דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
18 בספטמבר 2011 | מהדורה 62

מפגש בטמפרטורה גבוהה

סוד כוחו של הספר "כינור ערוך: לשון הרגש בשירת ח"נ ביאליק", והעובדה שנבנה בו דיוקן מקורי ועז כל כך של שירת ביאליק, נובעים מכך שביאליק העולה מתוכו יצוק בצלמו של אריאל הירשפלד. הספר הזה נולד מן הפגישה בין מבקר חזק, בעל עצמיות של תפישה ועוצמה של ביטוי, לבין שירה חזקה

"כינור ערוך: לשון הרגש בשירת ח"נ ביאליק", אריאל הירשפלד / הוצאת עם עובד / 2011

הצייר חיים גליקסברג, שהיה קרוב לביאליק בשנותיו האחרונות, תיעד את פגישותיו ושיחותיו עמו בספרו המלבב "ביאליק יום יום" (1945). יום אחד – הוא מספר – ממש לפני הנסיעה האחרונה לווינה, אל הניתוח שלא קם ממנו, בשעה שהכאבים כבר מיררו את חייו עד ללא נשוא, נכנס ביאליק להסתפר. במספרה ישבו אז שני ילדיו של הסַפָּר, והגדול שבהם אמר לאחיו הצעיר: "אתה יודע? זה ביאליק". "אל תקשקש", השיב הילד, "ביאליק זה רחוב". ביאליק שמע את הדברים, נאנח ואמר ביידיש: "ביאליק רחוב, ביאליק שיר, ואיש אינו יודע שביאליק זה מתענה בייסורים קשים". מחה את פניו במגבת, ויצא מן המספרה.

הסיפור הקטן הזה הוא מעין משל למה שהספר "כינור ערוך" מצליח לעשות. ביאליק הוא חלק מובן מאליו מן המרחב הציבורי הסובב אותנו. הוא מוסד, או מערך שלם של מוסדות; הוא שמם של יישובים על מפת הארץ ושל רחובות בעשרות ערים בישראל; הוא בול דואר; הוא שטר כסף; הוא פסל בכיכר העיר; הוא אמרות כנף; הוא פרס ספרותי והוצאת ספרים; הוא סעיף הכרחי בתוכנית הלימודים; הוא המשורר הלאומי; הוא מונומנט קפוא.

הספר הזה הוא קודם כל מפעל של הצלה. כמו בעבודת רסטורציה של ציורי מופת מתרחש בו מעשה של קילוף ושל ניקוי: הסרת שכבות של אבק ושומנים כדי להגיע אל הגרעין החי של שירת ביאליק, אל הליבה הלוהטת שהסעירה כל כך את קוראיו הראשונים

בתסכית רדיו שחיבר חנוך לוין הצעיר ב-1967, ושמו "תפסו את המרגל", כיתת בית ספר בהנהגתה של מורה אימתנית בשם ברתולדה מבקרת בביתו של המשורר הלאומי. חמש מאות וחמישים ילדים, תלמידי בית הספר היסודי על שם שר התחבורה, נדחסים אל חדר עבודתו של המשורר כדי לצפות בו בשעה שהוא מחבר שיר. המשורר עצמו יושב אל שולחנו, ומנסה בלי הצלחה להתרכז בכתיבת שיר אישי על אביו. וכך מציגה אותו המורה בפני תלמידיה:

  • משורר הוא, כפי שכולנו יודעים, אדם הכותב שירים. משורר לאומי הוא אדם הכותב שירים לאומיים. שירים לאומיים הם שירים שכותב אותם משורר לאומי. שיר לאומי, כפי שכולנו יודעים, הוא שיר המבטא רגש לאומי. רגש לאומי דבר נעלה הוא ומלא רגש. רגש לאומי הוא הדבר הנעלה שאדם מרגיש בשעה שהוא חי או מת באופן לאומי. לחיות ולמות באופן לאומי, זה מה שעושים האנשים הלאומיים. המשורר הלאומי חי ומת באופן לאומי.

המשורר מסרב להיענות לניסיונותיהם התוקפניים להתערב בתהליך היצירה בעצות ובדרישות שונות ומשונות, ולכן הם מגרשים אותו באלימות מביתו. בניסיון להימלט מרודפיו הוא מטפס על צמרת עץ ונהפך בהדרגה לקוף, אבל הילדים צרים על העץ ומבעירים אש לרגליו. עד מהרה האש מאיימת להתפשט ולשרוף את המשורר המתחנן על נפשו. "אני קוף… הקוף שלכם… אני הקוף הלאומי", הוא משווע בקול נחנק כאשר התסכית מגיע לסיומו.

הספר של אריאל הירשפלד מנסה לשחרר את ביאליק מלפיתת המלחציים הלאומיים כדי לחזור אל שירתו.

חוויה חושנית מהממת

יש בידינו עדויות שהותירו קוראיו הראשונים של ביאליק על רגע הפגישה הראשונה עם שירתו. המשורר יעקב פיכמן, למשל, סיפר כיצד בהיותו כבן שש-עשרה, בעודו יושב באחד מכפרי בֶּסַרַבּיָה, נפל לידיו קובץ ספרותי ובו השיר "בערוב היום", הוא השיר הנפתח במלים "בין עבי אש ועבי דם/ השמש רד לפאת הים". זה היה השיר הראשון מאת ביאליק שזכה פיכמן לקרוא. עד אז היה מורגל בשירת ההשכלה העברית, ומתוכה נמשך במיוחד אחר שירתו הלירית הענוגה של מיכה יוסף לבנזון (מיכ"ל). למקרא שירו של ביאליק נתקף הלם. "כל זה", הוא כותב, "הימם אותי בבת אחת במין מתיקות, מִלאני מין חדווה אלוהית, כאילו נפתחו לפני שערי גנים נעולים". מיד הועם בעיניו זיווה של שירת ההשכלה, ומרחבים חדשים של רגש ושל אפשרויות הבעה בעברית נפתחו לפניו. עדות דומה הותיר אחריו דב סדן, מגדולי החוקרים של יצירת ביאליק. גם הוא פגש לראשונה את ספר שיריו של ביאליק בהיותו בן שש-עשרה. "ישבתי על מפתן ביתנו בכפר", הוא מספר, "וקראתי שיר אחר שיר בקול רם, וַיהי ככלותי לקרוא והרימותי עיני נראה לי, כי לאורו של יום הקיץ שנטה לערוב נמתחה, מעל מרחב זהב הדגן שלפני ביתנו, קשת הדרוכה מקצה אופק לקצה אופק".

מה היה בשירים האלה שעשה את הקריאה בהם לחוויה חושנית מהממת? אריאל הירשפלד מפליא להראות כיצד לא נס לֵחָם של השירים ולא סר טעמם. הספר הזה הוא קודם כל מפעל של הצלה. כמו בעבודת רסטורציה של ציורי מופת מתרחש בו מעשה של קילוף ושל ניקוי: הסרת שכבות של אבק ושומנים כדי להגיע אל הגרעין החי של שירת ביאליק, אל הליבה הלוהטת שהסעירה כל כך את קוראיו הראשונים. על מה מבקש הירשפלד להתגבר כדי להגיע אל אותה ליבה? קודם כל הוא מציע להסיר שכבות שכבות של תפלות שהשתרגה סביב השירים וסביב מחברם. הוא גם מציע להניח בצד – ולא חלילה מתוך זלזול או המעטת ערך – את ביאליק המוסד; כלומר, את האיש החכם והחרוץ, רב הפעלים והמפעלים, שהיה ראש בנאיה של התרבות העברית, וכבודו בהחלט במקומו מונח. אפילו ביאליק האיש, בעל הביוגרפיה הפרטית והאופי המסוים שריתקו כותבים רבים כל כך, מעניין אותו במידה מוגבלת, לעומת העניין האינסופי שלו בדמות האני הפנימי העולה מתוך השירים עצמם.
ניתוח הפרדה זהיר במיוחד מציע הירשפלד לערוך בין השירים ובתוכם. הוא מביע בעדינות את דעתו, כי כמה וכמה משיריו הלאומיים המפורשים של ביאליק, אלה שנכתבו והתקבלו כהמנונים ציוניים והקנו לו את תואר המשורר הלאומי במובן השטחי של המושג, לא צלחו את מבחן הזמן ומוטב להניח להם. שירים אחרים, המתפרשים לכאן ולכאן, הוא מציע לנתק מן הקריאה הלאומית האלגורית השטוחה ולהסיט אותם אל הממד האישי-נפשי. על השיר "על לבבכם ששמם" הוא כותב: "מקובל לראות בשיר הזה שיר פוליטי הפונה לעם כולו. אינני בטוח בזה. נראה לי כי השיר הזה אינו אלא הסבר שיטתי ראשון, הפונה אל הרבים, בדבר מצב הרוח המכונה דיכאון (שיממון). ב'על לבבכם ששמם' מתרחשת כניסה גרוטסקית נזעמת אל מרחב הדיכאון" (עמ' 139). דוגמה אחרת, חריפה ומורכבת יותר, היא הדיון של הירשפלד בשיר "בשדה". לכאורה זהו שיר החותר אל פואנטה לאומית חד-משמעית – המנון תהילה לאחים החלוצים העובדים את אדמת ארץ ישראל מפי האח המעונה הנידח הצופה אליהם בקנאה משדות הנכר שבגולה. אבל מתחת לכסות הדקלומית הציונית, אומר הירשפלד, מתחולל בשיר הזה דיבור מורכב מאוד על הקשר בין טבע, ארוס ואלוהות, דיבור המציע לא פחות מאשר הגדרה חדשה ונועזת של האלוהות היהודית, הכוללת בתוכה גם יסוד נשי פעיל.

אחרי כל הניפויים, הספר מתמקד ודן בהרחבה בכמה עשרות שירים, שבהם נשמע קולו החי של דובר אחד, איש פרטי בעל חיי רגש סבוכים עד אין קץ. כמה עשרות שירים בלבד שהם עולם מלא, והם בסיס התרבות שלנו

אחרי כל הניפויים, הספר מתמקד ודן בהרחבה בכמה עשרות שירים, שבהם נשמע קולו החי של דובר אחד, איש פרטי בעל חיי רגש סבוכים עד אין קץ. כמה עשרות שירים בלבד שהם עולם מלא, והם בסיס התרבות שלנו.

עם זאת, אין להבין מדברַי שהירשפלד דוחה את תואר המשורר הלאומי שיוחס לביאליק. ההפך הוא הנכון. הוא אפילו מאשש ומחזק אותו, אבל מטעין אותו בתכנים חדשים, אם כי לא כאן המוקד של הספר. טענתו היא, שאת הלאומיות של המשורר הלאומי צריך לחפש לא מתחת לאור הפנס אלא במקומות אחרים – ודווקא במבעים האישיים ביותר. לדבריו, ככל שביאליק העמיק אל תוך הסבך הנפשי שהיה כרוך בהתבגרותו, במאבקיו עם דמויות אב מצמיתות למיניהן או עם הדיכאון שליווה אותו כאיום מתמיד, ככל שחקר את המיניות שלו וגילה את שלל מגעיו החושניים עם העולם, כן גברה "התקבלותו של ביאליק כדובר הלאומי, כמייצג אמין של הדור וכמי שמכיל באורח אימננטי את הגורמים המעצבים, הנפשיים, החברתיים והדתיים, הקובעים את אופיו של בן הדור" (עמ' 79). את הטענה הזאת הירשפלד מפתח מתוך עיון במיטב המסורת המחקרית והפרשנית שהצטברה סביב שירת ביאליק, וגם בה הוא עורך מעין ניתוח של הסרת הטפל והבלטת העיקר. במיוחד בולטת הישענותו, לעתים תוך כדי ויכוח, על כתיבתם של פישל לחובר, ברוך קורצווייל, דב סדן, דן מירון, במידה מסוימת גם על עדי צמח ומנחם פרי, וכן על מאמרו הנפלא והחודר של יוסף חיים ברנר "הנאמן" (1916), שהוא חוזר ונסמך עליו בנקודות מפתח בספר.

שפע מסחרר של חידושים

לכאורה קשה לחדש היום חידושים בחקר ביאליק. הרי מיטב הכוחות היוצרים והמוחות החריפים בביקורת העברית התמודדו עם יצירתו. קרוב למאתיים ספרים ועוד אלפים רבים של מאמרים נכתבו עליה. קשה, אבל מתברר שבהחלט אפשר ואפשר. כאשר קורא מקורי ומזהיר כמו אריאל הירשפלד, בעל חירות רוח אמיתית, שאינו מקבל שום מוסכמה כמובנת מאליה, פוגש את שירת ביאליק, הוא רואה בה דברים שאיש לא ראה לפניו, דברים מפתיעים, מנוגדים למה שהתקבל כאמיתות שאין מהרהרים אחריהן.

התוצאה היא שפע מסחרר של חידושים קטנים וגדולים, החל בחידושים מקומיים – הארה חדשה של צירוף לשון יחיד, של שורה, של בית או של שיר שלם – ועד תפישה עקרונית חדשה של מכלולים, של חטיבות שיריות, ובסופו של דבר העמדת תפישה מקורית של הקורפוס השירי כולו. חלק מן הסוד – לא כולו – טמון מן הסתם בכך שהירשפלד בא אל הספר הזה טעון ובשל, אחרי עשרות שנים של קריאה בביאליק ובחקר ביאליק. ואכן, מדי פעם הוא מספר בהערות אגב על חיי הקריאה המתמשכים שלו: "אני מתבונן בו שנים רבות ומשתאה עליו" (עמ' 121), הוא אומר על השיר "זוהר" אגב דיון באפקט הצלילי המהמם של שיר הצפרירים. או במקום אחר, בקשר לאותו שיר: "אני זוכר היטב את הרגע, שהתרחש לפני שנים, שבו ראיתי פתאום שקורצווייל טועה. שנים קראתי את השיר בלי להבחין בפער שבין דבריו לבין האמור בשיר" (עמ' 20).

מפתיעה היא למשל הקריאה בשיר "עם פתיחת החלון". קוראי ביאליק מכירים אותו כשיר של שמחה אקסטטית על העולם מוצף האור. והנה, בתוך הסיום הנרגש של השיר, העשוי צעקות לאלוהים שירבה עוד ועוד אור, משום שכל האור האלוהי לא ירַווה את הנפש צמאת האור, הירשפלד מוצא ממש את היפוכו של הדבר, את עומקו והיקפו של מרחב הדיכאון. שהרי גם אם יכפיל האל את אורו פי שבעה, לא יוכל למלא את הנפש סובאת האור, כי היא תהום חשוכה שאינה מתמלאת לעולם: "הנפש החשוכה, הצמאה לאור היא חלל גדול יותר מעולמו של האל על מרומיו. היא תהומית ובולעת כול" (עמ' 200).

ודוגמה אחרת: השיר הקודר והזועם "בתשובתי" מתאר את שיבתו המובסת של הגיבור מנדודיו אל הבית הצר והנאלח על יושביו – הזקן והזקנה, החתול והעכברים, העכביש ופגרי הזבובים הנפוחים האחוזים בקוריו. בבית, הספוג כולו ריקבון ואווירת מוות, הוא עומד להיטמע בייאוש סופני. והנה, תנועת ההיטמעות הזו מתגלה בדיון של הירשפלד כתמונת-ראי מדויקת, מחרידה, של תנועה ארוטית גברית, של חדירה והבקעה דרך קורי העכביש, שהם ייצוגם הנורא של בתולים שהזקינו. "הדובר 'נכנס' ו'בא' אל תוך 'אֶחָיו' עד קרבה אינטימית שתדביק אותם ברקב אחד. התנועה אל הסיום היא תנועה ארוטית אופיינית – תנועת ההתגברות לקראת הסיום" (עמ' 35). וזה רק שמץ מן הניתוח של השיר הזה, שזכה כבר לכמה וכמה דיונים מפורטים, אבל לא לפרשנות מדהימה כזאת.

שירת ביאליק יצרה עושר של מצבי חישה ותנועות רגש ונתנה לשון לגוני גוונים של מצבי נפש. היא חקרה את צמיחת המיניות הילדית ואת המעבר המשברי הכאוב ממנה אל הגבריות הבוגרת בהקשר היהודי ובהקשר האוניברסלי גם יחד. היא פיתחה את מושג הלב (בעקבות רבי יהודה הלוי, כפי שהירשפלד מראה) כמרחב פנימי חי ודינמי של נביעת רגש ושל חיי נפש. היא שברה את הדיכוטומיה הקשוחה בין גבריות לנשיות ויצרה מרחב ארוטי שבו ההפכים מתאחדים בשורשם

דוגמה שלישית, ובה אסתפק בהקשר זה, היא המעקב שהירשפלד עורך אחרי מילה אחת והיקרויותיה במקומות שונים ורחוקים זה מזה לכאורה בכתיבתו של ביאליק. המילה הזאת היא "בחור". במאמרו הנודע "שירתנו הצעירה" תיאר ביאליק את שירתם שלו ושל בני דורו בדמות "בחור היורד מן ההר" באסוציאציה למשה הנושא את לוחות הברית. את מאמרו על המשורר המיסטיקן רבי משה חיים לוצטו (רמח"ל), המתואר בפיו כגואל ומשיח, הכתיר במילים "הבחור מפאדובה". ואילו בשירו האחרון, "פרידה", תיאר בעקיפין את עצמו כ"בחור מעם", עטור נזר, המתנשא לגאול את אחיו. בשלושת המקומות האלה אותו "בחור" אינו אלא הבחיר, הנבחר, נושא הבשורה, על יסוד מקורה של המילה הזו בתהילים, וכך, על פי פירושו הנועז של הירשפלד, מטמין ביאליק ביצירתו אמירה מרומזת על דבר הממד המשיחי האצור בו עצמו ובשירתו.

היפקחות חושית אינטנסיבית

אלה רק רסיסים אחדים מתוך השפע שהספר הזה מזמן לקוראיו. אבל מעבר לשלל החידושים המבריקים, מה הוא רוצה לומר כמכלול? מהי אמירתו העקרונית? הירשפלד עצמו מנסח זאת בבהירות בפרק המבוא בכותבו, כי שירת ביאליק היא בראש ובראשונה דיבור על רגש, ספר הדקדוק הפנימי של הרגשות האנושיים, דיבור יוצר רגש ובורא לשון המאפשרת דיבור על רגש. אבל מעבר לכותרת הזאת, האוגדת את הספר כולו, הייתי רוצה להצביע על מה שנראה בעינַי כשלוש הטענות או שלושת המוקדים העיקריים שהספר סובב סביבם, והם שלוש פנים עקרוניות של שירת ביאליק.

מוקד ראשון: ביאליק הוא משורר ארוטי מובהק, וזיקתו אל העולם היא בראש ובראשונה זיקה ארוטית. את המילה ארוס יש להבין כאן לא במובנה הקונקרטי המצומצם השגור בפינו, אלא כביטוי לכל פעילות חושית וחושנית של האני, כולל הדיבור, ולכל מגע חושני בינו לבין זולתו, בינו לבין העולם, בינו לבין הטבע ואפילו בינו לבין האלוהות. בתוך מושג הארוס כלולה כל קשת הרגשות האנושיים, כולל הדיכאון והזעם. יש, כמובן, שירים המתמקדים בחוויה המינית עצמה ובמנגנוניה – "צפרירים", "זוהר", "העיניים הרעבות" ועוד כמה – ומתארים אותה בעוצמה, במוחשיות, בעושר ובדקוּת שמעולם לא נראו כמותן בעברית, אבל לא רק בה מדובר. שירת ביאליק יצרה עושר של מצבי חישה ותנועות רגש ונתנה לשון לגוני גוונים של מצבי נפש. היא חקרה את צמיחת המיניות הילדית ואת המעבר המשברי הכאוב ממנה אל הגבריות הבוגרת בהקשר היהודי ובהקשר האוניברסלי גם יחד. היא פיתחה את מושג הלב (בעקבות רבי יהודה הלוי, כפי שהירשפלד מראה) כמרחב פנימי חי ודינמי של נביעת רגש ושל חיי נפש. היא שברה את הדיכוטומיה הקשוחה בין גבריות לנשיות ויצרה מרחב ארוטי שבו ההפכים מתאחדים בשורשם, וראו למשל את הדיון העמוק והמרתק בפואמה "הברֵכה". שירת ביאליק עוסקת בגוף האנושי עצמו, הגוף הגברי והגוף הנשי המממש את גופניותו בהיפקחות חושית אינטנסיבית אל העולם ואל הזולת. היא ניתצה את מסכות הקלישאה והצביעות בקיטש הפסבדו-רומנטי כדי להגיע מעבר להריסותיהן למצבים אנושיים אמיתיים של שבר, דיכאון וחורבן ארוטי. מעולם לא הוצגה שירתו של ביאליק בחריפות כזו כאתר של תשוקות וכלשון של תשוקה.

מוקד שני: ביאליק הוא משורר דתי. נחוצה מיד הבהרה: דתי – לא במובן של עולם ההלכה, בית המדרש והישיבה שביאליק הצעיר נאבק בהם וניסה להשתחרר מהם. הדתיות של ביאליק פקוחה אל מקור עליון של קדושה, אחוזה כיסופים למגע עמו וחדורה מתח מתמיד של ציפייה להתגלותו. הירשפלד מצביע על האלוהי בעולמם של שירי ביאליק על כל צעד ושעל. האלוהות של ביאליק, גברית ונשית כאחת, מצויה בשדות וביערות, ברוח ובאור. היא מגולמת בצפרירים, אותה המצאה מיוחדת במינה של ביאליק, יצורי אור דמיוניים המשמשים גשר חי בין החושני לבין המיסטי. היא מצויה בכיסופים אל האור הזורם בצינורות של שפע מגובהי השמים אל צינורות לבו של האני הפקוח לקלוט אותו. היא מצויה בתוך האנושי ומחוץ לו בעת ובעונה אחת. היא מצויה בברכה, המעוצבת כקודש הקודשים שבמקדש וגם כתמונת ראי של האני עצמו, שהרי האלוהות שוכנת במעמקיו של האני מטבע בריאתו. והיא מתגלה במפורש בעולם הזעם של "בעיר ההריגה", שם נוצרת זהות בין האל לבין העם הפונה אליו והמופעל על ידו. אלוהים כמקור היראה, הכיסופים, ההתגלות והחזון הוא נוכחות חיה ופעילה בעולמו של ביאליק, הרחק מעבר לקיטובים השגורים בין דתיות לחילוניות.

הדתיות של ביאליק פקוחה אל מקור עליון של קדושה, אחוזה כיסופים למגע עמו וחדורה מתח מתמיד של ציפייה להתגלותו. הירשפלד מצביע על האלוהי בעולמם של שירי ביאליק על כל צעד ושעל. האלוהות של ביאליק, גברית ונשית כאחת, מצויה בשדות וביערות, ברוח ובאור

מוקד שלישי: ביאליק הוא משורר מוזיקלי מאין כמוהו, המוזיקלי ביותר בשירה העברית. ייתכן שדווקא כאן, בחשיפת המוזיקליות המופלגת בעושרה של השירים, מונח החידוש הגדול של הספר. מסתבר שאריאל הירשפלד אינו קורא את השירים – הוא מבצע אותם. הם מונחים לפניו כמו פרטיטורה, והוא שומע אותם באוזני הבשר ובאוזני הרוח, ומגיש אותם לקוראיו כמו בכיתת-אמן של כנר או צ'לן וירטואוז. בזמן הקריאה הוא מסב את תשומת הלב למהירות הביצוע ולאיכותו – מהר יותר, לאט יותר, בלחש או במלמול, בצעקה או בסימפוניה של צעקות, בעוצמה מתגברת לקראת השיא, וגם בחללי הדממה שבין הצלילים. הוא מראה את קסמי המשקל האשכנזי האבוד שבו תלויה במידה רבה המוזיקליות הזו, והוא חושף רשתות מפליאות של מצלול. ראו למשל את הוראות הביצוע שלו לשיר "בתשובתי", ואביא בדילוגים כמה משפטים מתוכן:

  • מכאן ואילך כל מילה, כל הגה, כל עיצור וכל תנועה נעשים אירוע טעון אנרגיה שכמו מתפוצצת בקולות נפץ קטנים ושונים בכל שבריר שנייה. […] המילים הללו, בזכות התעוררותו של המישור הצלילי שבהן, הופכות לפרצי אנרגיה רגשית אצורה ולאירוע דרמטי עשיר. […] הנדנוד המונוטוני של הטרוכי נשמע כמחקה את נדנודו המונוטוני של הזקן הלמדן. […] הקורא אנוס, מכוח הדיבור עצמו, להניע את לסתו ושפתיו בדיוק כאותה זקנה מוכת טרשת, להפוך את ה"תיאור" לגילום גופני מוחשי ומודע ו"לשחק" זקנה בלה מתוך חיקוי מלעיג ומוצף גועל.

ניתן להמשיך ולצטט מכאן וממקומות רבים אחרים. אין ספק: מעולם לא זכו שירי ביאליק כדיבור חושני, כרצף של צלילים, לגילום חי, גופני מסעיר ומשכנע כל כך. אבל הירשפלד אינו נעצר כאן. מתוך הצגתו של ביאליק כאמן גדול של מוזיקה הוא מפתח בפרק האחרון של הספר טענה נועזת, קיצונית ולטעמי אולי מרחיקת לכת מדי. לא רק שהמהפכה שביאליק הביא לשירה העברית היתה קשורה קשר הדוק לממד הריתמי המוזיקלי, הוא אומר, אלא שהממד המוזיקלי היה הספירה הגבוהה ביותר במרחב הרוחני של ביאליק, יותר מכל רובד אחר – תרבותי, אמונתי, פוליטי, לאומי, היסטורי או נפשי. ביאליק, לפי הירשפלד, ראה עצמו כמשיח של מוזיקה, כמי שמביא גאולה לעולם ולעמו בכוח הצליל ולא בכוח המשמעות, משום שהמוזיקה, המטוהרת מכל סִיג של מציאות, היא השיא הטהור ביותר של ההבעה האנושית. "היא העיקר ההופך את המשיח למשיח" (עמ' 309). באמירה המהממת הזו בחר הירשפלד לחתום את ספרו ולהשאיר את קוראיו פעורי פה.

ביאליק ארוטי, אינטימי וחושני

אם כן, איזה דיוקן של ביאליק ושל שירת ביאליק עולה מתוך הספר שלפנינו? דיוקן תלת-ממדי, אישי ואותנטי, חתוך בקווים עזים, מקורי ומושך לב מעין כמוהו. זהו ביאליק ארוטי, אינטימי וחושני כפי שלא תואר מעולם. זהו ביאליק המקיים דיאלוג עמוק עם האלוהות על שלל גילוייה שבתוכו ומחוץ לו. וזהו ביאליק מוזיקלי עד לשד עצמותיו, ההופך את עצמו לכינור ערוך מיתרים ופורט על מיתרי השפה העברית עד קצה דקויותיה. שלושת הממדים האלה נמזגים זה בזה ומקרינים זה על זה בשלל דרכים מגוונות. הקיום בממד החושני מכיל סממנים של קדושה אלוהית; האלוהות או המשיחיות עצמה ארוגה מצלילי מוזיקה; הדיבור המוזיקלי הוא פעולה ארוטית ממשית, ארוס של דיבור.

המבקר הטיל למערכה את אישיותו על כל ממדיה ורגישויותיה, את מנגנוני החישה והתפישה שלו בשיא עוררותם, את אמנות הניסוח שלו ברום איכותה, ומצא בשירת ביאליק את עצמו, את שורש נשמתו שלו. הרי מי שמכיר את כתיבתו של אריאל הירשפלד ומצוי בספריו הקודמים, יודע שהשאלות שהוא שואל על ביאליק, ההיקסמות שלו משירתו והתובנות שהוא מציע לגביה, מעסיקות אותו כבר שנים רבות

האם זהו הדיוקן הנכון של ביאליק? האם יש בכלל דיוקן נכון אחד של ביאליק? דבר אחד אינו מוטל בספק. סוד כוחו של הספר הזה, העובדה שנבנה בו דיוקן מקורי ועז כל כך של שירת ביאליק, העובדה שהדיבור המהלך בין דפי הספר הוא חם ונרגש כל כך, נובעים מכך שביאליק העולה מתוכו יצוק בצלמו של אריאל הירשפלד. הספר הזה נולד מן הפגישה בין מבקר חזק, בעל עצמיות של תפישה ועוצמה של ביטוי, עם שירה חזקה. וכמו שקורה במקרים כאלה, דיוקן השירה הנבנה בספר הוא תוצאת ההיתוך בטמפרטורה גבוהה בין השניים. המבקר הטיל למערכה את אישיותו על כל ממדיה ורגישויותיה, את מנגנוני החישה והתפישה שלו בשיא עוררותם, את אמנות הניסוח שלו ברום איכותה, ומצא בשירת ביאליק את עצמו, את שורש נשמתו שלו. הרי מי שמכיר את כתיבתו של אריאל הירשפלד ומצוי בספריו הקודמים, יודע שהשאלות שהוא שואל על ביאליק, ההיקסמות שלו משירתו והתובנות שהוא מציע לגביה, מעסיקות אותו כבר שנים רבות. על הקשר בין ארוס ומוזיקה כתב בספרו "אתן היודעות" על שיח האהבה באופרות של מוצרט. על גילויי המיניות האנושית וכוח הפריון כיסוד היסודות של התרבות והאסתטיקה כתב בספרו "אל אחרון האלים" על המזרקות של רומא ובספרו "רשימות על מקום". על הצימאון להתגלות אלוהית ולמגע עם הרוחני המוחלט כתב בספרו האישי והחשוף "רישומים של התגלות", שיש בו תיעוד של התגלויות שחווה בפועל ממש, וטמון בו, בעיקר בפרק האחרון, עוּבָּרוֹ של הספר הנוכחי. היבטים רבים בדיוקן העצמי הנבנה ב"רישומים של התגלות" חופפים את הדיוקן של ביאליק הנבנה ב"כינור ערוך", ואין בדברי אלה אלא פתיחוֹת לעניינים שקצרה היריעה אפילו לרמוז עליהם.

מה היה חיים נחמן ביאליק עצמו אומר על הספר הזה? זו אולי מן השאלות שאסור לשאול, אבל במקום תשובה ישירה אני רוצה להעניק את רשות הדיבור לביאליק עצמו. לפני מאה שנים, באביב 1911, כתב ביאליק שיר בשם "וִיהי מי האיש". ביאליק היה שרוי אז בעיצומו של הדיכאון הכבד, שהוליך אותו כעבור חודשים אחדים אל שתיקתו הפיוטית הידועה, ובעצם לחתימה בפועל של עבודתו כמשורר. באותו מעמד נפשי של הרהורי סיכום ופרידה הוא שיווה לנגד עיניו דיוקן משוער של הקורא האידיאלי שיקום לשירתו אחרי מותו. זה יהיה, הרהר ביאליק, איש זקוף ובן חורין ממני. חייו יהיו יפים מחיי. הוא לא יֵדע מבשרו אף שמץ מעוצמת הייסורים שצררתי בספר חיי. ועם זאת, כאשר האיש הזה יתייחד עם שירי, יֵדע לפלס את דרכו בין הדברים המרים והאיומים שכתבתי. הדמעה שיזיל תבטא את הבנתו העמוקה והזדהותו השלמה עם נפשי הטהורה, הדוברת אליו מלב אל לב:

  • חֲשׂוּפָה בְּכָל נְגָעֶיהָ תַּעֲמֹד, וּבְכָל מַדְוֶיהָ הָרָעִים,
  • וּבְכָל כִּשְׁלוֹנָהּ וְעֶלְבּוֹנָהּ:
  • 'רְאֵה, הִנְנִי לְפָנֶיךָ. רְאֵה מֶה הָיוּ חַיַּי וְטִיבָם,
  • וְכֹחִי מָה, וּמָה אֱמוּנָתִי וּמִרְיִי.'
  • וְרָאָה, וְכָבָה נִיצוֹץ הַבּוּז, הֻצַּת רֶגַע בְּעֵינָיו,
  • וְתוֹכַחְתּוֹ עַל שְׂפָתָיו תָּמוּת;
  • וְדִמְעַת סְתָרִים תָּבֹא, פִּדְיוֹן לְחֶרְפַּת חַיַּי
  • וְכִפּוּרִים לִקְלוֹן עֱנוּתִי.

כן, אני חושב שביאליק היה אוהב מאוד את הספר שכתב עליו אריאל הירשפלד.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 62 של "ארץ אחרת": דרום תל אביב / ארץ אחרת. להזמנת הגיליון לחצו כאן

אבנר הולצמן הוא פרופסור לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה