דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
15 בספטמבר 2011 | מהדורה 62

מרפאה בשטח שהופקר

בקומה החמישית של התחנה המרכזית החדשה, בין שלטים המזמינים את העוברים ושבים ל"תאי צפייה מפוארים" לבין מכון העורך מבחני תיאוריה לנהגים, פועלת מרפאת לוינסקי לגילוי מחלות מין ולתמיכה רפואית ופסיכו-סוציאלית לכל דורש. טל רוזנר שוחחה עם יעל גור, מנהלת המרפאה, עם רני חלאבי, מנהלת המרפאה הניידת של לוינסקי ועם טל לוין-רוטברג, עובדת סוציאלית במרפאה הניידת של של לוינסקי. לשלושתן מסקנה משותפת: החברה הפטריארכלית עדיין שולטת בחיינו

בשעה שמונה בערב רני חלאבי סוגרת אחריה את דלת המרפאה בתחנה המרכזית החדשה. למטה כבר ממתינה הניידת ובה הצוות, אבל לרני לא נותר מקום ולכן היא יוצאת לדרך ברגל.

אחרי כמה רמזורים היא נמצאת בארץ אחרת. אין כאן אמנם מעבר גבול, אבל די במבט אחד חטוף כדי להבין שאינך נמצא עוד במדינת ישראל: על המדרכות זרוקים מזרקים משומשים, צחנה כבדה אופפת כל פינה, ובתוך כל אלה נשים העוסקות בזנות. צעירות ומבוגרות, ישראליות ועולות, רבות מהן מכורות לסמים. פעם היתה כאן התחנה המרכזית של תל אביב.

כבר שש שנים שרני מנהלת את המרפאה הניידת מטעם מרפאת לוינסקי, משוטטת ברחובות שהפכו לחצר האחורית של מדינת ישראל. מדי שבוע היא וחברותיה לצוות, הכולל עובדות סוציאליות, רופאת נשים, אחות ומתנדבות, יוצאות לעת ערב לשטח, לפגוש את מי שאין להן פנים ואין להן שם. "אלה נשים שקופות שאיש לא רואה", היא אומרת. "החברה מתעלמת מהן. אנחנו היחידים ששואלים מה שלומן ומחבקים אותן. אותי זה מפעים בכל פעם מחדש, כי הרי אלה נשים שחיות בלי שעה, בלי תאריך, לא יודעות מתי חג ושבת, אבל אם לא נבוא שבוע אחד, הן ישאלו מה קרה".

יעל גור: "המדינה שאני רואה כאן היא מדינה של סודות, משחק עם האמת. משהו מוּנע בה מפחד, מבושה, מדעות קדומות. המשולש מין-מחלות-מוות הוא בעל כוח דרמטי על חיי האנשים. הרחוב כאוטי, ג'ונגל, רק החזק שורד, ושם גם אפשר לראות את הפנים האמיתיות של החברה. מי שחזק שולט, והחזק הוא הגבר הסטרייט שנהנה מהכוח. הוא יכול לצרוך שירותי מין מנשים ומגברים ויש לו כסף. לכן הוא יחליט אם זה יהיה אלים ואם הוא בכלל ישלם בסוף. כולם נתונים לחסדיו"

ואכן, כשרני וחברותיה לצוות עוברות ברחובות האפלים הללו, ברור שהנשים מחכות להן. הן קוראות בשמה של רני ושואלות לשלומה, והיא, מצדה, זוכרת את שמה של כל אחת ואחת מהן. על אוזנה של יעל, צעירה הנמצאת בשלבי היריון מוקדמים, היא לוחשת סוד. השתיים קובעות להיפגש ולדבר מחר, בניסיון לפתור את המצב הסבוך שיעל נמצאת בו. במהלך כל השיחה ביניהן יושב בצמוד ליעל גבר מבוגר הבוהה בחלל האוויר. רני מספרת אחר כך שהוא ה"מפעיל" של יעל. אירנה שרועה על פיסה של קרטון. מצבה הגופני ירוד ופיה נטול שיניים כמעט לגמרי. רני מתיישבת לידה, מלטפת אותה ומפצירה בה למלא טפסים שיאפשרו לצוות המרפאה לשלב אותה במסגרת שיקומית שתסייע לה להיאבק בהתמכרותה לאלכוהול ולסמים. בזווית העין היא מבחינה בצעירה אחרת, שניכר בה כי נטלה סם כלשהו לפני זמן קצר. "קרן, תגשי לניידת ותשתי משהו", קוראת לעברה רני. שתי נשים אחרות שעובדות ברחוב הזה מגיעות יחד אל הניידת ומתקבלות בקריאות שמחה על ידי חברות הצוות. אחת מהן מבקשת כוס שתייה, ואילו חברתה רוצה חיסון. גבר שחולף במקום מבקש לערוך בדיקה לגילוי מחלות מין.

השם "מרפאה ניידת" עשוי להטעות: נכון אמנם שהנשים מוצאות כאן מענה רפואי לכל מיני בעיות הקשורות לאורח החיים שלהן – בדיקות, חיסונים למחלות שונות, מידע רפואי – אבל דומה שהרכבו של הצוות מעיד על מטרתו העיקרית והבלתי אפשרית אולי: הענקת תמיכה וסיוע, בעיקר נפשי, למי שכבר ויתרו לחלוטין. "אנחנו מתחילים ברחוב תהליך שנועד להגביר מוטיבציה לשינוי", מסבירה רני. "הדבר החשוב ביותר שאני מבקשת לומר להן הוא שהזנות אינה הגורל שלהן, שאפשר לשנות את זה, וביחד איתן להאמין בהן עד שהן ילמדו להאמין בעצמן. אלה נשים שאיבדו אמון בחברה, בממסד ובעיקר בעצמן. אני רוצה לעזור להן להאמין שהן לא נולדו ככה, שאפשר גם אחרת". והיא יודעת על מה היא מדברת: כמי שהיתה שנים רבות בצד השני של המתרס, רני מכירה היטב את עולמן של הנשים שהיא פוגשת ברחוב.

"היתרון טמון בכך שאני מכירה את כללי הרחוב. ואנחנו מכבדים את הכללים הללו. אם מישהי נמצאת עם לקוח, אנחנו זזים, מבחינים בסיטואציה ובשפת הגוף שלה, ורק אז ניגשים. צריך לזכור שאנחנו באים לטריטוריה שלהן, ולכן משתדלים לכבד אותן כאורחים בביתן, כי זה ביתן, הרחוב".

כבוד. זוהי אולי מילת המפתח בעבודת הצוות. המפגש בין הנשים לבין חברות הצוות מעורר תחושה של חברוּת יותר מאשר של יחסי מטפל-מטופל. רני מגדירה זאת כחמלה: "אנחנו לא באים עם רחמים, אלא עם חמלה ועם יכולת להבין שהן לא נמצאות שם מתוך בחירה. אנחנו לא מסתכלים עליהן מלמעלה. אם ארחם עליהן, אני רק אחליש אותן, ואני הרי רוצה להעצים אותן. החמלה והקבלה ללא תנאי, ללא שיפוטיות וללא ביקורת, זוהי העצמה בשבילן. אני רואה אותן בגובה העיניים, כבנות אדם. לא בכדי אני זוכרת את השם הפרטי של כל אחת ואחת מהן".

הרגשה של שליחות

ההחלטה לצאת לשטח, ולהגיע אל הנשים ברחוב, עלתה מתוך ההבנה שהן לא יגיעו אל המרפאה למחלות מין הפועלת בתחנה המרכזית החדשה ברחוב לוינסקי. הלקוחות שלהן, לעומת זאת, יגיעו לשם לא אחת. כאן, בין שלטים המזמינים את העוברים ושבים ל"תאי צפייה מפוארים" לבין מכון העורך מבחני תיאוריה לנהגים, פועלת המרפאה. שלט קטן מבשר לבאים כי הגיעו למרפאה, שבה נערכות בדיקות רפואיות וניתנת תמיכה רפואית ופסיכו-סוציאלית לכל דורש.

רני חלאבי, מנהלת המרפאה הניידת של לוינסקי: "המגדר הוא הגורם העיקרי למצב הקיים: מדובר בחברה מאוד גברית שמחלישה נשים ומנצלת אותן. חברה כוחנית ושיפוטית. הגברים שצורכים את שירותי המין נזהרים שזה לא יגיע אליהם הביתה. שאלה יהיו הנשים שלהם, הבנות שלהם, האחיות שלהם? מה פתאום. אבל נשים אחרות? כן, למה לא. ומי היא אותה אישה שתעסוק בזה? זו שאין לה בית"

המרפאה הוקמה בשנת 2002 על ידי משרד הבריאות לאחר שהתגלתה עלייה חדה בשיעור חולי הזיבה – עלייה שלימדה על עלייה בכל מחלות המין. יעל גור, עובדת סוציאלית המנהלת המרפאה מאז הקמתה, מספרת כי בדיקות שנערכו בגברים הצורכים שירותי מין ובנשים המספקות אותם מצאו כי הן הגברים והן הנשים לא היו מודעים לעצם היותם חולים במחלה ולהעברתה לאחרים באמצעות מגע מיני. "היה כאן חוסר מודעות לסכנה וגם קשר שתיקה", מסבירה גור. "אנשים לא שואלים ולא מבררים, כי אין עם מי. גבר שצורך שירותי מין לא ילך לרופא המשפחה ויאמר שביקר אצל זונה, ואילו אישה שעוסקת בזנות לא תיגש לרופא ותספר לו שהיא זונה. יש קשר שתיקה שמונע שאלות וגורר חוסר ידע וחוסר מודעות".

סיבה נוספת להתעוררות הרשויות מתרדמתן נעוצה בבעיית הסחר בנשים. דו"חות של האו"ם, של אמנסטי ושל מחלקת המדינה האמריקאית קבעו כי ישראל כושלת בטיפולה בבעיה ותבעו שיפור. משרד הבריאות ביקש להעניק מענה לקורבנות הסחר, וכך היתה עוד סיבה להקים את המרפאה, המשלבת בין הפן הרפואי והפן הפסיכו-סוציאלי. לכאן באים מי שמבקשים לבדוק אם לקו במחלת מין כמו איידס, עגבת, זיבה וגם צהבת. הבדיקות נערכות, לבקשת הנבדק, באופן אנונימי, ובדרך כלל הנבדקים משתמשים בשמות בדויים. המספרים מלמדים עד כמה הקמתה של המרפאה היתה נחוצה: עד עתה נעזרו בשירותיה יותר מעשרים אלף בני אדם, ורבים מהנבדקים ביקרו בה יותר מפעם אחת. אף כי די בשהות קצרה במרפאה כדי ללמוד כי רבים מן הנעזרים בה הם פליטים ומהגרי עבודה, צוות המרפאה מעיד כי רוב הפונים הם ישראלים. העובדה שהמקום מופעל וממומן על ידי משרד הבריאות ובאותה עת אוסף לתוכו את מי שנדחקו לשוליה של החברה – זונות, מהגרי עבודה ופליטים – לא נעלמה מעיניה של גור: "אני מרגישה שמרפאת לוינסקי מאפשרת לנו לפתח מענה לבעיות השוליים".

הקהל הפונה למרפאה מגוון אפוא ורב-תרבותי, ואנשי הצוות מתמודדים לא אחת עם פונים שאין הם דוברים את שפתם. "המרפאה נמצאת בתחנה המרכזית החדשה ואני גר במרכז תל אביב", מספר אורי עייק, עובד סוציאלי העובד במרפאה. "בכל יום, בחמש-עשרה דקות נסיעה, אני עובר בין סוגים שונים של מדינה וחברה. האנשים שנעזרים בי שייכים לכל מיני קבוצות: חלקם כמוני, צעירים שחיים במרכז העיר, אבל מגיעים גם הרבה אחרים. יש בני דתות שונות, ויש בני מעמדות סוציו-אקונומיים שונים, ויש כאלה שמגיעים מהשטחים וכלל אינם בעלי תעודת זהות כחולה. צריך להיות מכוון ורגיש תרבותית כדי לדבר עם אוכלוסייה בעלת קודים שונים משלי, שאינני דובר את שפתה. צריך לדעת איך לשאול שאלות עדינות שישיגו שיתוף פעולה, ובה בעת לא להתפשר בעבודה, וזה לא תמיד קל. אני תמיד אומר לעצמי, שאני בר-מזל שנולדתי בצד הנכון: יש לי השכלה ובית. לא כולם זכו לזה. לכן זוהי ממש שליחות בשבילי".

לכאן באים מי שמבקשים לבדוק אם לקו במחלת מין כמו איידס, עגבת, זיבה וגם צהבת. הבדיקות נערכות, לבקשת הנבדק, באופן אנונימי, ובדרך כלל הנבדקים משתמשים בשמות בדויים. המספרים מלמדים עד כמה הקמתה של המרפאה היתה נחוצה: עד עתה נעזרו בשירותיה יותר מעשרים אלף בני אדם, ורבים מהנבדקים ביקרו בה יותר מפעם אחת

המילה "שליחות" שגורה בפיהם של עובדי המרפאה. יעל, רני ואורי מרבים להשתמש בה בבואם לתאר את עבודתם. והם, שפוגשים את ישראל האחרת, יכולים גם להעיד יותר מכל על טיבה של החברה הזאת. "המדינה שאני רואה כאן היא מדינה של סודות, משחק עם האמת", אומרת יעל גור. "משהו מוּנע בה מפחד, מבושה, מדעות קדומות. המשולש מין-מחלות-מוות הוא בעל כוח דרמטי על חיי האנשים". היציאה מהמרפאה באמצעות הניידת מרחיבה את התמונה החברתית: "הרחוב כאוטי, ג'ונגל, רק החזק שורד, ושם גם אפשר לראות את הפנים האמיתיות של החברה. מי שחזק שולט, והחזק הוא הגבר הסטרייט שנהנה מהכוח. הוא יכול לצרוך שירותי מין מנשים ומגברים ויש לו כסף. לכן הוא יחליט אם זה יהיה אלים ואם הוא בכלל ישלם בסוף. כולם נתונים לחסדיו". גם רני חלאבי רואה במגדר את הגורם העיקרי למצב הקיים, ומוסיפה לכך את המוסר הכפול: "זוהי חברה מאוד גברית שמחלישה נשים ומנצלת אותן. חברה כוחנית ושיפוטית. הגברים שצורכים את שירותי המין נזהרים שזה לא יגיע אליהם הביתה. שאלה יהיו הנשים שלהם, הבנות שלהם, האחיות שלהם? מה פתאום. אבל נשים אחרות? כן, למה לא. ומי היא אותה אישה שתעסוק בזה? זו שאין לה בית".

לצאת אל השטח

הניכור ואובדן האמון של מי שגופן ונפשן נעשו הפקר בעיני החברה מונעים מאותן נשים לפנות למרפאה. גור: "מדוע שנערה שנפגעה מינית ויועצת בית הספר לא ראתה זאת ובעקבות כך היא הידרדרה לזנות ותויגה כמופקרת – מדוע שנערה כזאת תיתן אמון בממסד? לכן החלטנו לצאת מהמיינסטרים ולפנות לשטח". ואת זה בדיוק עושה המרפאה הניידת, העוברת ברחובות ובין בתי הבושת של תל אביב, ומציעה בדיקות וטיפול רפואי חינם, וגם מזון ושתייה וסיוע נפשי ושיקומי. "לקהל ברחוב יש אמון מלא בנו", היא מצהירה. "אנו מזוהים כסוג של או"ם. גם סוחרי הנשים וסוחרי הסמים אינם רואים בנו איום. בנינו אמון בכך שכבר שנים אנו חוזרים ובאים עם אוכל ובדיקות ולא מוותרים". צוות המרפאה אף שומר על קשר עם נשים המעוניינות בכך באמצעות מפגשים שבועיים קבועים שנערכים במבנה הסמוך למרפאה ובהם הן מקבלות מזון, מידע ותמיכה. הצוות משכנע נשים לפנות למרכזי גמילה ושיקום ומקשר בינן לבין הגורמים הרלוונטיים. אך לא תמיד הן רוצות בכך. "אף אחת לא אומרת שהיא לא רוצה שיקום", אומרת רני. "הן פשוט פוחדות, כי זה כרוך בבעיות כמו התמודדות עם ילדים שנלקחו מהן וגמילה קשה. גם כשאישה אומרת שהיא לא רוצה שיקום, אני יודעת שהיא פשוט פוחדת. נשים רבות חושבות שהן לא ראויות לשיקום. ואז אני ממשיכה להציע לה טיפול עד שתאמר 'רוצה אני'. לנשים כאלה אני תמיד אומרת: החיים ברחוב הרבה יותר קשים מהשיקום".

דמיון ושוני

לכאורה לא יכול להיות פער גדול וברור יותר מהפער בין נשות צוות המרפאה הניידת לבין קהל היעד שלהן: מן העבר האחד ניצבות נשים שבתיהן ומשפחותיהן נמצאים במרכז עולמן, והגעתן אל הרחובות מטילי האימה אינה אלא גיחה שכולה התנתקות מן המוכר להן, ואילו מן העבר שני ניצבות נשים שהרחובות הללו הם ביתן והן אינן יכולות להינתק מהם. אבל טל לוין-רוטברג, עובדת סוציאלית במרפאה הניידת, מפתיעה כשהיא מציירת תמונה מורכבת יותר:

"יש כאן תמונה של דמיון ושוני. השוני ברור וטמון ברקע שלנו. אנחנו, נשות הצוות, באות ממקום אחר, ונהנות מרשת ביטחון ומתמיכה משפחתית, ואילו הנשים שכאן חוו טראומות ובאות ממשפחות קשות. אבל, בסופו של דבר, אני מתחברת אליהן במקום של ההשתקה והמחיקה בגלל עצם היותנו נשים. כשעובר לקוח, הוא רואה אותי ואותה באותה צורה. הגבול בין אישה בזנות ואישה שאינה בזנות הוא מטושטש. בכל מקרה, אם חשבנו שהדור שלנו הוא של נשים משוחררות, הנשים האלה מראות לנו עד כמה אנחנו עדיין חיות בחברה מדכאת ופטריארכלית".

כמי שהיתה שנים רבות בצד השני של המתרס, רני מכירה היטב את עולמן של הנשים שהיא פוגשת ברחוב: "היתרון טמון בכך שאני מכירה את כללי הרחוב. ואנחנו מכבדים את הכללים הללו. אם מישהי נמצאת עם לקוח, אנחנו זזים, מבחינים בסיטואציה ובשפת הגוף שלה, ורק אז ניגשים. צריך לזכור שאנחנו באים לטריטוריה שלהן, ולכן משתדלים לכבד אותן כאורחים בביתן, כי זה ביתן, הרחוב"

כששרה בואנו דה-מסקיטה, עובדת סוציאלית המתלווה למרפאה הניידת, פוגשת את לריסה, צעירה הרה העוסקות בזנות, מתחדד הדמיון שלוין-רוטברג מדברת עליו ועמו גם השוני הברור כל כך: בטנה התפוחה של לריסה, השואפת סם באותן דקות של מפגש ברחוב חשוך, מול כרסה התופחת של שרה. "זה מאוד אמביוולנטי. יש משהו בהיריון ובאמהות שמחבר אותי אל הנשים האלה. מצד שני, ברור שהפערים בינינו עצומים". באחרונה ליוותה שרה אישה העוסקת בזנות רחוב שילדה תינוק, ולאחר הלידה באה לבקר אותה בבית החולים. "היא היניקה, ואני הסתכלתי עליה וחשבתי שכמעט בטוח שהסיפור יסתיים בכך שיקחו לה את הילד. זה מאוד קשה. זאת תחושה של חוסר שוויון וחוסר צדק. למה אני כן והיא לא?"

שירן דדון סיימה באחרונה את לימודי המשפטים באוניברסיטה העברית. ומתנדבת במרפאה הניידת. היא עוזבת מוקדם את עבודתה כמתמחה במשרד עורכי דין כדי להגיע אל המרפאה. "התפקיד של משרד עורכי דין הוא לקחת בעיות ולטפל בהן תמורת כסף", היא אומרת, "ככה נפתרות הבעיות של אנשים עשירים. וכאן, יש בנות שבגלל שלא פתרו בעיה אחת שלהן, הן הידרדרו לעוד בעיה ולעוד בעיה. זו אוכלוסיה ללא רשת ביטחון, ולכן הנפילה שלהן היא היישר אל התהום".

החזרה אל החיים המוכרים, והעלייה מן התהום שבה שרויות הנשים ברחוב, אינן פשוטות גם בשביל מי שכבר התרגלה למראות הקשים האלה. "כשאני חוזרת מהעבודה, אני חייבת לעשות טקס ולהתנתק", מתוודה רני. "אני נכנסת לבית הנקי והנעים שלי, ובדרך כלל אני מתביישת. אני יודעת מה השארתי ברחוב כשעליתי הביתה. אני אסירת תודה על מה שיש לי, אבל כחֶברה, זה לא ייתכן שיש כזה אי-צדק". מנין בכל זאת היא שואבת את הכוח לשוב לשם שבוע אחר שבוע? וכיצד לא מציפה אותה תחושת ייאוש המשתקת כל ניסיון לחולל שינוי? "אני הולכת למרכזי החלמה ושיקום וממשיכה להיות מעורבת בחייהן של הנשים שנחלצו מהחיים האלה, ומשם, מהפריחה שלהן, אני מוצאת את הכוח. כמובן, יש רגעים של תסכול, אבל ההוויה שלי היא אופטימית וחדורת אמונה שאפשר לשנות". ואכן, רגע של שמחה ותחושת סיפוק נרשם במהלך הערב, כשהצוות מצליח, לאחר מאמצים רבים, לשלוח במונית את אחת הנשים בחזרה לבית החולים שבו היתה מאושפזת ואשר ממנו נמלטה בחיפושיה אחר מנת הסם. רני כבר מתחילה לפעול להבאתה של האישה מבית החולים אל מרכז גמילה.

הרחוב חשוך, ורק פנסים ספורים מפיצים אור קלוש, כאילו מבקשים גם הם לחפות על הנעשה שם. מי שיישא את עיניו אל מעל לקו הבתים הנמוכים והמתפוררים, לא יוכל להימלט ממגדליהם האדירים והבורקים של הבנק הגדול ושל חברת הביטוח המצליחה המשקיפים עליהם. אבל לא את דרות הרחוב הזה הם מזמינים, ולא אליהן הם מבקשים לקרוץ. בשבוע הבא תחזור לכאן הניידת ובתוכה חברות צוות המרפאה ומוצרי מזון וערכות בדיקות. ייתכן שיגלו כי פנים שהיו מוכרות נעלמו ואינן. ייתכן שיפגשו פנים חדשות. עוד אישה שנשאבה אל חיי הזנות והסם, שכה קשה לפלס נתיב בריחה מהם. ורק הדוכן הריק של מפעל הפיס, שעליו מתנוססים הכדורים הצבעוניים המוכרים, מספר שלמישהו ברחוב הזה יש, אולי, צ'אנס.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 62 של "ארץ אחרת": דרום תל אביב / ארץ אחרת. להזמנת הגיליון לחצו כאן

טל רוזנר היא עו"ד ומגישת תוכניות אקטואליה בערוץ הכנסת

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה