דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 בספטמבר 2004 | מהדורה 23

משמעות המימד היהודי בחיי היום-יום

הזיקה לישראל היא עיקר יהדותם של אלו שאינם נמנים על החוגים היהודים האורתודוקסים. אך אם הזרם הרפורמי והזרם הקונסרבטיבי לא יתמודדו עם הצד התיאולוגי של הציונות, והחילוניים לא יתמודדו עם המימד היהודי בחייהם, יתרופף הקשר ההכרחי הזה. "מה שנחוץ זה לא כסף, אלא לימוד ואינטליגנציה, פרספקטיבה וחוכמה". פרופ' יעקב נויזנר על האתגר האינטלקטואלי של יהדות ארצות הברית כיום

צילום: סיון פרג'

הבחירות לנשיאות ארצות-הברית מוצאות את הקהילה היהודית האמריקאית מפוצלת בין אלה שמדינת ישראל היא הגורם הראשון במעלה בשיקולי הבחירה שלהם לבין אלה ששיקוליהם כוללים מיגוון של סוגיות, שלא כולן קשורות לעניינים ישראליים או יהודיים. לפי סקרי דעת הקהל הנוכחיים, קרוב לעשרים אחוז מכלל הבוחרים היהודים מעדיפים את הנשיא בוש, וזאת בראש ובראשונה בשל עמדתו ביחס למדינת ישראל; ואילו שמונים אחוז תומכים בסנטור קרי בגלל מצעו הליברלי. בסקרי דעת קהל שנערכו בקרב הישראלים, החלוקה הפוכה: שמונים אחוז מהנסקרים תומכים בנשיא בוש, ורק עשרים אחוז ביריבו. המספרים הללו, לא מעובדים ככל שיהיו, ממצים את מערכת היחסים בין יהדות ארצות-הברית למדינת ישראל.

אלה הם יחסים מורכבים, שכן הקהילה היהודית חלוקה בתוך עצמה ואינה מייצגת ישות חברתית אחת. שני זרמים ביהדות ארצות-הברית – האורתודוקסים (כעשרה אחוזים מכלל היהודים) והציונים (כעשרה אחוזים נוספים) – רואים את העולם דרך משקפי היהדות או דרך משקפי האתניות היהודית המתגשמת בציונות ובמדינת ישראל, כולל הפוליטיקה. בעיניהם, כבעיני הישראלים, מה שחשוב הוא רווחתה של מדינת ישראל, וחבר הוא חבר, יהיו אשר יהיו השקפותיו בנושא הפלות או פיקוח על הנשק. בעיני השאר, מה שחשוב זה המדיניות הציבורית בכמה חזיתות. העובדה, שהקואליציה של השמאל הקיצוני והשמאל-מרכז התומכת בסנטור קרי כוללת גם רדיקלים אנטי-ישראלים (כמו במאי הקולנוע מייקל מור), אינה נתפשת כמכשול בעיני יהודים חילונים שהם חלק ממנה.

יהודים אמריקאים עוקבים אחר ענייניה של ישראל בעניין שאינו סתם עניין שגרתי, אבל רק מיעוטם – כפי שמלמדת מערכת הבחירות הנוכחית – מעמידים את ירושלים בראש מַצָעָם לניהול מדיניות ציבורית. העובדה שמדינת ישראל כמעט לא הוזכרה בוועידה הדמוקרטית בבוסטון, בעוד בוועידה הרפובליקנית בניו-יורק הנשיא עצמו ודוברים נוספים התמקדו בנושאים הקשורים בישראל, מספרת את הסיפור כולו. היו שהבחינו בכך; הרוב לא.

אותם שמונים אחוז מקרב יהודי ארצות-הברית, שאינם קושרים את הצבעתם למדיניותו ה"ישראלית" של המועמד לנשיאות, אינם עשויות מקשה אחת. יש בהם המגדירים את "היות יהודי" ויהדות במונחים משלהם, למשל, פעילויות למען שיפור החברה. בעיני אחרים, "להיות יהודי" הוא עניין אישי, והם מדברים במונחים של ה"יהדות שלי". יש גם הנאחזים ברגשות ואהדות בני-חלוף, או מתייחסים למוצאם ממשפחה יהודית כהזמנה למעורבות בעתיד. בהתחשב בממדים של נישואי התערובת בין יהודים ללא-יהודים שלא התגיירו, איננו יכולים להתפלא על היחלשות הזיקה בין מדינת ישראל לגולה האמריקאית.

אינני שותף לאופטימיות השטחית של אלה שחושבים כי ביקור של עשרה ימים בישראל, חוויה מרתקת ככל שתהיה, מסוגל לשנות התייחסויות או לעצב מחדש תפישות ומחויבויות שהתגבשו במהלך החיים. שינוי – דתי או תרבותי – דורש הרבה יותר מאמץ, ניסיון וחינוך ממה שאפילו הטיול החיובי ביותר מסוגל להניב. כמו כן, אינני מעלה על דעתי שמוסדותיה של מדינת ישראל, לרבות המוסדות הציוניים, מסוגלים להשפיע במידה ניכרת ולטווח ארוך על מאפייניה התרבותיים של יהדות ארצות-הברית. אינני מאמין גם, שמדיניותה של מדינת ישראל בענייני פלסטינים או בשאר ענייני העולם יכולה להשפיע במידה מרובה על דעת הקהל בעולם היהודי-אמריקאי. הרוב מקרב תומכי ישראל מעדיפים להניח לישראלים לקבוע בעצמם את גורלם. איננו משלמים את מסיהם ואיננו חיים עם חוסר הביטחון הכרוך בנסיעה בתחבורה הציבורית או בישיבה בבתי-הקפה.

מה שעומד על הפרק הוא לא שפיטתה של מדינת ישראל, אלא גיבוש עמדה ביחס למשמעות המימד היהודי בחיי היום-יום.

מה ראוי לעשות בעניין זה? ישראלים אינם צריכים לעשות דבר – זוהי בעיה שלנו, לא שלהם. בסופו של דבר, עצם קיומה של מדינת ישראל בימינו אלה תורם לנו כל-כך הרבה, שלא נוכל להתעלם מהתנוונות היחסים בינינו לציון. היהדות האמריקאית מסתייעת במדינת ישראל למיקוד המאמץ הקהילתי שלה, היא מקור ההזנה התרבותי שלנו: אחדות ותכלית. בלעדי מדינת ישראל, אין ליהודים האמריקאים הרבה מה לעשות מעבר לכותלי בית-הכנסת, אין להם סדר-יום יהודי, אין להם שום דבר משותף. הם אינם יכולים להפנות את כל ההון היהודי שלהם לגיוס כספים. ובתוך כותלי בית-הכנסת, מחוץ לחוגים האורתודוקסיים הניזונים מן התורה, יש מעט יהדות והרבה יהודיות אתנית שניזונה מן הזיקה לישראל. כל מה שעושה אותנו ליהודים מקורו בזיקה לישראל.

השאלה שעלינו להתמודד עימה היא, כיצד נוכל לתרגם את היתרון הישראלי שיהדות ארצות-הברית נהנית ממנו לעמדות בעלות השלכות פוליטיות ותרבותיות? אני רואה לנגד עיניי שתי תשובות ברורות על שאלה זו, האחת למגזר הדתי שצריך לעבד אותה בבית-הכנסת, והשנייה למגזר החילוני, שצריך למממשהּ דרך סוכנויות תרבותיות.

הדת – הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי ביהדות – אימצה את מדינת ישראל כנושא מכריע, בלי להסביר לעצמה בשם איזה טיעון תיאולוגי מדינת ישראל יכולה לתבוע מחויבות כלפיה מצדם של שומרי מצוות הנאמנים ליהדות. אמירה זו עשויה להפתיע, מאחר ששני הזרמים סיגלו לעצמם את הגישה המשיחית הקלאסית למציאות הישראלית, והם רואים במדינת ישראל את ראשית הגאולה. אך המשיחיות הזאת לא עשתה שירות טוב, מאחר שקיבוץ הגלויות לא התממש, ובמסגרת המציאויות היהודיות האמריקאיות, אף לא עומד להתממש על בסיס אסכטולוגי.

הישראליות חלחלה לתוך היהדות הרפורמית והקונסרבטיבית, בלי שתתאזרח במערכות היהודיות הללו. יהודים אורתודוקסים חובשי כיפות סרוגות, אשר באים מארצות-הברית למדינת ישראל כדי להתיישב בה, כבר שילבו את הציונות שלהם ביהדותם ומסוגלים להסביר לעצמם את הצעד הזה מתוך פנייה אל התורה (מצוות יישוב הארץ). זוהי דוגמה להתאזרחותה של הציונות בתוך היהדות. היהדות הרפורמית והקונסרבטיבית עדיין לא השלימה את המשימה התיאולוגית הזאת. על כן המשימה הראשונה במעלה המוטלת עליה כיום היא למצוא בסיס תיאולוגי לאתגרי התפישה הציונית: מדוע, על-פי שני הזרמים, כלולה בתורה מדינה יהודית, ולא רק כמקום מקלט אלא כציווי תיאולוגי; אם נתעלם לפי שעה מתפקידה בהתגשמות ההבטחה המשיחית של אחרית הימים? אינני יכול להצביע ולוּ גם על מאמר אחד שכתב על סוגיה זו הוגה רפורמי או קונסרבטיבי.

אם אני מתעלם מהיהדות נוסח הניו-אייג', התנועה להתחדשות יהודית וקבוצות שוליים אחרות, הרי זה מפני שבגלל קירבתם הרבָּה לשמאל החילוני והפוליטי, תמיכה במדינת ישראל כמעט אינה נכללת בתיאולוגיה שלהם. הם אינם פונים לקהילה ול"ישראל" כעם, לא כל שכן כמדינה שיהודים כוננו אותה. הם שמים דגש על הפרט ועל רגשותיו ותחושותיו, בלי לגבש כל תורה של לאומיות יהודית. זמן קצר לפני פריצתה של מלחמת עיראק, במארס 2003, השתתפתי בטקס בר-מצווה במרכז להתחדשות יהודית. הטקס היה לעצרת שנאה נגד הנשיא בוש. רב אחד הכריז שבנו יצא לבגדאד כדי לשמש מגן חי. דוברת אחרת פתחה את דרשתה על פרשת השבוע בצעקה, עד כמה היא מתעבת את בוש ועד כמה היא מתנגדת למלחמה הקרבה ובאה. אשתי ואני הסתלקנו מהמקום והתייחסנו בביטול לאירוע כולו, שראינו בו קריקטורה של ניהיליזם יהודי.

ואם אני מתעלם מן הזרם הרקונסטרוקציוניסטי, הרי זה משום שמרכזיותה של הלאומיות היהודית, אשר מגדירה את הרקונסטרוקציוניזם, מחקה ממנו כליל את המימד התיאולוגי שביהדות. הזרם הרקונסטרוקציוניסטי יצר תרבות אתנית בשמה ובלבושה של מסורת דתית. אינני מבחין בו במאבק, במתח בין המימד האתני למימד התיאולוגי, שאפשר למצוא כדוגמתו ביהדות הרפורמית והקונסרבטיבית.

ומה בנוגע ליהודים החילונים הרבים עד מאוד, שחלקם חברים בבתי-כנסת רפורמיים או קונסרבטיביים? מִיסוּדה של היהודיות החילונית בגולה האמריקאית אינו משתווה לרמת הארגון הגבוהה של היהדות הדתית בה. אין מקומות מפגש בולטים שיהודים חילונים יוכלו להתכנס בהם בקביעות כדי לבטא את יהדותם ולחגוג אותה, והשכונות, המסעדות, בתי-המלון והמרכזים הקהילתיים האתניים אינם מסוגלים לשמש תחליף לחוגים תרבותיים. תיאטראות, ספריות, קבוצות ללימוד שפות (יידיש, עברית), קונצרטים, קורסים להוראת מבוגרים – כל אלה אינם יכולים להשתוות לתוכנית של תפילות וציון מועדים וחגים שמציעים בתי-הכנסת. לא ברור גם מה יכול לעמוד במוקד המפגשים, או מדוע אנשים ירגישו חובה להשתתף בהם. בהקשר הזה, השאלה באשר למקומן של הציונות והמחויבות למדינת ישראל אינה יכולה לייצר תשובה מן המוכן. ובהעדר מוסדות, האידיאולוגיה של ישראליות או ציונות על בסיס חילוני, לא תיאולוגי, אינה מצליחה להתבסס.

כשמשווים בין ציונות על בסיס תיאולוגי לציונות על בסיס אתני, חילוני, הניגוד הוא גרוטסקי. הציונות הדתית השכילה לשלב את הציונות בתפישה המשיחית, והיא יודעת להסביר מדוע יהודים צריכים לחיות במדינת ישראל ולהצטיין בבניין האומה. ציונות על בסיס דתי יכולה למצוא לעצמה משמעות; אך איזו הנמקה יש לציונות על בסיס חילוני? לא די לומר שהיהודים הם עם, עם אחד, ולכן מגיעה להם מדינת לאום. הסיבה היא פשוטה. כיוון שמדינת הלאום קיימת, אלה שבוחרים לא לחיות בה מחפשים לשווא אחר ציווי ציוני אינטגרלי ליהודיות, בה-במידה שהוא אינטגרלי ליהדות כדת. מאותה סיבה, לא די לומר שיהודים זקוקים למקום מקלט.

רעיון אחד טוב

אבחנות אלה משמשות להתוויית המשימות האידיאולוגיות הניצבות בפני היהודים החילונים, והבעיות האידיאולוגיות המצפות שיהודים דתיים יפתרו אותן. יש בהן אתגר אינטלקטואלי מהסוג, שארגון תוכניות ומציאת תקציבים, שכירת שירותי מנהלים ופיתוח הסדרים מוסדיים לא יענו עליו. מה שנחוץ זה לא כסף אלא לימוד ואינטליגנציה, פרספקטיבה וחוכמה. לפדרציות היהודיות ולארגונים פוליטיים אחרים אין מה לתרום. כל הכסף שבעולם אינו יכול לקנות רעיון אחד טוב.

אולי נוכל להסתמך בכך על אינטלקטואלים ישראלים, לרבות חוקרים ומלומדים? אבוי, הוגים וחוקרי יהדות ישראלים אינם יכולים לפתור את הבעיות הניצבות לפתחנו. אין להם מה לומר לנו, הם לא השכילו ליצור מערכות יהודיות בעלות השפעה שיוכלו לספק פתרון למצבנו, כשאנחנו ניצבים מול הציונות. ההוגים האורתודוקסים רק מנסחים מחדש את המקורות הקלאסיים, ואין להם השכלה אקדמית שתוכל לגשר בין הקלאסיקה של היהדות לרגישויות של שומרי המצוות בני-זמננו. ההוגים החילונים בזירה הישראלית עסוקים מדי בסוגיות הפוליטיות והתרבותיות של עצמם. נוכל לסמוך אך ורק על עצמנו.

להלכה, מדינת ישראל היא בעיניי הנכס החשוב ביותר שיש ליהודי ארצות-הברית וליהדות האמריקאית. למעשה, באופן אישי אין לי קשר חזק למדינת ישראל ואינני מרגיש דחף או רצון להגיע לשם ולחלוק עם הישראלים תוכניות משותפות. זוהי תוצאה של מתחים שהקימו חומת עוינות גבוהה בין חוקרים אמריקאים בתחום היהדות ואוצר החוכמה היהודית לבין עמיתיהם הישראלים. הבוז שנושב ממלומדים ישראלים הצליח להרעיל את היחסים בינינו ולמנוע את קיומם של מפעלים אינטלקטואליים משותפים. כתוצאה מכך, איננו מקיימים שיח אינטלקטואלי, והעדר הכבוד ההדדי אינו מאפשר לטפח שפת חשיבה משותפת. אינני יכול להעלות על דעתי שאשתתף בכנס על ציונות והגולה – נושאו של דיון זה – שתארגן אקדמיה ישראלית. בפעם האחרונה שהיתה לי הזדמנות לעשות זאת, לפני שנים רבות, מארחיי ביטלו את הזמנתי לאחר שקיבלו עותק של ההרצאה שהתכוונתי לשאת והחליטו שהם אינם מעוניינים לדון בנושא זה. זהו רק סימן היכר לדברים רבים אחרים.

איני יודע לתאר את ישראל שצריכה להתקיים, לדעתי; אשאיר את ההכרעה בידי הישראלים. אותי מעסיק המקום שבו אני חי ומקווה וצופה שגם ילדיי ונכדיי יחיו בו: הקהילה היהודית של ארצות-הברית. לאילו יחסים בין החברה הישראלית ליהדות הגולה הייתי מייחל? הייתי רוצה שהגולה תוכל להמשיך לקבל תמיכה ולשאוב כוח פנימי מעצם קיומה וחיוניותה התרבותית של מדינת ישראל.

יעקב נויזנר הוא פרופסור לתיאולוגיה בבארד קולג', אננדייל-און-האדסון, ניו-יורק. הוענקו לו תשעה תוארי כבוד ו-14 מדליות אקדמיות, והוא פרסם 900 ספרים בתחום של חקר היהדות.

המאמר פורסם בגיליון מספר23 : בגנות הנורמליות: יהודי התפוצות כותבים על ישראל. לחצו כאן להזמנת הגיליון

יעקב נויזנר הוא פרופסור לתיאולוגיה בבארד קולג', אננדייל-און-האדסון, ניו-יורק. הוענקו לו תשעה תוארי כבוד ו-14 מדליות אקדמיות, והוא פרסם 900 ספרים בתחום של חקר היהדות

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובה אחת

  1. 900 ספרים??

    מישהו |

הגיבו לכתבה