דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
29 בנובמבר 2006 | מהדורה 36

ממוסר לאידיאולוגיה ובחזרה

האידיאולוגיות שירשו את העולם היהודי הישן בלעו את המוסר, אך בינתיים גם הן החזירו את נשמתן לבורא. עם שקיעתן נעלמו מחיינו גם הערכים המוסריים שהאידיאולוגיות חמדו או הגשימו בצעירותן. נותרנו בחלל ערכים ריק

יהודה מירסקי: החיים היהודיים והמסורת ההלכתית נמוגובתוך

עשורים ספורים בלבד – מהירות שעד היום מעוררת השתאות

ואומרת דרשני. צילום מיכה בר-עם

"עוד אין לנו פנאי לחיים רוחניים עמוקים. הדבר היחיד שמצדיק את חיי דורנו, שנותן להם טעם, שמנחיל להם ערך קיים הוא מאמץ הבנייה עצמו. מחוץ לזה אנו דלים ורשים כשתילים שלא נקלטו עוד כהלכה… אבל עוד נצפו לנו ימים, עוד יֵשבו יהודים רבים בארץ, ומכאובינו התרבותיים לא יתנו להם דמי. ומה שנדון בימינו לזלזול, אם מעבודה קשה ואם מקורת-רוח, עוד יהפוך לבאים אחרינו למצוקת נפש גדולה". ברל כצנלסון, תרצ"ד משבר ההתפוררות הפוקד את המערכת הפוליטית הישראלית הוא בין השאר, ואולי בעיקר, משבר מוסרי, והוא מהווה חוליה במשבר המוסרי הפוקד את העם היהודי בעת החדשה. מנקודת המבט של המסורת היהודית מוּסר אינו מצטמצם לדרישות הלכתיות בלבד ולא לַמערכת הרזה והשכלתנית שהיום אנחנו מכנים "אתיקה", אלא למכלול יחסיו של האדם עם הזולת, עם האל ועם עצמו. המוסר היהודי, כפי שאמר הרב קוק, הוא הביטוי המעשי של החיים הפנימיים שלנו, של חובות הלבבות, של הנשמה. אך הנשמה היהודית-ישראלית נמרטה ונכתשה היטב במאות האחרונות, ומקומו של המוסר מצולק. בכור ההיתוך של המודרנה הערכים והנהלים הרוחניים-מוסריים של המורשת היהודית היו לאידיאולוגיות או נטמעו בתוכן. ובחלוף האידיאולוגיות נשארנו בחוסר כל. הסיפור הציוני החל עם עליית האנטישמיות המודרנית ועם התפוררות הדפוס הקהילתי האירופי מהמאה התשע עשרה ואילך. אירופה היא יבשת גדולה, וחיי היהודים תחת שלטון הצאר, בית הבסבורג והמשטרים במערבה היו שונים זה מזה; שונָה מאוד מהם היתה המודרנה שפקדה את היהדות בארצות המזרח והאסלאם. ובכל זאת, ועל אף השוני הרב בין הקהילות, אין מנוס מהמסקנה שהחיים היהודיים בכל מקום השתנו בלא הכר בפרק הזמן שמתחילת המאה התשע עשרה ועד סופה. ניצני התפוררות נראו כבר במאה השמונה עשרה עם הופעתם של בעלי סמכות דתית ורוחנית חדשים – משכילים, אדמו"רים חסידים ולמדנים ממשיכי דרכו של הגאון מווילנה – שהתחרו ברבנים המסורתיים וכרסמו במעמדם. לא במקרה משלוש הקבוצות האלה הגיעו אנשי העליות הראשונות בעת החדשה. החיים היהודיים והמסורת ההלכתית, בת מאות דורות, נמוגו בתוך עשורים ספורים בלבד – מהירות שעד היום מעוררת השתאות ואומרת דרשני. הצֶבת שהיהודים היו נתונים בו דחף אותם בהמוניהם אל מחוץ למסגרות המסורתיות. האחריות מוטלת מחד גיסא על העוינות הנוצרית כלפי הזהות היהודית ועל הענקת אפשרויות חברתיות וכלכליות רק בתמורה להשלת זהות זו ולנטישת הקהילה; ומאידך גיסא, אחריות זו מוטלת גם על הרבנים ופרנסי הקהילה. קיבוע המעמדות, ההתנשאות של הלומדים וההתמרמרות שבאה בעקבותיהם, גבו מחיר כבד. נכונותם של הרבנים והפרנסים למסור את ילדיהם של בני השכבות החלשות לשורות צבא הצאר מסבירות מדוע ברגע שנפתחו הדלתות יהודים כה רבים נמלטו כל עוד רוחם בם אל מחוץ לקהילה. הבריחה ההמונית מההלכה היוותה, ומהווה עד היום, ביקורת נוקבת ואתגר קיומי לעולם התורה. בעלי החזון בהנהגה הרבנית יזמו דפוסים חדשים ויצירתיים כדי להגן על המסורת. הרב חיים מוולוז'ין הקים את ישיבתו ויצר מסגרת לימודית חדשה, שהעלתה על נס את תלמוד התורה בתור המעשה היהודי העליון המביא לדבקות באל. באמצע המאה התשע-עשרה הבין רבי ישראל סלנטר שהמשבר היהודי הוא משבר מוסרי בעיקרו. חזונו להתחדשות מוסרית וחינוכית בא לידי ביטוי, חלקי, בעולם הישיבות. אתגר בתחום של מסירות הנפש אולם נטישת השולחן ערוך לא ביטאה בעומקה התפרקות מערכים. בעידן המודרני גובשו כמה מערכות ערכיות-רוחניות בתוך יהדות אירופה, וכולן שאבו מהמסורת היהודית על רבדיה השונים. מגמות של דאגה לצרכים הפיזיים, הכלכליים והחברתיים של העם היהודי בהמוניו והרצון להשתלב בחברות הסובבות אותו באו לידי ביטוי בהתארגנויות חדשות ובעיקר בתנועות הפועלים, ציוניות ושאינן ציוניות. לעומת זאת האורתודוקסיה הדגישה את הפן הרוחני המובהק של המורשת, ההלכה והספרות התורנית, שבמרכזה עבודת האל. אין להבין מכך שהאורתודוקסיה לא התעניינה במצוות שבין אדם לחברו. ודאי שלא. אלא שהמחויבות המוסרית הזאת לא התבטאה ברעיונות או בחתירה לשינוי מערכתי ומבנִי בקהילה היהודית ובנקיטת אחריות על החברה בכללה ועל מוסדותיה. הציונות ניסתה לפתור את בעיית היהודים ואת בעיית היהדות – להבטיח את הישרדותו הפיזית של העם היהודי וליצור מסגרת ערכית חדשה שתיצוק משמעות חדשה לקיומו ולמעשים הדרושים לקיומו. יותר מזה, הציונות ותנועות הפועלים איתגרו את האורתודוקסיה בממד המכריע של מסירות הנפש – הציונים שעלו ארצה התמודדו עם הקשיים הפיזיים הכרוכים במפעלי העלייה וההתיישבות, ומהפכנים יהודים חירפו נפשם מול ממשלת הצאר והממשלות בארצות המערב בהעדיפם חיי מאבק על פני נוחות בורגנית. הם הפגינו נאמנות לערכיהם ונכונות להקרבה, ואלו היוו תחליף ומתחרה של ממש לעולם התורה. מסירות הנפש הזאת היתה מקור של עוצמה ושכנוע. השדה הפוליטי-חברתי המודרני, שבו הסֵדר הטרום-מודרני התחלף במגרש תחרותי, דרש התארגנות פוליטית-קבוצתית. כך נוצרו הקולקטיבים הפוליטיים המוכרים לנו, שהתלכדו סביב ערכים ואינטרסים משותפים, על כל גירסאותיהם ותהליכיהם הדינאמיים. העמדות תורגמו לאידיאולוגיות –ציונות, סוציאליזם, דתיות – על גוניהן וצירופיהן המפליאים: ציונים סוציאליסטים, ליברלים ורוויזיוניסטים; הציונות הדתית על זרמיה; ה'בונד' (תנועת פועלים יהודים לא-ציונית בליטא, בפולין וברוסיה) והרדיקליות היהודית של ארצות המערב; העולם החרדי על גווניו. כל אלה הן מה שהסוציולוג הגדול קרל מאנהיים כינה "אידיאולוגיות טוטאליות", תפישות-עולם שמניפות ומובילות פעילות פוליטית-חברתית במחשבה תחילה, בהתכוונות ברורה, ואולי יותר מכל, באמונה לוהטת. השואה פחות או יותר הפסיקה את הדיון הפנים-יהודי אם לתמוך בפרויקט הציוני או לא; אך היא לא הכחידה את קשת הערכים והאידיאולוגיות בעם היהודי, קשת זו הפגינה כוח עמידה מרשים לאחר השואה ולאורך מאבקה הקיומי של מדינת ישראל מול אויביה. המוסר האוניברסלי, המחויבות לקיומו המתמשך של עם ישראל, הזיקה לקודש ולאל על-ידי שמירת המצוות – כולם ממדים בלתי-נמנעים של התייחסות למקורות האנושיים והטקסטואליים של הקיום היהודי. התנועות האידיאולוגיות היהודיות שנוצרו בארץ – ההסתדרות ותנועות הפועלים, תנועת הקיבוצים, המזרחי, חירות, ביתר, אגודת ישראל – עיצבו את פני המדינה, שלטו במוסדותיה המרכזיים, באמצעי התקשורת, בתנועות הנוער ובחטיבות שלמות של החברה האזרחית. הן תחמו את מרחביהם של יהודי ישראל ושל ערבייה. האידיאולוגיות לא רק ארגנו את החיים, הן אף ביקשו למסגר את האנוכיות הבלתי-מרוסנת שהיא נחלת הטבע האנושי, וגם הטבע היהודי. אכן, המערכת היא אנושית, ופירושו של דבר הוא שאפשר למצוא בה שחיתות, חוסר-התחשבות, עוולות וסתם טיפשות למכביר. ובכל זאת הערכים המונחים ביסודן של האידיאולוגיות היוו מסגרת מוסרית מחייבת, כזו או אחרת. הקיום היהודי בכלל והתנועה הציונית בפרט תובעים ודורשים לא מעט הקרבה מכל מי שמתיימר לחיות בשמם בכל רמה שעולה על הצהרה גרידא. הצניעות שבה חיו מנהיגי המדינה מימין ומשמאל נבעה לא רק, ואולי בכלל לא, מדלות האמצעים שעמדו לרשותם, אלא מהאתוס של ההקרבה ושל ערך הכלל שסביבו הם בנו את חייהם הציבוריים. כידוע לכולנו האידיאולוגיות של פעם כבר אינן, המפלגות שדגלו בהן היו לצללים, והסיסמאות שלהן לרוחות רפאים. יש לכך כמה סיבות, חלקן מיוחדות להיסטוריה הישראלית וחלקן קשורות לתהליכים כלל-עולמיים: הסוציאליזם מיצה את יעילותו העיקרית. בנייה מאפס של מערכת כלכלית מתפקדת ושוויונית במידה רבה הובילה, במשך הזמן, לסטגנציה ולפיתוח כלכלי שלילי. המדיניות הכלכלית של ממשלות הליכוד והעבודה שקמו על חורבות המימסד של מפא"י התיימרה לחקות את הקפיטליזם האמריקאי, מבלי להכיר בפערים הגדולים ובהתפוררות החברתית הטמונים בו. החברה האמריקאית למדה מניסיון ארוך ומר שהקפיטליזם מחייב מערך של פיקוח ושל חוקים השומרים על זכויותיהם של עובדים וצרכנים ועל האקולוגיה. חזון ארץ-ישראל השלמה שהזין הן את הליכוד הן את הציונות הדתית עלה על שרטון המציאות הגיאוגראפית והדמוגרפית; הכוונות הטובות של ציבור המתנחלים, עשייתם המרשימה ודבקותם האידיאליסטית, אינם יכולים להוות מקור השראה לחברה הישראלית הכוללת. השמאל החילוני התגלה לא פחות משיחי מגוש-אמונים ולא פחות חד-ממדי, בתלייתו את כל חוליי החברה ב"כיבוש", שהוא כמובן באחריותם הבלעדית של הדתיים. שמאל זה עדיין אינו מודה בחלקו הלא-מבוטל במצב, בין השאר משום שהוא לא הצליח להנפיק מסכת ערכים יהודית שתהווה אלטרנטיבה של ממש לחברה הישראלית העכשווית. המשבר הפוסט-אידאולוגי האידיאולוגיות שבלעו את המוסר החזירו את נשמתן לבורא, ועימן נעלמו גם הערכים המוסריים שהאידיאולוגיות חמדו או הגשימו בצעירותן. נותרנו בחלל ערכים ריק, ודי מהר הוא התמלא באנוכיות הצרה והמצמררת שאנחנו עדים לה השכם והערב. שתי מגמות חדשות משמעותיות הופיעו במרחב הישראלי מאז קריסת האידיאולוגיות, ושתיהן מעידות על המשבר הפוסט-אידיאולוגי: העלייה הרוסית וש"ס. העולים הרוסים נותקו בכוח ובאכזריות מהעם היהודי במשך כשבעים שנה. הם באו ארצה עם מטען תרבותי אדיר שאנשי העלייה השנייה היו מבינים ומוקירים, אך מטען זה זר לרוחם של יורשיהם המאוחרים. עלייה זו חתרה, בצדק, לשיפור כלכלי בתוך כלכלה ישראלית שהשילה מעליה את ערכי הסולידריות, ומצאה את עצמה בפני מימסד רבני מונופוליסטי כל-יכול שמרוב דישונו איבד את היכולת לתקשר על בסיס לא-כוחני איתה ועם כלל הציבור הישראלי. היהודים שעלו מארצות המזרח אחרי קום המדינה לא התמצאו במכלול האידיאולוגי הציוני ואף דוכאו על-ידו. רק אחרי עשרות שנים הם מצאו לעצמם ביטוי אידיאולוגי-מפלגתי, גם אם חלקי, בדמותה של ש"ס. ש"ס אמנם פועלת הרבה למען הציבור התומך בה, אך כמפלגה היא משקפת את השיח הכוחני-קבוצתי שהשתלט על ישראל. ש"ס היא תוצר של התקופה הפוסט-אידיאולוגית בישראל, וכמו רוב המפלגות היום, היא אפילו לא מתיימרת להנהיג את האומה, אלא מבקשת להשתלט על כמה שיותר ממשאביה ומוסדותיה למען מטרותיה המגזריות. אך בסופו של דבר הבעיה אינה באידיאולוגיה זו או אחרת אלא בצורת החשיבה האידיאולוגית בכלל. כל אידיאולוגיה טוטאלית, אפילו אם היא מושתתת על כוונות טובות, היא בסופו דבר סוג של אלילות; וכמו כל עבודה זרה בסופו של יום היא מתמוטטת תחת כובד יומרותיה שלה ואינה מצליחה לספק את המשמעות הטוטאלית שהבטיחה. חשיבה אידיאולוגית טוטאלית נגזרת מאידיאל מופשט ומניסיון להחיל אותו על המציאות בתוך מיטת סדום זו או אחרת. חשיבה אידיאולוגית פועלת במישור רעיוני נשגב שמהווה מקור השראה ומדרבן להישגים גדולים, אפילו גדולים מן החיים. אך כוחה וכוח ההרס שבה טמונים דווקא בהתעלמותה מן הפכים הקטנים, מהצרכים הבסיסיים היום-יומיים, שמהם חיינו שזורים. לעיתים קרובות מדי חשיבה כזו מעלה בני אדם על מוקד המופשט. הציונות, שהיא סוג של חשיבה אידיאולוגית, הלכה והצטיירה אצל הציבור כאידיאולוגיה תובענית ואפילו אכזרית, ומשום כך לא מפתיע שעם הזמן אנשים החלו לבעוט בה, בין שהבעיטה הזאת מתבטאת בפוסט-ציונות בין שהיא מתבטאת באובססיה התנהגותית "לא לצאת פראייר". השיטות האידיאולוגיות בארץ נובעות מראיית העולם כניגודים מוחלטים: דתיים מול חילונים, מזרחים לעומת מערבים, שמאלנים נגד ימנים וכדומה. חשיבה כזאת מתעלמת מהעובדה שזהויות פרטיות וקבוצתיות בארץ ובעולם הן דינאמיות ומצויות בתנועה תמידית. אי-אפשר לצפות ממוסדות פוליטיים או כלכליים שיספקו באופן מושלם משמעות קיומית. אחד השיעורים החשובים והעגומים של המאה העשרים מלמד שציפייה כזו היא דרך רוויית דמים לשבר פוליטי ורוחני גם יחד. אבל שומה עלינו לרענן כמה מושגי יסוד שיתוו את חיינו הקולקטיביים פה בארץ, על כל חילוקי הדעות העמוקים – והכנים – שבתוכנו. חשיבה מלמטה

דרושה לנו חשיבה שמעוניינת ביציאה מן הכוח אל הפועל של מגוון הזהויות הישראליות והאנושיות – חשיבה מלמטה למעלה, שבודקת את עצמה באור המציאות, ומאמץ של יחידים וקבוצות לבנות את עצמם מבחינה מוסרית. לשם כך עלינו להתעניין ביצירת שפה לשיח ציבורי שיהיו בו ויכוחים נוקבים על דרכנו המדינית והכלכלית מתוך הרצון הבסיסי של כל אחד ואחד מאיתנו לחלוק את הגורל עם כלל אזרחי המדינה.

אין שום קבוצה בחברה הישראלית – ואף לא איש אחד – שיכול לרחוץ בניקיון כפיו ולהתנער מן האחריות למצב שאנחנו מצויים בו. אולם באותה מידה אין שום קבוצה בחברה הישראלית שאינה מכילה כוחות של יצירה, נתינה, התחשבות והתחדשות שכולנו יכולים ללמוד ממנה.

המוסר היהודי הקלאסי התהווה מתוך רב-שיח מתמיד בין דיני ההלכה, ערכי המוסר והרוח והאתגרים היום-יומיים של המציאות. חשיבה יהודית מוסרית במיטבה מתאפיינת בשימת לב לפרטים ובבניית מערכות של משמעות מתוך התייחסות בלתי-פוסקת לפרטים ומתוך אחריות אישית על קיומם. חלק מחזונם של גדולי הציונות, של דמויות כמו הרב קוק, ביאליק, א.ד. גורדון וברל כצנלסון, היה שהמפגש עם החיים בארץ-ישראל יביא לריענונה של המסורת, אמנם בדרכים חדשות שיביאו ליצירתה של הלכה חדשה הניזונה מן המקורות הקלאסיים והממזגת את המעוף הערכי עם המשמעת של הפרקטיקה. כבר הגענו למצוקת הנפש הגדולה שכצנלסון הזהיר מפניה לפני יותר משבעים שנה, של חברה שהתרוקנה מערכיה. על כן הגיע הזמן להמשיך בדרכם של אותם הוגים ציונים ראשונים מן המקום שבו היא נקטעה. יש להניח את התשתית להלכה חדשה המנהלת דיון לא רק עם המקורות אלא גם עם המציאות היום-יומית. אמת מארץ תצמח.

הרב יהודה מירסקי, לשעבר איש משרד החוץ האמריקאי, הוא עמית מחקר במכון ון-ליר בירושלים

המאמר פורסם במגזין "ארץ אחרת" מספר 36: "פירות באושים משמעות התפוררות המערכת הפוליטית"

פרופ' יהודה מירסקי כיהן בממשל קלינטון באגף לזכויות אדם של משרד החוץ האמריקאי, ומלמד עתה באוניברסיטת ברנדייס. ספרו על הרב קוק: מיסטיקן בתקופת מהפיכה, ראה אור בהוצאת אוניברסיטת ייל

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה