דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
29 בנובמבר 2006 | מהדורה 36

מציאות שאין בה שחור ולבן

לנוכח מערבולת התגובות ערב מצעד הגאווה אני חש חוסר מנוחה מטריד. מה קרה למורינו ולרבותינו שמצאו לנכון לצאת בעוצמה שכזו נגד המצעד שיזם הבית הפתוח?

מצעד הבהמות בירושלים: מגני מצעד הגאווה יוצרים

מיצג המוחק את אנושיות הצועדים. צילום: AFP

לנוכח מערבולת התגובות ערב מצעד הגאווה אני חש חוסר מנוחה מטריד. מה קרה למורינו ולרבותינו שמצאו לנכון לצאת בעוצמה שכזו נגד המצעד שיזם הבית הפתוח? העובדות מוסכמות על כולם; התורה אוסרת על משכב זכור. אך כבר התרגלנו לחילול שבת בפרהסיה, והרי עברות חמורות אחרות נעשות ברחובותינו נגד השמש. מה גרם דווקא לקבוצה קטנה זו להוציא את כל עולם התורה משלוותו? אסור לזלזל בכנות הרגש של האנשים. אני עדיין זוכר את ההפגנות נגד חנויות הטרֵפה הראשונות, נגד בית-הקולנוע הראשון בפתח תקווה שנפתח בשבת ונגד חנויות המוכרות מוצרי פורנוגרפיה. גם בעניין שעומד על הפרק דומני שיש רבים במגזר החרדי אשר שמעו בפעם הראשונה על קיומו של המצעד, והדבר באמת חרה להם. לא קשה לצטט מאמרי חז"ל רבים נגד התופעות הללו ולהשוותן לסדום ועמורה ולדור המבול. במשך שנים ריכז הציבור הדתי את מאמציו לשמור על אופיה של רשות הרבים כאילו הציבור כולו שומר תורה ומצוות. ואכן, לדעתי יש חשיבות רבה לכך שאירועים ציבוריים וממלכתיים אינם מתקיימים ביום השבת ושהאוכל שמוגש באירועים אלו כשר. זאת, לא רק בשל העובדה שציבור דתי נוטל בהם חלק. אך קשה לי לראות בהגנה על המרחב הציבורי נימוק מספיק לסערה שהתחוללה סביב מצעד הגאווה. ברחובותינו נחשפים מדי יום ביומו חטאים רבים וחמורים לא פחות. האם מצעדם של אוהדי בית"ר למגרש בשבת אינו אירוע ציבורי? האם עושק שכירים על-ידי המדינה אינו אירוע ציבורי? מדוע דווקא מצעד הגאווה, שגופים פרטיים מארגנים למורת רוחם של עיריית ירושלים ושל משרדי הממשלה, נתפש כאירוע ציבורי? ייתכן שבשורש התסיסה כנגד מצעד הגאווה נמצאת דחייה של הקהילה ההומו-לסבית, ולאו דווקא מסיבות דתיות. חלקים רחבים בציבור רואים באורח-החיים ההומוסקסואלי דבר שמחוץ לגדר הטבע וחוששים שאם יתפשט הוא יכרית את המשכיות הגזע האנושי כולו. אולי חשבו לרתום כך גם את הציבור החילוני למאבק. דומני שאין להתעלם מן העובדה שהחברה החרדית חשה צורך לנהל מלחמה מדי פעם בפעם במטרה לגבש את הציבור מבפנים. הייתי נוכח בחלק מהפגנות השבת בכביש בר-אילן. צעדתי עם המפגינים והייתי עד להיסחפות אל ההרגשה שאנו עומדים כתף אל כתף, כוחות הטוב (=אנחנו החרדים) אל מול כוחות האופל (=המשטרה). הנחלת התחושה של המיעוט המאוים חשובה לחינוך החרדי. בתקופה האחרונה אני נוכח כי חלק מן הציבור הדתי-לאומי מתחיל לפתח תודעה דומה. אני שומע דיבורים על מלחמת עולם בין טוב מוחלט לרע מוחלט, בין הנפגעים (=אנחנו) ובין הרשעים הפוגעים בנו. בעמונה, למשל, היו אנשים שביקשו את העימות. כמאמר הסטיקר "בעמונה הסרנו את חרפת ההתנתקות", הם ראו בהתנגשות החריפה והאלימה מעין תיקון לעימות הלא-אלים שהיה בעת ההתנתקות. תחושת הניתוק מתפשטת אל שדרות רחבות בציבור הדתי-לאומי. די להעיף מבט באמצעי התקשורת המזוהים עם עמדה זו כדי לראות שיש בהם רוח המגַנה כל מה ש"שם" ומחייבת כל מה ש"כאן". ההתנגדות הפרועה כנגד מצעד הגאווה משרתת את מי שמעוניין לאחד בין אנשי הציבור הדתי-לאומי לבין החרדים. מכיוון שהחרדים לא יתמכו במה שיזמו הציונים הדתיים, התגלגלה לפתחם של האחרונים הזדמנות לתמוך במה שהחרדים יוזמים. בדרך זו מנהיגים מסוימים בציונות הדתית מקווים לרתום בהמשך את החרדים למאבק על עמדות של הציונות הדתית. ההתקוממות נגד מצעד הגאווה באה לחזק את התחושה של הניתוק מן הציבור החילוני. אמנם מעטים הם הצועדים, אבל אם האתוס החילוני דוגל בעמדה שלפיה "אני אאבק על זכותך לומר את מה שאיני מסכים לו", הרי מנהיגי הציבור הדתי, בהתנגדותם למצעד, מאלצים את הציבור החילוני לתמוך במצעד. על-ידי יצירת ניגודים קוטביים הם יוכלו להטיף כלפי פנים – "אנחנו הטהורים נאבקים כנגד ה'הם' הטמאים". הרעיון להצעיד בהמות מול מצעד הגאווה גם הוא רב-משמעות. אלו שמגנים את המצעד יוצרים מיצג המוחק את האנושיות של הצועדים – כעת אין הם חוטאים בלבד, הם ממש חסרים צלם אדם. וככאלה, אין ברירה אלא להיאבק בהם עד חורמה. קשה לי מאוד להשלים עם עמדה זו. בצעירותי הייתה תלויה בכל חדר אמירתו של הרב קוק על הצדיקים הטהורים שאינם פועלים נגד הרוע אלא מוסיפים אור בכל מקום. לי נדמה שזוהי דרכה של תורה. "התורה לא תהיה מוחלפת ולא תשתנה עם שינויי זמן ומקום", נאמר. המציאות שאנו חיים בה היא מציאות שאין בה שחור ולבן. אצל כל האנשים יש טוב רב, וכנראה גם רוע וטעות. דרכה של תורה היא לנסות להוסיף טוב לאותם מקומות אפורים. לנהוג בעולם מנהג של מחנך. בידי המחנך לא מופקדים אנשים מושלמים – הוא פוגש אנשים צעירים ומבולבלים; הוא פוגש תופעות מוצלחות יותר ומוצלחות פחות; ובתוך מציאות זו הוא מנסה להוסיף טוב ואור. לדעתי, המאבק הבלתי מתפשר נגד מצעד הגאווה אינו מוסיף אור ואינו מוסיף טוב. הוא מוציא הן מן הציבור הדתי הן מן הציבור החילוני את החלקים התוקפניים והגסים שבהם. איני מאושר מן התופעות שהמצעד מייצג; אבל דרך התיקון עוברת בנתיבי ההקשבה, הלימוד המשותף והאהבה. ממורי הרב צבי יהודה הכהן קוק למדתי שעיקר מעשיו של אדם הם שתי מילים המתחילות באות א', אהבה ואמונה. ותמיד, הוא הדגיש, קודם אהבה.

הרב דורי הנמן מלמד במכללת ליפשיץ ובישיבת ההסדר "בינות" ברעננה

המאמר פורסם במגזין "ארץ אחרת" מספר 36: "פירות באושים משמעות התפוררות המערכת הפוליטית"

הרב אביגדור (דורי) הנמן הוא מרצה במכללת ליפשיץ בתחומי החינוך תנ"ך ותורה שבעל פה ומדריך פדגוגי במכללה בתחומי התנ"ך ותושב"ע בדגש של הדרכה בבתי ספר מסורתיים וממלכתיים. הוא פעיל במסגרת עמותת "צהר" ועורך חופות לזוגות מכל גווני החברה הישראלית.

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה