דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

אלישע גולני: "ליצור גרעין שיתופי ששולח אדוות של שינוי אל מחוצה לעצמו, לחיות בתוך עמנו ולהשפיע עליו" / צילום: יוסי זמיר

לא להתנוון: למרוד בסדר העכשווי

אלישע גולני, רכז קן בקעה של השומר הצעיר בירושלים, בוחר להיצמד לאופטימיות ולא להתייאש. "הבחירה שלנו לעמוד בחזיתות שונות – מול ההפרטה, מול הניכור והגזענות, מול האלימות, מול המגמות האנטי-דמוקרטיות בחברה הישראלית – היא בחירה למצב את עצמנו במרכז החברה. ובעיני, זו בחירה מרגשת שעתידה להשפיע"

 בסוף שנות התשעים, אחרי שנים של משבר עמוק ואובדן דרך חינוכית, פרץ לפתע מבפנים מבוע של התחדשות. קבוצה של בוגרי התנועה קראה תיגר על המציאות, ובסגנון התנועתי של חשיבה משותפת דרשה להגדיר מחדש יעדי הגשמה לבוגרים. בוועידה הארצית בגבעת חביבה (מאי 2001) הוחלט על הקמה מחדש של תנועת הבוגרים וגרעינים הקימו קומונות שיתופיות בעלות אופן משימתי

אלישע גולני (בן 23) הוא רכז קן בקעה של תנועת השומר הצעיר בירושלים. קשה למצוא רגע של שקט כדי לראיין אותו. אלישע נתון כולו בעבודת חינוך רבת פנים. הוא אחראי על הפעילות החינוכית והתפעולית בקן, והדבר כולל קשר עם הרשויות, ליווי והדרכה של הקומונרים המתנדבים בקן במסגרת שנת שירות, הדרכה של קבוצה בוגרת בקן וליווי של מדריכות ומדריכים. חוץ מהפעילות הסדירה, הקן מקיים גם קייטנות, טיולים ומחנות לכל הגילאים, סמינרים רעיוניים והכשרות לשכבות הבוגרות. ואם לא די בכל אלה, אלישע נדרש גם לחבר לפעילויות את קהילת המבוגרים (ההורים, המורים וגורמים אחרים) ולבנות את הקן מבחינה אסטרטגית כך שיעמוד במשימה שלו בחברה המקומית – להיות ללב הפועם של הקהילה.

תנועת השומר הצעיר נולדה בשנת 1913 בגליציה, שהיתה אז חלק מהאימפריה האוסטרית-הונגרית. ראשונה לתנועות הנוער הציוניות, השומר הצעיר היתה מקורית, נועזת ובעלת פתיחות רגשית ורעיונית. מי שהצטרף לתנועה, נענה לתביעה הרדיקלית לבחור בחירות ערכיות בכל סיטואציה בחייו, ונטל על עצמו זהות חדשה ושינוי פנימי באורח החיים.
תחילה לא דרשה התנועה דרישות מעשיות מבוגריה, אבל לא עבר זמן רב ומימוש הציונות נעשה אבן יסוד בחינוך השומרי. בצמתים שונים לאורך ההיסטוריה שבה תנועת השומר הצעיר ונצמדה אל אותה הליבה, תיקון עולם ושחרור האדם, וחרטה על דגלה את שילוש הערכים ציונות-סוציאליזם-אחוות עמים.

במהלך פעילותה הקימה השומר הצעיר שמונים וחמישה קיבוצים, וכן מפעלים חברתיים וחינוכיים רבים. אבל אז בא משבר, ומאמצע שנות השמונים הלך אפיק ההגשמה ויבש. מספר החניכים ירד בהתמדה, שיעור המגשימים בקיבוצים הצטמצם, והיתה תחושה של אובדן דרך מול פריחת התרבות הפוסט-מודרנית, שגשוג ההפרטה והאינדיבידואליזם.

ואז, בסוף שנות התשעים, אחרי שנים של משבר עמוק ואובדן דרך חינוכית, פרץ לפתע מבפנים מבוע של התחדשות. קבוצה של בוגרי התנועה קראה תיגר על המציאות, ובסגנון התנועתי של חשיבה משותפת דרשה להגדיר מחדש יעדי הגשמה לבוגרים. בוועידה הארצית בגבעת חביבה (מאי 2001) הוחלט על הקמה מחדש של תנועת הבוגרים – קבוצות המשך שיהיו "תנועת חיים". גרעינים הקימו קומונות שיתופיות בעלות אופן משימתי וההגשמה, שהיא צו תנועתי, התחדשה.
כיום תנועת הבוגרים מונה כשלוש מאות חברים וחברות, ושלושים קבוצות משימה הפרוסות ברחבי הארץ. הפעילות שלה היא פרק חדש ומאתגר בתנועה, כי היא מעלה את המורכבות הכרוכה בפעילות של אנשים בוגרים, הנמצאים בשלב שונה בחיים ובכל זאת בתנועה. הקמת תנועת הבוגרים הביאה לתנופה גם בתנועת הנוער, שהתרחבה מאוד הן במרכז והן בפריפריה.

פועה הרשלג: "אלישע, איך הגעת לשומר הצעיר"? אלישע: "את צריכה לשאול אותי למה נשארתי" / צילום: איל און

פועה הרשלג: "אלישע, למה הצטרפת לשומר הצעיר"?
אלישע: "את צריכה לשאול אותי למה נשארתי" / צילום: איל און

אלישע, למה הצטרפת לשומר הצעיר?

"את צריכה לשאול אותי למה נשארתי. כי הרי מצטרפים מכל מיני סיבות מקריות, אבל בסוף נשארים בגלל דבר מסוים שאוחז בנו. כבר בימים הראשונים שלי כחניך בתנועה, היתה לי תחושת מחויבות עמוקה. זה היה משהו שנבט בי באופן עצמאי, אוטונומי, לא מתוך החינוך התנועתי. ליד הקן שלנו היה קן של תנועת נוער אחרת, וכל הילדים מהקבוצה שלי הלכו לשם 'לטעום' פעולה. אני זוכר שהיתה לי דילמה האם ללכת איתם או לא. למן ההתחלה היתה בי איזו נאמנות ברורה. לא הלכתי. גם היום יש לי תחושה גדולה של מחויבות שאני נשמע לה… בכיתה ד' הזמינו אותי להיות בוועדה שמארגנת פעילות עצמאית לילדי הקן, והרגשתי שאני יכול להיות מעורב, שאני אחראי. בגיל עשר הרגשתי שאני אחד שיכול להשפיע. ויותר מזה – שהתנועה והקן הם מקומות שאפשר להשפיע בהם.

"בכיתה י"ב הצטרפתי לצוות היגוי שהכין בתהליך ארוך את הנושא השנתי לקראת הוועידה הארצית של התנועה. אחת לשנה מתקיימת ועידה כזאת כדי לקבל החלטות על דרכה של התנועה. מוזמנים חניכים מכיתה ט' ומעלה, ודנים בכל מיני נושאים. בוועידה כזאת התנועה כותבת דף עמדה ערכי, כאשר בכל פעם הדף עוסק בנושא אחר. למשל, פמיניזם, אחוות עמים, סוציאליזם או ציונות בדרכי שלום. זה משהו שכל החניכים עושים יחד, מעירים הערות, מותחים ביקורת, מנסחים. גם זו דוגמה לכך שאתה, נער צעיר, יכול לקבוע טון, להצטרף ולהיות יחד עם אחרים מצפן לתנועה".

שנות הנעורים

מייסדי תנועת השומר הצעיר טענו ששנות הנעורים אינן רק פרוזדור אל הבגרות. המטרה אינה לחלוף במסלול קבוע מראש על מנת להשתלב יפה בחברת המבוגרים, כי אם להתנגד לעולם המבוגרים ולערכיו, ולפעול למען שינוי המציאות הקיימת.
תנועת השומר הצעיר באה להעצים את המרדנות הטבעית של הנוער ולטפח אדם שמסוגל להיות בעל ביקורת חברתית – אדם שהוא אקטיבי כלפי חייו וכלפי העם שלו. המרד נקבע כבר מלכתחילה כיסוד מרכזי באתוס של התנועה. באותה העת היה מדובר במרד בחברת המבוגרים ובעיקר בגורלו של היהודי בגולה ובחוסר השלמה עם חיים של חוסר אונים. בהשפעת הרעיונות האלה פיתחו חברי התנועה יחס ביקורתי הן כלפי הקהילה הגלותית והן כלפי השיטה הקפיטליסטית.
מה שנקרא "מרד הבן" הוא מסר מרכזי בשירו של דוד שמעוני, שהתפרסם ב-1922 בעיתון השומר הצעיר בוורשה. השיר מציע אנטי-תזה לפסוק מספר משלי, “שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך":

אל תשמע, בני, אל מוסר אב
ולתורת אם אל אוזן תט
כי מוסר אב הוא: “קו לקו…”
ותורת אם: “לאט לאט…”
וסופת אביב דוברה כן:
“הקשיבה, איש, לשיר הבן!”

איך אתה מבין את השיר של שמעוני משנת 1922?

"למרוד, להקשיב לשיר שונה מזה המוכתב או המובן מאליו… זאת לא הוראה פשוטה. המובן המקובל של מרד הוא מובן של 'נגד', של לקום וללכת, של לשבור. ואילו אנחנו מדברים על מרד למען משהו. זו לא סתם ריאקציה. יש פה מתח מתמיד, כי קשה לבנות מסגרת שביסודה עומד מרד. זו הרי בעצם סתירה. ועוד משהו: בכל תקופה 'האב' הוא אחר ומובן שגם 'הבן' משתנה. וצריך להיות קשוב ורענן. זה עסק מורכב לשמר רוח, לשמר את זה שחומק משימור”.

איזה ביטוי המרד מקבל היום?
"קודם כל, אנחנו לא מאמצים את משנתו של באדן פאוול, מייסד תנועת הצופים, ואיננו חושבים שהמטרה שלנו היא לייצר אזרחים טובים יותר לסדר החברתי הקיים. אנחנו המדריכים לא מצפים מהחניכים והחניכות שיגדלו ויהיו אנחנו, אלא שיהיו יותר מאיתנו. התנועה צריכה להתגמש ולהתאים את עצמה לצרכים ולרצונות של מי שנמצאים בה, לא של מי שהיו בה… נכון שהצורות מתקבעות. יש מוסדות. יש מסורת. ובכל זאת, חותרים כל הזמן לאיזה חופש מקיבעון, וזה כמובן יוצר מתח בין המשתנה ללא משתנה… המרד של היום זה לא לקום ולעזוב אלא לטלטל את הסטטוס קוו. ויש לנו בהחלט יומרה להשפיע. אנחנו שואפים לבנות יחד בסיס לחברה החדשה שאנחנו מבקשים לראות בישראל. הבחירה שלנו לעמוד בחזיתות שונות – מול ההפרטה, מול הניכור והגזענות, מול האלימות, מול המגמות האנטי-דמוקרטיות בחברה הישראלית – היא בחירה למצב את עצמנו במרכז החברה. בלב הקונפליקטים. אני מתרגש מעצם האפשרות שהמעשה שלנו בחברה, ושהמעשה שלי בתוכו, יכה גלים וישפיע על המציאות שאנחנו חיים בה”.

בבסיס החתירה לתיקון האדם והעולם נמצאת אמונה שההיסטוריה האנושית אכן ניתנת לשינוי. אתה מאמין שהנוער מסוגל להשפיע גם אם יבחר בדרך שאינה סלולה?

"לי עצמי חשוב מאוד לבחור מסלול חיים ולא להיגרר אליו. אני נרתע ממסלול החיים המוכתב כמעט כמו חוזה: לעשות בגרות, ללכת לצבא, לצאת לטיול, לחזור לאוניברסיטה, להתחתן וכו'. התנועה כל הזמן מעמידה אותי באתגר שלא להתנוון, לא לעשות את מה שקל, את מה שנחשב 'יאה'. אני רוצה להעביר לחניכים שלנו את המסר שאפשר גם אחרת. אני רוצה לומר להם שיש אופציה לתואר ראשון ולכל מה שנובע מזה. מפחיד אותי שהחיים יהיו עקודים למסלול ידוע. אני רוצה לנוע בין עולמות, גם אם זה מוציא אותי מאזורי הנוחות והשקט. מאוד מדבר אלי המשפט המפורסם של מרדכי אנילביץ' על ההתקוממות היהודית בגטו: 'אל תתנוונו. אל תסתגלו. מרדו במציאות הזאת'. האמירה הזאת נשארה בתודעה של התנועה, כשהמציאות שנוצקת לתוכה משתנה מול אתגרים שונים. המאמץ לכבוש שביל רציני יותר מההליכה בשביל רמוס. גם זה נמצא בגנום התנועתי: 'לא עייפי דרך כי אם מפלסי נתיב'… העולם הפנימי מושפע מהדרך שבה אתה חי. אני מסכים עם התובנה שההוויה מעצבת את התודעה. ומכיוון שאני מאמין גם שאפשר לשלוט במידה רבה בהוויה, הרי שמשימה חינוכית ערכית מייצרת תודעה אחרת. בי, בחניכים הצעירים. זה כיוון מהפכני, מהפכה תודעתית. אבל אם אנחנו קבוצה שהעיסוק שלה מופנה אך ורק פנימה זאת תהיה תלישות, יצירת אליטה“.

מרטין בובר, שהיה מהמורים החשובים של השומר הצעיר בראשיתו, השתמש במושגים של היקף ומרכז. הוא טען שכדי לקיים חברה חיה ונושמת ברוח החברותא, שהיא מיסודות היהדות, יש לקיים קשר יומיומי  בין האנשים (דהיינו מקומות עבודה, תנועות נוער, מערכת השכלה). כל זה הוא היקף המעגל. אך לא פחות חשובה מכך היא נקודת המרכז של המעגל. מהו הגרעין הקשה הזה?

"מה שאבד לתנועת העבודה במרוצת השנים הוא הקשר בין מהפכת החיים הפרטית והפנימית שלנו להשפעה שלה על החברה. המטרה היא לא לקיים 'משפחה מורחבת', אלא לקיים את התנועה כתא מהפכני, גרעין שיתופי ששולח אדוות של שינוי אל מחוצה לעצמו, לחיות בתוך עמנו ולהשפיע עליו. בובר העלה על נס את רעיון העדה חסרת המחיצות בין אדם לאדם. חיי יחד, חברותא, הם בלי ספק מאבני היסוד של התנועה. מעגלים רחבים יותר של שותפות בחברה הישראלית היו פעם ההסתדרות, המשביר לצרכן, קופת חולים כללית – שנבעו מהרעיון הקיבוצי, אבל השפיעו על כלל החברה הישראלית“.

 "איננו חושבים שהמטרה שלנו היא לייצר אזרחים טובים יותר לסדר החברתי הקיים. אנחנו המדריכים לא מצפים מהחניכים והחניכות שיגדלו ויהיו אנחנו, אלא שיהיו יותר מאיתנו. התנועה צריכה להתגמש ולהתאים את עצמה לצרכים ולרצונות של מי שנמצאים בה, לא של מי שהיו בה"

אתה הולך ברחוב בן יהודה בין דוכנים על בוא המשיח ודוכנים להנחת תפילין ודוכנים של להב"ה. ירושלים היא עיר עם פערים חברתיים ומתח פוליטי וחוויית קיפוח מכל צד / צילום: יוסי זמיר

אתה הולך ברחוב בן יהודה בין דוכנים על בוא המשיח ודוכנים להנחת תפילין ודוכנים של להב"ה. ירושלים היא עיר עם פערים חברתיים ומתח פוליטי וחוויית קיפוח מכל צד / צילום: יוסי זמיר

 

הקרקע בוערת

בובר עמד גם על הקשר בין הערכיות והרוחניות לבין חיי המעשה, בין ההכרה הערכית והמוסרית לבין היומיום, וגם הנושא הזה הוא סוגיה מרכזית בשומר הצעיר. פה משתלב מושג חשוב אחר של התנועה, ההגשמה. או במילים פשוטות: לא מספיק לדבר. מיד כשהתנועה יצאה לדרך, הצו התנועתי והאני מאמין של השומר הצעיר חייבו את החניך להגשים, ליישם את הערכים שלו כשהקרקע של העם היהודי בגולה בוערת.

אלישע גולני: "כל תקופה מדברת אל הנוער בלשונות של אש – זאת גם משנתו של בובר. קשה לומר אם הלשונות של היום חורכות פחות, או שאנחנו חיים בתקופה מכרעת. בכל אופן, ברור שיש היום מגמות ברורות והפוכות בחברה שלנו – כאלה שמבקשות להצעיד אותה לאור, וכאלה שהולכות לעלטה. בתוך הסיטואציה הטעונה הזאת חשוב שלא לחדול מלחתור לשחרור האדם”.

למה אתה מתכוון בשחרור האדם?
"שחרור האדם הוא הבסיס לחברה טובה. לא מדובר אך ורק בקיום נכון יותר של עצמי, אלא גם בדברים פרוזאיים לכאורה כמו שוק העבודה… אנחנו בעצם דבקים בציונות כפי שהרצל ראה אותה: חברה שאזרחים ותושבים נהנים בה מערבות הדדית. מקום רב-תרבותי עם עושר חברתי ותחושת ביטחון. זה נוגע בסוגיות כמו זכויות סוציאליות, בשאלת ערבות המדינה לתושבים שלה. כי הרי גם זה ביטוי לשותפות בין אנשים. המדינה היא הביטוי הכי רחב לערבות הדדית, נושא בלב לבה של היהדות. כשמסתכלים על היבטים שונים של ממשל, זהו בעצם הבסיס הכי רחב לשותפות, לביטוי של הסכמה וחוסר הסכמה. ושם גם נפגשים מגזרים שונים ונולדות המורכבויות.

"מעניין אותי לראות מי כאן לא רוצה להיפגש. הדתיים רוצים להיפגש – החילונים לא רוצים. החרדים רוצים להיפגש – החילונים לא רוצים. הערבים רוצים להיפגש – היהודים לא מעוניינים. מרתק לבחון מי מאוים ממי. מעבר לסלידה מדעתו ומהשקפתו של האחר, יש בלי ספק פחד גדול להיפגש. כי מה יקרה? משהו יתפוצץ? הדימוי ייפגע? מה בדיוק הפחד? כשאנחנו חיים בנפרד, כל מגזר לביתו, התודעות הולכות ומתרחקות. נדמה לי שאם לא נפעל במודע לשנות את המגמות האלה, נגלה שהתודעות המופרדות האלה מעצבות לנו הוויות חיים מקבילות שקשה מאוד יהיה להפגיש ביניהן. ואני רוצה לשאול, מתי יגיע הזמן להיפגש? עושה רושם שזה לא על סדר היום של איש. מלחמת צוק איתן הוסיפה שמן למדורה שבוערת במפגש בין שמאל לימין, בין דתיים לחילוניים, וכבר לא ברור בכל המהומה מי פה נגד מי. כל אחד בודק את הנאמנות של האחר: איפה היית? מה היתה עמדתך?”

יש לכם פרויקטים משותפים עם ערבים?
"הפעילות של תנועת הבוגרים לבניית תוכניות קיום משותף לערבים וליהודים – במטרה לבנות כאן חברה שהיא פסיפס רב-תרבותי ולא פירמידה דכאנית – היא פעילות שנעשית ברמת הנוער. בערים מעורבות ובאזורי חיכוך יש בתי ספר שלוקחים על עצמם את האחריות, ובאומץ משתפים פעולה עם המרכז החינוכי שהקמנו בתנועה. ברמת הבוגרים, חברות מהתנועה עמלות בשנים האחרונות על תוכנית לימודים אקדמיים לצעירים מהתנועה-האחות הערבית אג'יאל (דורות), ואנחנו חברים בפרויקטים בינלאומיים למפגש בין עמים וחברה. אחוות עמים היא לא מין סיסמה מיושנת ממאה אחרת. יש כל הזמן רצון ודחיפות לנהוג ברוח אני-אתה של בובר ולא אני-הלז”.

"אנחנו שואפים לבנות יחד בסיס לחברה החדשה שאנחנו מבקשים לראות בישראל. הבחירה שלנו לעמוד בחזיתות שונות – מול ההפרטה, מול הניכור והגזענות, מול האלימות, מול המגמות האנטי-דמוקרטיות בחברה הישראלית – היא בחירה למצב את עצמנו במרכז החברה. בלב הקונפליקטים"

תודעת נבו

חזון אחוות העמים נשמע היום כמו חזון אוטופי, ואוטופיה נעשתה כידוע מילה נרדפת למשאת נפש חסרת יסוד ולמשהו שאינו יכול לקרות במציאות. אבל אוטופיה אינה בהכרח דבר שלילי, או מושג נלעג חסר חשיבות. בובר למשל התייחס אל השאיפה לאוטופיה כאל שאיפה ראויה, גם אם ההצלחה בפועל חלקית. חשוב לא רק נגד מה אתה יוצא, אלא גם לאן פניך מועדות, ותמונת היעד המאירה נחוצה כדי לשמש מגדלור. השאיפה השומרית עוסקת הרי בהגשמה, במימוש ריאלי של רעיון מופשט, בהליכה אל מקום וחיים של עשייה ויצירה במקום.

אלישע: “היום קשה באמת לשמר את תמונת האוטופיה. יש כאלה מגמות סותרות בתוך החברה. אתה פשוט לא יודע אם מה שאתה רואה זה מה שבאמת מתרחש. האם השלטון מייצג את העם? אבל בלי אופטימיות לא נמצא את האנרגיה לעשות מאמץ לשנות. העמדה של התנועה היא לעצב מחדש את סדר היום הלאומי והחינוכי של המדינה, אתגר אדיר מול חברה צרכנית של מיתוג ורייטינג ולאומנות גואה. זאת בחירה מודעת אבל לגמרי לא פשוטה, להיצמד לאופטימיות ולא להתייאש. לפני הבחירות השקענו המון בהסברה בקמפיין אינטרנטי ואזרחי בהיקף ענק, שמרכז הכובד שלו היה במפגשים פנים אל פנים. היה ניסיון לעשות שינוי קצת יותר מדיד. ודווקא ראינו ברכה. נכון שהיתה לכך השפעה קטנה על חלוקת המנדטים בין ימין לשמאל, אבל משהו בכל זאת חלחל. ועוד דבר. אוטופיה היא אידיאל שאין לו סוף. בתנועה יש מושג שעוד החלוצים השתמשו בו, 'תודעת נבו', והוא מדבר על משהו שאי אפשר להשתקע בו, להתנחל בו, להגיע אליו. זה אגב לא קל לאדם צעיר. מה – לעולם לא נגיע?!”

כשאנחנו חיים בנפרד, כל מגזר לביתו, התודעות הולכות ומתרחקות. נדמה לי שאם לא נפעל במודע לשנות את המגמות האלה, נגלה שהתודעות המופרדות האלה מעצבות לנו הוויות חיים מקבילות שקשה מאוד יהיה להפגיש ביניהן. ואני רוצה לשאול, מתי יגיע הזמן להיפגש? עושה רושם שזה לא על סדר היום של איש

הקבוצה השומרית מתאפיינת ביחסי קרבה, שקושרים את החניכים ומלכדים אותם סביב רעיון. האם חברותא כזאת, של יחסי פנים-אל-פנים, אפשרית היום?
"הסמארטפון באמת משנה את המציאות. יש כיום ילדים שאין להם צורך להיות בשום ממשק אנושי. אבל לבני אדם יש גם צורך אמיתי במפגש. וצריך לתת לצורך הזה מרחב. אנחנו יוצרים את המרחב שמאפשר להם להיפגש, להיות שייכים לקבוצה. לפעמים מתנהלת מלחמת חורמה במהלך פעולה לשכנע את החניכים לשים את הטלפון בצד, להביט זה בזה ולא בצג. אבל אנחנו המדריכים לא כל כך רחוקים מהטלפונים הניידים, גם אנחנו גדלנו על ברכי המחשבים, כך שאנחנו מבינים משהו שהוריהם של החניכים לא חוו, וזה מאפשר לנו לבנות קשר חיובי לעולם הווטסאפ. אבל נכון. הטכנולוגיה תופסת מקום מרכזי כיום, וזה בהחלט אתגר לעמוד בהצלחה מול העוצמה והפיתוי שלה ולא לאבד דברים מעודנים יותר כמו ערכים, כמו חברותא, כמו שיחה”.

איך מציעה התנועה לטפל בבעיות האלה?
"הדרך לפתח אמפתיה היא תרגול של יחסים בין-אישיים. בדומה למה שנאמר ב'אמנות האהבה' של אריך פרום, אנחנו רואים את היכולת החברתית ואת היכולת לאהוב כיכולות שדורשות טיפוח ואימון, והחברוּת בקבוצה מביאה את החניכים והחניכות להתמודדות עם החולשות שלהם ועם החוזק… אני חושב שהנוער שגדל היום בישראל מרגיש את החוסר הערכי והרגשי בהיעדר אמירה ערכית בסביבה שלו. זה קורה במערכת החינוך ואפילו בבית ההורים. הפוסט-מודרנה מביאה לנוער עולם ששאלות מוסר מאתגרות אותו בצורה בלתי רגילה. כשחברת המבוגרים נמנעת מלהכריע הכרעות ערכיות, הנערים והנערות לא פוגשים אמות מידה מוסריות. בקן הם נדרשים לנקוט עמדה כל הזמן. בבחירות, באחריות, בעמדה שלהם מול עוול ומול החברים והחברות בקן. כל הזמן לעמוד על משמרה של האמת ולהתעקש עליה. ועוד דילמה: בתנועה אתה כל הזמן צריך לנווט בתוך המתח הזה בין מימוש עצמך ושירות של משהו גדול יותר שאינו רק ביטוי שלך עצמך. לא להימחק, אבל גם לא להתרפק כל הזמן על ההעדפות שלך. למצוא ביטוי עצמי תוך שמירה על המחויבות לאושר של הזולת".

שיא ההגשמה הציונית היה פעם עלייה לארץ ישראל ובניית מדינה בעלת תוכן חברתי צודק. איך מגשימים היום?
"הבחירה היום להשתייך, פשוט להשתייך, היא בחירה כמעט דרמטית. בניית מעגלים מתרחבים והולכים של שותפים ליעד ושותפות למעשה זה מה שהופך היום את החלום שלנו למציאות. המובן הגשמי של המעשה שלנו – הבחירה היומיומית לבנות תנועת חיים, חברה שסוללת מסלול חיים – הוא בעיני תמצית ההגשמה בתנועת הבוגרים. כיום אנחנו רואים את העשייה הציונית בצורה יותר ארוכת טווח, בשינוי עומק של המנטליות ושל התודעה. זה משהו פחות קונקרטי מהתיישבות. זו ריצה למרחקים ארוכים. מעבר לסוגיית הגבולות, הציונות עברה למה שמתרחש בתוך הגבולות, לחינוך, לאוכלוסיות מוחלשות, איך נראית החברה שבתוך הגבולות. ועדיין צריך ליישב את הציונות עם הסוציאליזם, עם דמוקרטיה. במהלך מלחמת צוק איתן נעשה ממש רדיקלי להשתמש במילה דמוקרטיה. היום שאלת הנאמנות נבחנת ברחוב ואנחנו הרגשנו את זה על בשרנו. בימים אלה מפגש בין דתיים לחילוניים נעשה קיצוני ומפגש בין יהודים לערבים נעשה כמעט דמיוני. פתאום מצאנו את עצמנו נחשדים: האם אנחנו נאמנים למדינה או לא. יש מחיר כבד לכך שאתה נתפס כאילו אינך עומד לצד העם שלך בזמן מלחמה.

 "אנחנו בעצם דבקים בציונות כפי שהרצל ראה אותה: חברה שאזרחים ותושבים נהנים בה מערבות הדדית. מקום רב-תרבותי עם עושר חברתי ותחושת ביטחון. זה נוגע בסוגיות כמו זכויות סוציאליות. בשאלת ערבות המדינה לתושבים שלה. כי הרי גם זה ביטוי לשותפות בין אנשים. המדינה היא הביטוי הכי רחב לערבות הדדית, נושא בלב לבה של היהדות"

"אחד האתגרים הגדולים היום הוא להישאר רלוונטי לחברה. אנחנו מתייצבים עם השותפים שלנו בעורף המבצעים הצבאיים שבאים חדשות לבקרים לאזורנו. אנחנו חלק מהחברה אבל לא על חשבון האחר. חייבים לעמוד על הפסקת שפיכות הדמים, אבל לא להיתפש כאויבי העם. להיות עם תושבי הדרום בלי להיות נגד תושבי עזה. זאת בחירה לקיים קונצנזוס דמוקרטי, לא אלים, שיכול להכיל חוסר הסכמה. בחברה שרחקה מעצמה כל כך, מהשורשים וממגילת העצמאות, קשה מאוד לדבר על מרד. בתודעה החירומית התמידית שאנחנו מתקיימים בה, קשה להכיל כל מעשה שחשוד כמאיים על הסדר הקיים. אני חושב שאנחנו עוסקים בשאלה הזאת כל הזמן – האם לוותר על הברית עם הרוב המתון, הלא גזעני. לפעמים, ברחוב, נראה שמדובר במיעוט. האם זה ויתור? האם הכוונות שלנו והאחריות שאנחנו מרגישים עולות בקנה אחד?.
"בשנים האחרונות מתגלע מאבק על יום הזיכרון לרצח רבין. השנה התקיימו שתי עצרות. אחת שמה דגש על המורשת המדינית של רבין, זו שבגללה נרצח, וקראה לשוב אל שולחן המשא ומתן. השנייה בחרה להדגיש את עצם הרצח – את האלימות שמכרסמת בדמוקרטיה הישראלית אז והיום – ולכנס את שבטי ישראל תחת כיפת הדמוקרטיה. השומר הצעיר עמדה בכיכר בשתי העצרות, אבל המתח נוכח בשיחות פנימיות, בין אנשים מתנועת הבוגרים לוותיקי הקיבוץ הארצי. בתוככי המחנה שלנו, המכונה 'מחנה השלום' על ידי מי שבוחר להפריד את 'השלום' מ'המחנה הלאומי', צצו סימני שאלה גדולים ביחס לזיכרון הרצח הזה. הזעזוע האמיתי, אני חושב, נובע דווקא מהתובנה שמה שנראה בהתחלה קצת כמו אמירה 'פרווה' על הדמוקרטיה ('זוכרים את הרצח. נאבקים על הדמוקרטיה'), נחווה בחלק מהארגונים שחברו להפיק את העצרת של הדמוקרטיה כלא מובן מאליו. היה מטלטל מאוד להבין שלומר היום דמוקרטיה בישראל שקול כמעט לקריאה למרד אזרחי“.

ואיך אתה מרגיש בימים כאלה בירושלים?
"אפשר לומר ששבעים אחוז מהבעיות בארץ היו נרגעות בלי ירושלים. בימי צוק איתן חשבנו פעמיים אם ללכת ברחוב בחולצות של התנועה. כשהפגנו אחרי חטיפת הנערים, התנפלו עלינו וקרעו שלטים וירקו עלינו. שלחתי את החניכים הביתה. היתה תחושה של חבית חומר נפץ”.
השעה מתאחרת ובירושלים יורדים גשמי זעף. מחר בבוקר אלישע צריך לקום "נורא נורא מוקדם". צריך לגייס חניכים לתוכנית עירונית למפגש בין חילונים לדתיים, לפגוש חרדים מעמותת "גשר", לעבור על התוכניות של "קיום משותף" עם הערבים בחיפה, לא לשכוח לרשום את החניכות לטיול חנוכה ולמסע לפולין, לבנות שבוע עם הקומונרים, וכמובן לוודא שההורים של חניכי ד' שולחים את הילדים עם בגדים שאפשר ללכלך לפעולת צביעה בקן. לילה טוב.

ספרה של פועה הרשלג "למדוד את התהום - סיפורו של יצחק צוקרמן (אנטק)" זכה בפרס יד ושם לספרות נוער 2010

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובה אחת

  1. שמחתי לקרוא! חשבתי שהזן נכחד.

    אהרון |

הגיבו לכתבה