דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
19 בינואר 2011 | מהדורה 59

ציור: נועה גורן

מסע אל תום תקופה

העולם שלנו עומד להשתנות באופן דרמטי. מוקדי הכוח עומדים להתחלף. הערכים עומדים להשתנות. רשמים ממסע מחוף אל חוף באמריקה

הייתי במסע הרצאות בקהילות יהודיות בארצות הברית. מי היה מאמין שאטוס מחוף אל חוף ושאנשים באמת יבואו להרצאות שלי. העולם הוא מקום מדהים והעולם היהודי הוא המרתק מכולם.

אם לא הייתי נוסעת, לא הייתי יכולה לנחש שבניו יורק מתכנסת קבוצה של יהודים צעירים ממוצא רוסי שמחפשים את זהותם היהודית הייחודית ושיש לה מקבילה בסן פרנסיסקו; שאחד מהם מינה את עצמו למנהיג ולרב של הקבוצה והוא מסור לחבריו עד אין קץ ובין השאר עורך להם טקסי חתונה יהודיים והם אכן מתחתנים ביניהם. הם מספרים לי בהתלהבות שלכל אחד מהם יש קרובי משפחה מדרגה ראשונה בישראל והם מעורים מאוד בפוליטיקה הישראלית וכן – אינכם טועים כשאתם מנחשים עבור מי הם היו מצביעים לו רק היו כאן. הם הרי חלק מהשבט הרוסי היהודי העכשווי – והם מחוברים לישראל בקרבת דם ותודעה.

לא הייתי יכולה לנחש שבתום הרצאה על משבר הזהות היהודית תיגש אלי צעירה אחת ותאמר: על איזה משבר זהות את מדברת? מארק צוקרברג הוא יהודי! זה כזה cool להיות יהודי!

לא הייתי יכולה לתאר לעצמי שאצעד בחצות ליל שבת קפוא מהחלק המערבי לחלק המזרחי של מנהטן, אחצה עם חברה את הסנטרל פארק החשוך כדי להיפגש עם בני עמי שהם כה שונים ממני.

מי היה חולם שבניו יורק מתכנסת קבוצה של יהודים אמריקאים שיש לה מקבילה בירושלים – קבוצה שלומדת כבר 14 שנה טקסטים יהודיים והשנה היא לומדת את הברית החדשה ומנסה להבין היכן נפרדו דרכיהם של יהודים ונוצרים במאה הראשונה לספירה. את הלימוד השנה מנהיגים בני זוג לא-יהודים של אחדים מחברי הקבוצה ובראשם אשתו של בוגר בית הספר "רמז" האורתודוקסי בניו יורק, שהיא כוהנת דת פרוטסטנטית שילדיה התגיירו. כך קרה שאני, אחת המשתתפות הוותיקות בקבוצת הלימוד הירושלמית-ניו-יורקית הזאת (הקרויה "בבלי-ירושלמי"), השתתפתי בפגישה הראשונה של הקבוצה הניו יורקית השנה ונרדמתי באמצע לימוד "הבשורה על-פי לוקאס".
לא הייתי מעלה על דעתי שאפגש עם שלושת העורכים הבכירים של המגזין "טיים": מיכאל אליוט, בובי ג'וש, ועוד אחד, מבוגר יותר, שאת שמו שכחתי; אבל עובדה היא עובדה: הנה אני נכנסת לבניין ה"טיים", והפקידה בקבלה מסבירה לי שהיא איננה מוצאת את הכרטיס האלקטרוני של מיכאל אליוט, עורך המהדורה הבינלאומית, ופירוש הדבר הוא שאני מאחרת. מאוד. נדרשו לה עשרים דקות תמימות למצוא את הכרטיס האלקטרוני שלו ולתת גם לי כרטיס כניסה אלקטרוני ולשלוח אותי לקומה לא נכונה, וכך מצאתי את עצמי בגיהנום ניו יורקי: מהודר ובודד. מכל מקום, הפגישה עם העורכים היתה נעימה ביותר, אם כי לא בטוח שהצלחתי לשנות את עמדותיהם.

ניסיתי, ללא הצלחה, להסביר להם שאין זה נכון שבישראל לא רוצים שלום, כפי שניסח זאת הכתב שלהם בישראל בכתבת שער מדוברת שכותרתה היתה "מדוע הישראלים אינם מתעניינים יותר בשלום". אחר כך ניסיתי, ושוב ללא הצלחה, להסביר להם שהשואה איננה עניין מן העבר עבורנו – אלא זיכרון חי הצרוב בנפשן ובבשרן של משפחות כה רבות בארץ. והם נותרו איתנים בדעתם שזה אירוע היסטורי שהיה מזמן.

לא הייתי מאמינה שאקלע להרצאה סגורה שנשא אחד מבכירי העיתונאים היהודים בארצות הברית בפני חבורה נבחרת של מנהלי קרנות ומומחים למצב העם היהודי, ושיתברר לי שהאיש החנוט בחליפה והמלא חשיבות עצמית, ג'פרי גולדברג מן ה"אטלנטיק" היוקרתי, שירת כשומר במחנה קציעות בפרק הציוני של חייו. התרשמתי שלתחנה הציונית בחייו היתה השפעה מכרעת על הדרך שבה הוא מבין את המציאות האמריקאית-היהודית אל מול המציאות הישראלית, אך בהרצאה הוא סיפר דווקא על הרשמים שלו מהחיים היהודיים בוושינגטון. במהלך השנה האחרונה, אמר גולדברג, הוא ביקר בכעשרים מסיבות בת מצווה של חברותיה לכיתה של בתו. במהלך המסיבות האלה התברר לו שכל הבנות, או לפחות רובן, תורמות את כספי מתנות בת המצווה שלהן לצדקה, ושאף אחת מהן לא תתרום את כספי הצדקה שלה למטרה יהודית או ישראלית, אלא אך ורק למטרה של "תיקון עולם" אוניברסלי; המסקנה שלו היא שיהדות אמריקה נעשית יותר ויותר אוניברסליסטית, ואילו הישראלים נעשים יותר ויותר לאומנים, יותר ויותר שקועים בעצמם, בבחינת כל העולם מצד אחד – והישראלים מן הצד השני.

במוצאי שבת של אותו שבוע ניו יורקי הלכתי עם חברים לראות את הסרט "הרשת החברתית" ויצאתי מהקולנוע מדוכאת ואפילו מפוחדת: אמריקה לא במצב מי יודע מה. אם אדם שהוא עיוור ליחסי אנוש ולערך של הקשרים האנושיים כמו מארק צוקרברג הצעיר הוא גיבור התרבות החדש – אז משהו משובש לחלוטין בסולם החלומות הרומנטי של העלמות מן הדור החדש. והאמת – גם הרווארד לא נראית מלהיבה בסרט. למה כולם רוצים ללמוד שם? הרי רואים ללא קושי שתהליכי הניכור והשקיעה נוגסים בה בכל פה.

* * *

שדות התעופה באמריקה הם המַכּה החדשה של ראשית המאה ה-21. במהלך הבידוק הבטחוני צריך להוריד נעליים, כובעים, חגורות ומעילים מכל סוג ומין. בשדה התעופה של סן פרנסיסקו מהדרים במצוות הבידוק וכל איש ואישה, ילד וזקן, צריך לעבור דרך מבנה עשוי פלדה, לעמוד בו רגע ואז להניף את הידיים אל על כדי שיסרקו את כל גופו, לוודא שאין עליו חומר נפץ.

האם סן פרנסיסקו היא עיר יפה? כמובן. סן פרנסיסקו על המים היא העיר היפה בארצות הברית. אך במרחק לא רב מהגשרים הציוריים נמצאים אזורים אחרים, עניים, שנראים שייכים לעולם השלישי. הנהג של המארחים שלי הזהיר אותי שלא ללכת לבד באזור העני, לא ביום ובוודאי שלא בלילה. והבטתי המומה מחלון המכונית הנוסעת על כמאה אנשים, צעירים ברובם, עומדים בתור לאוכל שמספק בית תמחוי מקומי; אחר כך ראיתי מהרחוב מכון כושר, שנמצא בקומה השלישית של בית משרדים מפואר. קירותיו שקופים, ותוך כדי צפיה בשורות המתעמלים הצייתניים והנמרצים שמתי לב שלא ראיתי בסן פרנסיסקו אנשים שמנים או אפילו מלאים.

ההרצאה שלי בפאלו אלטו היתה חלק מערב זיכרון ליצחק רבין. את המתנ"ס היהודי-ישראלי פקדו ישראלים רבים. את הטקס ערכה קבוצה של נערים ונערות ישראלים; אם לא הייתי טסה כל כך הרבה שעות כדי להגיע לפאלו אלטו, הייתי חושבת שאני ברעננה. חשתי צער שאין לשאתו, ורציתי להגיד להם: מה אתם עושים כאן? צריכים אתכם כל כך בבית. אבל לא אמרתי להם את זה. אלו דברים שאי אפשר להגיד כאן.

בברקלי פגשתי את פול המבורג, הספרן האחראי על כל ספריית היהדות בברקלי. מתברר שהוא קורא נלהב של "ארץ אחרת", ולפני שעשה הסבה מקצועית היה במשך 17 שנה רפתן בקיבוץ בארות יצחק. כשניגשתי לשתות קפה באחד מבתי הקפה בקמפוס, מצאתי על השולחן פליירים המתארים רצח של ילדים פלסטינים בידי חיילי צה"ל. הרמתי את מבטי והתבוננתי סביבי כדי להיות בטוחה בתשובה לשאלה היכן בדיוק אני נמצאת ומהי השנה על פי הלוח.

נסעתי שוב לשדה התעופה כדי להמשיך במסעי. בזמן הנסיעה, בעת שהייתי שקועה במחשבות על מצב העם היהודי באמריקה, פנה אלי נהג המונית המבוגר, המגודל, ואמר: את מישראל? יש לי משפחה שם.

* * *

לוס אנג'לס מזכירה לי את ארץ הולדתי, צ'ילה. עברו כל כך הרבה שנים מאז ראיתי את האוקיינוס השקט. לוס אנג'לס רגועה יותר ונוצצת יותר. היא לא ממהרת לשום מקום. הבחור הישראלי הנבון שבא לאסוף אותי בשדה התעופה, ואחר כך לקח אותי למקומות אחרים, התלבט עמי בשאלה הקורעת אותו מבפנים. האם לשוב ארצה.

הרב חיים זיידלר-פלר הוא המנהל של "הלל" ב-UCLA. כל ציור, כל ספר וכל יצירת אמנות במבנה היפה הזה הובא לשם על ידיו. המקום הומה אדם בכל שעות היום, והוא מקרין איזה סוג של יהודיות שמנסים לשמר ולהנחיל. זהו מאבק יומיומי על תודעה ועל זהות. הרב זיידלר מספר לי בעצב על סטודנט סיני, צאצא של יהודים, שהגיע לאחת מהרצאותיו והאיר את עיניו בסוגיה שהכי טורדת את מנוחתו. וכך אמר הסטודנט הסיני: "אתה שואל מדוע הסטודנטים היהודים אינם מזדהים עם ישראל? אני אענה לך. הם לא מזדהים עם ישראל כי הם לא מזדהים עם היהדות שלהם".

נדדתי מבית כנסת רפורמי לקונסרבטיבי ולאורתודוקסי (חב"ד לא הזמינו אותי) ומשם לאוניברסיטאות שונות; והתקבלתי בפנים מאירות של אנשים כה שונים; בארוחת שבת אצל האינטלקטואל והעיתונאי דוד סוויסה חשתי הכנסת אורחים של מי שמצא בית חם בארץ נוכריה. ובבית הכנסת של ישראל הצעיר בשבת התבוננתי בהלם במספר היהודים והישראלים הגודשים את המקום. מאות אלפי ישראלים חיים בעיר; הם חיים בישראל, עם עברית ושוקולד תוצרת הארץ, רק שהיא בלוס אנג'לס.

לא כולם מהגרים, אגב. יש גם גולים בלוס אנג'לס. מימי פייגלסון, תלמידת חכמים ישראלית, מלמדת כאן באוניברסיטה היהודית של הקהילה הקונסרבטיבית משום שהיא רב ונמנית עם הציבור האורתודוקסי. היא אמנם קיבלה סמיכה לרבנות מהרב שלמה קרליבך, אבל אצלנו בבית, בישראל, עדיין אין מי שיקרא לה ויאמר: מימי, שובי הביתה והיי לנו לרב. שכן, בישראל האורתודוקסית, כמו גם בארצות הברית האורתודוקסית, עדיין פוחדים מנשים שהן רבניות של אמת. ופוחדים מן השינוי יותר מאשר מן העוול. וכך קרה שרק שם, בהרצאה בפני קהילה אורתודוקסית מתונה, מצאתי לפתע את מילותי שלי כדי להגיד להם: למה אינכם ממנים אותה לרב? זה הרי בזבוז משווע!

וכל זמן ששהיתי באמריקה התנהלה לה בעוז המערכה של אמצע הקדנציה בין הרפובליקאים לדמוקרטים, וכשהייתי בדרכים, בבתי מלון זרים, בערים זרות, צפיתי המון ברשת CNN ואיזו פרסומת לבושם גרמה לי להארה.

Envy הוא שם של בושם חדש. פתאום הבנתי שהפרסומת הזו מבטאת את הרעיון של הקנאה כערך. הבנתי שהשאלה למי יש יותר הפכה לשאלה החשובה בעולם והיא גם מחריבה אותנו מבפנים. היא זו שהרסה את הכלכלה האמריקאית והיא זו שהורסת בהתאמה גם חברה ותרבות. אמריקה היתה הבטחה גדולה שהתקיימה זמן רב לשוויון, לכבוד, לחופש, אך היא כבר לא שם. כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה "התאווה והקנאה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם", ואמריקה נדחקת מרום מעמדה בגלל שלא הצליחה להעמיד מול התאווה (לכסף ולכוח), הקנאה והכבוד עולם ערכים אלטרנטיבי חזק מספיק.

העולם שלנו עומד להשתנות באופן דרמטי. זה כתוב באותיות שאיש איננו רוצה לקרוא, אך הן מופיעות בכל מהדורת חדשות. מוקדי הכוח עומדים להתחלף. הערכים עומדים להשתנות. ההישרדות תהפוך לנושא המרכזי של התקופה שבפניה אנו עומדים.

הטיסה הביתה היתה הפרק המתוק ביותר, הקצר ביותר, בכל המסע בארוך הזה. לא רוצה לקנא בשום אדם ולא אוהבת את תרבות הכסף. אם לא הייתי מתביישת, הייתי מנשקת את אדמת הארץ.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 59 של "ארץ אחרת": שתי מדינות לשני עמים? יהודי אמריקה ואנחנו. להזמנת הגיליון לחצו כאן

במבי שלג היתה העורכת הראשית והמייסדת של "ארץ אחרת"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה