דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 בינואר 2001 | / מהדורה 02

המצור הצלבני על צור, איור מתוך כתב יד צלבני, עכו, סוף המאה ה-13

משא הצלבנים

מסעות הצלב פערו פצע שלא נרפא עד היום בין המערב האירופי לבין המזרח הערבי. יורם מלצר יצא לחפש את העקבות שהותירו מסעות הצלב בקרב ערבים וישראלים בני ימינו

לרוב הישראלים מסעות הצלב הם נושא היסטורי רחוק, פרק בתולדות הארץ שכמעט אינו נלמד בבתי-הספר, ומופיע בעיקר בדמות שרידים ארכיאולוגיים. לכן, לא רבים שמעו על סר סטיבן רנסימן, שהלך לעולמו לפני כמה שבועות. רנסימן היה היסטוריון סקוטי גדול שזכה לתהילה בעיקר בזכות ספרו "תולדות מסעות הצלב". וכך חותם רנסימן את הכרך השלישי של יצירתו הגדולה:

"הישגיו של מסע הצלב היו הישגיה של אמונה. אך אמונה ללא חוכמה הינה דבר מסוכן. מכוח החוקים הבלתי נמנעים של ההיסטוריה, העולם כולו משלם את המחיר על פשעיו ושגיונותיו של כל אחד מאזרחיו. במסכת הארוכה של מגעים והיתוך שהתרחשה בין מזרח ומערב, ושממנה צמחה תרבותנו, היו מסעות הצלב פרק טרגי והרסני… היה אומץ רב לצד כבוד מועט כל-כך, מסירות רבה לצד הבנה מועטה כל-כך. אידיאלים נעלים הוכתמו בכתם של אכזריות ורדיפת בצע, יוזמה ויכולת עמידה הוכתמו בשל צדקנות עיוורת וצרת-מוחין. מלחמת הקודש עצמה לא היתה אלא מעשה נמשך של חוסר סובלנות בשם האל, דבר שהוא חטא נגד רוח הקודש עצמה".

כל אדם החי את המציאות הנוכחית הסבוכה של המזרח-התיכון, שאמונה ואלוהים, מלחמת קודש ואידיאלים, אומץ, כבוד, אכזריות וצדקנות משמשים בה בערבוביה, אינו יכול שלא להתפעל מסיכום זה, בייחוד אם ינתק אותו מן ההקשר הנוצרי הצלבני המסוים. קורא זהיר יאמר מיד, ובצדק, שלהשוואות היסטוריות יש תוקף מועט והתועלת שעשויה לצמוח מהן אינה גדולה במיוחד. עם זאת, דומה שמסעות הצלב מרחפים מעלינו כרוח-רפאים הממאנת להסתלק. מדי פעם עולה הרוח מחביונותיה ומדברת מגרונם של בני האזור, הנתונים עדיין במאבק על המקומות הקדושים ועל דמות המזרח-התיכון בכלל.

א.ב. יהושע: "הדגם הצלבני הוא איום על הנחישות שלנו לאחוז בקרקע ולחיות בהכרה שאין לנו לאן ללכת מכאן. בדומה לצלבנים, גם לנו יש 'מולדת אחרת': המולדת הדתית והרוחנית המופשטת שאליה אפשר בהחלט לחזור"

הזיכרון הצלבני שימש את הדוברים הערבים הלאומנים: מדינה קטנה וחמושה המוקמת בידי צעירים אירופים חדורי אידיאולוגיה, מייצגיה של תרבות המערב הבאה להכות שורש במזרח, תוך מאבק במוסלמים בדרך למימוש מטרות לאומיות-דתיות. ההשוואה בין הציונים לצלבנים היתה זמינה, כמעט מתבקשת. האמירה "כמו הצלבנים, גם אתם נטע זר פה, וכמוהם גם אתם עתידים להיעלם" ביקשה להדהד בתודעה הציונית ולעורר בה חרדה, ובו בזמן לגבש תודעה ערבית שתעמוד מול השינויים שהחלו להתרגש על האזור. אמנם, כפי שמראה המזרחן עמנואל סיון בספרו "מיתוסים פוליטיים ערביים", לא הציונות גירתה את ההוגים והמנהיגים הערבים לעסוק במסעות הצלב כמודל להתייחסות בהווה, אלא הקולוניאליזם האירופי וחשבון-הנפש הפנים-מוסלמי נוכח תהפוכות ההיסטוריה שבין מזרח ומערב. ואולם, אין ספק שהופעת הציונות על חופי ארץ הקודש הגבירה מאוד את עוצמת העיסוק בנושא.

אפשר כמובן לערוך השוואה מפורטת בין מסעי הצלב והממלכה הצלבנית לבין המפעל הציוני ומדינת ישראל. אפשר גם להשוות את הקונפליקט שהתקיים בין מוסלמים לנוצרים אירופים במשך מאתיים שנה לסכסוך הערבי-יהודי הנמשך כבר למעלה ממאה שנה. השוואה כזו תעלה קווים בולטים של דמיון, אך גם הבדלים מהותיים. מאידך, טבלת ההבדלים תשתנה בהכרח לאורך הזמן, כי אין דומה המצב בראשית ההתיישבות הציונית בארץ-ישראל או עם קום המדינה למצב כיום. די להעלות שלוש נקודות בהשוואה כדי להיווכח שהיא מוגבלת. הצלבנים יצאו לשחרר את הקבר הקדוש מידי "הכופרים", ומצאו את עצמם מתיישבים, מתערים בסביבה באורח חלקי ומקימים ממלכה. הציונות באה לבנות מולדת חדשה-ישנה, ועסקה פחות בהשגת שליטה על מקומות קדושים. הצלבנים מעולם לא השיגו עליונות צבאית-אסטרטגית משמעותית על המוסלמים. מדינת ישראל של שנת 2000 היא מעצמה צבאית (ויש להניח שגם גרעינית) שכל ניסיון להשמידה יערב את העולם כולו במלחמה. ולסיום, חשיבותם הנוכחית של השטחים שבידי המוסלמים עולה לאין ערוך על חשיבותם בימי הצלבנים, ולו בשל תלותו של העולם המודרני כולו בנפט.

מעשה אונס

ואולם, מעבר להשוואה הפרטנית מעניין לראות כמה רבות הן השאלות הציבוריות-תרבותיות המעסיקות אותנו היום והשואבות עוצמה מזכר הפרשה הצלבנית. הדבר נכון, אם כי בדרכים שונות, הן לגבי הצד הישראלי והן לגבי הצד הערבי. אחד האינטלקטואלים הערבים העוסקים בכך הוא הסופר הצרפתי-לבנוני אמין מאאלוף. לאורך ספרו "מסעות הצלב כפי שנראו בעיני הערבים" מקפיד המחבר להביא את הדברים שכתבו היסטוריונים מוסלמים כותבי ערבית שחיו במהלך מסעות הצלב או סמוך לאחריהם ללא פרשנות בת-ימינו. הספר ממפה את ההתנגשות בין התרבויות והטיפוסים האנושיים ממזרח וממערב ועוקב אחר המשיכה והדחייה שחש כל אחד מהצדדים ביחס ליריבו. מאאלוף קיבץ לא מעט סיפורי טראומות שיסודן באירועי השנים ההן (כיבוש ירושלים והטבח הנורא שערכו הצלבנים בתושבי העיר, פרשת הקניבליזם הצלבני במעארה ועוד), ואשר עיצבו עמדות בהתייחסות ההדדית בין האיסלאם והנצרות ובין מוסלמים ונוצרים לאורך מאות שנים. מאאלוף מודע לשטחיותה של ההשוואה בין הצלבנים לישראלים, ולא פחות מכך לשימוש הרטורי המניפולטיבי שנעשה בעניין הצלבני. עם זאת, הוא מרשה לעצמו לומר כמה דברים ביחס להקשר הנוכחי של הדברים:

"העולם הערבי, מוקסם ומזועזע נוכח הפרנג' (=הזרים) שבהם ראה ברברים שהצליח להביס, אך לאחר מכן עלה בידיהם לשלוט על העולם, אינו יכול לפטור את עצמו בכך שיראה את מסעות הצלב כעוד פרשה היסטורית מעבר שחלף. לעתים קרובות אנו מופתעים כשאנו מגלים כמה מושפע עד עצם היום הזה יחסם של הערבים, ושל המוסלמים בכלל, למערב מאירועים שנראה היה כאילו באו לסיומם לפני 700 שנה.

ד"ר מירון בנבנשתי: "השימוש בצלבנים בשיח הישראלי נועד להעצים את התפישה העצמית שלנו כאירופים, בצד תפיסה רומנטית של ימי האבירים, שבאו לכאן והתעמתו עם הערבים, כביכול ללא נגיעה ליהודים. הראייה הזו מוחקת את האסון הכבד שנגרם ליהודים על-ידי הנוצרים בימים ההם"

ערב המילניום השלישי, המנהיגים הפוליטיים והדתיים של העולם הערבי מתייחסים ללא הרף לצלאח א-דין, לנפילת ירושלים ולכיבושה מחדש. בדעת-הקהל העממית, וכן בכמה נאומים רשמיים, מושווית ישראל למדינה צלבנית חדשה… נכון שקווי הדמיון מטרידים… בעולם מוסלמי שמותקף ללא הרף, אי-אפשר למנוע את הופעתה של תחושת נרדפות, שבקרב קנאים מסוימים מתגלה כאובססיה: האם לא ראינו ב- 13 במאי 1981 את התורכי מהמט עלי אג'ה יורה באפיפיור לאחר שהסביר במכתב, 'החלטתי להרוג את יוחנן פאולוס השני, המפקד העליון של הצלבנים'? מעבר למעשה האינדיבידואלי הזה, ברור שהמזרח הערבי ממשיך לראות במערב את אויבו הטבעי. כל מעשה עוין נגד המערב, בין אם מדובר במעשה פוליטי, צבאי או כזה העושה שימוש בנפט, אינו אלא נקמה לגיטימית. ואין ספק: השבר בין שני העולמות החל בימי מסעות הצלב, שהערבים חשים אותם עד היום כמעשה אונס".

מאאלוף מעמיד אותנו בפני החובה לקחת בחשבון את "המשא הצלבני" בבואנו לבחון את התחושות העמוקות של המוסלמים. סיון מציג בספרו את מסעות הצלב כאספקלריה לשאלות הקיום הערבי-מוסלמי בימינו במחשבתם של היסטוריונים והוגים ערבים. ההתמודדות מול המערב, נצחונם עליו והתבוסה שחוו לאורך מאות השנים לאחר מכן, הסיכוי לשנות את המאזן ההיסטורי, התנאים הדרושים לצורך ניצחון מוסלמי כפי שניתן לדעתם להסיקם מפרשת הצלבנים, הנזקים שספגו המוסלמים כתוצאה ממסעות הצלב והדרכים לתיקונם, הנטייה המובנית להשתלטות אלימה המאפיינת לדעתם את המערב האירופי – כל אלה הם רק חלק ממיגוון ההיבטים שבהם הם דנים.

רוח רפאים

לעומתם, דומה שהוגי-דעות ויוצרים ישראלים אינם מרבים לעסוק בנושא באורח ישיר, בוודאי לא בשנים האחרונות, שלא לדבר על כך שאין כמעט התעניינות בעמדת הערבים בשאלות הללו מחוץ לאקדמיה. עם זאת, העובדה שאין עוסקים בנושא אין משמעה שהוא אינו קיים. מצד המבט המופנה אל החברה הישראלית פנימה, דווקא העובדה שרוב הישראלים חשים ביטחון בסיסי בהמשך קיומה של המדינה מורידה מסדר-היום את ההשוואה. במקביל עולה החשיבות שיש לנושא בבדיקת מקומנו במזרח-התיכון, בבחינת האוריינטציה התרבותית שלנו ובהבנת כמה מן הכוחות הסמויים הפועלים עלינו מבפנים ומבחוץ. ברמה המיידית נוכחת רוח-הרפאים הצלבנית בחיינו במידה רבה. די אם נחשוב על עולם ערבי האוחז בסיסמת הג'יהאד תוך געגועים לימיו הגדולים ועל מרכזיותה של ירושלים בעיני המוסלמים (שתי תופעות שהתעצמו מאוד בעקבות כיבוש העיר במסע הצלב הראשון והסמליות שהוצמדה לשחרור ירושלים בידי האיסלאם). מחשבות מסוג זה לא יותירו ספק בכך ש"המשא הצלבני" מעיק גם עלינו, בעקיפין אם לא במישרין.

הסופר אמין מאאלוף: "לעיתים קרובות אנו מופתעים לגלות עד כמה מושפע, עד עצם היום הזה, יחסם של הערבים למערב מאירועים שהסתיימו לפני שבע מאות שנה. ערב המילניום השלישי, המנהיגים הפוליטיים והדתיים של העולם הערבי מתייחסים ללא הרף לצאלח א-דין"

אחד האינטלקטואלים הישראלים המגלים מודעות גבוהה לשימוש בנושא הצלבני בשיח הישראלי הוא החוקר מירון בנבנשתי. מירון בנבנשתי רואה סימנים להתרפקות רומנטית על תקופת הצלבנית בארץ-ישראל. "השימוש בצלבנים נועד מצד אחד להעצים את התפיסה העצמית שלנו כאירופים, תפיסה רומנטית של ימי האבירים שבאו לכאן ושהתעמתו עם הערבים כביכול ללא נגיעה ליהודים. הראייה הזו מוחקת את האסון הכבד שנגרם ליהודים על-ידי הנוצרים בימים ההם". מירון בנבנשתי רואה בשימוש בעידן הצלבנים כלי בידיהם של מי שרוצים לחמוק מעוצמתו המיידית של הסכסוך היהודי-ערבי המתרחש כאן ועכשיו. מירון בנבנשתי, העוסק רבות בידיעת הארץ ובחקר אתריה, מצביע על תופעה נפוצה בתחום עיסוקו: הצגת התקופה הצלבנית כתקופה ניטרלית, שאינה קשורה לסכסוך היהודי-ערבי, ושימוש בה כדי למחוק פרקים בעייתיים בקורות ההתיישבות הציונית. "לוקחים שרידים ערביים, מחליטים שהם צלבניים, ובכך מאשרים את הסברה המוכנה מראש שהערבים לא בנו מבנים יפים, שהרי ממילא לא היו מסוגלים לכך, כביכול. וכמובן: בכך גם אומרים שאנחנו לא כבשנו והרסנו מבנים ערביים, אלא פשוט מצאנו 'חוות צלבניות נטושות'". הוא מדגים את דבריו בסיפור על האתר בית-עטאב שליד נס-הרים: מדובר במבנה ערבי מן המאה ה- 18 או ה-19 , שבעקבות מקור צלבני המזכיר את שם המקום כנכס של אביר פלמי, נוח לומר שהמבנה אינו ערבי אלא צלבני. כך קרה לדבריו גם סמוך למושב הבונים, באתר כפר-לם הערבי. במקום מצוי מיבצר ערבי מן התקופה האומיית, אך מדריכי ידיעת הארץ הדביקו לו תווית צלבנית.

בסיפורו הידוע "מול היערות", שפורסם לראשונה ברבעון "קשת" בשנת 1963 עוסק א.ב. יהושע בשכבות של תודעה היסטורית ובהדחקתן. היער הניטע על המקום שבו היה כפר ערבי אמור למחוק את העבר, ולשמש כמין כסות אירופית המוטלת באי-נוחות על המידבר המזרחי. אך יהושע עומד על כך שאי-אפשר ואף אסור להשכיח. שומר היערות מנסה להתעמק בתקופה הצלבנית בעזרת השלווה האינסופית שהוא אמור לחוש במקומו המבודד, אך היער אינו ריק, וודאי שאינו שקט. קווים דקים של הקבלה מתחילים להימתח בין שיכחות היסטוריות: סבלות היהודים באירופה של מסעות הצלב, סבלות הערבים שכפריהם נמחו. השומר אינו מסוגל באמת ללמוד על הימים הרחוקים, וגם אינו מסוגל להסדיר את מחשבותיו בקשר להווה. המחבר מראה לנו שגם אם המקבילה אינה שלמה, העבר רודף את מי שאינו מתמודד איתו בעיניים פקוחות.

א.ב. יהושע עדיין מייחס חשיבות רבה לעניין הצלבני כגורם פעיל בתודעה הישראלית העכשווית. "הצלבנות מייצגת את הפחד מפני המזרח, והיא אחד המקורות לריצה ל'ים-תיכוניות' כדי להמתיק במשהו את הגלולה המזרח-תיכונית שאנחנו בולעים", הוא אומר. "הדגם הצלבני הוא איום על הנחישות שלנו לאחוז בקרקע ולחיות בהכרה שאין לנו לאן ללכת מכאן". א.ב. יהושע טוען שבדומה לצלבנים, גם ליהודים יש מה שהוא מכנה "מולדת אחרת": המולדת הדתית והרוחנית המופשטת, "ואליה אפשר בהחלט לחזור". זוהי לדבריו "החולשה הצלבנית בציונות". כיום, כשהעניין הדתי תופס כבר מזמן מקום מרכזי בלאומיות היהודית וגם בסכסוך היהודי-ערבי, רואה א.ב. יהושע חשיבות לציין שיש גבולות להיטמעות האפשרית שלנו במזרח, בשל המחסום הדתי. למרות זהותה המעורבת של מדינת ישראל, שמחצית מהיהודים בה הם ממוצא מזרחי, חש א.ב. יהושע שבמובן מסוים תמיד נהיה יסוד שונה באזור, כמו הצלבנים. הוא מביט ביסודות הלאומיים-לאומניים בחברה הישראלית, שלדבריו "מונָעים מכוחו של חיבור דתי-מטפיסי למקומות הקדושים ולארץ הקדושה", והוא רואה בהם משהו מאותו להט דתי צלבני. "הרי כל העניין של הצלבנים היה לבוא לכאן לתפוס את הקבר הקדוש, לשחרר אותו מידי הכופרים", הוא מעיר, "והנה יהודים רוצים לחיות ליד קברים, לאחוז בהם בידיהם ממש, ואגב כך להתעלם מן הערבים כבני-אדם ולמעשה לראות בהם אויב מוחלט".

תמימים ואכזריים

ההתייחסות רחבת היריעה ביותר של הספרות הישראלית לתקופה הצלבנית מצויה ב"עד מוות" של עמוס עוז. הנובלה ראתה אור ב-1971 . במישור הגלוי היא עוסקת במסע הצלב הראשון כפרק נורא בתולדות היהודים באירופה. הטקסט עמוס בדיון על מקומו של היהודי בעולם הנוצרי הנתקף להט דתי, כלומר בשאלת "האחר" בתוכו. אך בכמה מקומות חשובים בנובלה נוגע עוז בשאלה המעסיקה אותו ברמה האישית: "ירושלים הנכספת איננה עיר אלא אחיזה אחרונה של חיוּת דועכת"; "ירושלים איננה בקצה ההליכה הזאת כי אם בהליכה אחרת, לא הליכה, לא עיר-האלוהים"; "…ירושלים שהיא אהבה צרופה ואיננה מקום". לפתע מטשטש עוז את הזהויות המתויגות, "יהודי", "נוצרי", וניגש לעיקר הבעיה, עד עצם היום הזה: ירושלים, האחיזה בקודש, ההשקה הנוראה בין מציאות פיסית למהות רוחנית, שהיא לב הסכסוך והסבל מן המאה ה-11 ועד למאה ה- 21.

הרב יואל בן-נון: "עם ישראל הוא שכונן את תודעת ארץ-ישראל, שבלעדיה לא הייתה ארץ ישראל וממילא גם לא פלסטין או עם פלסטיני. הצלבנים היו חקיינים של עם ישראל, ומכאן הצלחתם, וגם חלקיותה של הצלחה זו".

ב-1966 כתבה המשוררת דליה רביקוביץ' שיר בשם "קרני חיטין". השיר נחתם בבית הבא:

  • "ממלכה לא היתה להם עוד.
  • לא חיי עולם ולא ירושלים.
  • כמה אכזריים ותמימים היו הצלבנים
  • הכל שדדו".

בימים שלפני מלחמת ששת-הימים מביעה דליה רביקוביץ' את הפחד מפני המקבילה הצלבנית, את החשש מפני זמניות הקיום הציוני בארץ, קיום המבוסס על התבצרות צבאית וחוסר רגישות ("הרבה מיבצרים בנו, מיגדלי צלפים וחומות בזלת…"). נוסף לזאת, מהדהדת בשיר אזהרה מוסרית האומרת שהחיבור עם המזרח לא יכול להיות חיבור של אונס וכוח נכפה, והמחיר הוא לא רק אובדן הממלכה, אלא גם אובדן "חיי עולם וירושלים". להבדיל משני הביטויים לנושא הצלבני בספרות שהצבענו עליהם קודם, שירה של רביקוביץ' מזדהה עם תודעת בני הארץ הערבים: "פחד אין מצרים נפל על הכפריים… לא חסו על כבודם". השורות הללו מדברות על הממזרים שנולדו מאונס ערביות בידי צלבנים, עניין המביא את המשוררת לראות בתבוסת הצלבנים בקרב קרני-חיטין סיום צודק: "דין הוא עשה להם דין, בקרני חיטין".

מקרה מיוחד הוא סיפורו של דן צלקה, "בדרך לחלב". הסיפור עוסק במפגש טרגי-אבסורדי בין מזרח ומערב בימי מסעות הצלב, בהתנגשות התרבותית, באי-ההתאמה האסתטית, בגורל הצוחק על כל העניין ובשירה הטהורה כגשר הנצחי היחיד בין העולמות.

תפיסה רווחת גורסת שספרות מבטאת תת-מודע של עם ותרבות, שספרות של עם אמורה להתמודד עם הנושאים העמוקים המטרידים אותו. נראה שלאור אמת-המידה הזו, ממתינה עדיין הספרות הישראלית לטיפול מקיף ומעמיק ב"ממלכת ירושלים" הצלבנית וכל הכרוך בה. קורא בן-ימינו יכול לקרוא את המבוא לספרו הגדול של פרופ' יהושע פראוור, "תולדות ממלכת הצלבנים בארץ-ישראל", ולמצוא את הדברים הבאים, שהם בבחינת העלאה של עיקרי אותו רובד תת-מודע, על הבעייתיות שבו, למישור הגלוי:

"כל עיקר הרעיון של ייסוד מדינה צלבנית במזרח ומסעי הצלב הבאים להבטיח קיומה, שורש מהותם וצידוקם הוא בעובדה שמדינה זו היא על האדמה הקדושה, אדמת ארץ-ישראל, שבירתה של מדינה זו היא ירושלים… זה אחד מלקחי ההיסטוריה, שאין ארץ-ישראל בעלת היסטוריה אבטונומית אלא בתקופות שבהן ירושלים היא בירתה, ואין ירושלים בירתה אלא בתקופות שישראל מושלים בה, או עמים שירשו את מסורתו… רק בתקופות עצמאותנו העתיקה, בתקופת הצלבנים, בתקופת המנדט הבריטי-נוצרי ובמדינת ישראל, משמשת ירושלים בירה למדינה. עצמאות תולדות הארץ ומעמד בירה לירושלים ירדו כרוכים לעולם".

אפשר לראות בדברים הללו של פראוור, שנכתבו בראשית 1963, קטע ממנשר ציוני נלהב, מלא תום של ראשית המדינה, כפי שאפשר לראות בהם דוגמה לאירופוצנטריות ולהעדפת התקופה הצלבנית על המציאות הערבית, ברוח דבריו של מירון בנבנשתי. כך או אחרת, הדברים מדגישים את מרכזיות הנושא ואת החשיבות התודעתית הוודאית שיש לעיסוק בו.

פרופ' ב.ז. קדר: " לא ניבנה מן ההשוואה המפורטת בינינו לבין הצלבנים, שכן ישנה תעלומה מרכזית אחת: איננו יודעים מה הניע את הצלבנים להתיישב בארץ ובעבר הירדן"

החוקר דוד אוחנה סבור שהנושא הצלבני אינו מקור להשוואה היסטורית, אלא בעיקר ציר המבהיר עמדות ביחס לציונות. "אני שמאל ציוני", הוא אומר, וממהר להוסיף: "והתפיסה שלי היא שאנחנו, הציונים, לא צלבנים כי אנחנו חוזרים (לארצנו; י.מ.)". אוחנה סבור שהשיח הצלבני מחלחל לדיון הסוער המתנהל סביב ציונות ופוסט-ציונות. לדעתו, הנטייה של חוקרים פוסט-ציונים לראות בציונות תנועת לאומית אירופית כבמאה ה19-, תנועה שהם ממהרים לכנות "קולוניזטורית" ו"קולוניאליסטית", מושתתת כשלעצמה על השוואה ישירה בין הציונות לצלבנות. רעיון "אירופה שמעבר לים", אותה ישות שהצלבנים הקימו וקיימו בארץ-ישראל, מפעפע לדעתו בדרך שבה מציגים הפוסט-ציונים את המפעל הציוני, כדרך להציג אותו כמעשה לא לגיטימי שיסודו בחטא. "היות שמדובר באירופה שמעבר לים, מין איבר לא טבעי בגוף המזרח", אומר אוחנה, "הפוסט-ציונים גוזרים גזירה שווה, מיישמים תיאוריה של חטא קדמון נוצרי ביחס לציונות ולמדינה, ומגיעים למסקנה שהפתרון הצודק לסכסוך היהודי-ערבי הוא איון מדינת ישראל, כפי שקרה למדינה הצלבנית".

שליחי קודש

באוחזו בפריזמה הצלבנית, מביט אוחנה סביב ומגלה מקום שבו כדבריו "התיזה הצלבנית עומדת": שטחי יהודה, שומרון ועזה. הוא מביט במצב שם ואומר: "להם יש מדינת-שילוח, יש להם ארץ מקור שהם יכולים לחזור אליה, מדינה התומכת בהם ושבמסגרתה הם יכולים להציג עצמם כחיל-חלוץ". אוחנה עומד על כך שההשוואה הוותיקה, הערבית-דמגוגית, בין ציונות לצלבנות אינה תקפה בעיקר כי "חזרנו", כלומר "עזבנו ארצות לא לנו ובאנו לארץ שהיא שלנו". דווקא קריטריון זה מסמן במהופך את המתנחלים כצלבנים, היות שהם "שליחי קודש" שיצאו לממש אידיאל דתי-לאומי מבסיס מדיני מוצק ובטוח, העומד להם כעורף זמין. דבריו של אוחנה הם מעין המשך לאפיון שסיון הצמיד ב-1988 להתנחלויות בשטחים שנכבשו ב-1967, כשכתב שהן מגלות מאפיינים ברורים של "קולוניאליזם במצפון רע". סיון תיאר את ישראל בשטחים כצרפת באלג'יריה, והראה שפרשת אלג'יריה הגבירה מאוד את ההקבלה שערכו הוגים ערבים בין ימי הצלבנים לימינו. וכך אומר אוחנה: "להתנחלויות אופי ברור של קולוניות צלבניות. מדובר במעין אחוזות סגורות ומבודדות המתעלמות מן הסביבה והרואות בה בעיקר איום, מה גם שיש בהן תערובת של תפקיד בטחוני, התיישבותי ודתי, תוך היצמדות למקומות קדושים".

דבריו של אוחנה נדחים בשתי ידיים על-ידי שני דוברים בולטים של ההתיישבות היהודית ביהודה, שומרון ועזה. הרב יואל בן-נון ממהר לאפיין את ההשוואה בין מתנחלים לצלבנים כ"אחת מתיאוריות הנפל העולות מעמדה פוליטית הנאבקת בהתיישבות ביש"ע". אך הרב בן-נון גם נכנס לעובי הקורה, בהיותו מודע למשקלו של "הטיעון האלג'ירי". לדבריו, הצלחת המורדים האלג'ירים (ה-FLN) במאבקם בשלטון הקולוניאלי הצרפתי מפתה דוברים ישראלים מן הצד השמאלי של המפה להניח שגם ארגון השחרור הפלסטיני יצליח במאבקו. לדעתו, מדובר בהתעלמות מגמתית מן המציאות. "יש"ע איננה 'ישראל מעבר לים'. זו קביעה מגוחכת, והמתיישבים ביש"ע מעולם לא היו משולחים על-ידי מדינת מקור כצרפת, אלא להפך, הם ניסו להוביל את האומה קדימה". לדעת בן-נון, מדובר בארץ-ישראל אחת המשתרעת משני עברי קווי 49', שממילא אין להם בעיניו כל משמעות מיוחדת. "אלו קווים לא טבעיים, זמניים בעליל, ולכן אין להבדיל בין שטחי ארץ-ישראל מכאן או משם". באורח מעניין, בן-נון מוצא את עצמו מסכים עם דבריו של פראוור על הקשר בין עצמאות מדינית, עם ישראל וירושלים. "עם ישראל הוא שכונן את תודעת ארץ-ישראל, שבלעדיה לא היתה ארץ-ישראל וממילא גם לא פלסטין או עם פלסטיני. הצלבנים היו חקיינים של עם ישראל, ומכאן הצלחתם, וגם חלקיותה של הצלחה זו".

לשוב לאבות

הרב מנחם פרומן מתקוע קובע מיד שאין לו כל שמץ של "תודעה צלבנית". הוא מודע היטב לקיומה של ההשוואה בקרב הערבים, שעם רבים מהם הוא נפגש ומשוחח כדבר שבשגרה. "יש אצלנו חשש למפעל הציוני בכללותו", הוא אומר, "חשש שזה לא ילך, והדבר אינו תלוי במודל הצלבני". פרומן מודע לתפקידם של סמלים ולעוצמתם של רבדים לא-מודעים. קיומו של החשש מכישלון, החשש נוכח ההכרה שמבחינות מסוימות אנו עדיין זרים בארץ, אכן פותח פתח להסמלת הצלבנים בתודעה הציונית. פרומן מציע תרופה מקורית, הן ברמת הסמלים והן ברמת המציאות: "לשוב לארץ-ישראל משמעו לשוב לאבות. החזרה לארץ היא החזרה לפלאח, לערבי". מבחינתו, זהו הלקח שיש להפיק מבעיית הזרות שהוא מזהה בנפשות הציונים. הוא חושב שאסור לשלוט בארץ, אלא יש להיות נתון לה, להישלט על-ידיה, לעבור תהליך של עיצוב מכוח היותנו איתה. אני שומע את הדברים ואיני מצליח להימנע מלתהות שמא מפעפע מהם המודל הצלבני בהיפוך, כמעין לקח בדבר הצורך להתערות במזרח כפי שהוא, כפי שמצאנו אותו בבואנו אליו, גם אם אנו עמוסי דת, היסטוריה ומטפיסיקה משלנו.

תעלומה מרכזית

פרופ' ב.ז. קדר, גדול המומחים בימינו לתקופת הצלבנים, סבור שלא ניבנה מן ההשוואה המפורטת בינינו ובין הצלבנים. הוא מצביע על תעלומה מרכזית גדולה: מה הניע את הצלבנים להתיישב בארץ? הוא אומר: "פשוט איננו יודעים". מעניין לשמוע מפיו שהצלבנים לא התיישבו סמוך למקומות הקדושים, "לכן בעייתי מאוד לומר שהם דבקו בארץ הקודש". הוא מזכיר את יישוביהם בשטחי עבר הירדן המזרחיים (כיום מדינת ירדן), ומדגיש שגם לגבי המקומות ההם אין מניעיהם של המתיישבים ידועים לנו כלל ועיקר. הוא מודע היטב לתפקידו המרכזי של הנושא הצלבני בקרב הערבים, כנכס צאן ברזל רעיוני המשמש אותם ביחס למפעל הציוני מראשיתו. קדר מופתע מעט מן ההשוואה בין צלבנים ומתנחלים, ומתקשה לאתר כיום מין "קבר קדוש" שכל-כולו מוקד למפעל ההתנחלות. במובן זה הוא אינו רואה מעמד מיוחד למתנחלים הישראלים מעבר לקו-הירוק: "תפיסתם אינה נקודתית, אלא של כל הארץ", הוא מעיר. קדר מציין שאכן קיים פחד ישראלי גדול, והוא מסכים שחמישים שנה לאחר השואה אין צורך מיוחד להרחיק עד לימי הצלבנים כדי לגלות את שורשיו: "בהיבטים משמעותיים קיים דמיון רב בין מדינת הצלבנים ומדינת ישראל", מסכם קדר.

נוכח המציאות שאנו חיים בה והבעיות המעשיות והרעיוניות המעסיקות אותנו, יכול הנושא הצלבני לשמש לבחינה עצמית שלנו כאן ועכשיו. דת ופוליטיקה, מזרח ומערב, אירופה והים התיכון, התערות והתבדלות, יחס לתרבויות אחרות ואחיזה בזהות הפרטית, זיכרון היסטורי והשלכותיו על ההווה – כולם טורדים את מנוחת הישראלים ונכרכים באותה תקופה רחוקה-קרובה, תקופת מסעות הצלב וממלכת ירושלים. כל עוד אנו נתונים בפחד וחשים חוסר ביטחון במקומנו בארץ, אנו יכולים להיסחף לתחושות "צלבניות" ביחס לעצמנו. אך דומה שגם אם הישראלים מוכנים להתעמת עם דברים כשל סר סטיבן רנסימן, המתריע על "אמונה ללא חוכמה" ועל "חוסר סובלנות בשם האל", וליישמם חליפות על עצמם ועל שכניהם-יריביהם – אין הם עוסקים לעומק בהשלכות העולות מדבריו של אמין מאאלוף על אותו שבר בין שני העולמות שהחל בימי מסעות הצלב. השבר קיים בתודעת הערבים בעצם הימים הסוערים שאנו חיים בהם כעת, ולכן נוגע גם לנו.

 

מאמר זה פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 2: "משיח לא בא". לחצו כאן להזמנת הגיליון

יורם מלצר הוא סופר ומבקר ספרות

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובה אחת

  1. כתבה מרתקת. השכלתי ממנה רבות. תודה ליורם מלצר שסיכם את הגישות השונות שמשוות בין מדינת ישראל למדינה הצלבנית ומעלה על הכתב גם את שורשי העוינות של האיסלאם כלפי המערב כנעוצים בתקופה זו.

    אורה רובינשטיין |

הגיבו לכתבה