דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
29 באוגוסט 2002 | מהדורה 11

מנהיגים של קדושה ומנהיגים של חיים

משה שנר סבור שקורות ישראל בדורות האחרונים אינם מאפשרים לנו להתגעגע אל מנהיגים שיתנו לנו עתיד "גדול מהחיים": "אין בידנו כיום אמונות גדולות. האלוהים אכזב, נצח ישראל נעלם דום, וגם חלופותיו אכזבו מרה. נותר לנו הרגע, כדי לצרף רגע לעוד רגע ולאט לבנות מחדש את עולמו של האדם היהודי ואת קשריו אל העולם שמסביב לו. מנהיד שמתיימר ליותר מזה, אין מנהיגותו מנהיגות אותנטית המתייחסת לתמונת הווה של העם היהודי, לא מנהיגות שקר הדוברת בשמו של חזון שכבר התרסק"

איור: יעל שניר

בילדותי ציירתי גיבורים. על הנייר עלו באוב שאול ודוד, יהודה המכבי ובר-כוכבא, הלוחם בטנק והטייס במטוס. היה להם כוח. היו בהם, כבדרשה של יודקה ביצירתו של הזז, עוצמה, דרמה, התרגשות. אחד האדם לא עניין אותי. חיפשתי מנהיגים המתנשאים משכמם ומעלה, דמויות שמסעירות את הדמיון. אולם מה לפנטזיה הילדותית בעת הזו של ליקוי מאורות? העולם היהודי והחברה הישראלית עוברים תהליך עמוק של חורבן, פליטות, התפוררות תרבותית ואובדן אופקים אידיאולוגיים, ואני איני יודע בוודאות לאיזו דמות לייחל ומה דמות ראויה לו למנהיג בחברה שלנו, אילו מלחמות עליו להוביל ואיזה חזון עליו לשרטט. גיבורי ילדותי כנראה אינם מתאימים לעת הזו, שאינה יכולה להכיל את מידותיהם.

ציבור נזקק למנהיג שיוביל אותו בדרכי החיים, שישרטט עבורו יעד ויסייע בידו להגשים את מטרותיו ואת האינטרסים של קיומו. אין מלך בלא נתינים, ואת הרב "עושים" התלמידים בהכירם ברבנותו. בין המנהיג לקהלו מתנהלת שיחה מורכבת, ואנו יכולים לפענח את נפתולי החוט המקשר ביניהם. בין שני הקטבים, מנהיג ומונהגים, מתנהל משא-ומתן; המנהיג משפיע על קהלו, אולם גם מושפע וניזון ממנו.

הקשר בין המנהיג למונהגיו יודע ללבוש דפוסים שונים בנסיבות שונות. לעתים משרת המנהיג את צרכי הציבור, תואם את זהותו התרבותית, תורם למימוש צרכיו וכישוריו ומשרת את האינטרס הקיומי והרוחני שלו. יש שהמנהיגות מתגלה כלא-מתאימה, אנכרוניסטית, ויוצרת אי-נוחות וכעס הולכים וגוברים לנוכח החטאת מטרותיו של הציבור. לעתים נעשה המנהיג לרודן ומשעבד את האנרגיות של קהלו לצרכיו הנרקיסיסטיים. לאורך זמן, כאשר מתהווה ניגוד בין דרכי ההנהגה לבין האינטרס של הציבור, מתפוררת התלות ההדדית הזו; היא ממשיכה להתקיים בכוח הזרוע בלבד, או שהציבור מחפש לעצמו מנהיג אחר.

בכל מקרה, דמות המנהיג משקפת את מציאות חייה ואת דמותה הרוחנית של החברה, בבחינת "אמור לי מיהו מנהיגך ואומר לך מי אתה". נאמר אם כן, שפענוח קלסתר פניה של החברה הישראלית יסייע בידנו לשרטט את דמות פניו של המנהיג המבוקש. בו-בזמן, חקר דמותו של המנהיג ילמד אותנו על דמותה של החברה בכללה, שזהו מנהיגהּ בפועל.


הבחירה בחיים ובמנהיג של חיים

מנהיגים מחפשים תרועת חצוצרות ומלים גבוהות. מה דמות תהיה למנהיג אותנטי בעת של חירשות יהודית, בעת שתרועת חצוצרות נתקלת באטימת אוזניים ובהבעה של כאב על הפנים מעוצמת הדציבלים, ומלים גבוהות נענות בהבעת פנים של ביטול ואף שאט נפש?

לעם ישראל היו, על-פי ההיסטוריוגרפיה המסורתית שלו, דמויות מנהיגות שכל אחת מהן התאימה לשלב מסוים בהתפתחותו ונענתה לצורכי קיומו באותה העת. הנביא, איש האלוהים, שעוצב בדמותו של משה, הוא זה שיילד את עם ישראל ויחד עם אחיו הכוהן גיבש אותו מערב-רב של עבדים לעם האלוהים. תבנית המלך המאחד והכובש החלה להתעצב בדמותו הטראגית הנישאת משכמה ומעלה של שאול, ונחקקה בתודעת העם היהודי כדוד מלך ישראל חי וקיים, וכבית דוד לדורותיו. הכוהן הגדול הנו הצלע השלישית בפנתיאון לאומי זה. את הרובד הראשון של דמותו מייצג בית אהרון, שנתגלגל לבית צדוק, אשר זכה לעשות היסטוריה כשהצליח לעמוד יחד עם שרידי בית דוד בראש שיבת ציון מבבל ולחדש את מקדש האלוהים בירושלים. את הרובד השני של הדמות מייצג בתולדות ישראל בית חשמונאי, שהקים לעת קצרה ממלכה גדולה עד שזו קרסה בפני ההגמוניה הרומית. כל השלושה, הנביא, הכוהן והמלך – כולם נדחו כמייצגי המנהיגות הלאומית מפני דמותו של התלמיד-החכם, הלמדן המופלג, איש תורת האלוהים (גרשום שלום, "שלושה טיפוסים של יראת-שמים יהודית", "דברים בגו" עם עובד, 1982).

היהדות הפרושית, הורתה של היהדות הרבנית, העמידה את סוד קיומו של עם ישראל על חיי התורה. מימי המשנה ועד לעת החדשה חי העם היהודי סיפור גדול מהחיים, א-היסטורי, המספר לנו על דבר האלוהים, קרי תורה שבכתב ושבעל-פה, שניתן לעם האלוהים כדי לממשו בתולדות האדם עלי אדמות. דבר אלוהים זה עובר מדור לדור בבית-המדרש. יוצא מכך, שאם תלמוד-תורה הוא חזות הכול, הרי המנהיג האידיאלי הוא זה שמממש אידיאל זה בלמדנות חסרת גבולות. דמותו של רבי עקיבא – כמו גם דמותו של מורו ורבו, רבי אליעזר בן הורקנוס, וכמו דמותו של מורהו הגדול של זה, רבן יוחנן בן זכאי, כפי שהן משורטטות בתלמוד הבבלי (מסכת סוכה, כ"ח ב') – היא דמות הלמדן המופלג, שכל שאר היבטי החיים, כולל חיי אישות, נדחים מפני תלמודו.

התלמוד הבבלי (מסכת ברכות ס"א, ע"ב) מספר לנו על רבי עקיבא שהתמודד עם הסיטואציה ההיסטורית, אשר בה נאסר תלמוד-תורה על ישראל. גזר-דין מוות נתלה מעל ראשו של כל מי שעוסק בתלמוד-תורה ברבים, והנה אנו מוצאים את רבי עקיבא מקהיל קהילות ברבים, קרי, עושה דווקא את מה שגזר-דין מוות ודאי כרוך בו. אחד היהודים, שתרבות יוון והגיונה הנהנתני והרציונלי בפיו, שואל אותו מה טעם יש בכך שהוא שם את נפשו ואת נפש קהלו בכף הקלע? רבי עקיבא עונה לו במשל המפורסם על הדגים, הבורחים מפני רשתותיהם של בני-אדם ומסרבים להצעתו של השועל לעבור ולחיות עימו ביבשה. הנמשל ברור: המורה אומר לקהל כי אין חיים ליהודים מחוץ לחיי תורה.

לא עברו ימים רבים מאז אותה שיחה, ורבי עקיבא נתפס והובל להריגה. בבית-האסורים הוא פוגש באותו יהודי מתייוון, פפוס בן יהודה, שמיצר על כך שהוא עצמו, פפוס, נתפש על ענייני חולין ואילו רבי עקיבא מוצא להורג על דבקותו בענייני הנצח. הדיון התלמודי מציג בפנינו שתי השקפות עולם הופכיות, זו של היהודי המתייוון לפני המאסר, ומנגד זו של רבי עקיבא וגם של פפוס לאחר המאסר. פפוס בן יהודה מייצג את ה"חיים הטובים". חיים הם חיים ומוות הוא מוות. רבי עקיבא מייצג את התפישה שלפיה ה"חיים הטובים" הם מוות מבחינת היהודי, ואילו המוות – המוות על קידוש השם – הוא המביא לחיי עולם, חיי נצח. פפוס שהתפקח מהתייוונותו רואה את חייו הקודמים כחיים בטלים, עניינים חולפים, ואילו את רבי עקיבא הוא רואה כמייצג את ענייני הנצח.

בשיאה של הדרמה אנו נוגעים בעניין שקשה אפילו להעלותו על דל שפתיים. רבי עקיבא, מעונה עינויי גוף קשים, נושא בפיו כל העת את קריאת שמע, שמשמעה הכרזה על מלכות האלוהים תוך קבלת הדין האלוהי. תלמידיו תמהים כלפיו וקוראים, על-פי התלמוד: "רבנו עד כאן", זאת אומרת, האם גם את הייסורים תקבל בברכה?! רבי עקיבא עונה להם: כל ימיי ייחלתי לרגע שבו אוכל לקדש את השם ולתת את נשמתי, כדבר המדרש "אפילו נוטל את נשמתך".

"כל ימי ייחלתי"! למה ייחל רבי עקיבא? למוות היהודי הקדוש! זהו המקום שבו המנהיג מעמיד כאידיאל אל מול החיים הטובים, אל מול העניינים הבטלים של יוון ורומי, לא את חיי התורה אלא את המוות, את המסירות העליונה שמשמעה מוות! נביא התורה היה למבשר המוות היהודי הקדוש. בתשתית המסירות המוחלטת לחיי תורה עומד הסנטימנט של ביטול החיים. בעת מצוקה ומבחן מועלה על נס הקורבן המוחלט של החיים בשם המסירות המוחלטת לאל.

דורות על דורות של יהודים חזרו על המיתוס של "עשרת הרוגי המלכות" בכל יום-כיפור, והתחנכו על דמותו של ר' עקיבא, עד ל"בני עקיבא" של ימינו. הצד המואר של הדמות הנו המסירות המוחלטת לחיי תורה, ואילו הצד הנסתר שלה הנו הנכונות המוחלטת להקרבת החיים בשם האידיאל. יש משהו חשוב יותר מהחיים; ישנו ערך נעלה יותר בעיני רבי עקיבא מפיקוח נפש. את סולם הערכים הזה של מסירות עד מוות, ואפילו של ייחול לרגע בואו של המבחן העליון של המוות הקדוש, הנחיל רבי עקיבא לדורות רבים של תלמידים.

הבחירה בהווה הרעוע

אנו חיים ב"יום שאחרי", ביום ההיסטורי שלאחר החורבן הגדול. ענני העשן טרם שקעו בלבבות וריח הבשר החרוך עדיין שוכן במחילות הזיכרון. ניצולי המחנות עדיין מהלכים בינינו ולבם חרוך מאש הכבשנים. אומר לנו יצחק קצנלסון, מקונן השואה, ביומנו ממחנה ויטל: "מנֵה: אחת! נפש אחת! שתיים! שלוש! ועוד, ועוד…" ("כתבים אחרונים", הוצאת הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגיטאות, 1969, עמ' 189). כיצד ניתן למנות מילוני נפשות! איזה קדיש ניתן לומר עליהן?! בדברו על החיים בהווה אל מול זכרון השואה אמר אנטק צוקרמן, ממנהיגי המרד בגטו וארשה: "אבל איך אפשר לחיות עם זה?", עם הידיעה ששישה מיליון מבני עמך נרצחו (צביקה דרור, "הם היו שם", הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1992, עמ' 95). זעקות הילדים שנזרקו אל התופת מהדהדות באוזנינו, הנאטמות מרוב כאב.

הסיפור היהודי הגדול וחלומותיהם הא-היסטוריים של היהודים, רבניים ולא-רבניים, שוב אינם בעלי תוקף בעולמו הרוחני של האדם היהודי. שלשלת הדורות היהודית ניתקה וחוליותיה התפזרו אל תהום הנשייה. החלומות הגדולים שנישאו בעיני רוחם של יהודים ונחרטו על דגליהם, החל מדגל שמחת-תורה וכלה בדגל הסוציאליזם, מוטלים רמוסים לפנינו. האמנסיפציה וההשכלה בגדו את בגידתן הידועה, והלאומיות המשחררת נתגלגלה ללאומנות בהמית. היהודים נותרו בודדים עם זכרונותיהם, עם סיוטי הלילה והגעגועים לעולם שהיה ולבני משפחה שאנו הילדים לא הכרנו אלא מהתמונות שלא היו.

מי שדמויותיהם של אבות האומה מימי קדם עדיין מהלכות לפניו ברחוב, מי שעדיין שומע את הקול הדובר בסיני ואינו חושש שזו אשליה ותעתוע, מי שחי במלוא שלמותו את חזון הגאולה – דמות מנהיגיו ברורה בידו. מבין הגווילים העתיקים נושרות התבניות ולתוכן ניצוקים גדולי הדור – רבי עקיבא ומר"ן של ימינו. אולם מי שעולמו חרב עליו בכוח המלחמה, ההגירה או הפיכחון המר בלבד ושוב אין בידיו אלא שברי זכרונות, סיוטי לילה וגעגועים לבית, אינו יכול לבטוח בדמותו של המנהיג המדבר בשם היסטוריה בת אלפי שנים ושוכח את לילו המסויט של האדם הקטן העומד מולו ומתפלל שמחר יהיה בסדר.

תלמידו של רבי עקיבא, רבי שמעון בר יוחאי, גינה את מעשי המלכות הרומית שבנתה את דרכי הארץ, מרחצאותיה ושווקיה, ועל כך נגזרה עליו מיתה, כמסופר. על-פי המיתוס התלמודי (מסכת שבת ל"ג, ב'), רשב"י ישב עם בנו שבע שנים במערה, סגור ומסוגר מהעולם, כשרק ראשו מבצבץ מהחול, אומר דברי תורה, בעוד הגוף, שאין לו חלק בתלמוד-תורה, נסתר מהעין. כשיצאו מהמערה ראו רשב"י ובנו אנשים חורשים וזורעים. קרא רשב"י בזעם: "מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה! כל מקום שנותנין עיניהן, מיד נשרף" (שם). בני-אדם מהשורה רצו לחיות, לדאוג לפרנסת ביתם, ואילו בעיני רשב"י, גדול תלמידיו של המורה הגדול רבי עקיבא, חיי הנצח הם התכלית הבלבדית הראויה לאדם. עדיף שייחרב העולם, וישראל לא יעסקו בענייניי החומר והרגע החולף. קשה המסר ותובעני, והתלמוד מציין שרק אליטה זעירה יכולה היתה לעמוד בו, אולם זהו המסר והמופת שנשארו לדורות. חלפו הדורות ובא המורה של דור התקומה, יוסף חיים ברנר, ובתביעתו לשינוי ערכים מהפֵּך בעם ישראל אמר: "חיי שעה שלמים ובריאים הם-הם חיי עולם". זו שעתו של ישראל לשוב ולעשות לחיי העולם הזה. את דבריו אמר ברנר כשני עשורים לפני החורבן הגדול – ואז, גם חיי השעה השלמים והבריאים לא תמיד היו אפשריים ואילו סתם חיים, שבורים, מיותמים, נהיו לנס.

נתן עק, ההיסטוריון של השואה, הנו המקור היחיד שבידינו ("התועים בדרכי המוות", יד ושם, 1975, עמ' 74) לדברים שזכו לפופולריות רבה בגטו וארשה ומיוחסים לרב ניסנבוים, שאמר: "בעת של רדיפה רוחנית ונסיונות לשמד נדרש עם ישראל למעשה של קידוש השם, אפילו במחיר החיים. כעת, בימים של כיליון פיזי מאיים, כשהצורר מבקש דווקא את גופו של היהודי, נדרש במקום קידוש השם מעשה של קידוש החיים".

דבריו של הרב ניסנבוים מגטו וארשה מבטאים שינוי כולל בפרספקטיבה של הקיום היהודי, ולא רק במקום מסוים: החיים כשלעצמם נהיו מטרת-העל של העם היהודי. אין יותר מקום למוות הקדוש. רק החיים יכולים להיות קדושים. בימי השואה החיים היהודיים נתבזו כל-כך, נעשו קלושים, זולים, בני-חלוף בחטף, ארעיים וחסרי ממשות. כמה קל היה להרוג יהודי, בלא לתת על כך דין-וחשבון כלשהו. כמה יקרה היתה פת לחם בגטו הגוסס. כמה לא ברור היה המחר – האם יהיה מחר? מה הטעם במוות הקדוש, כשגוויות יהודים של מילאו ממילא את הרחובות או נערמו ערימות-ערימות בבורות המוות?

הבחירה בחיים היא הבחירה הלא-הירואית ביותר העומדת בפני היהודים. לא עוד קורבן קדוש, לא עוד "כצאן לטבח" יובל על מזבחו של הקדוש ברוך הוא. היום שלנו הנו יום של קטנות. דווקא מפני הדרמטיוּת שבמאורעות יכולים בני-אדם יהודים ולא-יהודים להכיל היום רק את ההווה, את המחר המיידי. המחרתיים כבר לוט בערפל הזכרונות הקשים.

הפרידה מהעבר

מה לנו ולהווה? מה ליהודים ולהיסטוריה? המדרש הרבני האמין שההיסטוריה של ענייני העולם היא עניין טפל, שולי, ושום דבר משמעותי לא יכול להתרחש בין חורבן הבית לבין בניינו המחודש עם בוא הגאולה. לכן, לצד מנהיגות-משנֶה שפעלה ברובד הארצי – באֵי חצרות ומוציאים ומביאים בבתי גבירים – שמרו קהילות ישראל על רובד של מנהיגות-על א-היסטורית, שתפקידה לתת לציבור את הפרספקטיבה הנכונה ולסייע לו לעבור בשלום את עידן ההווה ההיסטורי המגשר בין העבר הקדום, ההירואי, ובין העתיד הקדום, שיהיה הרואי גם הוא.

מראשית ימי הרנסאנס וההשכלה נעשה ניסיון להחזיר ליהודים את תחושת הריאליה ההיסטורית, את יחס הכבוד ליום החולף, למעשה היומיומי. זהו תהליך ארוך ומרתק של התלבטות תרבותית וגיבוש יחס אחר לעולם. משה מנדלסון, איש ההשכלה מן המאה ה-18, עוד ראה את תהליך התהוותו של עם ישראל בפרספקטיבה א-היסטורית לחלוטין. שלמה מימון, מצעירי תקופתו של מנדלסון, שתולדות חייו פורצי הגבולות מעניינים לא פחות מהגותו, ורבי נחמן קרוכמל (רנ"ק), מהבולטים שבהוגים היהודים בגליציה בסוף המאה ה-18, כבר תיארו את תולדות ישראל ותרבות ישראל בפרספקטיבה היסטורית, שאחר-כך הבשילה לכלל היסטוריוגרפיה יהודית אצל צבי גרץ וממשיכיו. ובכל זאת, יהדות הרפורמה של המאה ה-19 עדיין חיפשה ביהדות מהות ערכית א-היסטורית והיתה מוכנה לוותר על כל מה שהנו בר-השתנות ותוצר של תהליך היסטורי. באה ההיסטוריה וטפחה בכוח מרסק על פרצופו של עם ישראל: משפט דרייפוס, רדיפות שנות השמונים במזרח אירופה, פוגרום קישינייב, מכונת המוות הגרמנית בימי מלחמת העולם השנייה וחורבן יהדות ארצות האיסלאם. אחר-כך באו גם מלחמותיה של מדינת ישראל. היהודי למד שההיסטוריה, גם אם הוא רוצה לפסוח עליה, אינה פוסחת עליו.

נזדמן לידי בימים אלו מסמך מרתק, העומד לראות אור בקרוב: אסופת שיחות של פרופ' יחיאל שיינטוך עם יחיאל דינור, הוא ק'צטניק, מחברם של "סלמנדרה", "פיפל", "בית הבובות", "השעון" ויצירות אחרות, הנושאות אלינו את האימה שבקיום היהודי. חודשים ארוכים נתייסר ק'צטניק והרה מתוכו את המלים שמנסות לגעת באימה, וכדבריו-שלו, אינן מצליחות. גם הוא, שהיה שם וניחן בכוח יצירה גדול, מודה בכאב שאינו מסוגל להעביר לקוראיו מה היתה אושוויץ. מה בין "סלע קיומנו" זה ואמיתת קיומנו זו? יחיאל דינור, ק'צטניק, זועק את התפוררות זהותו האישית לשתי דמויות, דמות עבר שאין לה עוד קיום ודמות הווה החיה בסיוטיה. האדם שהוא היה לפני המלחמה מת, נשרף בכבשנים. כעת הוא מישהו אחר!

כדי להמחיש את עלייתו באש של יחיאל פיינער, מי שלימים התפרסם בשם יחיאל דינור, הוא ק'צטניק, סילק דינור בלא רשות את עותקי ספר שיריו של טרם המלחמה מבית-הספרים הלאומי בירושלים ומספריית הקונגרס בארצות-הברית והעלה אותם באש. העבר נשרף. אולם אל מול תחושתו הזועקת של דינור-ק'צטניק שאין לו יותר נגישות לעבר שעלה באש, עומדת תחושתם של אלו שחיים את העבר באינטנסיביות שלמה. בין שני הקטבים הללו אנו נדים, כאשר הולך ומתברר לנו ששאלת ההתמודדות עם העבר הנָּה שאלת מפתח להבנת סדר-היום של עם ישראל ומדינת ישראל.

ממדי הזמן של הקיום הלאומי הם היבט מכריע להבנתה של מנהיגות, ומרכיב מרכזי בדרך שבה מבינה מנהיגות את המשימות העומדות בפניה. אין לנו בעברית זמן "עבר גמור" (Past Perfect), העבר שהיה עודנו הווה. המדרש היהודי מאחד תחת כנפיו את ממדי העבר-ההווה-העתיד לכלל מהות סיפורית מכוננת אחת, "עולם שבו מחסומי הזמן הרגילים נפרצים וכל הדורות משוחחים זה עם זה…" (י"ח ירושלמי, "זכור", עם עובד, 1982, עמ' 37). הסיפור היהודי מטיל על שכמו של מנהיג הדור משא של אלפי שנות היסטוריה, חלומות, חזונות ותפילות התובעים את מימושם. הבוקר, היקיצה, הנו בבחינת בגידה. אולם דמוקרטיה אינה יודעת לטפל במטען כזה של מיתוס וזכרונות וקושאן-בעלות על מקום משכנו של האלוהים. היוונים שילמו בנהרות של דם עד שלמדו לחיות לא את העבר אלא את ההווה של יוון החדשה, הקטנה. מחיר דמים כבד שילמו הסרבים, ובעיקר שכניהם, על חלום הרסטורציה של האימפריה הסרבית. מי כמו היהודים יודע את מחיר החלום של חידוש העבר הטבטוני הפנטסטי באמצעות הרייך השלישי. בשירי "מסע החורף" של פרנץ שוברט ישנו שיר נפלא על עץ התרזה של עולם הילדות ("Der Lindenbaum"). העץ נותר ביופיו ובחמימותו בתוך חוויית הילדות ואפשר להתרפק עליו, אולם לא לשוב אל הילדות האבודה.

זהו אחד מממדי העומק הקשים ביותר של המפעל הציוני: השיבה אל המולדת, תוך ויתור על הפנטזיה שבחלומות א-היסטוריים. היקיצה הכרחית למימוש המסר שבחלום. אי-אפשר לחיות הווה ולבנות עתיד בלא להיפרד מהעבר ולראותו כעבר גמור, עשוי, משהו שהיה ואיננו עוד אלא בחדרי הלב. החלום נשאר חלום ומותר לנו לספר אותו וללמד אותו, אולם מימושו צריך להתרחש ברגעי החולין, בפיכחון, תחת השמש היוקדת של ארץ-ישראל.

רק לפני שנים ספורות החליטה ממשלת ישראל, מתוך שיקולים קואליציוניים, אולם גם מתוך בורות ושטחיות הדעת, לאמץ את יום תשעה באב ולהופכו בכוח החוק למועד לאומי הבא לידי ביטוי בציבוריות הישראלית, בסגירת כל בתי-העינוגים וכל כיוצא בזה. מהו תשעה באב אם לא יום הדבקות בעבר הקדום וייחול מתמיד לשיבתו? מה בין יום אבל ליום זיכרון? ביום אבל יושב האדם היהודי שבעה על מתו, אבל, חפוי ראש, שמוט על הקרקע וקרוע בגד. אחר-כך הוא קם ושב אל החיים. ביום הזיכרון, אחת לשנה, הוא מעלה יחד עם משפחתו ובני קהילתו את זכר המת, מתוך געגוע, אהבה וכאב על האובדן, על האיש שלא ישוב עוד, אולם אין זה בשום פנים יום אבל על כל סממניו. תשעה באב הנו יום אבל שמסרב להסתיים ולהיהפך ליום זיכרון, פן יהיה העבר ל"עבר גמור".

תשעה באב כולו הוא אי-השלמה וייחולים, תפילות ופילולים ליום שבו תשוב תפארתנו ותחדש ימיה כמקדם. מבחינה זו, רוחנית וחינוכית, יש ניגוד עמוק, קוטבי, נוגע בשורשי הדברים, בין קידוש יום האבל של תשעה באב לבין חידוש ההווה היהודי במדינת ישראל הדמוקרטית. אני חולק בדברים אלו על ברל כצנלסון, שיצא בשנת תרצ"ד בעיתון "דבר" בשצף-קצף כנגד אנשי תנועת-הנוער המחנות-העולים, על שיצאו ביום תשעה באב למחנה קיץ. מאמרו המפורסם "חורבן ותלישות" והמשכו "מקורות לא אכזב" ייסרו אותם בשוטים ובעקרבים על חוסר הרגישות ואי-ההבנה באשר לחשיבותו של יום הזיכרון הזה (ראו את המאמרים בספר "שנות המחנות העולים" א', ערך יצחק כפכפי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1975,עמ' 425-428). לא יום זיכרון יש כאן אלא יום אבל מתמשך, שאינו מוכן להשלים עם תהפוכות ההיסטוריה ועם תביעות ההווה של היהודים, שרוצים לקום מאבלם בן אלפיים השנה ולחיות.

ההתייחסות לגיאוגרפיה היהודית מבטאת אף היא את הדילמה המנהיגותית של ישראל, הנובעת מהשוני העמוק ביחס אל העבר אצל קבוצות שונות בישראל, ומהקושי להבחין בין עבר קדום להווה. "סלע קיומנו", הכריז ראש העיר על אבנים דוממות בעומק הר-הבית. "סלע קיומנו", החזיק-החרה אחריו ראש הממשלה ועורר מהומות דמים שהוסיפו כמה יתומים למקומותינו. אמנם יש בינינו מי שתופשים את האבנים כ"סלע קיומנו", כמימוש של הבטחה קדומה לשיבה ולגאולה ולתקומה ולבניין מחודש של בית האלוהים. כל אבן דוברת אלפי שנים ומאיימת עלינו בתביעה לא-מתפשרת למימוש חלומות אפוקליפטיים במחיר נהרות של דם.

אולי נתמזל מזלה של מדינת ישראל, שבשני העשורים הראשונים לקיומה לא היה "סלע קיומה" בידה והיא יכלה להפנות את מעט כוחותיה לטיפול באמת הקיומית של אזרחיה, בק'צטניקים, בפליטים ובמהגרים שהתכנסו אליה מכל קצווי עולם, ולעסוק ביום של קטנות, בחצי ביצה קשה בימי צנע ובפחון רעוע במעברה.

להתבגר אין משמעו להדחיק את הילדות או למחוק אותה מהזיכרון; משמעה של התבגרות היא להיפרד מהילדות ולחיות את ההווה מתוך אחריות. זהו תפקידה של מנהיגות לאומית כיום: לעצב לעם ישראל סדר-יום בוגר, אחראי, המתווה את ההווה.

הבחירה בבית ובגבורת היום-יום

מה דרוש לאדם ולעם כדי לבנות את חייו מההריסות? התשובה הפשוטה היא בית, ארבעה קירות וקורת-גג. אם אפשר שתהיה גינה קטנה בסמוך לו, מה טוב. אחד ההוגים הנוקבים ביותר, האמיצים ביותר, שקם לעשות את חשבון הנפש של קורבנות השואה, הוא ז'אן אמרי, שזכה רק לאחרונה לתרגום כלשהו לעברית ("מעבר לאשמה ולכפרה"; באנגלית "At the Mind's Limits"). אמרי נולד כהאנס מאייר, בן למשפחה יהודית מתבוללת לגמרי באוסטריה. הפליטות, הטרור הגרמני, עינויי הגסטאפו, מחנות הריכוז ומצעד המוות הותירו אותו מיותם מכל שייכות, וחוויות האימה חתומות בבשרו ובלבו. מספר אושוויץ החרוט על זרועי השמאלית – אומר אמרי – נקרא הרבה יותר מהר מהחומש והתלמוד, אולם לי המספר הזה אומר משהו מחייב וקובע גורלות הרבה יותר.

אמרי שואל: "כמה בית אדם צריך?", ועונה במאמר מרתק: כמה שיותר! זה מה שצריך כעת האדם היהודי – בית. הלוואי, אומר אמרי בכאב רב, שיכולתי בעצמי להתערות במדינת ישראל, אולם גם זו תהיה תלישות.

כאשר משה הס תיאר בספרו "רומי וירושלים" (1862) את חזון תקומת ישראל ואת כינונה של חברת מופת מוסרית, הוא שרטט בתנופת מכחול עזה ובאמונה גדולה תמונה עם אופקים מטא-היסטוריים, הניזונה הן מחזון נביאי ישראל והן מרעיונותיו של שפינוזה בדבר גאולת העולם הרציונלית הממשמשת ובאה. הרציונליות וההשכלה של אירופה לא מנעו מאירופה שתי מלחמות עולם, ולא הפריעו למכונת המוות הנאצית לעשות את מלאכתה. מי יכול כעת להאמין בלב שלם לחזונו של משה הס על אחדותן המוסרית של רומי וירושלים בחזון משותף של גאולת האדם?

אין בידינו כיום אמונות גדולות. האלוהים אכזב, נצח ישראל נעלם דום, וגם חלופותיו אכזבו מרה. נותר לנו הרגע, כדי לצרף רגע לעוד רגע ולאט לבנות מחדש את עולמו של האדם היהודי ואת קשריו אל העולם שמסביב לו. מנהיג שמתיימר ליותר מזה, אין מנהיגותו מנהיגות אותנטית המתייחסת לתמונת ההווה של העם היהודי, אלא מנהיגות שקר הדוברת בשמו של חזון שכבר התרסק.

פעמיים ביקר בארץ-ישראל המחנך היהודי-פולני יאנוש קורצ'אק (בשנים 1934 ו-1936). קורצ'אק, הומניסט גדול, חי את חוויית הנצח ונתן לה ביטוי במקומות רבים בכתביו, אולם שנא גבורה אפוקליפטית ומוות קדוש. כאשר מחנכים שאלו אותו על מטרותיו הגדולות של החינוך, שוחח עימם קורצ'אק על קדושתו של הרגע, של כל יום חולף. אל ההווה, אמר, יש להתייחס ברצינות רבה. כל יום בחייו של ילד וכל פרט ממעשיו ראוי למלוא תשומת-לבנו וליחס של כבוד. אין המחר חשוב מיום ההווה ומיום האתמול. דומה היה יחסו של קורצ'אק אל היום-יום של מתיישבי ארץ-ישראל, שהוא פגש אותם בקיבוצים, במושבים, במושבות ובערים שביקר בהם. שמי ארץ-ישראל וכוכביה מספרים סודות נעלמים, כתב ביומן המסע שלו, אולם מה שעניין אותו במיוחד היה המעשה היומיומי של רקמת החיים המתחדשת. יש הירואיות במאבקם של אידיאליסטים מתלהבים, אולם "קשה יותר היא הגבורה של חיי עמל…" ("דת הילד", 1978, עמ' 85). האמונה באדם היתה כרוכה אצלו בחיוב המוחלט של ההווה, והעדפתו על פני החזונות הגדולים שמבטם נעוץ בעתיד הרחוק, ולכן אינו מבחין באדם הקטן וביום-יום שלו. צריך, אומר קורצ'אק, להודות "ברצינות החיים" (שם, עמ' 106): אולי בארץ-ישראל המתחדשת יינתן להם הכבוד הראוי.

לכן לא חלומות גדולים על תיקון עולם, לא אפוקליפסה בת אלפי שנים שטומנת בחובה הבטחה לגאולה גדולה אולם גם נהרות של דם, לא משחק שחמט בן אלפי שנים שאנו חייליו הגיבורים, לא מאבק על בעלות על הר האלוהים שצמאונו לקורבנות מכל סוג אינו יודע רוויה, אלא עבודת בנייה ושיקום נטולת אשליות, שבעורפה נשמעים עדיין זעקות הילדים ובפניה מצהלות של דור חדש שמנסה לבנות את עולמו ביושר ובמידה של חסד וצדק לזולתו. מנהיגות מעין זו אני מחפש.

ד"ר משה שנר הוא מרצה למחשבת ישראל במכללת "אורנים"

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 11: "איזו מנהיגות דרושה לנו". לחצו כאן להזמנת הגיליון

ד"ר משה שנר הוא מרצה למחשבת ישראל במכללת אורנים

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה