דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
3 בינואר 2012 | מהדורה 63

מענה לכוחות רבניים-משיחיים

בארי צימרמן איננו מסכים להתניה שבין קיום חברה צודקת לבין ריבונות יהודית העולה מספרו של הרב בנימין לאו, "ירמיהו, גורלו של חוזה". הריבונות היהודית, הוא קובע, צריכה להיות ללא תנאי

ספרו של בני לאו הוא ספר זהיר מאוד. הזהירות ניכרת כבר בשמו (שהרי "גורלו של…" יכול להתאים לכל אחד), והיא צפה ועולה ככל שמעמיקים חדור אל תוכו. רובו של הספר מוקדש לדיון קולח ובהיר, פריו של עיון סבלני בספר ירמיהו. לאו מוביל אותנו צעד אחר צעד לאורך מסלול התרסקותה של ממלכת יהודה, מציג את מעורבותו של גיבור ספרו בצמתים המרכזיים ומדגים אותה בציטוטים נרחבים מנבואותיו, המאורגנות כאן מחדש (טבלה מאירת עיניים מסכמת זאת בסוף הספר) על פי סִדרן הכרונולוגי המשוער. הקוראים העבריים יכולים להתוודע כאן לאחד ממקורות ההשראה המרכזיים של התרבות היהודית, ואולי תתגשם בהם תקוותו של המחבר, ש"מתוך חוויית הקריאה בספר יתעורר תיאבון קוראיו לחתור אל נבכי התנ"ך ולעמוד באתגרים החבויים בו" (עמ' 26).

עמל רב ופורה השקיע המחבר בהצגת הנביא, אך בעוד העיון המהוקצע בספר ירמיהו מזדמר כאן בקול ערב, האקורדים המלווים אותו – מבוא, אחרית דבר, קטעי מוטו, הערות אגב – יש בהם צרימות לא מעטות, עד כדי החלשת כוחה של המנגינה הראשית.

איני סבור שלירמיהו הנביא היתה מספיק פרספקטיבה היסטורית לשער בנפשו איזה מחיר נורא ישלם עמו על אובדן ריבונותו המדינית. פרספקטיבה שכזו כן עומדת לרשותו של מחבר הספר שלפנינו, אך הוא בוחר, לצערי, שלא ללמוד ממנה את הלקח ההיסטורי המתבקש, לטעמי: ריבונות לאומית ללא תנאי

הצרימה המרכזית מקורה באי קיומה של הבטחת המחבר, הניתנת בראש ספרו, להסביר מדוע בחר דווקא בנבואות ירמיהו כהתנסות הראשונה שלו "בנגיעה בתנ"ך עצמו" (אחרי סדרת ספריו המרשימה על עולמם של חכמי התורה שבעל פה). הנימוקים הגלויים שהוא מספק אינם סבירים בעינַי. "כל מי שייקח לידיו את התוכנית ללימודי התנ"ך של החטיבה העליונה במערכת החינוך בישראל", טוען לאו, "יראה עד כמה מצומק מקומו של ירמיהו", וכיוון שכך, "סיפורו של ירמיהו אינו ידוע אלא ליודעי ח"ן ואת החסר הזה באתי למלא" (עמ' 23). מה שלאו מציג כעובדה ("הפרקים המומלצים ללימוד הם סיפור רצח גדליה") מופרך, מניה וביה, על ידי עיון מהיר בתוכנית הלימודים הרשמית. מתוכנית הלימודים, המופיעה באתר משרד החינוך ברשת, עולה כי בכיתות י"א וי"ב מומלץ ללמוד, בנוסף לעניין גדליה, קטעים מפרק ז' וכ"ט, ובכיתה י' גם את פרקים א', ב' (13-1), י"ב (6-1), כ' (18-7), כ"ב (30-10), כ"ח ול"א (19-14, 35-26). בנוסף, הנחתו של לאו כי רצח יצחק רבין הוא שהשפיע על הכללת סיפור רצח גדליה מופרכת אף היא.

תיקון העוול ה"משכילי" שנעשה לירמיהו

רמזים לכוונותיו של המחבר מוצנעים בסקירתו הקצרה על מעמדו של ירמיהו "בעיני החברה הציונית" (עמ' 23-21). "החברה היהודית של דור ההשכלה וראשית הציונות לעגה לדמותו של ירמיהו", מציין לאו, ומביא כדוגמה את דברי יל"ג על הנביא: "איש רך לב בעל נפש נכנעת / אשר יעץ לנו בושת, עבדות, משמעת". משמעות הכנסתו של הנביא רך הלב לשיח הישראלי היום פירושה, אם כך, מעין תיקון העוול ה"משכילי" שנעשה לו והשבת עטרתו ליושנה. אך ירמיהו אמור לסייע לנו גם לעמוד מול אותם "נביאי שקר" עכשוויים ש"עוד מסתובבים בחוצות ירושלים […] וטוענים בפה מלא: 'מסורת בידינו מאבותינו – בית שלישי לא ייחרב'. תפקידם להרדים אותנו ולהשכיח מאיתנו את האחריות הכבדה הרובצת עלינו: להיות ראויים לבית הזה" (אחרית דבר, עמ' 273). העיסוק בירמיהו בימים אלה הוא, אם כך, גם מענה פנים-דתי לקולות רבניים-משיחיים.

ואכן, ניכר כאן, בכל פינה, המאמץ לבוא בדברים עם צדדים מגוונים בציבור הישראלי. קטעי ה"מוטו" מארחים את עידן רייכל ואת עלי מוהר ואהוד מנור (ואחרים) לצד אורי צבי גרינברג ויהודה הלוי. "מוטו" לכל אזרח. עם זאת, הגיוון נצמת בגבולה של היהדות. הספר פותח אמנם בסצנה מביקורו של האפיפיור בארץ, אך אין בו ולו אִזכור אחד של הקריירה העצומה שעשה ירמיהו בתרבות המערבית-נוצרית, או של העיסוק הענף המתחולל בעולם האקדמי (גם בקרב מי שאינם בני ברית) בספרות הנבואה בכלל ובספר ירמיהו בפרט. שוחרי המחקר המדעי ימצאו כאן הערות שוליים מדקדקות, אך היעדר של ביבליוגרפיה בסיסית ושל מפתח לא יסייעו בידם לעמוד בנוחות על מהותם וטיבם של ההקשרים התרבותיים והמחקריים שהכותב פועל בתוכם. ה"חילוני" האדוק ישמח אולי לגלות ש"אפשר לנהל ויכוח תרבותי על משמעות הקידומת 'כה אמר ה" המבקשת להכניס לתוך הנביעה הפנימית של הנביא את דבר האל בעצמו", ואולי ירים גבה לנוכח התייחסותו של המחבר אל ספר יונה כאל ייצוג נאמן של התרחשות היסטורית, ואילו הקורא ה"דתי" יזדהה אולי עם הביקורת על בני חוגו-שלו, שאצלם "דבר האלוהים מנותק מהקשרים פוליטיים וחברתיים". אך מה פירושו האקטואלי של "דבר האלוהים" בהקשר הפוליטי והחברתי שבו חי מחבר הספר? מה הוא המימוש הנכון, לדעתו, של חזון ירמיהו בימינו?

"לשיטת ירמיהו אין סיבה למות על מזבח עצמאות מדומה", מתמצת לאו את המסר הנבואי; "הכניעה לבבל תאפשר חיי חופש דתי ותרבותי בתוך יהודה וירושלים, ואילו המאבק בה יוביל לאובדן הכל" (עמ' 24). האם זה אמור להיות "מקור השראה לדיון הישראלי בשאלות הקיומיות"? האם משמעות הקיום של החברה הישראלית כ'עם סגולה'" (עמ' 16) פירושו שאין לריבונותנו הלאומית כל ערך אם אין היא משמשת כלי לכינונה של חברה צודקת? האם עדיף בעיניו היותנו שותפים באוטונומיה יהודית המנהלת חיים חברתיים הוגנים (תחת ריבונות זרה) מאשר מדינה יהודית ריבונית שחייה החברתיים פגומים? איני סבור שלירמיהו הנביא היתה מספיק פרספקטיבה היסטורית לשער בנפשו איזה מחיר נורא ישלם עמו על אובדן ריבונותו המדינית. פרספקטיבה שכזו כן עומדת לרשותו של מחבר הספר שלפנינו, אך הוא בוחר, לצערי, שלא ללמוד ממנה את הלקח ההיסטורי המתבקש, לטעמי: ריבונות לאומית ללא תנאי. דווקא משום אהדתי העמוקה לערכים של צדק חברתי וסולידריות אנושית, איני סבור כי מי שנשבע "באמת במשפט ובצדקה" (ירמיהו, ד' 2) נוקט עמדה יהודית ביחס לעולם. המוסר הוא תמיד אוניברסלי, והביטוי "עם סגולה" מעורר בי תמיד אי נחת, בשל איזו התנשאות מרגיזה המקננת בו.

הגיוון נצמת בגבולה של היהדות. הספר פותח אמנם בסצנה מביקורו של האפיפיור בארץ, אך אין בו ולו אִזכור אחד של הקריירה העצומה שעשה ירמיהו בתרבות המערבית-נוצרית, או של העיסוק הענף המתחולל בעולם האקדמי (גם בקרב מי שאינם בני ברית) בספרות הנבואה בכלל ובספר ירמיהו בפרט

"בתרגום זהיר למציאות החברתית שבה אנו חיים", קובע לאו, "נקל יהיה למקם את הנביא בעמדת הפובליציסט" (מבוא, עמ' 17). "כוונתי", הוא ממשיך, "לאותו מקצוע ייחודי, שבו עומד אדם מחוץ למערכת ומשתדל בכל כוח כתיבתו או דיבורו לשכנע את אנשי קהלו בצדקת דבריו ובסכנה האורבת להם אם לא יקשיבו לו". גם בשעת דיונו בנבואות עצמן אין לאו נמנע מן ההשוואה הזו: "זהו כוח התקשורת הנבואית שמשפיעה יותר מכל על רוח העם" (עמ' 125), הוא מציין ביחס לוויכוח של ירמיהו עם כוהני המקדש והנביאים. או: "ירושלים ובבל מלאות בנביאים המעצבים את דעת הקהל המקומית. […] הנביא כמו גם הפובליציסט ניחנו בהשקפת עולם מוצקה" (עמ' 189-188). מה דורש לאו מנביא האמת, כלומר מהפובליציסט? "הוא חייב לעולם לאהוב את עמו! […] נקודה זו קשה מאוד. יש בישראל מעט עיתונאים היוצאים אל עולם המוסר והתוכחה, כל אחד בתחומו. אך ביקורת שבאה מאהבה נדירה עוד יותר ואינה מצויה במקומותינו" (עמ' 20). ההטפות הכוללניות הללו מתעלמות מהעובדה הברורה העולה מדפי ספר ירמיהו, כמו גם מדפיו של הספר שלפנינו, שהנביא ירמיהו אמנם אהב את עמו, אך את השקפת עולמו אהב יותר.

כתר הפובליציסט מול כתר המשורר

הספר מתעלם כמעט לחלוטין מן הגדוּלה הספרותית של החיבור שהוא עוסק בו. הכותב מזקק מכל אחת מן הציטטות הרבות שהוא מביא את עיקר תוכנה ה"פובליציסטי", אבל רוח אפו ועומק נשמתו של הטקסט הנבואי טמונים (כמו בכל שירה גדולה) לא רק ב"תוכן" אלא גם בצורה, ברטוריקה. להתעלמות הכמעט מוחלטת מגאוניותו הספרותית של ירמיהו מקביל כאן המאמץ להנמיך בנבואת ירמיהו את היסוד המטאפיזי ולהדגיש את תובנותיו האנושיות, הפוליטיות, ה"פובליציסטיות" לכאורה. לא זו הדרך, אני סבור. הרי הרטוריקה הנשגבת של ירמיהו היא הסיבה להכללתו במקרא. פובליציסטים חשובים נמוגים בחלל ההיסטוריה בתום שליחותם הפוליטית-חברתית. משוררים גדולים נותרים רלוונטיים. בחירתו של לאו להעניק לירמיהו את כתר הפובליציסט ולהצניע את כתר המשורר מרדדת את דמותו של הנביא, עושה עוול לפובליציסט ואף מחדדת את סימן השאלה הגדול המרחף מעל האפשרות לתרגם תיאולוגיה נבואית ומושגים דתיים ללשון לאומית מודרנית. המחויבות האזרחית והנאמנות לערכים חברתיים של שוויון ושיתוף מתקיימים היום בכמה וכמה מדינות ברחבי העולם במידה מרובה לאין שעור מזו שבה הם מתקיימים אצלנו. בשדה המחשבה המדינית והחברתית אין מחסור בעולם הגדול בוויכוחים ומחלוקות המחדדים עד דק את הסוגיות הכרוכות בצדק מדיני וחברתי. יש לנו ממי לשאוב ידע, ניסיון ואפילו סיוע. ספר ירמיהו הוא שירה דתית נפלאה, מלאת השראה ומעניקת השראה. לא פחות, לא יותר. מכאן צריך להמשיך הלאה, בלי להתנות את תיקוננו החברתי בקיומנו הריבוני, גם אם הנביא (או הרב) טוענים אחרת.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 63 של "ארץ אחרת": שלטון היועצים – חברות הייעוץ האסטרטגי מעצבות אותנו מחדש. להזמנת הגיליון לחצו כאן

בארי צימרמן הוא משורר, פרשן של המקרא, ומרצה במכללת "עלמא"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה