דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
28 באוגוסט 2003 | מהדורה 17

מעוות שלא יוכל לתקון

מדוע שודרה "שבתות וחגים" בערוץ נידח יחסית כערוץ-3 ואילו "הבורגנים" בערוץ-2? אריק גלסנר הולך בעקבות שתי הסדרות הפופולריות המעולות ובודק מדוע בחר הערוץ המסחרי הראשי להציב בפנינו מראה המציגה את הישראלים כחברה פגומה מהשורש, חסרת תקנה

במהלך שלוש השנים האחרונות נוצרו בארץ שתי סדרות טלוויזיה, שהציבו במרכזן אותה קבוצת אוכלוסייה: ישראלים בני שלושים פלוס, חילונים בני המעמד הבינוני, החיים בתל-אביב. אך התמונה העולה מכל אחת מהסדרות שונה ופוסלת את חברתה.

ב"בורגנים" הישראליות נתפשת כמאסר-עולם נטול תקווה לשחרור. הישראלים הנָּם חמדנים, אנוכיים, אלימים ונוהגים פטרונות כלפי "אחרים", המציאות שהם חיים בה הנָּה דטרמיניסטית וחסרת תקנה. הקשרים, הן האינטימיים והן בין שכבות החברה השונות, הנָּם גדושי אלימות כבושה וגלויה, נצלניים ולא-רחומים.

ב"שבתות וחגים" הישראלים מוצגים באור סלחני. הקשרים ביניהם אנושיים והיחסים בין חלקי החברה השונים הם יחסים פוריים של למידה הדדית.

שתי הסדרות זכו להערכה מצד הביקורת. אחרי הלם הצפייה הראשוני יישרה הביקורת קו בגמירת ההלל על "הבורגנים", בייחוד כשבעונה השנייה חלה התמתנות מסוימת בתכניה. "שבתות וחגים", שזכתה לבמה יותר צנועה, ערוץ-3 ("הבורגנים" משודרת בערוץ-2), ושהנָּה סדרה פחות אחידה ברמתה מ"הבורגנים", סיפקה לצופים כמה מִפּרקים העומדים, לטעמי, בפסגת העשייה הטלוויזיונית הישראלית. וזאת על אף התפישה הרווחת מדי, הגורסת כי ייצוג מציאות שאיננו בוטה ומשתלח הוא ייצוג כוזב.

בשמותיהן של שתי הסדרות טמונה הטעיה. "הבורגנים" אינה סדרה המתמקדת במעמד; למרות שמה, היא אינה שייכת לביקורת הבורגנות בנוסח בלזאק, בונואל או ז'אק ברל, ו"שבתות וחגים" אינה חגה סביב תכנים יהודיים, ואף לא סביב מה שנהוג לכנותו "זהות ישראלית".

"שבתות וחגים"

אפשר לתאר כך את תפישת הזהות העולה מ"שבתות וחגים":

באתר הבנייה העמוס, המכונה ישראל, מצויים שברים, שכבות, רסיסים של כל אחת מתפישות העבר: שיכבה יהודית-מודרנית, שברי תרבות ציונית, תרבות יהודית מסורתית זו או אחרת, תרבות ים-תיכונית ועוד. אם נקפיא לרגע את בליל התרבויות הללו, הרי שהתערובת הזו עצמה יכולה לשמש מסד לזהות חדשה.

המציאות הישראלית מורכבת ומרובדת, מסובכת ומסוכסכת, ולפיכך, חלקיה אינם מתיישבים מבחינה רציונלית. אולם שאלת הזהות, לפי הגישה של "שבתות וחגים", איננה שאלה אינטלקטואלית ואינה עניין להחלטה שכלתנית, אלא נתונה להכרעה נפשית, וההכרעה הנפשית של הסדרה היא חיוב היש, על כל הבליל האידיאולוגי-תרבותי הרוחש בו.

למשל, איתן ודניאלה מתבוננים בתל-אביב מלמעלה. "זה יפה או מכוער?", שואל איתן. לאחר התלבטות קצרה הם עונים תשובה פושרת-משהו: "זה יפה בסך-הכול". אבל דניאלה מוסיפה: "חוץ מזה, אני לא מכירה משהו אחר. לא נולדתי בפאריס, נולדתי בתל-אביב" (פרק 18).

ההכרעה "זה יפה בסך-הכול" נובעת מהסיבה הפשוטה – והלא-מושכלת, לכאורה – שזהו ה"יש". ההחלטה לראייה חיובית הנָּה הכרעה נפשית לא-רציונלית.

שמה של הסדרה מתעתע, בהקשר הזה. מעבר לשיקול התסריטאי, המשתמש בחגים כמקדמי עלילה, יחסן של הדמויות עצמן מצביע על כך שהחגים פשוט "מצויים כאן" ולכן ניתן "להשתמש" בהם ללא מחויבות תיאולוגית-אידיאולוגית מוצהרת. לפיכך, אך טבעי הוא שהסילבסטר, כמו ה"מילואים", נכלל ברצף של "שבתות וחגים" (פרק 12). הסילבסטר קיים בחברה הישראלית, הוא חלק מה"יש", ולכן בא בשערי הסדרה.

השימוש ב"חג" מחייב "לחלץ" מתוכו את הגרעין הרלבנטי לדמויות החילוניות בסדרה. שימוש זה, המסרס בחלקו את משמעות החג המקורית, בא לידי ביטוי מובהק ונפלא בתיאור ליל תשעה באב (פרק 19). רפי (אלון אבוטבול) מוזמן לבלות את ליל הצום בבית ידידו החוזר בתשובה, אברהם לוי. נושא "חורבן הבית", המעסיק את הדתי, עובר בתפישתו של רפי מטמורפוזה לחורבן הזוגיות. "הבן-אדם בכה כאילו הבית שלו נחרב", אומר אברהם בסיפוק לאשתו בסיומה של קריאת מגילת איכה. רפי משוחח עם אשתו של אברהם על משבר הזוגיות שלו, בעוד חברו הדתי מאזין להם כשראשו מונח על אבן (אחד ממנהגי האבלות). בסיום השיחה, כשהוקל לו מעט, יוצא רפי מהבית, ואז – ברגע קסום, שמודגש גם באמצעים ויזואליים – חולץ את נעליו ומדלג ברחובות כנער.

זוהי נקודה קריטית! חליצת הנעליים בתשעה באב הנָּה מנהג אבלות, אולם רפי, הישראלי החילוני, משתמש במנהג אד-הוק, ובניגוד לכוונתו המקורית. חליצת הנעליים כאן הופכת לסמל להקלה, לנעורים המתחדשים, שרפי חש בהם לאחר השיחה עם אשתו של אברהם והתובנות שהגיע אליהן במהלכה. המפגש עם ה"אחר", הדתי – בניגוד מוחלט ל"הבורגנים" – הוא פורה בעבור שני הצדדים.

התובנה שרפי דלה מהשיחה עומדת גם היא בניגוד לתובנה הדתית של תשעה באב. רפי מתפעל מהפסוק שהקהל חוזר עליו עם סיומה של מגילת איכה: "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש[לחדש?] ימינו כקדם". אך התפעלותו נובעת מהיפוך משמעותו של הפסוק התנ"כי, ואני בספק אם התסריטאי של הפרק החזק הזה (חגי לוי) שם לב אליו: רפי מבין שהבעיה שלו "בחיים" היא בדיוק הרצון הזה, הרצון לשוב אל נעוריו, אל חוויית החירות של הרווק, בעוד החיים הובילו אותו למקום שונה, מרתק גם הוא, ולכן אל לו לקונן ולבקש שחייו יחודשו "כקדם".

בעולמן של הדמויות נכללים גם רסיסי תרבות ציונית, שאף בהם הן עושות שימוש בלי להתחייב להפנמתה של מערכת אידיאולוגית שלמה. וכך, ללא קמצוץ של אירוניה – אמצעי אמנותי שההערכה כלפיו מופרזת – מנגנים חגית (אתי אנקרי) וחברהּ את "שחקי, שחקי" של טשרניחובסקי (פרק 4). השיר, שמופיע גם כשיר הסיום של הפרק, עם הכמיהה האוטופית-אידיאליסטית שבו, לא נשמע מופרך בעולם שהסדרה יוצרת.

גם חלקי תרבות אחרים, שהסדרה מסתייגת מהם, מיוצגים בה בסלחנות, בהיותם חלק מה"יש". פרק 14 מדגים היטב, ובצורה מלוכדת, כיצד נוצרת המשמעות הזו, המסויגת אך המקבלת, תוך שימוש בחלקי נארטיב ובפסקול כאחד.

בפרק זה שני צירי עלילה. ציר א' מתמקד בנסיונותיו של דורון (קובי שטמברג) לפתח קריירה של "אוטו גלידה"; ציר ב' מתרכז בהתחלתה של מערכת יחסים בין חגית (אתי אנקרי) לאלון, דוקטור לפיזיקה תמהוני במקצת (ליאור אשכנזי).

ההתלכדות של המסמנים המופיעים בפרק זה – רוויזיוניזם (אלון בא מבית רוויזיוניסטי), "אוטו גלידה" (הבחירה במקצוע ה"גזלן"), אריאל זילבר ששר בין השאר את "סתם תמהוני", דוקטור תמהוני לפיזיקה – מיתרגמת למשמעות אחת: אנכרוניזם, אי-רלבנטיות, תמהונות. המשמעות הזו יוצרת תחושה מסויגת, אולם מסויגות אינה התנכרות! הרוח הטובה, שמאפיינת את הסדרה, מכניסה את האלמנטים ה"תמהוניים" תחת כנפיה. ובשפתו של רפי, שחגית באה לשטוח לפניו את חששותיה מפני הדייט התמהוני, זה נאמר כך: "אז הוא מוזר, אז מה, שאלה יהיו הצרות שלי".

חשוב להדגיש: יחס סלחני זה אינו מבטא טשטוש של עמדות או "החלקה" של הקונטרוברסלי. בעולמן החילוני, התל-אביבי, של הדמויות, השתלת לב של מתנחלת מחברון מעוררת רתיעה כמעט כמו השתלת לב של שוטר "מרכז אירופי" (פרק 29). החבר החדש והמלוקק של אלה (יעל אבוקסיס), טוען רפי, דומה לביבי… (פרק 26). אבל העמדה הפוליטית-אידיאולוגית לא מוחקת את ה"אחר" למינהו, וכשאיתן מבקש מאמו שתאפשר לו ללכת לחיל קרבי, שתי העמדות ("הצבא ממלא תפקידי שיטור, דיכוי של אוכלוסייה אזרחית", "עזבי אותי מפוליטיקה, אני לא רוצה להיות ג'ובניק") מקבלות מקום שווה, כחלק מהמציאות הישראלית הקיימת (פרק 27).

הלוקאל-פטריוטיזם של הסדרה נוגע בניואנסים, שתקצר היריעה מלהביאם בשלמותם. אולם עמדה אידיאולוגית זו קשורה קשר הדוק לעמדת המספר ולשימוש באירוניה.

אם נתבונן בשתי הסדרות בתשומת-לב, נשגיח שב"שבתות וחגים" – בניגוד מוחלט ל"הבורגנים" – חלק מהדמויות עצמן עוסקות בעיצוב ובייצוג המציאות. רפי הוא צלם, יואל כותב מחזה העוסק בחייו, מאיר, דמות משנה בסדרה, הוא סוציולוג העוסק בשורשי ההגמוניה האשכנזית בחברה היהודית. מעמדן של חלק מהדמויות כעוסקות בייצוג המציאות מציב אותן במישור תודעה שווה לזה של היוצרים. עקב השוויון ברמת המודעות בין היוצרים לדמויות, הביקורת אינה נמתחת על הדמויות "מאחורי גבן" ואינה נסתרת מאופק המודעות שלהן.

למשל, רפי, הצלם, נשלח על-ידי מערכת העיתון לצלם "אמן מחאה". האמן החמדן והצבוע מכריז בלי למצמץ שפסלי "עגל הזהב", שהוא יצר אותם כמחאה אנטי-קפיטליסטית, "ירוצו כמו לחמניות בשינקין". רפי מחייך בלי לומר מילה, ומצלם אותו כפי שנתבקש לעשות. האירוניה בסצינה חזקה כמובן, אבל היא נבנית בשיתוף בין התסריטאי, הצופה ואחת הדמויות.

לכידות אמנותית ואידיאית זו יוצרת את ה"ריאליזם" של הסדרה, ריאליזם מדויק עד כדי "גמגום": הן בצילום, הן במשחק והן בסצינות לא-פונקציונליות, כביכול. הריאליזם ב"שבתות וחגים" מאפשר גם התייחסות ישירה ולא מתחסדת-מפוחדת-מתחזה לנושאים שבדרך-כלל מבקשים להימנע מהם: גיל, כסף, ובעיקר מוצא עדתי.

ואכן, אם ישנו הבדל סוציולוגי בולט בין הדמויות בשתי הסדרות, הוא ש"שבתות וחגים" היא סדרה מזרחית באופן דומיננטי, בעוד "הבורגנים" אשכנזית באופן מודע ודומיננטי. את העיסוק בהשלכות ההיפותטיות של ההבדל הזה אשאיר לקורא.

בכל אופן, הנושא העדתי כאן הוא נון-אישו מובהק, במובן זה שהוא אינו טעון אמוציונלית. אם סוגיית הקיפוח מוצגת, הדבר נעשה בצורה עניינית, "אקדמית" ונטולת ארס. החיכוך העדתי היחיד בסדרה הוא הסניטה ההדדית בין חגית לאלון סביב הכנת המצה-ברייט בפסח, מאכל שחגית איננה מכירה… (פרק 15).

לקראת סיום הדיון ב"שבתות וחגים" מפתה לטעון שכל המבנה האידיאולוגי שתליתי בסדרה ניצב על פיגום פסיכולוגי פשוט, אשר ניתן לכנותו בפשטות "רוח טובה". "רוח טובה" השוררת בין גיבורי הסדרה ו"רוח טובה" השוררת בינם לבין גורלם.

ואכן, השהות בארץ מיוצגת בסדרה כאקט בחירה ממשי. רוב הדמויות בסדרה הן בעלות אופציה ממשית לחיים בחו"ל, או מבלות חלק נכבד מחייהן מחוץ לגבולות הארץ. כך, לדוגמה, אלה, שהוריה צרפתים והיא עצמה דיילת, ושבעתות מצוקה (אישיות!) חוזרת לבית אחותה בפאריס (פרקים 2, 3, 21).

אלמנט הבחירה בכל הנוגע למגורים בארץ, שלעתים מנומק לגופו של עניין בפרקי הסדרה, אינו "ציוני-אידיאולוגי". הוא מסונף לשלם גדול ממנו: בתמונת העולם של "שבתות וחגים" ישנם מרכיבים של חופש רצון ובחירה, ושלא כב"הבורגנים", הפטישיזציה של הדטרמיניזם מצומצמת למדי. לכן, כמו אופציית החיים בארץ, גם אופציית החיים בעיר, בתל-אביב, מוצגת בה כבחירה.

הסבּ-טקסט של הסדרה, זה המאבחן את חיי הדמויות כבעלי חירות ובחירה ולפיכך גם הופך אותן לבעלות אחריות, נחשף בכמה סצינות מרכזיות שאינן קשורות לענייני "מגורים".

דורון, בסדנת הוויפאסנה, מגיע להשלמה עם חייו עד לגילו הנוכחי, 30. "עד עכשיו אמנם לא למדתי ולא 'התקדמתי' בחיים, אבל אני בחרתי בדרך הזאת. אף אחד לא אשם". מעכשיו, הוא מחליט, אבחר בדרך שונה (פרק 20). זוהי דוגמה מעניינת במיוחד, כי אנחנו עוקבים אחרי דורון לאחר קבלת ההחלטה הזו, ההחלטה לשנות את חייו. בהרהוריו בסדנת הוויפאסנה "בחר" דורון להיעשות רופא ילדים. ובכן, בחירה זו, במקרה של דורון ובהתאמה לעולם הריאליסטי שמשרטטת הסדרה, הנָּה פנטסטית, לא-מציאותית. אבל דורון אמנם נעשה לבסוף מרפא אלטרנטיבי (שיאצו), כממוצע בין הפנטזיות שלו למציאות, וכך נשמרת בידו מידה מסוימת של שליטה בחייו.

"הבורגנים"

בשנת 1984, שלוש שנים אחרי מות המחבר, יצא לאור הרומן של יעקב שבתאי "סוף דבר". הרומן הריאליסטי לעילא הזה מסתיים בפרק פנטסטי. הפרק, אשר פורש את הזיותיה של הדמות הראשית, מאיר ליפשיץ, ניתן להיקרא גם כמייצג של התת-מודע הגברי-הישראלי-ה"אשכנזי" הקולקטיבי. הגיבור מתייסר בו על היוולדו כישראלי ולא, לדוגמה, כ"איטלקי ומשורר" או "סקנדינבי".

הזכרתי את שבתאי, כיוון שלא זו בלבד שאסף ציפור ויוצרי "הבורגנים" קרובים ברוחם לראיית העולם השבתאית, אלא גם מפני שהזיקה הזו נרמזת בדקות או בצורה עבה למדי בסדרה גופא. בכלל, כתיבתו של ציפור, עוד מימי "החמישייה הקאמרית", היא בתם החוקית והמודעת של שני הכותבים הפסימיים הגדולים של שנות השבעים: לוין ושבתאי.

רמיזה לפתיחה של "זכרון דברים", השיטוט בין בתי-הקברות בחיפוש אחר מסע הלוויה, מצויה בפרק שבו תרים יוני וישראל אחר בית-האבות שבו שוּכּן-מחדש אביו של יוני (עונה שנייה, פרק 7). המנטרה, אחת מני רבות, אשר מושמת בפי הדמויות בעונה השנייה – "עם הזמן אנשים מתרחקים אחד מהשני" – ומנמקת את התפוררות הקשרים בין ה"בורגנים", הנָּה פרפראזה על הדרך שבה תיאר יעקב שבתאי בראיון שנתן בשעתו את מהות הרומן הראשון שלו: השוואת התפוררותן של משפחות וקשרי חברוּת להתרחקותן זו מזו של גלקסיות בכוח איתנים שאין להתנגד לו.

התייחסות ישירה לשבתאי מצויה בפרק 15 ששודר בעונה הראשונה. הנסיעה של ישראל (דב נבון) לאמסטרדם, אי-מסוגלותו ליהנות ממנה, הדיס-אוריינטציה שלו במרחב החו"לי, ההזיות המיניות שקודחות בגופו, האוננות במלון בערבים, תיק הצד שהוא מיטלטל איתו ברחובות העיר, הרווחה שהוא חש כשמועד השיבה ארצה קרב – כל אלה הם שאיבה ישירה ומודעת מטלטוליו של מאיר ליפשיץ, המספר של "סוף דבר", בתופת האמסטרדמית. בסופו של אותו פרק נילי קוראת במטוס את "סוף דבר". "חרא ספר", היא אומרת, "שום דבר לא קורה בו".

ראיית העולם של הסדרה, כתובנותיו הצורבות של מאיר ליפשיץ, מציגה את הישראליות כנידונות. הישראליות היא גורל שאין לחמוק ממנו, המתקבל בהתמרמרות קפוצת אגרופים וחרוקת שיניים. "בגלל זה אנשים שונאים את הארץ", אומר בני (שי אביבי) לישי (דב נבון), "אי-אפשר להרים את הראש פה" (עונה ראשונה, פרק 12). אבל ישי, שהיגר לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, מתוודה לבסוף: "אמריקה זה פיקציה" (עונה שנייה, פרק 3), ממש כמו קרום של לוין.

לגיבורי הסדרה אין אפשרות בחירה אמיתית, הם לכודים בישראליותם. ה"ישראלים" מרגישים נחותים בפני אירופים ואמריקאים זרים; הדבר בא לידי ביטוי בחדות בסצינה שבה יוני וישראל בולסים פיתה בפני "צייד הנאצים" האירופי/אמריקאי האלגנטי (עונה שנייה, פרק 7). רק בדור הבא, גורסת הסדרה, יש מקום לתקווה: יוני הוזה בשנתו, ורואה בדמיונו את בתו שגדלה וחיה באמריקה (עונה שנייה, פרק 4). למרות הצהרתו הפתטית שבאמריקה "כולם אנשים כאילו", למרות כעסו על מגוריה הרחק ממנו, עולה מהפרק ההבנה שרק הדור העתידי של הבנים יהיה, אולי, חופשי. חופשי להגשים את עצמו באמריקה.

אולם ממש כתמונת תשליל של "שבתות וחגים", תחושת הנידונות הזו ביחס לחיים בארץ נובעת מן התפישה שאין לאדם יכולת אמיתית לשנות את חייו.

הגישה האמריקאית של ישי, התושב החוזר אשר פונה אל שאר הדמויות במנטרה "מה שאתה רוצה זה מה שיהיה", מוצגת כגישה "אמריקאית" נלעגת, השאובה מספרי הדרכה יומרניים ומפוקפקים (עונה ראשונה, פרק 12). כשנילי, ה"פסיכולוגית", מבקרת את ישראל ואומרת לו שחוסר יכולתו ליהנות מהטיול לאמסטרדם מקורו בו, שהוא פרי הבחירה שלו, מוצגים דבריה – אגב, כל דבריה/דיבוריה של "הפסיכולוגית" מעוטרים בעדינות באירוניה דקיקה, וזו, מבחינתי, אחת מגולות הכותרת האמנותיות של "הבורגנים" – כלא-רלבנטיים. אפילו נסיון ההתאבדות של נינה, טוענת דליה, לא שינה אותה (ע"ש, פרק 3).

מבקרים שונים העירו על העדר המודעות של גיבורי הסדרה. אך יותר מדויק לומר, שהמודעות החלקית שלהם אינה מניבה תוצאות ממשיות, אינה מסוגלת להטות את אפיק חייהם. כך, המנטרה – שוב, אחת מני רבות – "אני מטומטם, עשיתי שטויות" (למשל, בפי יוני, עונה ראשונה, פרק 16) – נותרת חלולה.

הדמויות בסדרה כלואות במלכודות הפסיכולוגיה והסוציולוגיה שלהן, והדבר בא לידי ביטוי גם ברשת המסמנים, כלומר, במילים שהן משתמשות בהן. אוצר המילים שלהן מוגבל, ביטויים אופייניים עוברים ביניהן בסבב. כשבני (שי אביבי) מסביר לישראל שמצוקתה של אשתו, נילי, נובעת מכך ש"היא הרגישה שהיא מאבדת את ה'אני האמיתי' שלה" (עונה שנייה, פרק 8), נוצר הרושם המתעתע שזהו אבחון מבריק. אבל לאחר הפוגה קצרצרה צונחת ההכרה, שאין זו אלא קלישאה. האירוניה הדקיקה הזו היא ללא ספק אחד האפקטים החזקים של "הבורגנים". הדיון הסמנטי בין ישראל ליוני ודליה (שרית וינו-אלעד), אם הוא "הביא" סטירה לגלי (עונה ראשונה, פרק 1), מדגיש גם הוא את עריצות המסמן בסדרה. למלכודת ה"מסמנים", לאובדן האוטונומיות של הדמויות ברשת השפה, שייכים גם משחקי המילים בסדרה. ה"מסמנים" מתעללים בדמויות, שאינן מבחינות כלל בהתעללות הזו. "זה דיל של שבעה, במחיר של שישה, במלון של חמישה כוכבים", אומרת נינה (עונה ראשונה, פרק 3), "איפה זה במזא"ה? ומה זה? זה?" (עונה ראשונה, פרק 10), וכמובן: "CT, עשית? עשיתי CT" (עונה ראשונה, פרק 10) – כל אלה מדגישים את חוסר האונים של הדמויות, את רשת השפה שהן לכודות בה, נוסף למבנים הפסיכולוגיים והחברתיים שהן תקועות בהם.

עמדת המספר של הסדרה מעוצבת, אם כן, כיותר גבוהה ממיקומם הקיומי של גיבוריה, והאירוניה נבנית בדיוק מהפער הזה שבין המספר/הצופה לבין הדמויות.

דוגמה אופיינית להצצה חטופה של המספר, המסמן את עליונותו על גיבורו, היא הרגע שבו ישראל רוכן לחבק את גלי, שהוא בוגד בה וגם היכה אותה, אבל המצלמה משתהה דווקא על הספר החבוק בזרועה של גלי הישנה. שם הספר: "אהבות מגוחכות" (עונה ראשונה, פרק 3).

גם היחסים בין גברים לנשים בסדרה כפופים בחלקם לשיח שוביניסטי, ומאפשרים ליוצרים להרים פעם נוספת את שולי מכנסיהם בזהירות ובתיעוב, בעודם פוסעים מעל הדמויות שיצרו. יוני מחליט שדליה אינה מתקדמת מבחינה מקצועית. השיחה מתקיימת כשברקע בוכה ילדתם, שקד, וכמובן דליה היא זו שקמה אליה (עונה ראשונה, פרק 3). גם רגעי האהבה וה"עדנה" ביניהם, שעה שיוני נטרף מדאגה כשדליה מאחרת, מלווים בטון מאיים: "בחיים אל תעשי לי את זה" (עונה ראשונה, פרק 7).

דוגמאות לבניית האירוניה ולביסוס עליונותו של המספר הן רבות מספור. אולם תחושת המיאוס שלו מקורה לא רק ב"אופי" הדמויות הספציפיות שיצר. צריך להדגיש: שמה של הסדרה מתעתע. "הבורגנים" אינה סדרה המשתייכת למסורת – האירופית ביסודה והארוכה-ארוכה – של ביקורת ה"בורגנות". "הבורגנים" משתמשת במסורת הביקורת המעמדית-כלכלית, ובעיקר באותו צד שלה שהדגיש את החמדנות הבורגנית ואת השלכותיה, לביקורת הלאומיות היהודית המודרנית, לביקורת הציונות.

פרק 9 ששודר בעונה הראשונה מדגים היטב את ה"מיזוג" בין ביקורת ה"בורגנות" לביקורת הציונות.

בציר עלילה אחד ישראל יוצא לשווייץ כדי "להציל" את כספם של ניצולי השואה. הוא מבלה את הערב בחברתם של שני סוכני מוסד, בלי לדעת שהם כאלה. לבסוף השלטונות השווייצריים כולאים אותו יחד עימם באשמת פעילות ביון, החותרת תחת הריבונות השווייצרית.

בציר השני של אותו פרק נילי מנסה להניא את בני מלפתוח ספריית וידיאו לסרטים פורנוגרפיים. הרקע לוויכוח הנו בדיקה של מס-הכנסה, שחשפה ליקויים בדיווחי ההכנסות של בני. בני, מצדו, מזכיר לנילי את חטאי אביה הקבלן, שלאחר מלחמת יום-הכיפורים הואשם במחדל שנתגלה בבנייתו של קו ברלב.

הפרק מכונן שני צירי מסמנים. ציר אחד הוא הציר ה"ישראלי", שבו כלולים האלמנטים הבאים: מוסד – "שואה" – קו ברלב – מלחמת יום-הכיפורים. כל אלה הם אלמנטים המשויכים לשדה הסמנטי ה"ישראלי".

ציר שני הוא הציר ה"בורגני"-חמדני: ישראל החמדן וכספי הניצולים, בני החמדן וספריית הפורנו, הקבלן החמדן שבונה מבנה פגום.

באמצעות שני צירי מסמנים אלה יוצר הפרק לכידות בין החמדנות הבורגנית לבין ה"ישראליות". מקור סביר למיזוג הוא תת-הזרם הפוסט-ציוני, המזהה את הציונות עם ה"קולוניאליזם". על-פי ראייה זו, ובפשטנות מסוימת, הציונות אינה יותר מאשר דוגמה לאותה תופעה מגונה שרווחה לפחות עד מחציתה הראשונה של המאה העשרים: עשירי העולם, אירופים ואמריקאים, עשקו בשיטתיות אזורי עולם עניים יותר. בשיח הפוסט-קולוניאליסטי מזוהה ההתנגשות הבין-לאומית הזו כהתנגשות בין-מעמדית. בפוסט-ציונות הציונות מזוהה בחלקה עם הפרויקט הקולוניאלי. הציונות, לפיכך, תבוקר כ"בורגנות", כמקרה נוסף של אירופים אמידים-ביחס, שעושקים את ילידי הארץ העניים-ביחס.

לפיכך, ה"בורגני" יוני מתפעל משידור "חיים שכאלה" עם האלוף מוסה פלד (עונה ראשונה, פרק 16). לפיכך, פטרונותו הלאומית של יוני כלפי "חברו", הערבי סעיד, פטרונות שמתמצית במשפט "הכי טוב לא לעשות בעיות", אנלוגית – באותו פרק (עונה ראשונה, פרק 5) – לאלימות שהוא מגלה במרכז הכנסים כלפי פועל שאיננו מבחין ביוני ונתקל בו.

לפיכך תמוהה, אם כי מכמירת לב, הביקורת שכתבה על הסדרה ב"הארץ" בתיה גור, עם תחילת שידורה. גור איתרה את מקומו של הסאטיריקן, מקומו של ציפור, כמקום של ציוני אידיאליסטי שביקש לראות בארץ חברה אידילית ושוויונית, ומפח הנפש שלו למראה עיניו מוביל לשפיכת מרַרְתו בסדרה. ציפור, להבנתי, איננו פועל מהמקום הזה. החברה הישראלית-יהודית לוקה בפגמיה משורשה, והסאטירה שהוא כותב איננה מותירה בה אבן על אבן.

סיכום

מדוע שודרה "שבתות וחגים" בערוץ נידח יחסית כערוץ-3, ואילו "הבורגנים" בערוץ-2?

האם הבדלי הרמות בין הסדרות הם שהביאו לכך? או שמא ההסבר נעוץ במנגנונים שונים של יחסי-ציבור? או אולי יש בכך משום תעודת בגרות לערוץ-2, שהשכיל להציג תחת כנפיו סדרה ביקורתית, "חתרנית" ו"אמיצה"?

שלא תהיינה אי-הבנות. "הבורגנים" היא טלוויזיה במיטבה, ואני שמח על הקרנתה. אולם גם "שבתות וחגים" היא טלוויזיה טובה מאוד. מנין נובע הפער?

חשד מסתנן אל הלב: דווקא סדרה מאוזנת, החותרת לייצוג מציאות אנושי, היא הסדרה החתרנית באמת. סדרה כ"שבתות וחגים" יכולה להיות מסוכנת. מראה מלוטשת כזו תוגלה לערוץ-3.

לעומת זאת, סדרה כמו "בורגנים", שמוצגת בה ביקורת כה חריפה על ה"ישראליות", אינה יכולה להיות ממש מסוכנת. כמו הדמויות בה – אלו הרואות עצמן כ"מטומטמות", כ"אידיוטיות", כ"עושות שטויות", אלו שעומק תודעת הפגימות שלהן אינו מוביל לשינוי ונחווה כתוצר של גורל עליון – כן גם ה"ביקורת" של הסדרה אינה יכולה באמת לסכן איש.

אריק גלסנר מסיים את לימודי התואר השי באוניברסיטת תל-אביב, ספרו בראשון "ובזמן הזה" עתיד לראות אור בסתו בהוצאת כתר

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 17: "הגיור: האתגר והמבחן הגדול של הציונות". לחצו כאן להזמנת הגיליון

ד"ר אריק גלסנר הוא סופר ומבקר ספרות

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה