דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 באוקטובר 2001 | מהדורה 06

מתחמקים מדיון במשמעות הדתית של השואה

כיצד קרה שהספר "יוסף רקובר מדבר אל אלוהים", מתפרסם בעברית חמישים וארבע שנים לאחר שראה אור לראשונה באידיש? כיצד קרה שהספר, שעורר הד עצום בעולם, ותורגם לצרפתית, אנגלית וגרמנית לא נזכר עד כה בעיתונות העברית והתגובות עליו לא נידונו בשום פורום ישראלי אינטלקטואלי?

צבי קוליץ, "יוסף רקובר מדבר אל אלוהים", הוצאת משרד הבטחון, 2001

אינני שם עצמי בין הוגים וסופרים ממעלה ראשונה כעמנואל לוינס ואברהם סוצקבר, ליאון ויזלטיר ונורמן לם, שהתמודדו כל אחד בזמנו ועל-פי דרכו עם הטקסט של "יוסף רקובר מדבר אל אלוהים". אינני מתכוון לחדש בדיון על משמעותו, ובוודאי לא על השאלה העקרונית אם ייתכן בִּדיוֹן (fiction) בעל משמעות פילוסופית ותיאולוגית, שנקודת המוצא שלו היא מציאות משברית שנטרפו בה כל המערכות, ושמחברו לא התנסה בה.

אני בא לתהות, כיצד קורה שהנוסח העברי מתפרסם חמישים וארבע שנים לאחר שהסיפור ראה אור לראשונה ביידיש. וגם כשהתרגום רואה אור בהוצאת ספרים ממלכתית, בליווי מאמרים המציגים את בעייתיותו של הטקסט ומתייחסים אל ההד העצום שעורר בעולם, בישראל אין רמז לכך באמצעי התקשורת, כשם שהוויכוח שחולל הסיפור בשנות החמישים והשישים, ושוב בשנות התשעים, לא עורר כאן עניין.

את "יוסף רקובר מדבר אל אלוהים" כתב סמוך לימים הנוראים של שנת תש"ז צבי קוליץ, שבין שאר עיסוקיו היה עיתונאי. צבי קוליץ מסר את הסיפור לפרסום בעיתון יידי לא חשוב בבואנוס-איירס, שהזמין אצלו חומר לחג. תאוצת תפוצתו של הסיפור החלה לאחר שהנוסח שלו הגיע ללא שם מחברו וללא כותרת המשנה "סיפור" למערכת "די גאלדענע קייט", כתב-עת יוקרתי שיצא לאור בתל אביב. ב-1954 פרסמוֹ העורך אברהם סוצקבר, לאחר ששיפר את סגנונו ועֲרָכוֹ. סוצקבר פרסם את הסיפור כמסמך אותנטי שנמצא בבקבוק בין חורבות גטו וארשה, והטקסט שריגש קוראים רבים תורגם לצרפתית, לאנגלית ולגרמנית. עם המגיבים עליו נמנו תומס מאן לפני מותו והפילוסוף עמנואל לוינס שהקדיש לו מסה קצרה, וציין שהטקסט הוא "גם יפה וגם אמיתי, כמו שרק סיפור יכול להיות". בתרגומים הראשונים שלו הוצג הסיפור כמסמך אותנטי. יש להניח כי הידיעה שאברהם סוצקבר, גדול המשוררים היידיים בזמננו, מי שהיה לוחם בגטו וילנה ומתעד קורותיהם של יהודיה בזמן המלחמה, פרסם את הטקסט כמסמך ולא כסיפור, סייעה להסרת הספק ביחס לאמינותו, ולפרסומו המהיר בתוך קהילות של קוראים יהודים וחוגי קוראים לא יהודיים.

שתי סיבות

הטקסט לא תורגם לעברית עד שנת 2000. הוא לא הוזכר בעיתונות העברית, והתגובות עליו לא נידונו בשום פורום ישראלי אינטלקטואלי, דתי או חילוני. יכלו להיות לכך שלוש סיבות: א) זלזול בכל מה שהתפרסם ביידיש וזיהויו עם האנטי-ציוניות; ב) התחמקות מן הדיון במשמעות הדתית של שואת יהודי אירופה; ג) ההערכה שהטקסט של יוסף רקובר הוא בִּדיוֹן לא אמין.

לצערי, שתי הסיבות הראשונות הן שמסבירות, כנראה, את ההתעלמות בישראל מן הטקסט שהסעיר יהודים ולא-יהודים באירופה ובאמריקה בשנות השישים המוקדמות. גם התייחסותו של עמנואל לוינס לא היה בה כדי לעורר תשומת לב, מאחר שהעניין במשנתו החל להתעורר כאן רק בשנים האחרונות.

משמעותן של הנחותי היא חמורה ביותר. היום כבר אין צורך לשכנע, שהחל מסוף המאה ה-19 ועד לחורבן יהדות אירופה היתה קיימת תרבות יידית מודרנית חשובה. מקורה של ההתעלמות מן הסיפורת היידית של המאה ה-20, מן השירה המודרנית החשובה ביותר ומספרות הילדים החיונית שראתה באור במזרח אירופה, שלא לדבר על העיתונות היהודית הרחבה והמגוונת, היה אידיאולוגי וצר אופק, ונמשך מן ההעמדה הקוטבית של הגולה השלילית מול התנועה הציונית והלשון העברית, שבישרו את הלאומיות המודרנית. הימשכותו של יחס זה גם לאחר השואה, לאחר שהאיום המדומה של התרבות היידית, שהיתה יהודית שורשית ברובה, כבר לא היה קיים, נבע ממניעים יותר עמוקים של התכחשות רוב יהודי ארץ-ישראל למקורותיהם.

סכמות פשטניות

ההסבר להעדר ההתמודדות עם משמעות השואה, בדור הראשון לאחריה, בתקופה שבה כמעט לא נמצא יהודי בישראל ובגולה שלא איבד חלקים ממשפחתו, ולאחר שמרכזי תורה ותרבות מודרנית חוסלו, והיהודים כבודדים חוסלו, והיהדות כצירוף של לאום ואמונה נפגעה אנושות, הוא שאותו חלק שנותר והגדיר עצמו כציוני, וכמוהו קבוצות חרדיות קיצוניות, לא הכיל את גודל האסון ולא קלט עד כמה הוא מחייב לשוב ולהציג שאלות יסוד, ולנסות לבחון אותן בזהירות מתוך לימוד כל מה שקרה ומה שמשתמע מהידע הרב שהצטבר. לקבוצות אידיאולוגיות היה נוח ליצור סכימות פשטניות של סיבה ומסובב, שלא היה בהן מקום לטקסט כמו "יוסף רקובר מדבר אל אלוהים", או לטקסטים אחרים של הגות המנסים לנסח את שאלת מקומו של האדם המאמין בעמידתו מול אלוהיו.

אילו נמצא אדם שהיה מטיל ספק באותנטיות של הטקסט כמסמך שחובר בגטו סמוך לחיסולו, והיה מערער ושואל אם אמנם טקסט בדוי שחיבר עיתונאי ראוי לשמש נקודת מוצא לדיון בשאלות של אמונה, היה בכך ביטוי לקריאה רגישה בטקסט. בהקשר זה קיימת תמיהה אחת, כיצד קרה שסוצקבר, שיצא מן הגטו, ומשוררים חשובים אחרים, לא הבחינו בקטעים הלא-אותנטיים של הטקסט. רק עמנואל לוינס העיר בעדינות, כמובא לעיל, שהטקסט יפה כסיפור, וכשהוא דן בו הוא עוסק רק בהיבטים התיאולוגיים של הדברים המושמים בפי יוסף רקובר.

ראוי להבחין בין סיפור הקורות שמושם בפיו של יוסף רקובר לבין ההתדיינות בענייני אמונה המיוחסת לו, וגם כאן בין עיקרי הדברים לבין כסותם. קטעים בסיפור אינם אמינים, וכולם אופייניים לאופן שבו ניסו אלו שלא היו שם להסביר בתקופה הראשונה שלאחר השואה את האנדרלמוסיה הנוראה שקדמה למעשי הזוועה, את ההיקף העצום שלהם ואת התגובה "הלא-מובנת" של הנפגעים על הרוע החד-משמעי. בהעדר נכונות להניח לכול ולהקשיב, להבין ולהפיק לקחים, הוכנסו קטעי מידע מעובדים לתוך תבניות של סיפורי-עם שיש בהם חלוקה מוגדרת בין טוב לרע, וקיימים בהם דפוסים קבועים של עשיית הרע. כך הפך הסיפור הנורא של אושוויץ מסמל למונח המשוחרר מן הקונוטציות שלו, ולמילה נרדפת לכל הוואריאציות של הסבל, ההתעללויות והייסורים שנשאו אופי שונה בחלקים שונים של אירופה, אשר רבים מהם נודעים לנו רק כעת, כשישים שנה לאחר שקרו (כזה הוא הסיפור המופלא והמחריד על היוותרותה של קבוצת ילדים ששימשו כמובילי מתים, המובא בספרה של עמלה עינת "ארץ, עיר, משפחה", וסיפורו של ד"ר ברוך מילך על ההתעללות ביהודי גליציה המזרחית שגרמה לאנשים לאבד את שפיותם ולהידרדר לדרגות חייתיות במאבק על ההישרדות, המובא בזכרונותיו שכתב בבור ואשר ראו אור בספר שהוציאה לאור בתו, שוש אביגל).

"אני מאמין כי באומרֵנו, ראויים אנו למכות שריחפו עלינו הרינו מחרפים את עצמנו, ומחללים בזאת את השם המפורש 'יהודי'. וחילול השם 'יהודי' כמוהו כחילול השם המפורש 'אלוהים'. כשאנו מגדפים את ה' את עצמנו אנו מגדפים". ספק אם יוסל רקובר היה מסוגל לשמוע יהודים המאשימים את עצמם, אך צבי קוליץ שמע

סיפורו של יוסף רקובר שתול בגטו וארשה, ויוסל נמנה עם המורדים. את דבריו הוא כותב בפרק הזמן שהקצה לעצמו בין זריקת בקבוק התבערה האחרון לבין הצתת עצמו. מרד גטו וארשה הוצא מכל הקשר בתקופה שלאחר תום המלחמה, כש"הגבורה" הועמדה כשוות ערך ל"שואה". ההבדל בין נוסח הסיפור שרווח אז לבין סיפורו של צבי קוליץ הוא בכך שגיבורו הוא חסיד גור ואין נזכרת שייכותו לתנועת נוער כלשהי. נוסף לכך, הוא בן 43 ודבריו נכתבים לאחר שאיבד שבע נפשות (כמו בסיפורים המסורתיים על אובדן שבעה), אשה ושישה ילדים. בני 43 לא נמנו עם המורדים, והמרד היה מבוסס על פעילותן של קבוצות מאורגנות (צבי קוליץ מספר אפילו על ילד בן חמש שזרק בקבוק תבערה). גם אם היה יוצא דופן כיוסף רקובר, קל להבחין שבסיטואציה שצבי קוליץ בונה לא יכלו להיות ליוסף רקובר הפנאי, כוחות הנפש והיכולת הפיזית לדבר על מה שלא לעניין. במקום שדוחקות לו שאלות יסוד בתחום האמונה, יוסף רקובר פותח בהשוואה בין בעלי-חיים לנאצים (שמקורה, כנראה, ב"בלדת הזאב" של טשרניחובסקי שפורסמה ב-1942) את פירוט הסיפורים על מות ילדיו: שניים שנהרגו עם אמם בהפצצות, אחד שמת משחפת, שניים שנעלמו, ואחת שמתה בעת מרדף אחר ילדים המחפשים מזון (נוסח הסיפור אינו אמין, בהשוואה לסיפורים ולעדויות שנרשמו). בשיחו של יוסף רקוברעם הקב"ה ניכר שהוא יודע לפרטי-פרטים כיצד הגיבו הגויים על הנעשה ליהודים וכמה יהודים נהרגו; זאת בשעה שאחד האמצעים השטניים של הגרמנים היה ניתוק היהודים מכל אמצעי התקשורת (טלפונים, רדיו ועיתונים), שהיו עשויים לקשור את גורלם עם מה שקורה מחוץ לסביבתם המיידית ולסייע להם להתמצא במתרחש. קוליץ אינו מסתפק בסיפורים הסטריאוטיפיים על מות הילדים (הילדים גורשו באקציות, נורו עם נשים וזקנים, הושמדו במחנות, היו קורבן להתעללויות, מתו מרעב וממיתות משונות), אלא אף מייחס ללוחמים תכונות על-אנושיות, בלי שיבין במה היתה גבורתם האמיתית – הוא גאה בהם שאינם צורחים כמו הגרמנים כשהאש אוחזת בהם.

חשיבותו של הסיפור הוא בדיוּן האמונתי שלו. משמעותו התיאולוגית נידונה במאמר של לוינס מ-1963, המובא בספר שלפנינו בגרסה העברית.על הדיון הזה, ועל דבריהם של ויזלטיר ולם, אני רוצה להוסיף הערות לא פילוסופיות אחדות.

"אני מאמין כי באומרֵנו, ראויים אנו למכות שריחפו עלינו הרינו מחרפים את עצמנו, ומחללים בזאת את השם המפורש 'יהודי'. וחילול השם 'יהודי' כמוהו כחילול השם המפורש 'אלוהים'. כשאנו מגדפים את ה' את עצמנו אנו מגדפים".
ספק אם יוסף רקובר היה מסוגל לשמוע יהודים המאשימים את עצמם, אך צבי קוליץ שמע. אחת התוצאות המזעזעות של האטימות והעוינות כלפי הגולה וכלפי המשך החיים המסורתיים בה היתה אימוץ טיעונים אנטישמיים כלפי היהודים, וייחוס השנאה כלפיהם לשונותם, למוסרם הפגום ולאי-השתלבותם בחיים המודרניים – טיעונים שהושמעו מתוך בורות ואי-היכרות עם מקורות שנאת היהודים ואי-הבנה של מצב היהודים כמיעוט, כמהגרים וכקבוצה הנאבקת על שימור ייחודה הדתי והתרבותי. המחריד הוא שטיעונים כאלה נשמעו גם לאחר השואה.

גרסה שונה במקצת קושרת את תגובתם הפסיבית של היהודים על המהלומה העצומה שניחתה עליהם לתכונותיהם המגונות. לא פחות חמור היה הניסיון של חוגים חרדיים לקשור בין התנהגותן של קבוצות יהודיות (לאומיות וחילוניות) לבין השמדתם של נשים, זקנים וילדים, תלמידי חכמים והוגי דעות, עובדי כפיים תמימים ואנשים שכל חייהם הושקעו במאבק על הבאת פרנסה והבטחת קיום הוגן למשפחותיהם. מאידך גיסא, יש להזהיר מפני האידיאליזציה של המוות המופיעה אצל קוליץ, ומהרצון למות שהוא מייחס לקורבנות. ככל שאנו קוראים יותר עדויות, אנו תוהים על האי-ויתור על החיים גם של אנשים אשר חיו בתנאים של רעב, בטינופת, בחולי ובהשפלה. יותר ויותר נראה כי המאבק על ההישרדות, גם של אלה שאיבדו את הכול, היה יותר חזק מכל מרכיב אחר בהתנהגותם. ידיעה זו מעוררת שאלות רבות על מותר האדם, על גבולות השפלתו של בחיר היצירה ועל מה שמשתמע מכך באשר למודעותנו לעצמנו ולתיקון הנדרש מאיתנו, וייתכן שהקריאה ב"יוסל רקובר מדבר עם אלוהים" מחייבת דיון גם על מה שידוע לנו היום.

בעול של הסתר פנים

אני סבור שהטקסט של יוסף רקובר ריגש וזעזע רבים. בשל הקטעים הבאים: "לא אוכל לומר שיחסי לאלוהים השתנה אחרי כל מה שעבר עלי אבל אני יכול כן לומר, בביטחון מוחלט, שאמונתי בו לא התערערה במלוא הנימה. פעם, כשחיי היו טובים, התייחסתי אליו כאל מי שמרעיף עלי בלי הרף מחסדו, ולפיכך, עכשיו אני מתייחס אליך כאל מי שחייב גם לי, וחייב לי הרבה ומכיוון שאני מרגיש שגם הוא חייב לי, אני סבור שיש לי הזכות לבוא אליו בדרישות. איני אומר, כמו איוב, 'הודיעני על מה תריבני'. אני טוען שאלוהים צריך להורות באצבעו על חטאיי כדי שאדע מדוע באו עלי כל אלה, כי גדולים וטובים ממני סמוכים ובטוחים ששוב אין זו שאלה של עונש על חטאים, משהו יחיד ומיוחד מתרחש עכשיו בעולם: אנחנו שרויים בעידן של הסתר פנים. בנסיבות אלה אינני מצפה כמובן לשום נס, ואינני מבקש ממנו שיחוס עלי. יסתיר נא פניו ממני באותה אדישות של הסתר פנים שבה העלים עצמו מעוד מיליונים מבני עמו…

אני מאמין באלוהי ישראל, אף על פי שהוא עצמו עשה הכול כדי שלא אאמין בי. אני מאמין בחוקיו, אף על פי שאיני יכול להצדיק את מעשיו. יחסי אליו שוב אינו יחס של עבד כלפי אדונו, אלא של תלמיד כלפי רבו. אני מרכין ראשי מול גדולתו, אך לא אנשק את השבט שבו הוא מלקה אותי, אני אוהב אותו אבל את תורתו אני אוהב יותר. וגם אילו נתאכזבתי ממנו, את תורתו הייתי מקיים אבל תורתו היא אורח חיים – וככל שאנו מתים יותר למען אורח החיים הזה, כן גדלה נצחיותו".

קטעים אלה עומדים במרכז דיונו של הבודק את המונח הסתר פנים ואת שאלות ההשגחה הפרטית ומקומו של האדם המאמין בעולם שאין בו סעד אלוהי. דברים אלה ואחרים הנידונים גם אצל ויזלטיר ולם עשויים לשמש נקודת מוצא לדיון על אופי האמונה בעולם משתנה ובצל אסונות שמשמעותם אינה ברורה.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 6: על איזה אלוהים אנחנו מדברים. לחצו כאן להזמנת הגיליון

אלכס זהבי הוא מבקר ספרות

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה