דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
2 במאי 2013 | / מהדורה 66

מסע אל יום קטנות

החשש המתמיד מזיוף וממילים גדולות הובילו את מוטי זעירא אל היהדות. זאת, דרך תהליך סדנאי שלוּוָה בלימוד מקורות רב תחומי שהנחה יריב בן אהרון, והכרות אינטימית עם אנשי העלייה השנייה והשלישית שאת סיפוריהם האישיים שמע מפי מוקי צור

"מקומי", מוטי זעירא, הוצאת כרמל, ירושלים, 2010

"מקומי", המתחפש לאוטוביוגרפיה רעיונית, הוא בעצם סיפור אהבה. אהבתו של המחבר ליהדות, שרישומה הוטבע בו עוד בילדותו, דרך המנגינות ומילות השירים ששמע סביבו, דרך המאכלים של סבתא, שכן "גם כשמרדו סבא וסבתא במסורת היהודית, נשאוה עימם בניגונים, בבדיחות, במאכלים, בשירים…" (69 ) ודרך ההעדר החריף שחש בבית הוריו ביום הכיפורים.

וכך מילדותו היה זעירא כאדם המחזר אחרי אבדתו : "החגים היו רגעים מרוכזים של געגועים הביתה" הוא מספר. . "כשסבתא שלי החלוצה המהפכנית שרה בהשתפכות הנפש מדי חג את "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל" ואת "אבינו מלכנו חננו ועננו" או "וטהר לבנו לעבדך באמת" היא לא חשה כל סתירה עם השקפותיה הציוניות חילוניות. הניגון, הצליל ותחושת היחד יכלו לשאת את כובדן של המילים הטעונות מבלי לכרוע תחת משמעותן". (59)

לעמוד על חלל ריק

רבים מאיתנו שמעו בילדותם מין שירה כזאת, מין שיחה כזאת, ששזרה מרד ומסורת יחד. אבא שלי למשל, קומוניסט גמור, שלימד אותנו שה"דת היא הדרך של המעמדות הגבוהים לנצל ולדכא את האדם הפשוט…", ובערבים היה קורא לעצמו בקול את קאנט ואת שפינוזה במין ניגון שכזה, כשהוא מתנדנד מול השולחן… רק שנים אחר כך, כשראיתי (לראשונה!) תלמידי ישיבה רכונים על ספריהם, הבנתי מה ראיתי כל ערב בבית הורי.

בכלל, כמו רבים מבני דורי, זיהיתי את עברי בפרקים הראשונים של הספר, למרות שגדלתי בירושלים ולא בחיפה, והלכתי לשומר

הצעיר ולא למחנות העולים… כמו בתנועה שלו גם אצלי בקן "סערו הרוחות סביב הדיון האין סופי בשאלה האם יש להמשיך ולשאת בטיולי התנועה את הציוד על הגב…" וגם אצלנו "מסלול ההגשמה התנועתי היה סלול לכל אורכו: חברות בתנועה, כינון גרעין האמור להתגייס יחד לנח"ל, יציאה לשירות צבאי משותף, הגשמה בקיבוץ…". כמוהו מילאתי שקי חול ערב מלחמת ששת הימים, וטיילתי עם החבר'ה בערב יום כיפור 1973 ברחוב שהתרוקן ממכוניות, תמימה ובוטחת. הרי משה דיין אמר ש"מעולם לא היה מצבנו טוב יותר"…

…. התחלתי לכתוב על "מקומי", וגלשתי לביוגרפיה הפרטית שלי…. לא יפה! גרמה לכך סגולתו המיוחדת של הספר שאינו רק "ביוגרפיה של דור" אלא גם תיבת תהודה לקוראיו, לאישי שבאישי… והרי זו סגולה של ספרות יפה ושל נרטיבים נוסטלגיים.

נוסטלגיה? האם "מקומי" מצטרף לגל הנוסטלגיה השוטף אותנו זה מספר שנים?

מן המפורסמות הוא שנוסטלגיה הינה תגובה למשבר חברתי ורעיוני. מיותר לומר שהחברה הישראלית מצוייה במשבר זה מספר שנים. מאז שלמדנו לומר "דקונסטורציה", ולקרוא "קריאה ביקורתית" (פוסט מודרניסטית, אם תרצו) אנו מסתכלים על עצמנו בעיניים אחרות. המבט הזה, ביחד עם המציאות – שהפריכה בשנים האחרונות אמונות והנחות יסוד של רובנו – ממש משכו לנו את השטיח מתחת לרגליים.

ואז גילינו שכל הזמן עמדנו על חלל ריק…

מה עושים עם גילוי מזעזע כזה?

מפתה מאד לחזור ולחפש את השטיח ולהניח אותו שוב – בזהירות הפעם – מתחת לרגליים. מכאן קצרה הדרך ל"פעם היה טוב…" לרצון להחזיר עטרות כאלה ואחרות ליושנן, לגעגועים הדביקים אל עבר (מדומיין) קסום שאיננו עוד. בקיצור – נוסטלגיה.

תגובה אחרת לחשיפת החור השחור היא ביטול זועם של כל מה שהאמנו בו ושל כל מה שעשינו בארץ הזאת.

נראה לי שגיבור "מקומי" אינו שייך לאלה וגם לא לאלה. הוא לא פנה אחורה, וגם לא פרץ החוצה בזעם – הוא בחר במסע פנימה.

זעירא מעיד על עצמו שהרגיש תמיד איך השטיחון ההוא מכסה על "פער בין הערכים המופשטים (ציונות, סוציאליזם, שיויון ערך האדם…) ..לעולם המוחשי, בין הסיסמאות הגבוהות למציאות הנמוכה…המילים הגבוהות שהשתמשתי בהן באינטנסיביות יתרה כיתר חברי לתנועה העלו בי את החשש המתמיד מזיוף".

תהליך סדנאי

החשש מזיוף והכמיהה אל האותנטי הם שהובילו אותו אל היהדות אהובתו, וכשהוא פוגש בה היא בעת ובעונה אחת חדשה וגם מוכרת, הזמנה להרפתקאה וגם חזרה הביתה, כמו אהובה בשר ודם.

ההכרות המחודשת עם היהדות "שלו" מתוארת בספר כמהלך של התבוננות פנימה: תהליך סדנאי שלוּוָה בלימוד מקורות רב תחומי, חווייתי, שהנחה יריב בן אהרון, והכרות אינטימית עם אנשי העלייה השנייה והשלישית שאת סיפוריהם האישיים שמע מפי מוקי צור.

הלימוד בהנחיית יריב בן אהרון הבהיר לזעירא את הזיקה הקיימת בינו לבין המקורות: "היה בעמידתו הרעיונית של יריב בן אהרון משהו חדש לחלוטין עבורי. הנה אדם ישראלי – בן קיבוץ – חילוני, ניצב כבן בית בתרבות היהודית, משייט בחופשיות ברבדיה השונים ויוצר בתוכה תשתית רעיונית לבניין חייו".(118-119)

ואילו "מוקי הציע לי לראשונה בחיי חיבור נכון אל מה שהיה משוקע בי… אין האמור בדברים הגדולים – סיסמאות, ערכים, השקפת עולם. דווקא הפרטים הקטנים החלו פתאום להתחבר…" הודות למוקי צור הכיר זעירא "את השמות הגדולים של רחובות השכונה לא כמיתוס אלא במידת אנוש" 113- 112 .

דרך ההכרות עם פרטי החיים האנושיים, היומיומיים, של החלוצים, הצליח זעירא למלא את הפער בין המילים הגדולות לבין המציאות, אותו פער שהפריע לו תמיד. "ההליכה המוקסמת אחרי דמויותיהן המאובקות של החלוצים" (209). גאלה את עולמו הערכי מן הזיוף. מאז הוא נובר בארכיונים, קורא יומנים נשכחים ומכתבים שאבדו ומשחזר בעזרתם את הסיפור הציוני בדרך חדשה.

"אני נמשך אל הדמויות הקטנות הללו, אל הנמלים העמלניות של ההיסטוריה, שאף אחד לא טרח לחקוק את דמותן בשירים, שלא הותירו אחריהם כתבים, שאפילו משפחתם לא יודעת את סיפורן עד הסוף. אני אוהב את הסיפורים משולי הדרך, מגובה העיניים, את הפרטים הטריוויאליים, הלא חשובים. אמת גדולה מסתתרת בהם לעיתים קרובות, ואיזו אנושיות המאפשרת להתחבר אליהם בפשטות נטולת פוזות ורוממות היסטורית". 213

נדמה לי שבעיסוק ב"יום קטנות" של החלוצים הצעירים ממלא זעירא את המילים ציונות, סוציאליזם, שוויון… שהתרוקנו, בתוכן חי. ארגון "המציאות המסוכסכת לכלל סיפור" ככתוב במוטו שבחר זעירא לספר, זוהי תשובתו של ה"מקומי" למשבר שאנו עדים לו בשנים האחרונות. כי זעירא, אם מותר לי לסיים בקלישאה, אינו מעוניין לשחוט שום פרה קדושה. הוא גם מסרב לעבוד לה. במקום זה הוא מוציא אותה בנחת למרעה…

חוה ליאון כותבת תוכניות לימודים

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה