרי ההרס והאובדן.

מחלוקת מתמשכת

את התגובות לתובנות האלו עיצבו במידה רבה שתי גישות בסיסיות, שנוכל לנסחן בין היתר כשאלת ההתייחסות לשתי המהפכות הגדולות והמכוננות של המודרנה: המהפכה האמריקאית והמהפכה הצרפתית. הראשונה, זו של ג'ון לוק וחבורת ה"פדרליסט", רואה בחברה המודרנית הרצויה חלל פנוי, ובפוליטיקה – חלל פנוי ונקי מערכים אולטימטיביים, לבד מכללי המשחק של שיח ומסחר המעוגנים בתפישת האדם כיצור עצמאי ואוטונומי; השנייה, זו של רוסו והיעקובינים, רואה בחברה ובפוליטיקה מגרש רווי ערכים, שמאוויי היחיד הסובייקטיבי לחירות חסרת גבולות יבואו בו על סיפוקם לאחר טמיעה גואלת ברצון הכלל.

"דמוקרטיה" היא שלטון העם, אך האם מדובר בהסכמה בין פרטים או שמא באיחוד אורגני? השלכותיה של מחלוקת זו מהדהדות עד היום.

ליד רוסו ולוק כמבשרי המודרנה יש להציב את חוקרהּ המעמיק ביותר, מאקס וֶבֶּר, שחשף לעומקם את ממדי הביורוקרטיה והממסדיות אשר הגדירו ועצבו אותה.

בעשורים האחרונים של המלחמה הקרה הביקורת על המודרנה התבטאה בכמה דרכים. בזירה הבינלאומית מדינות שונות זכו לעצמאות עם התפוררות האימפריאליזם, בתהליך שנתפש כהתגשמות ומימוש נוסח רוסו. אף כי רבות מהמדינות החדשות ניצלו את כללי המשחק הליברליים הבינלאומיים, הן לא הפנימו את הערכים שעמדו בבסיסם ולא נתנו להם ביטוי בחוק ובסדר החברתי שהנהיגו. מדינות מערב אירופה, בסלידתן ממלחמת העולם השנייה, פיתחו פוליטיקה פוסט-לאומית. בניסיון ההולך וגדל לארגון משותף, הן ויתרו על ממדים מסוימים של ריבונות, תהליך שהתאפשר הודות לביטחון שהעניקה להם המטרייה הצבאית שספקה להן ארצות-הברית, עובדה אשר הודחקה פעמים רבות לירכתי התודעה.

אסור להתכחש לעובדה שלאור ההיסטוריה של אירופה, פוסט-לאומיות זו, המדגישה את התפישה המנחה את האיגוד האירופי, שלפיה יש לוותר על סממני ריבונות בניסיון לפתור חיכוכים ללא אלימות, היא תופעה חיובית (ובמובן הזה אפילו תומכי המלחמה בעיראק קיבלו בחצי-חיוך את סירובה של גרמניה להתגייס לקרב). אבל עמדה זו יצרה , למשל, שיתוק אירופי לנוכח הזוועה שהתרחשה בבלקן. כשרצח העם בבוסניה החל לצאת לדרך, אמרה לי עיתונאית אירופית: "אתה יודע מה יקרה, הטבח ילך ויחמיר, אנחנו לא נעשה שום דבר, נחכה עד שתבואו לסדר את הבלגן ואז נשמיץ אתכם על האופן הוולגרי שבו ביצעתם את העבודה, כשבעצם נשמח שעשיתם את זה…".

במישור האינטלקטואלי, הרוע המוחלט שהיה גלום בנסיונו של הנאציזם להשליט את תפישת עולמו על העולם הוביל ליצירתו של מושג ה"נארטיב", כניסיון לנטרל כל היגד פוליטי וחברתי, לבל ישליט את עצמו במונחיו-שלו. נוסף לכך, היומרה ההשכלתית להגדיר את כל ההוויה האנושית במערכת מושגית מדעית אחידה, מגמה שהולידה את מדעי החברה וכן את הביורוקרטיה, נתפשה בעיני רבים כלא פחות עוינת או מסוכנת מהיומרה הפאשיסטית, ושתיהן נתפשו כפירות הבוסר של המודרנה.

את המכלול האינטלקטואלי הזה החלו לכנות בשם "פוסט-מודרניזם", מושג השאוב מעולם האסתטיקה. את המונח "פוסט-מודרניזם" עצמו המציא ב-1975 צ'רלס ג'נקס, מבקר אדריכלות שניסה לעמוד על מה שהוא ראה כסופה של האדריכלות המודרנית. המגמה הסוחפת של המודרנה, הוא טען, המאופיינת בניסיון להשליט את התבונה התועלתנית על ההוויה, תוך כדי נטרול עומס העבר ושכבותיו או התעלמות ממנו, נקלעה למבוי סתום במבני ענק פונקציונליים מכוערים, דוגמת – כן, למרבה האירוניה – מיגדלי התאומים בניו-יורק.

בשיח המתפתח הזה המושג "נארטיב" הוערך ככלי ניתוח רב-כוח, שמאפשר לחשוף את התשתית הפנימית של תרבות או של משטר, ולהגדירם לא כ"נתונים ומובנים מאליהם", אלא כיצירי אנוש ותו לא. לצד קונספציית ה"נארטיב" התפתחה קונספציית ה"הבנָיָה", שעל-פיה כל תופעה תרבותית ורוחנית היא מכלול זמני, שהחוט המקשר בו הוא הנארטיב ושניתן לפרק אותו אגב שימוש יעיל בסכין הביקורת.

ז'אק דרידה הוכיח במחקריו הספרותיים, עד כמה היצירות ארוגות מריבוי קולות, וכל מאמציו של ה"מחבר" רק חושפים את שוליותו. נסיונותיו של דֶרידָה לגאול את היחיד/ה מ"אשליית הנוכחות" הקיימת כביכול מאחורי הטקסט, ונסיונותיו של ההיסטוריון והפילוסוף מישל פוּקוֹ לגאול את היחיד/ה משלטונו של הצירוף "כוח-ידע" העומד בבסיסו של כל מבנה פוליטי וחברתי, הובילו לבסוף למעין מחיקה וביטול עצמיים. הרי אם כל נוכחות היא אשליה, אז גם נוכחותו של דרידה, מבעד לשיטין של ספריו, אף היא אשליה. ואם – כפי שהראה מיכאל וולצר בספרו "בחברת מבקרים" – כל ידע לכוד באופן טוטאלי ברשתו הכוחנית של המשטר הפוליטי, הרי אין מקום למפעלו של מישל פוקו עצמו, שנהפך במקרה הטוב לכלי המתוחכם ביותר שהמציא המשטר האפיסטמולוגי כדי להגן על גבולותיו. ובכל זאת, כוחם המפתה של דרידה ופוקו היה רב, ויצר כמין גנוסטיקה אקדמית.

גנוסטיקה במובנה הראשוני פירושה תופעה של שלהי העת העתיקה, מכלול של תורות מטאפיזיות ורוחניות שעל אף השוני ביניהן, חולקות כמה קווי יסוד משותפים: הערכה שהאמת של היקום בה"א הידיעה אינה ניכרת במציאות הגלויה למראה עינינו (מציאות שהיא למעשה אחיזת עיניים שטנית), ואפילו לא בהיגדים הדתיים המקובלים, אלא במבנה עמוק ומסתורי שניתן לפענחו בכלים פרשניים המסורים בידי אליטות מסתוריות. בכלים אלה, ולעתים תוך התנסות מיסטית, פרשן הטקסטים המקודשים יכול להגיע לגנוסיס ("דעת" ביוונית), שתגאל אותו מכבלי האשליה של העולם הזה.

הגנוסטיקה העתיקה, שפשטה ולבשה צורות במשך ההיסטוריה, נתנה את אותותיה גם בכתבים הרומנטיים של המאה ה-19, ומשם עשתה את דרכה להוגי המאה העשרים.

במאה העשרים העמדה הגנוסטית קסמה מאוד לאינטלקטואלים רבים. עמידתה מחוץ להוויות העולם הזה וטענותיה, שסדרי החברה והפוליטיקה הם בעצם השלטה שרירותית של אפיסטמולוגיה שטנית, ושגאולה אמיתית יכולה לבוא רק דרך פרשנות החושפת עד כמה הכול תלוי על בלימה (ושהמפתח לפרשנות זו הוא ביד הגנוסטיקאים, הדוברים שפה משל עצמם), היו אופציה אטרקטיבית לאינטלקטואלים. רבים מאלה מצאו את עצמם מחוץ למשחק הפוליטי וסירבו "ללכלך את ידיהם" בעבודה הקשה ומלאת הפשרות של פוליטיקה בחברה הדמוקרטית.

אלמנט נוסף שהאיץ את התפשטות הפוסט-מודרניזם היה השיטפון האגרסיבי של השיווק והפרסומת. יכולתו האינסופית של כל דימוי להצביע על כל מושא (כמו של אמא תרזה למכור מחשבים) הפכה את הכול למסך אחד גדול של אחיזת עיניים, שלא ניתן לקרוע אותו.

גרעין של אמת

אדגים בסיפור. לפני שנים אחדות שוחחתי עם פרופסורית מפורסמת לחקר הדתות. לטענתה, המשימה שלפנינו היא "יצירת הרמנויטיקה משחררת, שתכרסם ותערער את ההגמוניה של 'מיני שיח מדכאים'". שאלתי: "נגיד שהמשימה מצליחה. ביום שלאחר השחרור, מה תלמדי כשתיכנסי לכיתה?". "אם אתה מדבר על אסכטולוגיה", היא השיבה, "אז אין לי מה להגיד". אמרתי: "נו טוב, אם את חושבת שמדובר באסכטולוגיה פירושו של דבר שאינך עוסקת עוד בפוליטיקה, ולמעשה את משחררת את עצמך ממאבק פוליטי כאן ועכשיו". היא לא קיבלה זאת בהבנה…

קשה להימנע מלהכיר בגרעין מסוים של אמת במסר של הפוסט-מודרניזם – שאין לקבל את נתוני העולם הזה כאמת מוצקה – אולם בסופו של דבר זהו היגד דתי, שהעתקתו למישור הפוליטי מסוכנת. הערכה הגורסת, שהצבתה של תופעה מסוימת במרכאות תנטרל או אף תכריע אותה, היא יומרה מוטעית שיכולה להוביל להתנהגות לא-מוסרית. ההנחה, שבסופו של דבר מה שעומד מאחורי הדברים הוא אפיסטמולוגיה שטנית שכמעט לא ניתן להתגבר עליה, משחררת את האדם מליטול אחריות ומאפשרת לו להתכחש לעובדה שבעולם יש טוב ויש רע.

עוד סיפור: נסיונותיו של דֶרידָה לגאול את היחיד/ה מ"אשליית הנוכחות" הקיימת כביכול מאחורי הטקסט, ונסיונותיו של ההיסטוריון והפילוסוף מישל פוּקוֹ לגאול את היחיד/ה משלטונו של הצירוף "כוח-ידע" העומד בבסיסו של כל מבנה פוליטי וחברתי, הובילו לבסוף למעין מחיקה וביטול עצמיים. הרי אם כל נוכחות היא אשליה, אז גם נוכחותו של דרידה, מבעד לשיטין של ספריו, אף היא אשליה".

הליברליזם בעצמו נתן מקום לביקורת עליו ואיפשר אותה. עמדת היסוד שלו היא חופש הדעות והביטוי, כולל אלה של מתנגדיו. כשם שכוחה הצבאי של ארצות-הברית תומך בפוסט-לאומיות האירופית, כן גם המסגרת הפוליטית-חוקתית של הליברליזם תומכת בביקורת הפוליטית הפוסט-מודרניסטית.

נוסף על כך, הליברליזם באופן עקרוני נוקט עמדה אופטימית באופן יחסי בנוגע לאנושות, עמדה הגורסת שאנשים יכולים לבחור את הטוב מרצונם החופשי, לכבד זה את זה ולפתור בעיות פוליטיות על בסיס של הידברות ושל כללי משחק המוסכמים על הכול. אופטימיות זו, והאמונה ביעילותם של הליכים בריסון מאבקים, לפעמים מקשות על הליברליזם לזהות ולהגדיר אנשים או קבוצה כְּרָעים באמת ולהחליט להיאבק בהם, אפילו תוך שימוש בכוח.

הביקורת על הליברליזם כוללת ביקורת על הסדר האמריקאי. צרפתים, לדוגמה, חווים עלבון ורגשי נחיתות בגלל עצם תלותם באמריקה. סלידתה של אצולה תרבותית ממה שהיא מעריכה כתרבות וולגרית, והתנשאותה של מסורת פילוסופית מופשטת על הפרגמטיזם האמריקאי, תרמו את שלהם להתגברות ההתנגדות החזיתית לאמריקה, שהתפרצה סביב המלחמה בעיראק.

בתוך ארצות-הברית עצמה הטראומות של מלחמת וייטנם ופרשת ווטרגייט יצרו מרמור בקרב דור שלם של פעילים פוליטיים ואינטלקטואלים, שעד היום מתקשים להשלים עם כל הפגנה שהיא של כוח צבאי אמריקאי. הפוסט-מודרניזם קנה לו מוניטין גם בקרב הוגים אמריקאים המזוהים כליברליים, כמו למשל ריצ'רד רוֹרטי, פילוסוף מפורסם, אשר טען שהמיטב שפעיל למען זכויות-האדם יכול לעשות הוא להמליץ לאחרים עליהן.

מגמה לייצוא הזעם

ומה לכל זה ולאוסאמה בן לאדן?

הפוליטיקה האיסלאמיסטית שבן לאדן מייצג היא בעיקרה תופעה מזרח תיכונית. אמנם יש איסלאמיסטים גם בפקיסטן ובאינדונזיה, אך הגדרתם העצמית כרוכה במרכזיותו של המזרח התיכון בדת האיסלאמית (ערש השפה הקדושה ומקומם של האתרים הקדושים).

אם החל מהמאה ה-19 המזרח התיכון אמנם אימץ תכנים מהמודרנה, היו אלה התכנים שאני מזהה עם אלה שהדגישו וֶבֶּר ורוסו, דהיינו, התארגנות ריכוזית וביורוקרטית, המלווה בלאומיות אשר מטמיעה בתוכה את היחיד/ה, ולא עם אלה שהציג לוק, אשר ראה בציבוריות מכשיר להתגשמותו ולביטויו של הפרט.

כמו המשטרים המלוכניים המסורתיים, המשטרים הפאן-ערביים שצמחו אחרי מלחמת העולם השנייה לא הצליחו לספק את הצרכים הכלכליים והחברתיים של אוכלוסיותיהם, ועל רקע זה התעצמה הביקורת האיסלאמיסטית. ביקורת זו ניזונה גם מרעיונות פאשיסטיים אירופיים, שהופנמו בזמנם במוצהר במפלגות הבעת' של סוריה ועיראק, ובחוגים נוספים.

כמעט כל ניסיון של האיסלאמיסטים לתפוס ולהחזיק בשלטון בעשורים האחרונים נכשל, וכפי שהראה ג'יל קאפל לאחרונה בספרו "ג'יהאד", כשלון זה נעוץ באי-יציבותו העקרונית של הבסיס החברתי של תנועות אלה, שלא הצליחו למזג את האינטלקטואלים הדתיים הקיצונים, את אנשי המסחר הבורגנים ואת העניים העירונים בהמוניהם. סדרת הכשלונות (למשל, במצרים, בסוריה, באלג'יריה, ובעיקר בסעודיה) הובילה להקצנה גוברת ולמגמה לייצוא הזעם והתסכול החוצה כלפי המערב, ובעיקר כלפי אמריקה.

במבט לאחור ניתן היה להבחין בנורות אדומות בדרך ל-11 בספטמבר, אולם הסיבות לאי- זיהוין היו עמוקות והמכלול התרבותי שאנו מכנים אותו בשם "פוסט-מודרניזם" היה אחת מהן. ההימנעות מלהגן בנחרצות על ערכי הליברליזם, החשש מה"נארטיב האימפריאליסטי" ובו-בזמן הכבוד ל"נארטיב של המדוכאים", הרצון הטוב לפתור כל סכסוך באמצעות תהליכי הידברות, ובכלל, נטרולה של השפה הקשה של "טוב" ו"רע" – כל אלה תרמו להתפתחות מוסרית מסוימת של אלה שבאמת דגלו בהם, אך בה-בשעה גם שיחקו לידיהם של אלה שמעולם לא הפנימו את הליברליזם, ומאפייניו שימשו כלי יעיל בידם. במערב אירופה חוסר יכולתם של מיעוטים מוסלמיים להשתלב בחברה הוסיף לתסכול, שהמשטרים לא ידעו כיצד להתמודד עימו.

כשהמטוסים התרסקו לתוך מיגדלי התאומים, מציאותו הממשית של הרוע, ויכולתם האפוקליפטית של כוחות ההרס להפוך מטרופולין עולמי לכמעט-חורבה ברגעים ספורים, התפוצצו לנגד עינינו, כפשוטו. שום נארטיב, שום מרכאות, שום תחכום, שום פרשנות לא יכלו לחפות על זוועתה המצמררת של התופת.

התגובה האמריקאית יכלה להיות אחרת; ממשל קלינטון בזמנו כמעט לא הגיב על סדרה של פיגועים נגד יעדים אמריקאיים. כיום בבית הלבן ובפנטגון יושבים אנשים שמעולם לא קיבלו את התפישה הפוסט-מודרנית; אדרבה, מדובר באנשים שבזמנם הזדהו עם המאמץ האמריקאי של המלחמה הקרה, וגם היו פעילים בו. אז הם דגלו בשיטה של הכרעה אמיצה של המאבק האידיאולוגי נגד הסובייטים, שהם תפשו אותו בקטיגוריות אידיאולוגיות של דמוקרטיה מול אויביה, כטוב מול רע.

הדמיון בין השפה והמערכת המושגית המנחות את ארצות-הברית כיום, לבין אלו שהנחו אותה בעת המלחמה הקרה ובתקופת מלחמת העולם השנייה, כלל אינו מקרי. עכשיו כמו אז, הליברליזם הדמוקרטי מוצא את עצמו נאבק על חייו (כן, על חייו; לא קשה לדמיין מה בן לאדן או סדאם חוסיין או החמאס היו עושים, לוּ רק היה להם נשק גרעיני) נגד כוחות הרסניים, שאת לידתם איפשרה המודרנה; במקרה הזה, הג'יהאדיזם.

מהפרספקטיבה הזאת המערכה בעיראק לא היתה מפתיעה. היא לא רק תרמה לפירוקו של סדאם חוסיין מנשקו וסייעה בזאת לשמור על בטחונה של ארצות-הברית ושל בעלי-בריתה, אלא בה-במידה שימשה כאמצעי הרציני ואולי המכריע היחיד שארצות-הברית יכלה לנקוט כדי לשנות את התרבות הפוליטית במזרח התיכון. לאמריקאים אין אשליות, שנראה משטר דמוקרטי מערבי בעיראק בעתיד הקרוב. אבל משטר שיהיה ביסודו שליו ולא אגרסיבי, משטר המבקש להיענות לצורכי אזרחיו בדרכים של שקיפות, ייצוג, חופש הביטוי ושלטון החוק, יהיה צעד גדול קדימה.

עם כל זאת, נראה לי שלפוסט-מודרניזם יש עדיין כמה מסרים מגרים ומפרים, אולי אפילו דווקא ביחס למוסר. אכן היה צורך לבקר את המודרנה על החד-צדדיות של הנארטיב השטחי של ההתקדמות, ועל היומרה להשליט את התבונה על הכול; חשוב לחשוף עד כמה יחסי הכוח בחברה מעצבים ותוחמים את התודעה.

אבל אין זה כל הסיפור. אני מסרב, למשל, לראות בחז"ל לא יותר מעוד חבורה של סוהרים בכלא הפוקויאני הגדול, משום שאז כל מה שנותר לי הוא רק להחליף אותם בחבורה אחרת של סוהרים, בין אם נקרא להם פילוסופים, ליברלים או אפילו פוסט-מודרניסטים.

אני באופן אישי, שחי בעולם הזה מתוך האינטואיציה הכמעט יחידה שעלינו למזער עד כמה שניתן את כאבו של הזולת, משוכנע שלעתים הכוונות הטובות של הפוסט-מודרניזם, שהתבטאו בין היתר ביחס אירוני לרוע, בסופו של דבר החלישו במידה רבה את הדחף המוסרי עצמו.

אם העמדה הפוסט-מודרניסטית האופיינית היא אירוניה, אולי אין להחליפה באופטימיות שטחית אלא דווקא בטרגדיה. במהלך המאבק בפאשיזם ובקומוניזם, ההוגה הפרוטסטנטי הדגול ריינהולד ניבור. פיתח תיאולוגיה הדוגלת בליברליזם לא מתוך אופטימיות, אלא מתוך פסימיות. לדידו, דווקא בשל חולשותיהם של בני-האדם עלינו לחיות בחברות פתוחות והומניות שאינן מתיימרות להביא גאולה לעולם, שהרי זו נתונה רק בידיו של האל.

הבנה זו משחררת אותנו לנהל את החיים המוסריים שלנו באופן פרגמטי, בהשראת דרישותיו המוסריות האינסופיות של האל, שלעולם לא נוכל לקיים אותן במלואן.

יהודה מירסקי הוא עמית מחקר בתוכנית ע"ש ליידי דיוויס באוניברסיטה העברית

הכתבה פורסמה בגיליון מספר15 של "ארץ אחרת". להזמנת הגיליון לחצו כאן

פרופ' יהודה מירסקי כיהן בממשל קלינטון באגף לזכויות אדם של משרד החוץ האמריקאי, ומלמד עתה באוניברסיטת ברנדייס. ספרו על הרב קוק: מיסטיקן בתקופת מהפיכה, ראה אור בהוצאת אוניברסיטת ייל

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה