דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
11 באוגוסט 2011 | מהדורה 61א

מפריטים את הים

מפשירים אדמות לבנייה. עם המלים האלה אין להתווכח. כל ההרגלים, והמראות, והריחות, והאמונות שלנו נמצאים בסכנת השמדה. את כל רצועות החוף המכילה את כל אלה מאיימים לכלות. שלשום זה היה קיסריה, אתמול אכזיב, עכשיו דור. וזה מתקדם.

חוף דור. צילום: נעמי ברות

מנקודת ראותם של הסביונים, של השבלולים, של הטיונים הדביקים, מנקודת ראותם של השבילים, של הלטאות, של הקוצים, מנקודת ראותם של האשלים, עצי החוף הוותיקים שהודות לעליהם הבשרניים החסכוניים שורדים את האקלים שעל החוף, ועכשיו הם בקושי משרבבים את ראשיהם מבין הערימות הלבנות והגדולות של סלעים ואבנים וחומרים של פסולת בנייה שמושלכות לכאן יום-יום כדי להגביה את הקרקע לצורך בנייה – מנקודת מבטם של אלה הכול אבוד.

ועל אף האיסור, אני מרימה כמה שברי צדפים וקונכיות – להתענג על הצורות ועל הצבעים, על הסימטריה, על פריסת המניפה של הקווים, על הספירלה. ולא יכולה להתאפק ושוב שולחת יד אל הענף ותולשת עלה, ללקק קצת את המלח.

מפשירים אדמות לבנייה. עם המלים האלה אין להתווכח. כל ההרגלים, והמראות, והריחות, והאמונות שלנו נמצאים בסכנת השמדה. את כל רצועות החוף המכילה את כל אלה מאיימים לכלות. שלשום זה היה קיסריה, אתמול אכזיב, עכשיו דור. וזה מתקדם.

סמכויות כמו מִנהל-מקרקעי-ישראל, המועצה האזורית חוף הכרמל, המושבניקים כבר חתמו על הסכמים. כך מיתרגם הביטוי "העברת קרקעות הלאום לידיים פרטיות" הלכה למעשה.

לנו, אוהבי הים, אין איגוד מקצועי ואין סמכויות.

אנחנו הרי נחלוף מכאן בעוד כך וכך שנים. השאלה היא מה נשאיר אחרינו.

כי זה הכול נשמע תמים וחוקי לחלוטין. ערימות הפסולת הלבנה המזדקרות בדרך אל הים הן התשתית להגבהת הקרקע, כדי לבנות שכונה חדשה. כששמעתי את זה, עצרתי את התחקיר הפרטי שעשיתי ביוזמתי ומטעמי בלבד. הבנתי: פקיד החתים פקיד, כספים עברו מיד ליד והעיסקה אושרה. הקרקעות שבין מושב דור לים יופשרו לבנייה. "לא את ולא אני נוכל לקנות שם בית", אמר לי חבר מושב על השכונה החדשה שתקום כאן לאחר שיוסרו כל המכשולים שהערימו אולי הקבוצות הירוקות, או כמה התנגדויות לא-רציניות של חברי מושב שתיחסם להם הבריזה מהים. "זאת תהיה שכונה של עשירים אמיתיים".

בקו האופק הרחוק רואים את הבתים של המושב. בקו האופק הקרוב – את מרבצי הסלעים, האבנים ופסולת הבנייה שנשפכים לכאן יום-יום. וביניהם את שדות הבור הנטושים, שרידי החממות, עדות למעשה חקלאי שלא הצליח. בין ערימות הפסולת נאבקים על קיומם שיחי החוף, האשלים, הדקלים, העיריות, החצבים, השבלולים, הסביונים. זה לא מפתיע, שדווקא על אחת הערימות הלבנות והצחיחות הבחנתי באזור הזה לראשונה בעורב.

"אלי אלי, שלא ייגמר לעולם, החול והים, רשרוש של המים, ברק השמים, תפילת האדם".

משפט שירי, מלים בודדות, שבדרך נס נוצקו לתוך משפט מוזיקלי אחד של דוד זהבי והיו לתפילה החילונית הגדולה, אולי היחידה.

אני חושבת על חנה סנש שהיתה פה לזמן קצר, ובסדר-היום החלוצי שלה לא היה לה פנאי לרביצה על החוף. ביומן שלה מוזכרים אולי שלוש פעמים בודדות שבהן היא טיילה לאורך החוף, ומן הסתם הורידה נעליים והלכה יחפה, אולי אפילו נכנסה למים ושחתה עד ל"דייג", סלע ניצב שמזדקר על רצועת הסלעים היוצרת מפרץ טבעי בחוף של שדות ים. ואולי בתוך האפוס של חייה היו גם שעות ספורות שבהן היא נתנה לעצמה לשכב על החול, כמו אשה צעירה שלא עתידה למות מות גיבורים.

צריך לעבור את שערי הברזל המכוערים, להראות את הכרטיס, הם מבקשים עכשיו עשרים ש"ח דמי כניסה. בשביל הים אנחנו מוכנים לשלם, וגם לסבול את השערים. שישאירו ככה, שלא ייגעו. למדנו לפחד מכל שינוי. השערים המכוערים הם כבר חלק מהנוף וממלאים את תפקידם, מכאן ועד כאן. וכאשר נעבור את שערי הברזל ואת הבודקה הקטנה, את המלתחות הצבועות צהוב ותכלת ואת אזור המבנים הארעיים זה עשרות שנים, ניכנס למרחב הים.

ואז ניעצר לרגע, נוריד סנדלים ונשקיף על המראה שלפנינו. נוודא שאין דגל שחור, שאין רוח חזקה מדי, שאין יותר מדי אנשים, שנמצא כיסא לשבת וצל לחסות בו. כל זה יעסיק אותנו כשנניח את רגלנו היחפות על פני החול. בשלבי ההתארגנות עוד נהיה טרודים בכל אלה, אבל ברגע שנתמקם שוב לא יטריד אותנו שום דבר. ולא את אלה שמסביבנו. לכולם על החוף יש מכנה משותף אחד: הם הלכו לים.

נעמי ברות היא סגנית המנהל במכון כרם להכשרת מורים

הכתבה התפרסמה בגיליון מספר12 של "ארץ אחרת". להזמנת הגיליון לחצו כאן

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה