דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
15 בספטמבר 2011 | מהדורה 62

משהו שאין כמוהו בעולם

מה מביא חוקרת במשרה מלאה במכון לארכיאולוגיה בהיברו יוניון קולג' בירושלים, להתגייס כל כולה לשבט צופים בשכונת שפירא, שרוב חניכיו הם ילדים של מהגרי עבודה ומבקשי מקלט? שיחה עם ד"ר יפעת טהרני, ראש השבט

שעת צהריים רותחת של חודש יולי בתל אביב. אני עושה את דרכי אל שבט "איתן" בשכונת שפירא. אני עוברת במגרש כדורסל מוזנח וכבר נכנסת בשער אל מתחם השבט, נחבא אך ידוע לכל. כשנכנסים בשעריו, מתקבלים בקולות רמים של ילדים צוהלים בחופשה. זהו הרגע להניח את הציניות בצד ולנשום עמוק. שבט "איתן" הוא נווה מדבר.

מאחורי השבט הזה של תנועת הצופים, ומאחורי כל חניך וחניך בו, עומדים אנשים רבים, רובם הגדול מתנדבים. אך מעל כולם ניצבת יפעת טהרני, בת השכונה, ד"ר לארכיאולוגיה וראש השבט. מה מביא חוקרת במשרה מלאה במכון לארכיאולוגיה בהיברו יוניון קולג' בירושלים, להתגייס כל כולה לשבט צופים בשכונת שפירא, שרוב חניכיו הם ילדים של מהגרי עבודה ומבקשי מקלט? נראה שבמידה רבה הביוגרפיה של טהרני עיצבה את דרכה.

טהרני בת ה-37 היא בת שכונת שפירא. משפחתו של אביה הגיעה לשכונה ב-1949. סבתהּ היא שקנתה בית במקום. הוריה גרים בשכונה עד היום, וגם היא גרה בה עד לפני שנה. אף שלא באה מבית דתי, למדה טהרני בבית הספר "שורשים", שהוא בית ספר ממלכתי-דתי. בבית הספר היא אובחנה כילדה מחוננת, ונשלחה לחוגי העשרה לילדים מחוננים. בכיתה ד' הצטרפה לשבט "העדה" של תנועת הצופים, שהיה מיועד לילדים דתיים, ועם השנים מילאה בו את כל קשת התפקידים – מדריכה, רשג"דית, רכזת צעירה. בכיתה ז' פנתה מנהלת בית הספר "שורשים" אל אמה והמליצה לה להעביר את בתה לבית ספר מאתגר יותר מבחינה אינטלקטואלית, וכך הגיעה בגיל 12 אל בית הספר עירוני א' בתל אביב. ההתחלה לא היתה קלה, אבל בתום שנת קליטה לא פשוטה מהבחינה הלימודית והחברתית עלה בידיה להשתלב בכיתה החדשה.

סיפורה של תל ערוער

ניכר בטהרני שהעיסוק האינטנסיבי במצוקות ילדי שבט "איתן" נעשה מתוך הזדהות עמוקה והוא אף בעל כוח ריפוי מסוים. כך שכשטהרני פוסקת שחניכיה נמצאים כאן כדי להישאר, נדמה שהאמירה הזאת חלה גם עליה – הילדה יפעת בת שכונת שפירא, שעומדת איתנה מול תל אביב האחרת ומצהירה: אני כאן כדי להישאר, לא תוכלו למחוק אותנו, להתעלם מאיתנו, לבטל אותנו ולהתנשא לעד, בסוף תצטרכו להכיר בכך שאנחנו חלק מכם

בצבא היתה טהרני מדריכת טיולים במסגרת מרכז ספיר וגרה ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים. אז גם גמלה בלבה ההחלטה ללמוד ארכיאולוגיה. עם סיום שירותה הצבאי היא התחילה את לימודיה באוניברסיטת תל אביב ובדצמבר 2010 קיבלה תואר דוקטור. בימים אלה יוצא לאור בהוצאת ההיברו יוניון קולג' הדוקטורט שלה על תל ערוער – עיר בקצה גבול הארץ הנושבת המוזכרת במקרא. היא מבקשת להפיח חיים בחורבות ולספר את סיפורה של הדרומית בערי נגב יהודה ואת סיפור הכוחות החברתיים שפעלו בה מאז המאה השמינית לפנה"ס ועד ראשית המאה השישית לפנה"ס. בסתיו הקרוב תיסע יפעת טהרני ללימודי פוסט-דוקטורט בסורבון. היא מתכוונת לשהות בפריז ובתל אביב לסירוגין כדי שלא להפסיק את פעילותה בשבט הצופים.

טהרני מעדיפה שלא לדוש בצדדים הקשים של ילדותה, אך ניכר שהעיסוק האינטנסיבי במצוקות ילדי שבט "איתן" נעשה מתוך הזדהות עמוקה והוא אף בעל כוח ריפוי מסוים. כך שכשטהרני פוסקת שחניכיה נמצאים כאן כדי להישאר, נדמה שהאמירה הזאת חלה גם עליה – הילדה יפעת בת שכונת שפירא, שעומדת איתנה מול תל אביב האחרת ומצהירה: אני כאן כדי להישאר, לא תוכלו למחוק אותנו, להתעלם מאיתנו, לבטל אותנו ולהתנשא לעד, בסוף תצטרכו להכיר בכך שאנחנו חלק מכם.

איך הגעת לשבט "איתן"?

"לגמרי במקרה. בקיץ 2002, בתקופת לימודַי לתואר שני, פנה אלי יונתן משעל מארגון בינ"ה, שגם הוא פועל כאן באזור. יונתן שיחק כדורסל עם קבוצה של עשרה ילדים מהשכונה, וביקש שאבוא להציץ. באתי ונשביתי. עשרה ילדים בצבעים שונים, עם מבטאים שונים, מארצות שונות. יונתן הציע להקים להם שבט צופים. שבט 'העדה', שאליו השתייכתי בילדותי ובנערותי, נסגר משום שהדתיים שהיו כאן עברו לאלעד ולמודיעין; כך שהיה מבנה שעמד שומם. ביקשתי מהנהגת תל אביב של הצופים את המבנה; הם צחקו אבל הסכימו. היתה דרושה מידה רבה של אמונה כדי להקים שבט שמורכב מילדים של מהגרי עבודה שמעולם לא שמעו על הצופים… וכך יצאנו לדרך. יונתן הרכז ואני ראש השבט. בהתחלה היו כעשרה ילדים שהגיעו בכל שלישי ושבת לפעילות חוגית. לא היו להם בגדי חאקי והם גם לא רצו ללבוש חאקי. ומובן שהם גם לא הכירו את מידות הצופים. הפעילות היתה בדגש חברתי. התמודדות עם מציאות היומיום. בספטמבר כבר פרסמנו בבית הספר 'ביאליק רוגוזין' והשבט גדל לארבעים וחמישה חניכים. את המדריכים הבאנו משבט 'צהלה'. עכשיו יש בשבט מאתיים חניכים מארבעים ושלוש מדינות. בשבט יש גם בני שכונה ישראלים, אבל רוב החניכים הם ילדים של מהגרי עבודה ושל פליטים, וגם פלסטינים ועולים מברית המועצות לשעבר. יש ילדים מהפיליפינים, מסודן ומקונגו, ויש מדרום אפריקה, מבוליביה, ממאוריציוס, מחוף השנהב, מטורקיה ועוד. רובם נולדו בארץ ואין להם ארץ אחרת. אני חושבת שיש כאן משהו שאין כמוהו בעולם. איפה עוד אפשר לשמוע ילד מקונגו שואל ילדה בוכרית: 'גולדה, למה לא באת לישיבת רשג"דים ביום שלישי?' וגולדה עונה 'כי הייתי בשיעור סקסופון'. יש כאן מציאות שכופה רב-תרבותיות".

איך מתמודדים עם הקשיים של הילדים?

"מדובר במאתיים ילדים שבאים מרקע מאוד קשה. אפשר להגיד שכולם סובלים מפוסט-טראומה. ילדים שראו הרבה. ילדים שעשו את הדרך מדרפור לארץ. ילדים שמגיעים יחפים למחנה קיץ. חלקם באים ממשפחות חד-הוריות כי האבות גורשו במסגרת מבצע עזיבה מרצון… לא מדובר בשבט צופים רגיל. המסגרת של השבט היא בהכרח הכול. אנחנו ההורים והמחנכים. אנחנו הבית. השנה כבר הרגשנו יותר בטוחים להתחיל לצלול לתוך עבודה פרטנית עם הילדים. כל ילד לפי צרכיו. הפרעות קשב, ליווי לפסיכולוג, אבחון… אנחנו עובדים מול ההורים, מול המורים והמחנכים בבית הספר, ועוקבים אחר התעודות של הילדים".

למעשה אתם ממלאים תפקיד הוֹרי.

"הגישה של השבט היא טוטלית, כי אין מענה במקום אחר, כי אין מי שיספק את הצרכים. אתה מבין שאם אתה רוצה לעשות שינוי אמיתי, אתה לא יכול להסתפק ברמה של החאקי והסמלים, אלא צריך להעמיק ולספק פתרונות יצירתיים לפעמים. הילדים יודעים בוודאות שאנחנו הכתובת, ובשעת הצורך אני מפנה לשירותי הרווחה… היה לנו מקרה של ילדה שהותקפה מינית. פניתי למסיל"ה [מרכז סיוע ומידע לקהילה הזרה; הוקם ב-1999 והוא שירות של עיריית תל אביב). היה ברור שהילדה לא מרגישה בנוח לדבר עם אף אחד חוץ ממני. אז באה יעל ממסיל"ה ועשינו לה יחד את השיחה. והיה צריך לספר לאמא מה הילדה עברה, והילדה פחדה שהאמא תכה אותה, כי ככה מקובל במשפחות פיליפיניות… או מקרה אחר: יש לנו חניכה שאמהּ נרצחה בדרום אפריקה. היא גרה עם אביה במדרחוב נווה שאנן ומועמדת לגירוש. זוהי ילדה אינטליגנטית וכשרונית שצריכה יד מטפחת כדי לממש את כשרונה. אז השגנו מימון לפסיכולוגית ואני מלווה אותה פעם בשבוע לפגישה אצל הפסיכולוגית… אני משתמשת בסמכות שלי. אמנם אף אחד לא שֹמני, אבל אני שמתי את עצמי. אני יודעת שיש כאן בעייתיות, אבל מצד שני אין ברירה. ההורים רואים, מבינים ומעריכים, ולכן גם מקבלים את הסמכות שלנו כמי שרוצים בטובת ילדיהם. אנחנו אוזן קשבת למקרים קשים גם אצל ההורים, ואנחנו מקיימים גם חוג העצמה נשית לאמהות. יש המון פעילויות להורים, שדרכן גם נוצר הקשר. ומאחר שיש קרבה, כשקורה משהו קל יותר לפנות לדבר".

"את המדריכים הבאנו משבט 'צהלה'. עכשיו יש בשבט מאתיים חניכים מארבעים ושלוש מדינות. בשבט יש גם בני שכונה ישראלים, אבל רוב החניכים הם ילדים של מהגרי עבודה ושל פליטים, וגם פלסטינים ועולים מברית המועצות לשעבר. יש ילדים מהפיליפינים, מסודן ומקונגו, ויש מדרום אפריקה, מבוליביה, ממאוריציוס, מחוף השנהב, מטורקיה ועוד. רובם נולדו בארץ ואין להם ארץ אחרת. אני חושבת שיש כאן משהו שאין כמוהו בעולם"

איך מנחילים את ערכי הציונות לשבט רב-תרבותי שכזה?

"בערב יום הזיכרון, כשאני רואה אותם עומדים בטקס ושרים 'להיות עם חופשי בארצנו', כבר תשע שנים אני שואלת את עצמי, כמה זה נכון… אבל האם אפשר בכלל לשאול בסיטואציה כזאת מה נכון ומה לא? הצורך שלהם להשתייך הוא נתון ולא בחירה. יותר מכך: עד כמה שזה נשמע הזוי – כי האנשים האלה חיים בחצר האחורית של ישראל, בישראל הרביעית או החמישית – בשביל רבים מהם מדינת ישראל היא בבחינת גן עדן. ואם משווים את אחוז המתגייסים ליחידות קרביות מבין בוגרי השבט לתיכונים במרכז תל אביב, מוצאים פער גדול מאוד. המוטיבציה של בוגרי השבט גבוהה מאוד, ומאה אחוזים מהם מתגייסים לצה"ל. מאוד ברור לאן הם רוצים להשתייך… הדבר הזה בא לידי ביטוי בטרמינולוגיה שלהם. הם אימצו טרמינולוגיה ציונית. אפשר לשמוע חניך אומר 'עליתי לארץ לפני שש שנים'. לפני שבוע הגעתי לשבט וראיתי את הילדות עושות חזרות למשהו. שאלתי אותן מה הן עושות, והן אמרו לי שהן מכינות הופעה לבית הכנסת. 'לבית הכנסת?' התפלאתי. 'לכנסייה', הן תיקנו. הצורך שלהם להשתייך באמת מדהים. הם מעריצים את המדינה. האג'נדה שלי היא לגרום להם להשתייך, כי הם – ברובם המכריע – כאן כדי להישאר. אז אם נוח להם במדי צה"ל, שיהיה במדי צה"ל; ואם נוח במקום אחר, אז במקום אחר. אני מאמינה שכדי לבעוט במשהו, אתה צריך קודם כל להשתייך אליו. כרגע הם במקום של החיברות. הגירה היא דבר מורכב, וטעות לצפות מהם לאותה מידת ביקורתיות ושיפוטיות שאני מפעילה היום כלפי החברה שלי".

מהי המשנה החינוכית שלך?

"אם יש משהו שחשוב לי שהחניכים שלי ייקחו איתם, זוהי האמונה ביכולות שלהם. לכוון הכי גבוה שאפשר, כי כשרוצים באמת אז מגיעים. ומסר אחר – אל תפחדו ונסו להשאיר עקבות במקומות שאנשים אחרים לא הלכו בהם. אלה שני דברים שאני כל הזמן מטפטפת להם. אין דבר שאתם לא יכולים לעשות. והם יכולים לקבל חיזוק לכך דרך ההצלחה של השבט. במחנה הקיץ הם זכו במקום הראשון. זה היה השבט שהיו בו הכי הרבה מבקרים. וגם הם כמו השבט. אין דבר שהם לא יוכלו לעשות… הם באים מהשוליים. אבל השוני בצבע, ברקע, במבט, במבטא, הוא לא בהכרח חיסרון, גם אם חווים אותו כחיסרון… אני מעבירה להם גם מסר על חשיבותה של העזרה ההדדית. זאת הדרך: להחזיר טוב. בשבט, כשילד מגיע לגיל חמש-עשרה, הוא הולך לקורס הדרכה, ואחר כך, בגיל שש-עשרה, הוא נעשה מדריך ואז רשג"ד ובא לעזור בשיעורי בית, כי אחיו הקטן במועדונית. אתה מקבל טוב ונותן טוב".

מי חוץ ממך מעורב ותומך בפעילות השבט?

"אני לא לבד. אני רק צינור בין הילדים בשכונת שפירא לבין אנשים שיש להם ורוצים לתת. יש אנשים שנותנים מכל הלב וקשובים לצרכים שלנו. שנה וחצי אחרי שהקמתי את השבט קרה לי נס בדמות עמותת 'צימאון', שהוקמה בידי שלמה ארצי ושמה לה למטרה לעזור לנוער במצוקה. פגשתי את מיכל חלד, מנהלת העמותה, וסיפרתי לה על השבט שלי. בהתחלה הם עזרו לנו בדברים קטנים – טיול חנוכה, מחנה קיץ – ועם הזמן התמיכה שלהם גדלה. יש לי עיניים מאוד גדולות ביחס לצורכי השבט, ולא היתה בקשה שלי שלא נענתה על ידי עמותת 'צימאון'. הדאגה, האיכפתיות והנתינה שלהם הם דבר נדיר ומרגש… באיזשהו שלב הבנתי שפעמיים בשבוע צופים לילדי השכונות הדרומיות זה לא מספיק, כי בשאר הזמן הם מסתובבים ורואים את הזונות והנרקומנים בחצרות האחוריות. הצעתי למיכל לפתוח את השבט כל ימות השבוע. המשמעות היתה לפתוח מועדונית. כלומר, לבסס שבט צופים שהוא לא רק צופים אלא גם בית. ומיכל הלכה על זה. עלות החניכים, בלי המשכורות של הצוות, היא ארבע מאות וחמישים אלף שקל בשנה. 'צימאון' תורמת ארבע מאות אלף שקל בשנה. עם הכסף הזה שיפצנו מקלט שהפך ממש לבית, וכל התכולה שלו באה מתרומות. כל הקשרים שיש לשלמה ארצי עומדים לטובת העניין הזה. בימים שהילדים לא בפעילות של הצופים, הם באים לשבת במועדונית. יש לנו עשרות מתנדבים – מכנף 15 של חיל האוויר, מסמינר הקיבוצים, ממשרדי עו"ד פרטיים, אנשים פרטיים, מאגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב, תלמידי תיכון שאכפת להם. כל ההתנדבות הנהדרת הזאת מאפשרת להעניק לילדים את האיכותי ביותר מבחינה חינוכית, והכל כדי לקדם אותם לקו ההתחלה הטוב ביותר".

באזורי הסְפר

איך הגעת ללמוד ארכיאולוגיה?

"רק בצבא הבנתי שארכיאולוגיה היא הכיוון שלי. עד אז הייתי שבויה בחלום הילדה מהשכונות שמצליחה, ורציתי ללמוד משפטים. בצבא התבהר לי שאני צריכה להיות מחוברת לארץ. אחרי השחרור המשכתי מיד ללימודים באוניברסיטה. התחלתי תואר ראשון בארכיאולוגיה ותולדות האמנות, כי החלום הראשוני שלי היה להיות אוצרת של ממצאים ארכיאולוגיים. אבל בהמשך הבנתי שלא החפץ מעניין אותי אלא התהליך, בני האדם, ותואר שני ושלישי עשיתי בארכיאולוגיה".

כיצד העיסוק שלך בעבר קשור לעיסוק שלך בהווה בשבט "איתן"?

"בתואר הראשון לא ידעתי מה אחקור בדוקטורט. שני המנחים שלי למאסטר ולדוקטורט היו פרופסור נדב נאמן, שהוא מומחה לימי בית ראשון, ופרופסור ישראל פינקלשטיין, הילד הרע של הארכיאולוגיה הישראלית. המאסטר שלי היה על הנגב, על יחסי מרכז-פריפריה, אבל הרגשתי שלא מיציתי את הנושא. ידעתי שבחפירות שנעשו באזור בשנות השבעים יש רק אתר אחד שעדיין לא פרסמו את הממצאים שלו – תל ערוער, שהוא האתר הכי דרומי בממלכת יהודה, המקום שבו הממלכה באה במגע עם הנוודים, מין שכונת שפירא של ממלכת יהודה. הפריפריה – ואחרי בירורים והשתדלות נפלה בחלקי הזכות לפרסם במסגרת עבודת הדוקטור שלי את ממצאי האתר, שנחפר בשנות שבעים בידי ד"ר אברהם בירן ז"ל מטעם בית הספר לארכיאולוגיה בהיברו יוניון קולג'.

"אם יש משהו שחשוב לי שהחניכים שלי ייקחו איתם, זוהי האמונה ביכולות שלהם. לכוון הכי גבוה שאפשר, כי כשרוצים באמת אז מגיעים. ומסר אחר – אל תפחדו ונסו להשאיר עקבות במקומות שאנשים אחרים לא הלכו בהם. אין דבר שאתם לא יכולים לעשות"

"הממצאים חיכו במחסנים שיגאלו אותם. דבר ראשון עשיתי את הארכיאולוגיה של הארכיאולוגיה. עסקתי ביחסים בין מרכז לפריפריה כאשר תוך כדי המחקר התחוור לי כי הדיכוטומיה הזאת אינה נכונה. היא בעצם ריקה מתוכן. רוב הזמן בני אדם חיים במצבי ביניים – קצת מרכז וקצת שוליים. רוב הזמן מתקיים מתח בין הצורך שלנו להידמות למשהו אחר לבין הצורך שלנו לשמר את רכיבי הזהות העצמית. אני מאמינה כי הממצא הארכיאולוגי משקף את המתח הזה וניתן לזהות בו תהליכים חברתיים… ידעתי שפחות מעניין אותי הנוף ויותר הארכיאולוגיה-אנתרופולוגיה של האדם. יחד עם המנחים שלי חשבנו על ערים בסביבה מדברית: מתי ערים נבנות במדבר. מהן הסיבות לשבת במדבר. מה ממריץ אנשים לחיות בתנאים כל כך קיצוניים. אילו יחסים מתקיימים בין נוודים ליושבי קבע. מה קורה כשאימפריה מגיעה לאזור. מה קורה כשממלכה מגיעה לאזור. איך המתיישבים החדשים משמרים את הזהות שלהם. עם מה הם משתפים פעולה. למה הם בוחרים להידמות ואת מה הם דוחים. בעצם, כל מה שקשור לזהות… כל הנושאים האלה עלו במהלך הדוקטורט והתבשלו במקביל למיזם החברתי שלי בשכונת שפירא. אני משוכנעת שהשבט הכתיב לי את נושא הדוקטורט. העיסוק ברב-תרבויתיות בהווה הביא אותי לעיסוק ברב-תרבותיות בעבר. המחקר שלי הוא לא מקרי. אני בטוחה שארכיאולוג אחר היה חוקר ערי פריפריה בכיוון שונה – אפשר לבחון ביצורים, כיבושים. במידה רבה ההקשר שלנו מכתיב את הפרשנות שלנו לעבר. האופן שבו אני תופשת את הפעילות שלי בשפירא ואת המחקר שלי בארכיאולוגיה נובע מהתשוקה לדובב את הרוב הדומם, להשמיע את קולם של אלה שההיסטוריה, שנכתבת בידי האליטות, לא מביאה. למעשה, במשך כל הדוקטורט עבדתי בשני מישורים, הווה ועבר, באותו נושא – רב-תרבותיות. הבנתי את זה בשלב מאוד מאוחר, כשהתחלתי לדבר על רב-תרבותיות בעת העתיקה. המציאות הכתיבה את המחקר ולא להפך. וזו גולת הכותרת מבחינתי. המציאות היא היצרנית הטובה ביותר של רב-תרבותיות אותנטית. לא כזו שבאה עם אג'נדה פוליטית או פוסט-מודרניסטית, אלא כזו שבאה מתוך הכורח, מתוך הנסיבות. אם יש משהו שאני חותמת עליו בשתי ידיים, זוהי ההבנה הזאת".

יש לך תואר דוקטור, את ממשיכה ללימודי פוסט-דוקטורט בסורבון, את מפרסמת ספר, ובכל זאת נדמה שיותר מכל את גאה בהישגייך בשבט "איתן".

"אני נדלקת כשאני מדברת על השבט. זה מקום שבכל יום קורה בו נס. על זה עיקר גאוותי, ולא על הדוקטורט או על הפוסט בסורבון. שם, בשבט, מצאתי את עצמי, אם כי היו גם מי שאמרו לי שזה רגרסיבי שאני נשארת בשכונה ולא יוצאת החוצה, שאני חופרת במקום שממנו באתי במקום להמשיך הלאה… סיפור החיים שלי והאופן שבו הדברים התגלגלו בחיי הכתיבו בעצם את היותי עוף מוזר. לאחרונה התברר לי שאני בוחרת, במודע או שלא במודע, לראות את הדברים ולהתנהל בין קצוות: שמאלנית ומסורתית, בעלת תודעה חברתית עם קשר לאליטות, ילדת שכונות ואקדמאית, ארכיאולוגית ותל אביבית מושבעת חובבת אופנה, מזרחית שסוגדת לחשיבה ולאינטלקט המערבי, צופיפניקית וראש שבט של ילדי מהגרי העבודה, ים דיכוטומיות באדם אחד… מה שאני מנסה לומר הוא שהבנתי שאני לא חייבת לבחור. יש משהו באנשים שמגיעים מהפריפריה שמתנהל באזור הדמדומים של הסְפָר – מעין מתח תמידי בין הפנים לחוץ. כל אחד צריך לפעול במקום שבו נמצא לבו. אני לא מאמינה בשינוי מערכתי, או ליתר דיוק – אני מאמינה במהפכות קטנות, מקומיות".

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 62 של "ארץ אחרת": דרום תל אביב / ארץ אחרת. להזמנת הגיליון לחצו כאן

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה