דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
11 באוגוסט 2011 | מהדורה 61א

מציבור עובדים להמון גלמוד

כיצד קרה שההסתדרות הכללית של העובדים בארץ-ישראל, אחד מאיגודי העובדים החזקים בעולם, התגלתה כנמר של נייר כשהגיעו אל דלתותיה דחפורי ההפרטה? ד"ר אבי בראלי בא חשבון עם מנהיגי מפא"י לדורותיהם – עד למנהיגי הדור הזה על שהפקירו את האינטרסים של העובדים לטובת האינטרסים של פלח צר באוכלוסיה הישראלית, התקפה כלכלית משמאל

"הגמשת שוק העבודה" – זו היתה אחת מססמאות הקרב החשובות של חסידי ההפרטה של החברה הישראלית בשנות השמונים ובראשית שנות התשעים. הסיסמה הזאת היתה לשון נקייה למגמת צמצום יכולת העובדים בישראל לקחת לעצמם חלק ראוי מפירות המשק ולמניעה מעובדים מאורגנים להגן על עצמם בעזרת הסכמי עבודה "קשיחים". המבקשים להגמיש רצו למעשה לבסס למעסיקים עמדה משופרת במשא-ומתן עם העובדים על שכרם, או מוטב, לפטור את המעסיקים כליל מן הצורך לעמוד מול עובדים מאורגנים; הם חתרו לכך שהמעסיקים יוכלו לפטר עובדים במחצית השנייה של שנות העבודה שלהם, למשל, או יוכלו להעסיק, באמצעות חברות קבלניות לכוח-אדם, עובדים ארעיים-קבועים, מופשטים מזכויות חברתיות שהשיגו האיגודים המקצועיים של הסתדרות העובדים במשך שנות החמישים, השישים והשבעים. בקיצור, ה"הגמשה" היתה מונח מכובס לציון דחיקת העֶמדה של העבודה והעובדים, לעומת העמדה של ההון ובעליו בחברה הישראלית.

קריאת הקרב הזאת נחלה הצלחה גדולה. המעסיקים ובעלי ההון שולטים היום בשוק העבודה במידה מרובה. משרד העבודה והרווחה נוּון, שהרי המעסיקים אינם רוצים שהממשלה תפריע להם לעצב את שוק העבודה כרצונם. הוא דומה היום יותר למעין בית-תמחוי ממשלתי גדול, ושירות התעסוקה שבתוכו דולדל לכדי דלפק ביורוקרטי פסיבי; כך שהזירה נשארה פנויה לחברות כוח-אדם, לווסת את השוק כרצונן, ועל-פי האינטרסים של המעסיקים בלבד.

בישראל של שנות האלפיים יש הרבה פחות עבודה מאורגנת, כלומר, פחות עובדים מוגנים ובעלי זכויות כמו גימלה לעת זיקנה או קביעות בעבודה, ויש בה יותר עובדים זרים הנתונים כליל למרותם של מעסיקיהם. יש הרבה פחות עובדים מאורגנים בתעשייה, וישנם ענפי משק שלמים שאינם מכירים את התצורה החברתית העתיקה הקרויה "ועד" והעובדים בהם עומדים, או נופלים, לבדם מול מעסיקיהם, בלי סיוע של חבריהם לעבודה

בישראל של שנות האלפיים יש הרבה פחות עבודה מאורגנת, כלומר, פחות עובדים מוגנים ובעלי זכויות כמו גמלה לעת זקנה או קביעות בעבודה, ויש בה יותר עובדים זרים הנתונים כליל למרותם של מעסיקיהם. יש הרבה פחות עובדים מאורגנים בתעשייה, וישנם ענפי משק שלמים שאינם מכירים את התצורה החברתית העתיקה הקרויה "ועד" והעובדים בהם עומדים, או נופלים, לבדם מול מעסיקיהם, בלי סיוע של חבריהם לעבודה. לכאורה, הם יכולים לבקש סעד מבית-משפט, אבל זו יכולת מפוקפקת למדי, מפני שהמעסיקים נהנים מיתרונות מבניים בזירה המשפטית, ולא רק לעומת עובדים קשי-יום אלא גם לעומת עובדים ממעמדות הביניים. שוק העבודה הישראלי הוא כיום גמיש מאוד מנקודת ראותם של המעסיקים, אבל קשוח מאוד מבחינת העובדים הישראלים, הפלסטינים והזרים.

ההצלחות הרטוריות של חסידי ההפרטה הגיעו לידי כך, שבתודעתם של ישראלים רבים התקבעה ההשקפה אשר רואה שחיתות, למשל, בהסדר חברתי-כלכלי המונע את פיטוריו של אדם אך ורק בעוון גילו. ההגנה על אנשים מפני אפליה גילית או מפני שרירות-לבו של מעסיק או אחראי נחשבת בעיני רבים כשקולה להגנה על בטלנים. הגנות מופרזות של האיגודים המקצועיים, בשנות השיא של כוחם, אכן סייעו להתפתחות התודעה הזאת, המפקירה עובדים לגורלם במבודד ומאיימת על הביטחון הכלכלי של יותר ויותר ישראלים. הגנות-יתר אמנם עלולות לסכן את מקום העבודה, וחמור מכך, כמו במקרה של נמלי הים, הן עלולות להזיק לענפי משק שלמים, ובאופן זה, מה שמועיל לעובדים מעטים מזיק מאוד לעובדים רבים. ההפרזות ההן עזרו לחסידי ההפרטה לשכנע רבים בצדקת הצעותיהם החברתיות-כלכליות, אף על פי שהיה אפשר למתן מאוד את נזקן של אותן הפרזות אילו הונהגו תיקונים באיגודים המקצועיים ובקרה פוליטית אפקטיבית מצד מפלגה סוציאל-דמוקרטית ראויה לשמה; לא היה צורך לחסל לשם כך את העבודה המאורגנת ברוב ענפי המשק הישראלי.

נמר של נייר
בכל אופן, נזקי הכוח-לשעבר של האיגודים המקצועיים פחותים בהרבה לעומת ה"תרופה" שהוצעה ואומצה, לעומת שוק עבודה "גמיש" אשר יוצר המון גלמוד של עובדים ומובטלים מעוטי זכויות ודלי שכר, אנשים שאין לפניהם, ולפני ילדיהם, אופק של התפתחות חברתית וכלכלית. השם הרע שיצא לאנשי ההסתדרות באותן שנים ארוכות מדי, שבהן מפלגת העבודה הזניחה את ההסתדרות ולא פיקחה על פעולותיה, איננו הצדקה לאימוץ העמדה המפקירה, למשיכת הכתף שהשתרשה בחברה הישראלית כלפי אנשים שאפשר להכתיב להם את תנאי העבודה: מזדקנים, עובדים לא-מקצועיים, נשים, עובדים זרים, פלסטינים, ובסופו של דבר, כלפי כלל העובדים בישראל.

המצב התודעתי הזה – אי-מתן לגיטימיות בסיסית לעובדים ששובתים כדי להגן על זכויותיהם – הוא ניצחון גדול למפריטי שוק העבודה בישראל. שוק העבודה הישראלי הופרט, ובתודעת הישראלים התקבעה הדעה הלא-ביקורתית שאין ולא יהיה מנוס מהפרטתו ומשליטת המעסיקים בו. זה מקור הייאוש הגדול בין נפגעיהן הרבים של הפרטת החברה הישראלית והפרטת שוק העבודה בתוכה, וסיבת סבילותם היחסית. והסבילות הזאת היא אולי הניצחון הגדול ביותר של חסידי ההפרטה

העובדים השובתים לאחרונה בשירות המדינה – והם הרוב הגדול של העובדים המאורגנים כיום במשק הישראלי – סופגים חבטות רטוריות על היותם "'עובדים עשירים" חסרי התחשבות במצבו העגום של המשק. יש בכך אמת ושקר. אמת, מפני שמצבם של עובדים מאורגנים לעולם יהיה יותר טוב ממצב עמיתיהם הלא-מאורגנים, וודאי ממצב חבריהם המובטלים, אם כי ראוי לציון השימוש הסכסכני שנעשה באמת הזאת; ושקר, מפני שהאיגוד המקצועי יכול להבטיח לעובדים הגנות חברתיות חשובות ביותר, אבל הוא לא יכול להפוך קלדנית בבית-המשפט או פסיכולוגית בשירות העירוני ל"עובדים עשירים".

המצב התודעתי הזה – אי-מתן לגיטימיות בסיסית לעובדים ששובתים כדי להגן על זכויותיהם – הוא ניצחון גדול למפריטי שוק העבודה בישראל. שוק העבודה הישראלי הופרט, ובתודעת הישראלים התקבעה הדעה הלא-ביקורתית שאין ולא יהיה מנוס מהפרטתו ומשליטת המעסיקים בו. זה מקור הייאוש הגדול בין נפגעיהן הרבים של הפרטת החברה הישראלית והפרטת שוק העבודה בתוכה, וסיבת סבילותם היחסית. והסבילות הזאת היא אולי הניצחון הגדול ביותר של חסידי ההפרטה.

מה אִפשר את הניצחון הזה? התשובה אינה יכולה להיות פשוטה. היא מצריכה ניתוח מורכב, שלא אוכל לעשותו כאן. אבל אוכל להציע כאן ראשית של תשובה לחלק מן השאלה הזאת: להתחיל לענות על השאלה איך קרה, שהשינוי החריף הזה כמעט לא נתקל בהתנגדות. נזיז הצדה את השאלה, כיצד התפתח כוחם העצמי של בעלי ההון וכיצד חסידי ההפרטה רכשו לעצמם מנופי כוח לביצוע השינוי החברתי המכריע, שהוזכר כאן רק בראשי פרקים. נעסוק בחלקה השני של המשוואה: בשאלה מדוע השינוי הזה היה כמעט שקוף ולא נכרך במאבקים, בעימותים או בוויכוחים? ובעיקר, איך קרה שאחד האיגודים המקצועיים החזקים בעולם, יחסית, ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ-ישראל, התגלה כנמר של נייר?

מה ההסתדרות עשתה או לא עשתה, זו שאלה יותר מהותית לענייננו מאשר השאלה מה הממשלה עשתה או לא; כי בממשלות השליטה מתחלפת בין גורמים פוליטיים ימניים או שמאליים, ולעומת זאת, ההסתדרות היתה אמורה להיות גורם חברתי-כלכלי יותר קבוע במאבק הכלכלי-החברתי המבני בין ההון לעבודה, באותו מאבק אשר אפיין את כל החברות המודרניות וממשיך לאפיין אותן גם כיום. ההתמודדות עם השאלה מצריכה דיון נרחב ביותר, וכאן אפשר רק להתחיל בו. את התשובה עליה צריך לחפש בשלוש כתובות: הראשונה, הנהגת מפלגת העבודה מן המחצית השנייה של שנות השישים ועד ראשית שנות התשעים (כשבע שנים בראשותו של לוי אשכול, כחמש שנים בראשותה של גולדה מאיר ועשרים ושתיים שנים (!) בראשותם של זוג היריבים יצחק רבין ושמעון פרס) והנהגת מפ"ם, שותפתה באותן שנים (רוב הזמן מאיר יערי ויעקב חזן); השנייה, הנהגת ההסתדרות באותן שנים, ובעיקר המזכירים שלה אהרון בקר, יצחק בן-אהרון, ירוחם משל וישראל קיסר; והשלישית, שני ראשי ההסתדרות מ-1994 ואילך, חיים רמון ועמיר פרץ. בסערת המשברים הכלכליים החריפים של שנות השמונים, שנות המעבר של הכלכלה הישראלית אל הקפיטליזם הלא-מרוסן השורר בה כיום, היה אפשר להבחין בהתקפה העומדת להתחולל על שוק העבודה. אבל ההסתדרות הכללית של העובדים כבר היתה אז גזע עץ חלול. רק נשענו עליו והוא נפל ללא כל מאבק. אחת הסיבות העיקריות לאין-אונים הזה היתה ההזנחה המתמשכת של הסתדרות העובדים. הנהגות מפלגת העבודה ומפ"ם הפקידו את הכלי החברתי-כלכלי החשוב ביותר שלהן בידי אנשים נטולי כל מחשבה חברתית עצמית, שהיו משוקעים לחלוטין בתככים מנגנוניים ומרוכזים במאבקי כוח פנימיים, מתוך ביטחון שהמיקרוקוסמוס החברתי-כלכלי שהופקד בידיהם ייכון לעד. בן-אהרון היה שונה מהם בדיוקן הציבורי שלו. הוא נודע במחוות מילוליות וייצוגיות כלפי "עדות המזרח", שהרי יוצאי אפריקה ואסיה נעשו אז רוב ברור בקרב העובדים בישראל, בייחוד בעבודות כפיים. בכך בישר בן-אהרון את הקו הציבורי של קיסר: "פוליטיקה של זהויות". אבל גם בן-אהרון אפילו לא התחיל לנסות לעדכן באופן ממשי את הגוף החשוב הזה, את תנועת האיגודים המקצועיים, השירותים החברתיים והתרבותיים ומשק העובדים (אז כרבע מן המשק הישראלי כולו). הוא נמלט ללא מאבק בחזרה אל קיבוצו גבעת-חיים, כשהבין שראש הממשלה מאיר ושר האוצר ספיר יָצֵרו את צעדיו. מחליפיו, משל וקיסר, כבר היו נוחים מאוד למאיר וספיר, וליורשיהם רבין ופרס.

שנות החביון
כדי להבין את הרקע להזנחה ההיא צריך לחזור למחצית השנייה של שנות השישים. ראש הממשלה לוי אשכול ושותפו, שר האוצר פנחס ספיר, יזמו אז ריסון כלכלי שבעקבותיו התחוללו מיתון חריף ואבטלת המונים אשר התמשכו יותר מכפי שהם תכננו, כנראה. המיתון דאז היה קו פרשת המים מבחינת המדיניות המאקרו-כלכלית של מפא"י: לראשונה היא נקטה מדיניות כלכלית ימנית מובהקת. עד אז במשך יותר מ-15 שנים ניהלה מפא"י כלכלה מרחיבה מובהקת, כלכלת צמיחה, שאחד מיעדיה המובהקים היה תעסוקה מלאה. לענייננו, התוצאה החברתית החשובה של אותה מדיניות מרחיבה שדגלה בתעסוקה מלאה היתה שינוי דרמאטי במידת השוויון החברתי: מפער חברתי עצום בין שוכני המעברות לבין הוותיקים בשלהי העלייה הגדולה ב-1953 לחברה שבאמצע שנות השישים מידת האי-שוויון בה היתה מן הקטנות בעולם.

בסערת המשברים הכלכליים החריפים של שנות השמונים, שנות המעבר של הכלכלה הישראלית אל הקפיטליזם הלא-מרוסן השורר בה כיום, היה אפשר להבחין בהתקפה העומדת להתחולל על שוק העבודה. אבל ההסתדרות הכללית של העובדים כבר היתה אז גזע עץ חלול. רק נשענו עליו והוא נפל ללא כל מאבק. אחת הסיבות העיקריות לאין-אונים הזה היתה ההזנחה המתמשכת של הסתדרות העובדים. הנהגות מפלגת העבודה ומפ"ם הפקידו את הכלי החברתי-כלכלי החשוב ביותר שלהן בידי אנשים נטולי כל מחשבה חברתית עצמית, שהיו משוקעים לחלוטין בתככים מנגנוניים ומרוכזים במאבקי כוח פנימיים, מתוך ביטחון שהמיקרוקוסמוס החברתי-כלכלי שהופקד בידיהם ייכון לעד

אבל לתפנית ימינה במיתון של שנות השישים קדמו סימנים מבשרים, שניתן היה לראותם בתהליכים שונים. השנים הסוציאליסטיות של החברה הישראלית היו גם שנות חביון של תהליכים הפוכים במגמתם. אציין כאן רק שניים, החשובים ביותר שבהם: המיסוד ההייררכי של המערכות הפוליטיות של תנועת העבודה, בעיקר מפא"י והסתדרות העובדים, בניצוחה של קבוצת מנהלי המפלגה (אשכול ומאיר ועמם, בראשית שנות החמישים, לבון, ארן, נמיר, ארגוב ונצר) ותחת חסותו של ראש הממשלה ומנהיג מפא"י דוד בן-גוריון; והנהגת מדיניות חינוך הייררכית מ-1955 ואילך, "מדיניות ההסללה" של שר החינוך זלמן ארן, שניתבה ילדים למערכות חינוך נחותות, טיפחה פער חינוכי רב-שנים והניחה יחד עמו את היסוד לפער חברתי שיתפתח מאוחר יותר. המיסוד ההייררכי של מפא"י וההסתדרות ריכז את הכוח הפוליטי בידי ההנהגה הבכירה והמנגנון המפלגתי-הסתדרותי, הרבה מעבר למידת ריכוזו בידיהם לפני 1948, בימי היישוב. ואזכיר רק שתיים מסיבותיו של התהליך הפוליטי החשוב הזה, שיש להן משמעות לענייננו: הניכור הבין-עדתי בישראל דאז והעובדה שלריבוד החברתי שנוצר בה נודע יותר ויותר אופי של ריבוד בין אשכנזים למזרחים; ריכוזו של הכוח הריבוני החדש בידי אנשי המנגנונים הפוליטיים האשכנזים ורצונם לתרגם אותו גם ליתרונות חברתיים וכלכליים.

טיפוח אי-השיויון
ההישג החברתי שהושג בשנות השישים היה, אפוא, שביר ביותר. המיסוד ההייררכי של מפא"י והסתדרות העובדים גרם לכך שהנהנים ממידת השוויון החברתי שהושגה לזמן-מה – רבים מהם ממוצא מזרחי, אך בתוכם גם ישראלים ממוצא אירופי – יהיו חסרי אמצעים פוליטיים כדי להגן עליו מפני המעוניינים בחלוקה חברתית-כלכלית לא-שוויונית. ואילו מדיניות החינוך ההייררכית שהנהיג זלמן ארן כבר מאמצע שנות החמישים הקנתה יתרון רב-ערך למיעוט מבין התלמידים דאז, בני המתברגנים מתנועת העבודה ובני האמידים הוותיקים, והם השתמשו ביתרון הזה כדי "לפתוח פער" חברתי ניכר משנות השבעים ואילך ולהאיץ את התהליכים האלה בשנות השמונים והתשעים. מבני העניים, מאלה שנהנו ממיצוב חברתי-כלכלי משופר יחסית באמצע שנות השישים, ניטלו האמצעים ההשכלתיים והפוליטיים כדי להתמודד על מקומם בחברה הישראלית בעשורים הבאים.

ובכל זאת, ההשפעה הכלכלית של התהליכים הפוליטיים והחינוכיים האלה היתה נסתרת או מעוכבת בשעתם, ועד המיתון של שנות השישים נקטה מפא"י מדיניות כלכלית-חברתית שמאלית בכל ההבטים: תעסוקה מלאה וצמיחה, הקמת שירותי רווחה, טיפוח של כלכלה שיתופית ובעלות ציבורית על חלק גדול מן המשק. מאותו מיתון ואילך ניכר שינוי מגמה ימינה במדיניות הכלכלית של מפא"י, ולימים של מפלגת העבודה ושותפתה מפ"ם, למעט שנותיו הקצרות של יהושע רבינוביץ במשרד האוצר (1974-1977). וכך, עד אמצע שנות השישים היה מתח מסוים בין המגמה הריכוזית והאי-שוויונית בעיצוב הפוליטיקה והחינוך לבין המדיניות המאקרו-כלכלית, שטיפחה בהצלחה שוויון חברתי. אחר-כך ניכרת התאמה הדרגתית של המדיניות המאקרו-כלכלית, שאף היא, לאט אך בהתמדה, נעשית יותר ויותר הייררכית, כלומר, מטפחת אי-שוויון חברתי.

סיבותיה של התפנית ההיא ימינה סבוכות. אבל לשם ענייננו כאן, די לראות שהתפנית ימינה היתה הסיבה העיקרית להזנחתה של הסתדרות העובדים. בשנות ההקמה של מדינת ישראל היתה להסתדרות העובדים חשיבות מבחינת שתי תכליות עיקריות: ראשית, הגנה על העובדים-העולים מפני ניצול בנסיבות הקשות של אותן שנים, וסיוע בקליטתם החברתית והתרבותית; ושנית, יצירת תשתית לחברה שיתופית, בעיקר באמצעות מפעליה המשקיים. כבר מראשית העצמאות, מ-1948, נחלשה בהדרגה המחויבות לתכלית האוטופית יותר, יצירת חברה שיתופית. לעומת זאת, מפא"י היתה מחויבת במידה רבה להגנה על העובדים עד אמצע שנות השישים.

אבל החל מן המחצית השנייה של שנות השישים ואילך, עם התפנית הכלכלית-חברתית הימנית של אשכול וספיר ושל רבין ופרס בעקבותיהם, כורסמה גם המחויבות להגנה על העובדים. היא כורסמה באטיות ובהדרגה, והמיתון היה הסימן הראשון לכרסום. על מידת המחויבות המקורית מעידה דווקא העובדה, שנדרש זמן רב לשם הפגתה: עיקר ההסדרים להגנה על העובדים עוד התקיימו בארץ בשנות השמונים, ורק אז הקריאות "להגמיש" את שוק העבודה התגברו ולבשו אופי של צעדים מעשיים ומאיימים. אבל הזנחת ההסתדרות והפקדתה בידי מנהיגים לא-ראויים כבר באמצע שנות השישים היתה, לצד המיתון עצמו, אחד הביטויים המוקדמים לכרסום במחויבותן של מפא"י, מפ"ם ומפלגת העבודה להגן על העובדים. ההסתדרות נעשתה פחות חשובה למנהיגים-המנהלים של מפלגת העבודה ומפ"ם, מפני שהעובדים נעשו פחות חשובים להם, והם נזקקו לשירותיו של המנגנון ההסתדרותי רק במאבקים פוליטיים פנימיים או במערכות בחירות חיצוניות. הם נקטו מדיניות כלכלית-חברתית מן הסוג המצריך מנהיגים משתפי-פעולה בהסתדרות, ולא ראשי ציבור עצמאיים, ייצוגיים ובעלי דעה.

ההזנחה לא התבטאה רק במינוים של אנשים שהיו פקידים, ביסודו של דבר, לתפקידים שחייבו כישורי הנהגה ויכולת לעצב מערכות חברתיות, אלא גם באדישות ובהימנעות כללית של הנהגות מפלגת העבודה ומפ"ם מהתאמת ההסתדרות לנסיבות החברתיות-כלכליות המשתנות. ההסתדרות נבנתה, בעיקר משנות החמישים ואילך, לכדי מערך נאמנויות ביורוקרטי בלבד, ללא הצמחה דמוקרטית של נציגי עובדים. הצטיירה אז בבירור ההבחנה בין "עסקן ההסתדרות" ובין "נציג אותנטי" של עובדים. איגוד מקצועי אפקטיבי מצריך ביורוקרטיה, אבל הנהגות מפלגת העבודה ומפ"ם התירו לביורוקרטיה המפלגתית-הסתדרותית להשתלט כליל על ההסתדרות. המצב בשנות היישוב, למשל, היה שונה. אז, בשנות העשרים, השלושים והארבעים, נמצאו בהסתדרות נציגי עובדים רדיקליים ובעלי השפעה שחשו כי ההסתדרות היא "שלהם" ולא של אנשי המנגנון ההסתדרותי דאז. השילוב המתוח והבעייתי, רצוף המשברים, בין אלה לאלה הוא שהקנה להסתדרות דאז את כוחה הציבורי בערים.

לעומת זאת, הסתדרות ביורוקרטית ומבויתת היתה נוחה למנהיגי מפא"י, מפ"ם ומפלגת העבודה מאמצע שנות השישים, וכך השיגו אשכול וספיר את תמיכת מזכיר ההסתדרות בקר בתוכנית הריסון שהיה למיתון, ופרס ורבין לא נתקלו בהתנגדות רבה מצדם של משל וקיסר בבואם להוביל את מפלגת העבודה ימינה מבחינת דרכה הכלכלית-חברתית. הם אפילו לא נתקלו בהתנגדות של קיסר למהלכי ההפרטה רבי-המשמעות שיזמו בעת כהונתם בממשלתו השנייה של רבין. לכן סבלה ההסתדרות מבעיית אמינות גוברת, ואנשים חדלו בהדרגה להאמין שהיא דבקה באינטרסים של העובדים.

עד שיאיר צבן הציג מטעם מפ"ם במערכת הבחירות הלפני אחרונה למוסדות ה"הסתדרות הישנה" תוכנית בעלת משמעות לדמוקרטיזציה של ההסתדרות (אך כשל בבחירות מול קיסר), איש במפלגות השמאל-לשעבר הציוני לא הציע לחולל בה שינוי יסודי, למעט נסיונותיו הכושלים של מזכיר חברת העובדים אשר ידלין להנהיג רציונליזציה משקית בחברת העובדים ערב מלחמת ששת-הימים (זה אותו ידלין הזכור לרע מפרשת שחיתות מאוחרת יותר). איש לא ניסה, למשל, לטפל בחיבור האנכרוניסטי בין החברוּת בהסתדרות ובין החברות בקופת-החולים; והרי החיבור הזה חשף את הגורם המבטח את רוב האוכלוסייה הישראלית להתקפות תקציביות של יריבי ההסתדרות בממשלה ופגע באמינות מחויבותה של ההסתדרות לבריאות ציבורית לא-מופרטת, לעומת רצונה במסי חבר למימון פעולותיה. לענייננו חשוב במיוחד שהחיבור הזה גם ניוון את ההסתדרות, גרם לה להרגיש בטוחה מבחינת היקף חבריה ולכן ריפה את המאמץ החיוני לאיגוד מקצועי: המאמץ לארגן עובדים. והניוון הזה ניכר בזמן מבחן.

שנות האדישות ושנות הכיווץ
עם עליית הליכוד לשלטון ב-1977 נקבע בבירור שמשק העובדים יחדל להיות סוכן-משנה כלכלי של הממשלה, והון ממשלתי זול לא יועמד עוד לרשותו. הכתובת היתה רשומה על הקיר, שר האוצר יגאל הורביץ הגשים את האיום כעבור שנים אחדות, אבל ראשי מפלגת העבודה ומפ"ם לא פעלו לשם התאמתו של משק העובדים למצב החדש. הטעם לכך ברור: הפוטנציאל החברתי של משק העובדים לא עניין את הנהגת מפלגת העבודה או מפ"ם.
ההזנחה המתוארת כאן בקצרה לא היתה תולדה של עייפות או אינרציה מיוגעת ותו לא, אלא פועל יוצא משינוי המטרות של העילית הפוליטית-חברתית שהיתה מרוכזת במפלגת העבודה ובמפ"ם, ולימים במרצ. ממחויבות לאינטרסים של העובדים ולטיפוח חברה משתפת ושוויונית אנשיה עברו לפעולה למען מטרה אחרת: חלוקה-מחדש של משאבי החברה הישראלית וריכוזם בידי מעטים, כתוצאה ממשברים כלכליים שתחולל מדיניות מוניטריסטית מרסנת, ומתהליכי הפרטה מואצים. כאשר זו המגמה, ברור שההסתדרות יש בה עניין רק לצורך שימושים פוליטיים קצרי טווח וברור איך קרה שהיא הופקדה בידיים לא-נאמנות ואלה החלישו אותה עד כדי חוסר אונים.

שנות האדישות הזאת היו בעיקרו של דבר שנות השבעים, לפני עלייתו של בגין לשלטון ואחריה. התמונה השתנתה החל מן המחצית הראשונה של שנות השמונים. עתה כבר בשלו התנאים למהלכים המכריעים של הפרטת הכלכלה הישראלית, ועתה ההסתדרות, גם במצבה הניווני, הפריעה מכל הבחינות: במשטר הסכמי העבודה שיצרה ובעצם כוחו המסוים של האיגוד המקצועי שלה, בשליטתה במערכת הבריאות, בשליטתה ברבע לערך מן המשק היצרני. לפיכך אישים בהנהגת מפלגת העבודה חזרו והחלו להתעניין בהסתדרות הכללית של העובדים. הפעם המתעניינים היו אנשי דרג ההנהגה החדש דאז, שהבולטים שבהם היו יוסי ביילין וחיים רמון. אבל לנוכח השפל של ההסתדרות תחת טיפולם האדיש של פרס ורבין המתמהמהים לפרוש, ביילין ורמון לא הציעו תוכנית חילוץ ושיקום, אלא תוכנית של גימוד וכיווץ. בעצם הם הציעו להעצים ולהאיץ את תהליכי נסיגתה של הסתדרות העובדים מן החברה הישראלית. במקום ניוון איטי נוסח פרס ורבין, הם יזמו קיצוץ נטיעות רחב, ולמעשה הציעו למפלגתם לאמץ את מצע הליכוד להסתדרות ולהפוך אותה ל"איגוד מקצועי נטו".

הצעות דומות העלה פוליטיקאי מקביל להם במפ"ם ואחר-כך במרצ, חיים אורון.
לכאורה, וגם על-פי הרטוריקה של ביילין, רמון ואורון, עיקר דאגתם היה לחיזוק ההגנה על העובדים באמצעות איגוד מקצועי שלא יפזול לצדדים ויעסוק רק בתפקידו הטבעי: כלב השמירה של זכויות העובדים. אבל משום-מה, אחרי שרמון רכש את אמונם של חברי ההסתדרות בבחירות כלליות והגשים את תוכניתו במלואה, הבטחתו לא התקיימה והסתדרות העובדים נעשתה גורם חלוש ביותר, המקיים קרבות מאסף נואשים למול כוחות עדיפים ממנו בהרבה. והדברים נכתבים בלי שמץ של שימחה לאיד, אלא בכאב.

יש לנו כאן מקרה ברור של הפרכת תיזה "מתוך החיים עצמם". רמון הציג תוכנית והבטחה בצדה, הגשים אותה, אך ההבטחה לא מולאה. זו היתה טענתם של ביילין, רמון ואורון, ולפניהם טענתן של חירות, המפלגה הליברלית ומפלגת הליכוד ברצותן להופיע בתור מגינות העובדים: הערבוב בין ניהול משק ובין הגנה על זכויות העובדים מחליש את המחויבות להגנה על העובדים, מפאת ניגוד האינטרסים. זו היתה טענה קליטה מאוד, אבל כוזבת. הערבוב השפיע ממש בכיוון ההפוך: הוא פגע במחויבות של חברת העובדים לרציונליות כלכלית והקנה לאיגוד המקצועי השפעה מופרזת על השכר ועל תנאי העבודה, עד כדי סיכון הרווחיות ועל כן סיכון מקום העבודה. "פסיקת האיגוד המקצועי" הידועה בשעתה הקנתה לו כוח-יתר וסמכות אחרונה לקבוע את השכר במשק העובדים. עם הכשל הזה היה אפשר להתמודד באמצעות הבראת האיגוד המקצועי וטיפוח נציגים המבינים שאין לעובדים אינטרס בסיכון מקום עבודתם; ויותר מזה, באמצעות הוראה פוליטית של הנהגת מפלגת העבודה, שתמנע מן האיגוד המקצועי זכויות מופרזות שכאלה, בתנאי שיש להנהגה הפוליטית עניין בהבראתו של משק העובדים. התנאי הזה לא התקיים.

רמון, בברית הדוקה עם מרצ ואורון ועם עמיר פרץ, הזדרז ומכר בזול את הגופים העיקריים של חברת העובדים, סולל-בונה וכור, אחרי שהם עברו לרווחיות בימי קודמו קצר-הימים בתפקיד, חיים הברפלד. תהליך המכירה עורר בעיתונות שאלות נוקבות, אבל לענייננו שאלת יושרו של רמון חשובה פחות משאלה אחרת: מדוע נכזבה תוחלתו, אם אכן ייחל לכך, להעצמת האיגוד המקצועי של ההסתדרות אחרי הפשטתה מקופת-החולים וממשק העובדים? תוחלתו נכזבה מפני שאחיזת ההסתדרות ברבע לערך מן המשק היצרני הישראלי לא החלישה את האיגוד המקצועי, אלא חיזקה אותו, ויחד עמו את מעמד העובדים במשק הישראלי. ראשית, באופן פשוט, כל העובדים במשק העובדים היו מאורגנים, ולכן בעלי זכויות חברתיות, מוגנים ומשתכרים היטב, יחסית. שנית, ההיכרות של ההסתדרות עם תנאי הניהול של התעשייה והבניין בישראל הקנתה לה עמדה טובה יותר במשא-ומתן עם המעסיקים. שלישית, בתנאי תעסוקה מלאה עובדת קיומו של משק עובדים הפריעה למאבק המבני של המעסיקים במגזר הפרטי נגד עבודה מאורגנת.

אלה שלוש סיבות שיש להן נגיעה ישירה לזירה של שוק העבודה. אבל כללו של דבר, כיווץ ההסתדרות בזמן הסבב הניהולי הקצר של רמון, במצורף לניוון רב-השנים שלה בימי קודמיו, פגע אנושות ביכולתה להתמודד עם יריביה בשוק העבודה, וכמעט עקר אותה מחלקים נרחבים שלו. בכל החברות המודרניות התנהלה, וככל הנראה לעין, גם תתנהל, משיכת חבל בין העבודה להון, מאבק כוח שאחת מזירותיו הראשיות היא שוק העבודה אבל היא מושפעת מאוד גם מזירות כלכליות-חברתיות אחרות, ואת זאת לא הבינו או טשטשו ביילין, רמון, אורון וחבריהם בסגל ההנהגה של מפלגת העבודה ומפ"ם-מרצ. מבנה הבעלות על אמצעי הייצור משפיע מאוד על יחסי הכוח בין העבודה להון. בעלות ציבורית לסוגיה משפרת מאוד את מעמד העבודה, ולהפך, ההפרטה העמוקה והרחבה שביצע רמון בחיפזון, כמו אדם הממהר לפני שיעצרו אותו, פגעה אנושות ביכולת של העובדים בישראל להגן על עצמם למול עוצמתו המתגברת של ההון.

רמון, בברית הדוקה עם מרצ ואורון ועם עמיר פרץ, הזדרז ומכר בזול את הגופים העיקריים של חברת העובדים, סולל-בונה וכור, אחרי שהם עברו לרווחיות בימי קודמו קצר-הימים בתפקיד, חיים הברפלד. תהליך המכירה עורר בעיתונות שאלות נוקבות, אבל לענייננו שאלת יושרו של רמון חשובה פחות משאלה אחרת: מדוע נכזבה תוחלתו, אם אכן ייחל לכך, להעצמת האיגוד המקצועי של ההסתדרות אחרי הפשטתה מקופת-החולים וממשק העובדים? תוחלתו נכזבה מפני שאחיזת ההסתדרות ברבע לערך מן המשק היצרני הישראלי לא החלישה את האיגוד המקצועי

יש לכך ביטויים רבים. כל מי שמכיר, למשל, את הנעשה ברשת הענפה למדי של עמותות חברתיות המנסות לסייע לעובדים ולנפגעי ההפרטה בישראל, ככלל – לרבות אחת החשובות שבהן, הסתדרות-העובדים-החדשה של פרץ – יודע שהן פועלות במצב של מחנק כספי. המבקשים להגן כיום על העובדים בישראל, והמנסים לארגן את העובדים ואת המובטלים מהשכבות החברתיות הבינוניות והנמוכות בישראל, פועלים בתנאים כספיים מגבילים ביותר. זו אחת התוצאות מאימוץ דרכם של ביילין, רמון ואורון.

הפן הכספי הוא ראיה חשובה לעובדה הכללית, שמשיכת החבל בין העבודה להון היא ביסודה מאבק מורכב מאוד על מידות השליטה. אפשר להמחיש את זה באמצעות הסבר קצר על שאירע בחברת העובדים ובקופת-חולים הכללית – שתי מערכות חברתיות חולות של הסתדרות העובדים, מוזנחות עד דכא בימי ההפקרה הארוכים של ההסתדרות, אבל שתי מערכות בעלות תפקיד חברתי חיוני שחרג מעצם תפקודן הישיר. קופת-החולים היתה אמורה להיות כלי של שליטה שישמש את ההסתדרות למאבק נגד הפרטת שירותי הבריאות ולהבטחת נגישותם המרבית לכלל האוכלוסייה הישראלית (לשם כך לא היה כל צורך בחיבור המזיק בין החברות בה לבין החברות בהסתדרות, אבל כן היה צורך לשמור על המשך שליטתה של ההסתדרות בקופה); חברת העובדים היתה אמורה, בין היתר, להיות כלי של שליטה בידי ההסתדרות לקידום העבודה המאורגנת בישראל. הכלים החשובים האלה הופקרו בידי מי שלא היו מסוגלים אלא לדרדר אותם; ואחר-כך, במקום להבריא אותם ולהשתמש בהם לתכליות ראויות, המנהיגים החדשים שצמחו במפלגת העבודה ובמרצ חיסלו אותם כליל. וכך הם פינו את הדרך להפרטה העמוקה של שירותי הבריאות (עד לדיונים הנוכחיים על שירות רפואי פרטי חוקי, או ליתר דיוק, מוּלבּן, בבתי-החולים הממשלתיים) ולשוק עבודה, אשר נעשה דומה יותר לשוק עבדים שפועלים זרים ופלסטינים מועסקים בו בתנאי ניצול ומופעלים כשוט על גבם של העובדים הישראלים.

השתלשלות הדברים שתוארה כאן מעציבה, ויש גם חשש שהעצב ישתק. למול העוצמה של התהליכים הקורעים את החברה הישראלית לגזרים נדמה לרבים מדי, שאין מה לעשות. אבל זו לא ברירה שיש עמה חיים. התקדמות ההפרטה ושלטון ההון בכלכלה, בחברה ובפוליטיקה הישראלית פוגעת ביותר ויותר ישראלים, ולא רק בעניים שבהם. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להרכין ראש. צריך לחשוב היטב מה מן ההריסות החברתיות של שנות התשעים אנחנו מוכרחים לשקם, ואילו מִבני חברה חדשים אנחנו יכולים להקים. ד"ר אבי בראלי מלמד היסטוריה של מדינת ישראל באוניברסיטת תל-אביב הכתבה התפרסמה בגיליון מספר12 של "ארץ אחרת". להזמנת הגיליון לחצו כאן

ד"ר אבי בראלי מלמד היסטוריה של מדינת ישראל באוניברסיטת בן גוריון

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה