דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 בספטמבר 2004 | מהדורה 23

מעבר גבול

תהלה ליברמן, סופרת המתגוררת בבוסטון, והלל ליברמן, תושב אלון-מורה שנרצח כשצעד לבדו אל עבר קבר-יוסף במהלך אירועי הדמים שבאוקטובר 2000, היו אחים. תהילה ליברמן מספרת על הבית בו גדלו, על בחירותיהם הקוטביות, ועל הכאב שאין לו מרפא

צילום: לע"מ

יש טנק בסלון שלי. כמטר אורכו וכשלושים סנטימטרים גובהו, ועליו ניצב חייל המכוון בקפידה את נשקו אל עבר הפסנתר שלי. כאשר ההורים של ילדי קיימברידג', מסצ'וסטס, מגיעים אלינו להפקיד את ילדיהם או לקחת אותם, נראה שהם נרתעים. בבירת התקינות הפוליטית של החוף המזרחי טנק גדול-ממדים, המופעל בשלט-רחוק, מקים בינינו גדר הפרדה. הורים אחדים מסתלקים בשקט, אך אין לי ספק שהדבר מעורר אצלם תמיהות באשר לדעותינו הפוליטיות. אחרים מצחקקים באי-נוחות, כאילו זה עתה הצבנו בסלון בדיחה ענקית. בעיר שבה לא יהיה זה תמוה אם הורה יתקשר אלינו לפני יום כיף לילדים, לוודא שאין בביתנו רובים – כשעל-פי רוב הכוונה לרובי צעצוע – טנק מעורר מבוכה. הטנק, עדיין באריזתו, אינו יודע מה מעשיו כאן. החתול נועץ בו את שיניו ללא מורא. רוב האמריקאים – ואין זה משנה מה דעתם הפוליטית – מעולם לא ראו טנק אמיתי. אלה מותרות שנהנים מהן אנשים החיים במדינה, שתמיד מנהלת את מלחמותיה לאורך גבולותיהן של מדינות אחרות.

את הדגם המוקטן הזה קיבל בְּני במתנה משבעת בני-הדודים שלו, הגרים באלון-מורה. הם הגיעו לניו-יורק לשַבּת שנערכה לכבוד אבי בבית-הכנסת שלו, וביקשו להביא לבן-דודם – שפגשו אותו רק פעם אחת, לפני שנים – את המתנה הגדולה והטובה ביותר שאפשר.

כולנו מגיעים לברוקלין באותה שעה. היהודים הסורים עורכים לכבוד אבי, שהזדקן בטרם עת בשל הייסורים הכפולים של מחלה ושכול, חגיגה לפי מיטב המסורת החלבּית. במשך חצי מאה היה אבי מוֹרם ורבם. על אף עיניו הכחולות ועורו הרוסי הלבן, למד אבי את מסורתם, ולמען האמת, אף מלמד מסורת זו: הוא מסמיך רבנים ספרדיים. אבי למד את רזי הלאדינו, ואף מעט ערבית בניב חלבּי. הוא עמד לרשותם עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע – שכנע ילדים לרדת מגגות, שיקם נישואים כושלים, יעץ והעניק סיוע רוחני, ומעולם לא מעל באמונו של איש. נהפוך הוא, הוא נושא על גבו השחוח והעומס משא כבד את סודותיהם, והם משיבים לו אהבה.

ובכן, גיסתי עמדה במשימה – היא הגיעה בכוחות עצמה לארץ שבה גדל בעלה – הגיעה לאותו הבית עצמו שבו חולשת דמותו על הסלון בתצלומים גדולים, ראשית כילד ממושקף בן שמונה, ואחר-כך עומד על ראש גבעה, עוזי בידו. היא הגיעה עם שבעה ילדים, חמש מזוודות, מתנות רבות והטנק הזה אשר, כך מתברר, יוּצר באמריקה.

האחיינים שלי תוהים בהיסוס על קנקני. הדודה שהיתה לחידה. הם ראו אותי רק פעם או פעמיים. מעט מאוד, בהשוואה להוריי המבקרים אצלם שלוש או ארבע פעמים בשנה ומחזיקים דירת נופש בהתנחלות שלהם, ובהשוואה לאחותי, הנוהגת לבקרם פעמיים-שלוש בשנה, והיא להם דודה לכל דבר ועניין. היא אינה מהססת לנסוע באזור המסוכן ההוא באוטובוסים, ג'יפ צבאי מלווה את האוטובוס מכל צד, או במכוניות חסינות-ירי. בדומה להוריי, גיסתי ושבעת ילדיה, אחותי מאמינה כי הם שליחיו של הקדוש ברוך הוא בתוכניתו לכבוש מחדש את הארץ, לקרב את ביאת המשיח.

לפני שנים, כשאחי היה עדיין בחיים, בעת שחדרים נאטמו ומסכות גז שוב חולקו בערי ישראל, חשתי צורך דחוף לשוחח איתו. ידעתי מנסיוני ממלחמת המפרץ – אז צפיתי בזמן אמת בטילי הסקאד הנוחתים על הערים שבהן התגוררו חבריי ובני משפחתי – שאם וכאשר יתרחשו אירועים של ממש, לא אוכל ליצור קשר.

ילדה ענתה לי. היא צעקה את שמי לילדים האחרים, והם באו והתקבצו סביבה בחוסר אמון. נטלו את השפופרת בזה אחר זה, תחילה בהיסוס קל ואחר-כך בכעס, בתוכחה.

"למה לא באת לכאן?", שאלו. והנועז שבהם אמר: "אני לא מאמין שאת קיימת. אני חושב שאת קיימת רק באגדות".

מאוחר יותר הם שאלו את הוריי: "האם באמת יש לנו דודה שתמכה ברבין, שהסכימה עם ברק?".

בית הוריי

מעט היסטוריה:

נולדתי וחונכתי להיות מתנחלת. אני חושבת שאני יודעת כיצד הדבר נעשה. הרעיונות ורגשות הנאמנות מעוצבים כבר בשלב מוקדם. בארץ ההוליווד והקניונים, קל לנצל את הצורך של המתבגר במשמעות ובהרואיות. הוסיפו על כך שיעורי תנ"ך שנלמדים כאילו היו אירועי השעה, טעימה אישית מאנטישמיות וסמינרים מלאי להט שמנחים אותם הוגים ימניים תוצרת-בית.

אמי ואשתו של מאיר כהנא הן בנות-דודות מדרגה ראשונה, ובצעירותי היינו נוהגים לבקר בביתו של כהנא, כשעדיין התגורר בברוקלין. בשנים ההן התגאה אבי, שהוא אחד הרבנים היחידים באזור המאפשר לכהנא לשאת דברים בבית-הכנסת שלו. "לעולם אל תגלי", היה אבי לוחש כקושר קשר, כשהיינו הולכים לביתו של כהנא, "לאן אנחנו הולכים, איפה הוא גר". שעה שילדים אורתודוקסים אחרים הלכו לבתי חבריהם ושבו מהם, ואלה שנחשבו "גויים" בעינינו דהרו על אופניים, לא מודעים כלל לשבּת שלנו, עשינו אנו את דרכנו העקלקלה והנפתלת לביתו של מאיר כהנא, מתוחים ודרוכים כמו בסרט של ג'יימס בונד.

לא היה זה מעשה חריג אפוא, כאשר בכיתה ה' לקח אותנו מורה בעל נטיות ימניות מאוד לבקר את כהנא בכלא. הייתי צעירה אז מכדי להבין הרבה מעבר למה שנאמר לי, וכלל לא מודעת לאמיתות ולאמונות שעתידה הייתי לאמצן לכשאגדל, ולכן חשתי גאווה על שהבדיל אותי מכל היתר וידע את שמי.

לימים, כששמעתי על ברוך גולדשטיין, התקשר אלי חבר שגר כיום בתל-אביב. "את לא זוכרת אותו? הוא למד בכיתה שלנו. בנג'י גולדשטיין". נחפזתי ושלפתי את ספר המחזור של כיתה ח' – הנה הוא, אני זוכרת אותו. בתמונה נראות פניו מתפקעות מנחישות, אך בתיאור הקצר שמתחת לתמונה נכתב: "בנג'י הוא הגאון שלנו במתימטיקה ובמדע. כשהוא שקט, אתם יכולים להיות בטוחים שהוא חושב על איזו המצאה מדעית מהפכנית". בהמשך הספר, צמוד לכריכה האחורית, גיליתי מאמר קצר שכתב בעברית, בגנוּתן של אלימות ומלחמה.

תקופת לימודיי כולה עברה עלי בבית-ספר יהודי שמטרתו המוצהרת היתה לשלב חינוך אורתודוקסי מודרני עם השכלה חילונית משובחת, אך הדת האמיתית בבית-הספר היתה ציונות קנאית, נלהבת, נטולת ספקות. הטלת ספק במעשה כלשהו של ישראל היתה בבחינת בגידה, דבר שזיכה אותך בתואר "יהודי שונא עצמו" והפך אותך למוקצה, ממש כמו שאר יצורים נתעבים, החל בוודי אלן וכלה בשפינוזה. בבית-הספר למדו ילדים שהיו אמריקאים דור שני, וגם בניהם של ניצולי השואה, והניגוד בין שתי הקבוצות היה זועק. לאלה מחבריי שבאו ממשפחות של ניצולי השואה היו הורים מבוגרים יותר והם גרו בדירות קטנות יותר. שמועות חרישיות התהלכו על אנשים שאיבדו את כל משפחתם הקרובה, על הורה שאולי היה קאפו. רבים מחבריי שהוריהם נולדו באמריקה נהנו מפירות הנעורים של הוריהם ומהקריירה המשגשגת של אבותיהם. נדמה היה שאיש אינו יודע מה לעשות בכספו. בני-זוג שגרו בשכונה שלי נהגו לנסוע ברחובותיה במכוניות הבנטלי הלבנות והתואמות שלהם, ומסיבות הבר-מצווה התחרו זו בזו, עד שנדמה היה כי נלקחו מגירסה יהודית לסרט של פליני – והשיא היה, כשאחד מהנערים הוּרד במנוף למסיבת הבר-מצווה שלו. כל מי שעמד לעשות עלייה סחט אנחות התפעלות כלליות. אנשים רבים היו תמיד על סף עלייה, אך נשארו שנה ועוד שנה ועוד שנה.

סיפור האהבה שלי עם ישראל החל ב-1968. עד אז הוריי ביקרו בארץ רק פעם אחת – בירח הדבש שלהם, ב-1955. אבל לאחר מלחמת ששת-הימים אבי, שהשתתף בהעמסה החשאית של כלי הנשק על האוניות בנמל ניו-יורק ב-1947, לא יכול היה לחכות עוד. וכך, משנת 1968 ואילך, התחלנו במה שעתיד היה להיות למסע השנתי של העלייה-לרגל לישראל, מסע שנמשך כל הקיץ. הייתי בת 12 בקיץ הראשון ההוא, והייתי נמסה כולי ליד החיילים יפי התואר שאספנו בדרך במכוניתנו. אם אדרש להעלות בזכרוני את התמונות הראשונות של התאהבויות חצופות ומשולחות-רסן, התמונות שיצופו ויעלו יכללו תמיד מדים וכלי נשק. נסענו לאורכה ולרוחבה של הגדה המערבית שנכבשה רק באותו הקיץ, ואבי הצביע על מה שהוא כעת "שלנו". הוא סיפר לנו את ההיסטוריה המקראית של הגבעות, תיאר את הערים הגדולות שיצוצו ויפרחו, כך שיער בנפשו, וכל אותה העת אמר: "ילדים, אם תשמעו יריות, תשתטחו בתחתית המכונית".

ב-1975, באמתלה של שנת לימודים בחו"ל, עשיתי את דרכי בכוחות עצמי לירושלים, ולמרות מחאות הוריי, החלטתי להישאר. על אף כל החינוך האוּבּר ציוני-דתי שקיבלתי, הוריי עשו כל מאמץ כדי להחזיר אותי לניו-יורק. תחבולה אחת לא אשכח לעולם. ישבנו באמפיתיאטרון הרומי על שפת הים בקיסריה, והפער ביני לבין הוריי גדול כמו הזירה העתיקה והעקובה מדם שבה נערכו בעבר משחקי הכוח האולטימטיביים. "בואי הביתה", אמרו. אך המילה "בית" כשלעצמה היתה כל-כך מבלבלת. בכל שנותיהם בניו-יורק חיו הוריי מתוך כיסופים לארץ, כאילו הוגלו ממנה. ישראל, כך לימדו אותנו, היא ביתנו האמיתי, ביתנו המיועד. ובכן, הנני כאן. עשיתי מה שחונכתי לעשות. התאהבתי בכול: בזוהרה הדומם, המרהיב של השמש שעה שהיא נפרדת מהחומות העתיקות, בעננה הוורודה העוטפת את הרי יהודה אשר משתרעים מעבר לכפרים האחרונים הנושקים לירושלים, בשובל הצבעוני של הנשים הבדואיות הפוסעות בצדי הדרך המתפתלת בין גבעות המדבר החשופות וגולשת מטה, אל ים המלח. הייתי מאוהבת בעולם הזה: העיר העתיקה על סמטאותיה ותבליניה ובליל לשונותיה, וירושלים כפי שהיתה בשנות השבעים, עדיין קטנה יחסית וחילונית-למחצה, ועשויה רבדים-רבדים של עולמות רבים.

אך הוריי סברו שאני נשארת בגלל החבר שלי, שהם סלדו ממנו בשל שיערו הארוך והאופנוע שהיה לו. גם סגנון החיים החילוני במובהק שהספקתי לאמץ לי הפחיד אותם. הם באו לישראל למשך הקיץ, ונעתרתי להזמנתם לבלות יומיים בבית-המלון שלהם כדי לשוחח על העניין.

כשחזרנו לחדרים הביטה אמי בשעונה ואמרה לי, בלי להישיר אלי את מבטה, שאבוא לפגוש אותם בבריכה בשעה שתיים. לא ידעתי מה הם זוממים. עשיתי מקלחת ממושכת, החלקתי לתוך בגד-הים וירדתי במעלית לפגוש אותם. כשיצאתי מדלתות הזכוכית אל הבריכה הגדולה המוקפת אבן, היה החום בעיצומו ורק אנשים ספורים ישבו בשמש. אך הוריי היו שם. אבי בחליפת שלושה חלקים וערימה של ספרי תלמוד לידו, ואמי, שבדרך-כלל אוהבת לשחות, בחולצה ארוכת שרוולים ובחצאית, ורגליה מוצנעות מתחת לכיסא. לצדם ישב אדם שנראה כאילו הונחת לבריכה היישר מהאזור החסידי של ברוקלין: לבוש חליפה שחורה, חולצה לבנה ומכנסיים שהיו קצרים מדי לקומתו, עורו חיוור, פניו עטורים זקן, ולראשו כובע שחור שהוא הסיט אותו לאחור מדי כמה רגעים כדי למחות זיעה ממצחו. זו, התחוור לי, היתה מטרת ההזמנה: להציג אותי בפני הגבר הזה. זה אמור היה להיות הסם-שכנגד לחבר שלי, לירושלים, לנואיבה.

.

ניגשתי אליהם משועשעת-למחצה, מפוחדת-למחצה. אמי הבחינה בי ועיניה התרחבו למראה הביקיני עם ההדפס הטרופי שלבשתי. היא עשתה תנועה של גירוש זבוב. התקרבתי אליהם מאחור. הם לא הסתובבו. הגבר הבחין בי מתקרבת ובין אם הבין שאני ה"מיועדת" שלו ובין אם לאו, סומק הציף את פניו ועיניו מוסמרו לרצפה.

"שלום", אמרתי, ואמי הסתובבה ורמזה לי להסתלק בנפנוף מפורש מאוד בזרועה. אבי פנה אל הגבר הצעיר ושאל אותו דבר-מה בנוגע לסמינר שהוא לומד בו. עמדתי שם רגעים אחדים, המומה מהעובדה שבחרו להתעלם ממני.

"אמא", אמרתי, אך אמי ניצלה את שיחתם כדי להסתובב וללחוש לעברי: "לכי מכאן!".

מאוחר יותר, כשאנו יושבים על פילה מיניון כשר ושתיקה, פניתי אליהם ואמרתי: "ובכן, הוריי המבריקים, אם רציתם שאהיה מכוסה מכף רגל ועד ראש, אז למה בבריכה?".

ללא ספק, הוריי הפסידו בקרב ההוא ואני נשארתי, ללא כוונות לעזוב. נוסף ללימודיי באוניברסיטה העברית, עבדתי במשרה חלקית בתנועתו של לובה אליאב, של"י, בעריכת התִכתוֹבת באנגלית. עד לאותה שנה ראשונה שעשיתי בגפי בישראל לא היה לי כל מגע עם ישראלים, שהשקפתם בנוגע לישראל שונה מזו שחונכתי עליה. למען האמת, אוכל לומר בכנות כי לא היה לי אלא מושג קלוש שישראלים שכאלה אכן קיימים. העבודה למען לובה אליאב, והחשיפה לרעיונותיו מלאי החזון ולביקורתו על המדיניות של אותם ימים, פקחו את עיניי, בלשון המעטה. באותה שנה, כשהלכתי עם ידיד במרכז ירושלים, ראיתי לפתע את כהנא מתקרב לעברנו. "היי תהילה", אמר כהנא ובירך אותי בחום, כשחלפנו זה על פני זה. ברגע שיצא מטווח שמיעה, פנה אלי ידידי, מזועזע כולו: "מאיפה הוא מכיר אותך, לכל הרוחות?".

פגישות אחרונות

ארבע וחצי שנים לאחר מכן שיגרה אותי מחלה, שלא הצליחו לאבחן אותה כראוי בישראל, חזרה לניו-יורק, בניגוד לרצוני. אך השנים הספורות ששהיתי בהן בארצות-הברית נראו כתקופת מעבר בלבד: מעולם לא העליתי בדעתי שלא אשוב ארצה. סיפור מוכר וידוע. ואולם, לאחר לימודי תואר שני וחבר ישראלי, התברר שהגבר שהייתי עתידה להינשא לו הוא צ'יליאני ואב לילד קטן, מה שריתק אותנו לבוסטון לתקופה ארוכה. התחלתי לנסוע לצ'ילה בתדירות שבה נסעתי בעבר לישראל. אני נזכרת שנהגתי לחשוב כי אולי הקשר שלי לישראל לא היה עמוק עד כדי כך. ייתכן שכל שאהבתי בארץ היה האקזוטיוּת, ואוכל להחליף "אקזוטיקה" אחת ב"אקזוטיקה" אחרת. אך צ'ילה, על נופיה הנהדרים, על תרבות ה"מאצ'ו" הטבועה בה ועל מדבריותיה הצחיחים והמוארכים ההולכים לאִטם אל הים, רק עוררה את הזכרונות האחרים ואת הכיסופים.

בוסטון היתה לי לבית – קיימברידג' בפרט – והכיסופים המוכרים לישראל, כיסופים תמידיים, שכמו קפאו וממאנים לפוג, נוספו למטען שגררתי עימי. הרעיון של נסיעה לישראל נעשה טעון מהרבה בחינות: אם לא די בעובדה שכדי לבקר את אחי איאלץ להגיע לאזור מסוכן מאוד, נוסף על כך גם הסיבוך, שאחי עדיין לא גילה לילדיו את דבר נישואיי. בשל החשש להפריך את כל מה שלימד את ילדיו, שהוא גונן עליהם אף מפני טלוויזיה חילונית, עדיין לא סיפר להם על הבן-דוד שלהם שחי בבוסטון. לא רציתי להעמיד פנים שאין לי משפחה, וכך התחפר כל אחד מאיתנו באדמתו, ללא מוצא אל האחר.

וכך, באופן בלתי נתפש, ומכאיב עד אימה במבט לאחור, חלפו להן עשר שנים בלי שהתראינו. אך האהבה בינינו הוסיפה להתקיים. אהבה עמוקה ועזה. בגלל היותי מבוגרת מהלל בשמונה שנים, הייתי לו בימים עברו מעין תחליף אֵם, ומאוחר יותר ידידה, כשנאבק במבוכות ובלחצים הרבים הכרוכים בהיותו בנו של הרב. צחוק הגורל: כשסיפרתי למשפחתי על נישואיי היה הוא היחיד שהמשיך להעניק לי אהבה שאינה תלויה בדבר. אחותי הפסיקה לדבר איתי אחרי שבני נולד, והוריי, לאחר שנים של איומים, אמנם לא נישלו אותי בסופו של דבר מהירושה, אך הקשר עימם בשנים ההן היה קלוש וזהיר.

לאחר אותה פרידה שנמשכה עשר שנים, ראיתי את אחי שלוש פעמים לפני מותו. פעם אחת באירועים סביב חתונתה של אחותי, וכעבור שנה פעמיים נוספות, כשאבינו סבל מדלקת ומהרעלת דם בעקבות השבץ שלקה בו, והלל בא לשני ביקורי חירום. לילה אחד הגעתי לבית-החולים באיחור. הרופאים בדקו את אבי, ואני גורשתי לחדר ההמתנה. אחי, שבילה זה עתה פרק זמן ממושך ורצוף במחיצתו של אבי, זכה סוף-סוף להזדמנות לאכול מהקובה והלחמת עג'ינה[זה נכון? יש לי רק מושג קלוש מה זה, דינה] הנפלאים שהביאו חברים בקהילה של אבי.

"תאכלי קצת", אמר אחי, כשהנחתי את תיקי והתיישבתי לידו.

"תאכל אתה", אמרתי, "אני לא רעבה".

"זה בסדר", אמר, וחיוכו השובב על פניו, "את יכולה לאכול את זה. זה כשר".

הוא שלח את ידו למזוודה והגיש לי מתנות לבני, בזו אחר זו. מתנות מדהימות. אחדות מהן היו יקרות מאוד, ואני ידעתי שהפרוטה אינה מצויה בכיסו. מאוחר יותר באותו הלילה כל אחד מאיתנו מצא לו ספה, וישנו את אותן שעתיים-שלוש שאפשר לישון באולם ההמתנה של בית-חולים.

כשהתעוררתי, עמד אחי במרחק מטרים אחדים ממני והתפלל, ואילו אני יצאתי בחיפוש אחר פריט הפולחן האישי שלי: קפה. ובכל זאת, היינו שם שנינו בשעות הבוקר המוקדמות – שני אנשים שאינם מפקפקים זה באהבתו של זה ומתמודדים יחד בטריטוריה חדשה ורגישה: בריאותו הרעועה של אבינו.

ואז, כפי שקרה לאנשים כה רבים, הנוף היקר שנכספתי אליו, הנוף שחלחל לחלומותי- בהקיץ ולכתיבתי, נשטף כליל בטרגדיה אישית. כפי שיספר לכם כל מי שאיבד אדם אהוב בנסיבות אלימות, כוחות רבים מושקעים בניסיון לא לדמיין את מותו. בעת שפרטי מותו של אחי זרמו אלינו, כל פרט מכאיב מקודמו, נאחזתי בתקווה שהיה זה מוות מהיר, אך העדויות הצביעו על כך שההפך הוא הנכון, וכאב זה אפוא הוא חלק ממטעני הפרטי, הנישא עימי בחריצי פניי.

תמיד חששתי שהדברים יגיעו לידי כך. אך למרות זאת, היתה זו מציאות שאי-אפשר לעכל. לילה לאחר שמצאו את אחי ישבתי ערה עמוק אל תוך הלילה, עודני ממאנת להאמין. אחי מת; אחי הצעיר שניחן ברוח אצילית ובהשקפות שאינן נוחות. טראנס דתי או התמוטטות? כך או כך, היה זה מעֲבר למצב שמֵעבר – אך האם לא יכול היה קול רציונלי אחד ויחיד להבקיע לו דרך באפלת השחור, דרך חומת האש שבמוחו ואשר לקראתה צעד, ולומר: "שוב על עקבותיך, שוב על עקבותיך".

במהלך החודשים הקרובים היו שהשתוקקו לגייס אותי כנערת פוסטר של השמאל, והיו שהשתוקקו לצרף את קולי לקינה המתגברת על מות הקדושים. במקום זאת, התעקשתי על יגוני הפרטי, הלא-פתור – היגון שבו אני רואה את אחי: על ברכיי בהיותו בן שנתיים, או נשען על דלתי כדי לעמוד על טיבו של הרוקנ'רול שלתוכו צללתי, או כשהגיע לדירתי הראשונה בבוסטון, שיערו גולש לו עד כתפיו, לפני שעשה "אחורה פנה" ומצא את חייו החדשים על ראש גבעה. או בניו-יורק, בחתונתה של אחותי, מסתובב לו בטראנס של אושר עד שאשתו הנפלאה והמפוכחת מאוד, שדאגה לכבול אותו לכאן ולעכשיו, נאלצה לומר לו: "הלל ליברמן, יש לך שישה ילדים ואתה מוכרח ששניים מהם תמיד יהיו איתך".

אני והוא נחשבנו לשתי ה"נפשות הרגישות" במשפחה, ושנינו חלקנו נכונות משותפת: להמיר נכסים חומריים במשהו יותר מהותי. המסע שלנו בעקבות הנשגב הוביל אותנו לכיוונים מאוד שונים. דרכי הובילה אותי אל ההנאות ואל חוסר הוודאות שבחיי אדם כותב; ההתמודדות החוזרת ונשנית עם החלל הריק, השאלות האינסופיות. והוא, רגבי האדמה החמימים והמצחינים מהודקים באגרופו וקול שדי באוזנו.

כשאני חושבת עכשיו על הזמן שהחמצנו, על השנים הרבות שחלפו לפני הפגישות האחרונות ההן, מתעוררת בי תחושה טראגית, אך בה-בעת גם תחושה שהכול היה בלתי נמנע, באופן תמוה.

חזור, אני רוצה לומר לו.

מעטפה מאלון-מורה

שנה מאוחר יותר, באוקטובר 2001, האינתיפאדה השנייה ויגוני-שלי היו בחודש השנים-עשר. חודש בלבד עבר מה-11 בספטמבר. מעטפה גדולה הגיעה מאלון-מורה. רק לעתים נדירות אני מקבלת דברי דואר מגיסתי וכשאני מזהה את כתב-ידה העברי היפה, אני נמלאת סקרנות, בלשון המעטה. יום לפני לווייתו של אחי היא אמרה לי, וקולה מהסס ומאיים כאחד: "יש מכתבים שהוא השאיר לך. יש מסרים", ואני תוהה אם היא שלחה אותם, סוף-סוף. באותה שיחה, ובשיחות אחרות, חשתי שהנטל מכביד עליה, המלאכה שאחי לא הספיק להשלים: הציווי לגאול את נשמתי.

אני פותחת את המעטפה ומוציאה שתי חוברות זהות. כריכותיהן מקפיאות את דמי. בשתיהן חולש אחי על שתי גבעות נמוכות: הר גריזים והר עיבל. הוא עטוף בתפילין שלו, בידו ספר תורה שמידתו כמידת פלג גופו העליון, והוא מחייך.

אך כוונתו של הקולאז' מובהרת בבוטות ובגרוטסקיות: שְׁכם אינה אלא קומץ של בתי צעצוע. בין ההרים מרחף כנבואה מיתווה של קבר יוסף, ופלג גופו העליון של אחי בוקע מהר גריזים במלוא התוקף של אדם הממלא את שליחות האל עלי אדמות. עיניו נוצצות בידיעה ברורה. מי שהרכיב את הקולאז' הזה גרם לתורה להיראות כמו דגל, שאחי עומד לנעוץ בירח ערבי.

זה שנים-עשר חודשים שאני מנסה לחדור לנבכי הדימויים והפרשנויות: אחי, הישות הרוחנית הנעלה, שמת על קידוש השם, קדוש שמותו בגיל שלושים ושש רומז למשמעות העמוקה שמאחורי חזותו הארצית ובא ללמדנו על טבעם האמיתי של הפלסטינים, על אשליית השלום שבחטא הורתה.

זה שנה שאני נוהגת לעצום את עיניי בחוזקה ולהעלות לנגדי את דמותו, הילד הקטן שסגד לי ואצלו לא חשתי בקנאה החשוכה של אחותי. הילד שבא למצוא בי מחסה, כשהיה זקוק לו. הנער שהסיע אותי פעם להר יפהפה בסביבותיה של ניו-יורק, כהפתעה ליום-הולדתי. הגבר הצעיר אשר, לפני שהוא עלה לישראל, נהג לאסוף אותי מכל שדה תעופה ולהסיע אותי קילומטרים עד למחוז חפצי. הגבר שמצא אושר אמיתי בחברת אשתו ובני משפחתו, ואשר, כשגָבַר בטחונו במערכת אמיתותיו, ניסה בעדינות ובזהירות לגאול את נשמתי.

גאולה היא תמיד טריטוריה מתעתעת; בייחוד אם זה שמנסים לגאול אותו אינו חושב שהוא זקוק לגאולה. לכן האנשים שסביבי מוסיפים להלך על קצות בהונותיהם, תוהים, זוממים כיצד יעשו זאת. החיים מלאים בצחוק הגורל, ובמקום רגשי אשם, אני נושאת עימי לפעמים דווקא עצב עמוק על שלא יכולתי לגאול את הלל מהקנאות שאכלה בו בכל פה.

ביום השנה הראשון למותו ערכתי קידוש לזכרו בבית-הכנסת. אישה שישבה מולי רכנה מעבר לשולחן ולחשה: "כמה מוזר. רק עכשיו הבנתי שאחיך הוא שנרצח בקבר יוסף. יוסף מעסיק אותי ללא הרף – סיפור העצמות שלו. גם כאשר נמלטו מפרעה, חזר משה כדי לפדות את עצמותיו של יוסף, לשאת אותן הלאה, לקבור אותן באדמת קודש".

היא אמנית, והיא מזמינה אותי לסטודיו שלה. לצד העבודה בנושא ה-11 בספטמבר שבה החלה לעסוק למקוטעין, מוצגים בזה אחר זה ציורים של עצמות. חששתי לבוא. כשסיפרה לי על הסדרה, תיארתי לעצמי עצמות יבשות, מתפצחות בנוף מדברי, חלקים פזורים של גופה. במקום זאת, אני מגלה עצמות שנדמה כי הן נושמות. לעתים עצם אחת ממלאת את כל הציור, מוארת מבפנים, חושנית ומלאת חיים. אחת מהן נראית כמעט כמו פלג הגוף העליון של אישה – גב מקושת המחובר לעכוז; אך בעצם זוהי עצם המתרווחת בתוך המִפרק שלה: נחה שם, מקומרת ונושמת כמו בשר, כמו חלק מגוף חי. עיניי אינן רואות את החשיכה – אף על פי שהחשיכה בוקעת מבין העצמות כמו קטיפה – אלא דווקא את האור האיתן הממשיך לזהור הרבה אחרי המוות ומאיר את מה שנותר, את קימור הצלע, את החלל שבין המותניים, את הפנים שכמעט אפשר לזהותם בגולגולת המוארת. "עצמות אהובות", כך אמרה. "אלה לא יכלו להיות אלא עצמות אהובות". ושם, בדממת הסטודיו שלה, אני מתחילה להיפרד ממנו, איכשהו.

בת-מצווה בירושלים

מארס 2001. סוף-סוף אני נוסעת לישראל. בתו השנייה של אחי חוגגת בת-מצווה והמסיבה תתקיים בירושלים כדי שאני, ובני משפחה אחרים שאינם שואבים עונג מנסיעה לאלון-מורה, נוכל להשתתף. בגלל בעלי וחבריי, שחששו לבטחוני, לא נסעתי בזמנו ללוויית אחי ביצהר, ובסופו של דבר צפיתי בחדשות הערב בשיירת הלוויה וביריות שנורו עליה. כיום אני נכונה עוד פחות מבעבר לנסוע לאזור הזה, ובכוונתי לבלות את רוב זמני בירושלים ובתל-אביב.

ירושלים השתנתה מהיסוד. שכונות חדשות צצו, קניון. אפשר להבחין בקלות, כי העיר היא יותר דתייה משהיתה בכל תקופה אחרת שעולה בזכרוני. אך מיד אני מתעדכנת בסיפוריהם של חבריי הוותיקים ולומדת על חייהם, על בני הזוג, על ילדים שמעולם לא פגשתי. זה ביתי וזה גם אינו ביתי. והנה הגיעה העת לחגיגת הבת מצווה.

סעודת השבת נערכת בחדר אוכל המזכיר מערה. כלת הבת-מצווה משלבת את זרועותיה ואומרת: "אני לא אוכלת אוכל שערבים מגישים". הילדים האחרים מביטים זה בזה, לא בטוחים אם עליהם לחקותה. אך המצב מסלים לפני שהם מספיקים להגיע להחלטה. המלצרים, ששמעו אותה במקרה, מתחילים להקניט בנימה ששזורים בה איום ושנאה: "כן, גם אני לא הייתי אוכל את זה אילו הייתי במקומך. אנחנו עומדים לשים בזה רעל". האווירה נעשית לפתע מתוחה ומסוכנת. האחראי על המלצרים מוזעק, והוא מכנס את עובדיו בפינה.

חמש דקות לאחר מכן הסעודה מתחדשת כאילו לא קרה דבר, שוב עוטים מסכות, התפקידים מאוישים מחדש. אך בשולחן הזה השטח נעשה שוב, ובמהרה, בוגדני ולא בטוח. שני בחורי ישיבה שלמדו עם אחי נקשרו למשפחה הזו קשר בל-יינתק – הם דואגים לוודאי שלְבָנָיו של אחי יהיה "גבר" שייקח אותם לבית-הכנסת, יישב איתם מצדה השני של המחיצה, יישא אותם על כתפיו הרחבות, ייטה להם אוזן קשבת אם יבקשו לדבר. אך הם אינם מדברים. הבן הבכור, יותר מהשאר, שקע לתוך שתיקה מיוסרת. הוא סבור שעליו להיות כעת ראש המשפחה, והוא בקושי ישן, מודע לכך שגובהו אינו אלא מטר וארבעים סנטימטרים, ואין לו עוזי. בחורי הישיבה מדברים בקול רם, או שמא רק אחד מהם מדבר, גוער ברֵעו. נראה שהלה עצר באמצע הכביש כדי לעזור למשפחה פלסטינית שקבוצת מתנחלים רגמו אותה באבנים, כתגובה על מעשה דומה בתחילת השבוע. "איך יכולת לעזור להם?", אומר חברו. "היית צריך לתת להם למות שם. הם לא בני-אדם".

בשלב הזה נאמנותי ואהבתי למשפחה הזו פוקעות. אני קמה על רגליי ועוזבת את השולחן כדי להיות לבד. הצהרות מעין אלה הן שגורמות לסחף של חוסר תקווה. מבהירות עד כמה עמוק אנו שקועים בבוץ, על כמה שנאה יש להתגבר. המתחים של הביקור, האהבה המסוכסכת – הכול צף ועולה אל פני השטח ואני חשה לפתע צורך לבכות ביחידות. אך אחת מבנות אחי נשרכת אחרי כמו כלבלב מתוק. "למה את בוכה?", היא שואלת ומקפידה לשמור שהמרחק בינינו לא יעלה על 15 סנטימטר. "מה קרה?". "לפעמים אני פשוט צריכה לבכות", אני אומרת לה, והיא מתיישבת לידי כמסכינה עם המצב, כאילו זו לה מציאות שגרתית ומוכרת. היא צופה בי בעיניה השופעות והכהות, משגיחה על צערי.

הנה הפרדוקס, הטריטוריה המוזרה שבה מתנהלים חיי: אלה אנשים שאני אוהבת. בלי קשר למה שאנחנו חושבים זה על דעתו של זה, יש בינינו גם משהו נוסף. הבעיה היא שכשאני חוצה את הגבול אל עולמם, אני בקיאה באל"ף-בי"ת שלהם, אני שולטת בשתי השפות. אך זהו מעֲבָר גבול הפתוח רק בכיוון אחד. הוא נעול בצדו השני. הם אינם בקיאים בנקודות מבט שונות משלהם, ואינם רוצים בזאת. וכדי לסבך את כל העניין עוד יותר, הרי להשקפתם אני האובדת, יפת-נפש תועה שאינה מבינה את האמת. יתר על כן, הכניסה לעולמי, נפשית או פיזית, כרוכה בסיכונו של כל מה שהם אמורים להאמין בו. לכן, אף על פי שהזמנו אותם לבוסטון פעמים רבות, הם מעולם לא נעתרו. קליעים ובקבוקי תבערה נראים להם פחות מאיימים מהסכנות והפיתויים לנשמה, שחיינו החילוניים מייצגים בעיניהם.

פגישה משפחתית

וכך, כשכל ההיסטוריה הזו באמתחתי, נסעתי לאירוע שנערך לכבוד אבי. בניו-יורק, ברחובות המוכרים האלה, בבית הזה שבו גדלנו כולנו, מותו של אחי הוא מוות ממשי. אני רואה אותו שוב ושוב בפנים של ילדיו: הנה עיניו, הנה פיו. היגון חוזר – גוש בבטן, פצע חודר באור השמש המפזז על הבניינים – מסתנן דרך התַחֲרה של צמרות העצים המתקשתים מעל הרחוב. ולהרף-עין אני רואה אותה, את הדרך המצפה לגיסתי, דרך ארוכה ועקלקלה ושוממת. אני רואה את החלל העצום שהוא הותיר אחריו, ואת השאלות ואת השתיקה האינסופית. אני רואה את ילדיו, כיסופיהם מיתמרים כמו פקעות עשן.

לאחר האירועים בבית-הכנסת עומדים לרשותנו שלושה ימים ביחד; שלושה ימים שבהם יוכל בני להתוודע לבני-הדודים שלו, בעודנו מבקרים בבתים של קרובי משפחה. אני תוהה מה יקרה: הרי הם באים מעולמות כל-כך שונים. אך נראה שאהבתם אליו היא מיידית וחסרת גבולות. האנגלית שבפיהם בסיסית, כמו העברית של בני. הם אוחזים אפוא בגיטרות ובחלילים והנה הם כבר יוצאים לדרכם המשותפת, יוצרים מנגינות, מלמדים זה את זה אקורדים, מילים. ומכה בי המחשבה: עד כמה במשך כל השנים האלה ייסרה את אחי הסתירה שבין רצונו לשמור על ילדיו קרוב אליו ובתוך עולמו, ובין רצונו שיכירו את האחות שהוא אוהב. והנה הם: מתאהבים זה בזה תוך כדי נגינה משותפת וכל המחסומים, לפי שעה, הם בלתי נראים.

ובכל זאת, ההבדלים צצים בדרכים חרישיות ובלתי צפויות. אני לוקחת את כולם למוזיאון הטבע, המוזיאון החביב על בני. אנו נרגשים להוביל אותם דרך האולמות האלה שהוא אוהב, ואני עדיין יכולה לזכור את יראת הכבוד שהתעוררה בי כילדה בחדרים הגדולים והמלאים בשלדים משוחזרים של דינוזאורים או של יונקים, המייצגים כמעט את כל המינים שאכלסו אי-פעם את כדור-הארץ. אני מפלסת לי דרך בין טירנוזאורוס לפטרודקטילים אחדים, ושומעת: "איכסה, תסתכל על זה. זה כל מה שיש להם כאן – שלדים?". על הגודל האמיתי של החורים בהשכלתם אני עומדת, כשאני שומעת במקרה את בן השבע שואל את אחיו: "האם הדינוזאורים חיו כשהיו אנשים? מתי הם נכחדו?", והתשובה מגיעה: "מישהו אמר לי שהם עדיין היו קיימים בתקופה של איוב".

אנו עוזבים אחרי עשרים דקות, לכל היותר. מול המוזיאון אני מסתובבת ומגלה שהם עומדים ביחד ומתכוננים לצילום: בני, שניחן בגוף המתוק והגמלוני של ילד בן 11, ואחייני, פיאות מסתלסלות לו מאחורי אוזניו, חיוך שובבי מפזז על פניו. אני חושבת שהרעיון להחליף זהויות היה שלו. מצחיית הבייסבול האדומה של בני נחה בעליצות על ראשו של אחייני. על ראש בני נחה כיפה גדולה ועגולה. ולרגע אחד אני רואה את העתיד שממנו אני חרדה יותר מכול: אידיאליזם – לא קנאות – בא ותובע את בני לעצמו, כפי שתבע לו את אחי.

אני מקבצת את כולם ומובילה אותם אל המסעדה הסינית, שאחותי המליצה עליה. המלצר סיני אך הוא דובר עברית: הוא עבד חודשים אחדים בתל-אביב. המנהל בא מהתנחלות שגיסתי מכירה. בסוף הארוחה הם שרים יומולדת שמח לבני, בעוד המלצר מגיש נר בוער שנמס בתוך גלידת וניל. הם מושיבים אותו על כיסא ומניפים אותו באוויר אחת-עשרה פעמים. כשחיבה כה רבה מורעפת עליו, אני יכולה לראות שהוא נמלא פחד והתרגשות ותחושת חשיבות. מבן יחיד, פרט לאחיו למחצה הגדול ממנו בהרבה, הוא נעשה לפתע חבר בשבט גדול ותוסס ששמח בו, חובק אותו בזרועותיו ואומר לו ללא מילים: אתה אחד משלנו.

ביום האחרון שלנו יחד, הילדים כולם דבוקים לשמשת החלון, צופים בתזזית הנוירוטית של סנאים בצמרות העצים. הם מעולם לא ראו סנאי, אלא בספרים. אחד מהם פונה אל בני ושואל: "יש לכם הרבה סנאים בשכונה?".

"יש לנו", אומר בני.

"ולנו יש הרבה מאלה בשכונה", אומרת גיסתי ומצביעה על הצעצוע החדש, הטנק שעומד במרכז החדר, וכולנו פורצים בצחוק.

כשאנחנו מחכים לרכבת לאחר הפרידה מהם, בני פורץ בבכי: "אני כל-כך דואג שיקרה להם משהו". "אני יודעת", אני אומרת, ואוספת אותו בזרועותי. אנחנו בקרון של רכבת, בנסיעה מהירה הביתה. אורותיה של ניו-יורק נמוגים וזמן רב אנו נוסעים בתוך ערפל סמיך שדבַק לחוף. ואני חושבת עד כמה הכול נראה לי טראגי; ותוהה שוב, כפי שתהיתי פעמים כה רבות, כיצד ניחלץ מן התסבוכת הזו. כבני המין האנושי, פיצלנו אטומים, התבוננו בגלקסיות רחוקות, פיצחנו את הקוד הגנטי של עצמנו. גילינו שאף החומר עצמו נרתע מהגדרה אבסולוטית; היקום שלנו הוא יקום יחסי, שבו הצופה יכול להשפיע על הנצפה. עובדה זו לבדה צריכה להחרידנו בטרם נכריז על גירסה אחת של המציאות כאמת.

למה אני מייחלת? שניצור תנאים שבהם יעבור מן העולם המנהג של מות קדושים. שנמצא נוסחה שתאפשר לנו להתקיים זה לצד זה. ושבדרך זו נהיה "אור לגויים", במובן המלא ביותר של המילה.

אולי מדובר בהשלכה שלי, אך כשאנחנו מגיעים הביתה בני נראה עייף ויותר מבוגר, כאילו גם הוא העמיס על גבו את כובד משקלן של הדאגות שאני נושאת כל ימיי. אני ניגשת לחדר העבודה שלי ושולפת קלסר כחול, שעליו מתנוססת המדבקה: "תקווה". את הקלסר אני שומרת על מדף גבוה בכוננית הספרים שלי, גבוה דיו כדי שהחתול לא יגיע אליו ולא אתפתה להשליך אותו משם לפח האשפה בכל פעם שמתפוצצת פצצה ובכל פעם שמאחז מוקם מחדש באמצע הלילה. אני מביאה את הקלסר לחדרו של בני. "תראה", אני אומרת, ומראה לו את קטעי העיתונים ששמרתי: על בית-הספר היהודי-ערבי המתוכנן לקום בירושלים, על תזמורת הנוער היהודית-ערבית שבה ינגנו נערים ישראלים ופלסטינים בשלל כלי נגינה, החל בכינור וכלה בעוּד. הוא נוטל מידי את הקטע על התזמורת וקורא בו בעיון, בוחן את התמונה של נגן העוּד הצעיר. "אני יכול לשמור את זה?", הוא שואל. "כמובן", אני אומרת, וכשאני אומרת לילה טוב ויוצאת מהחדר, אני רואה אותו מניח את גזיר העיתון בעדינות על המדף שבו הוא שומר כמה מן מהחפצים היקרים לו ביותר.

תהלה ליברמן היא סופרת המתגוררת בבוסטון

המאמר פורסם בגיליון מספר23 : בגנות הנורמליות: יהודי התפוצות כותבים על ישראל. לחצו כאן להזמנת הגיליון

תהילה ליברמן היא סופרת

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה