דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
27 ביולי 2006 | מהדורה 34

מכתב מנצרת: שבענו ממלחמה

המלחמה הזאת והמצב שהיא הביאה אליו, הוכיחו לכל מי שעיניו בראשו, כי בסירה אחת אנחנו. נזיר מג'לי על מה שיהודים וערבים מסרבים להבין

אף על פי שהערוצים הערבים מרבים להציג על המרקע את

ערי לבנון ההרוסות, צוותי הטלוויזיה הערביים מגיעים גם

ליישובים היהודיים ומראיינים את נפגעי הקטיושות. צילום: AFP

בשעת ערב מאוחרת, כשהסכנה למות מטיל קטיושה פחתה בחמישים אחוז, דבר שהנו הישג כביר בעיר האחווה חיפה, עיניה של בתי השגיחו בסיסמה הכתובה על הקיר. הנה אנחנו בעיצומה של מלחמת לבנון; כמעט כתבתי "מלחמת לבנון האחרונה", אך חזרתי בי. אלה שמכנים את המצב "מלחמת לבנון השנייה" מתעלמים ממבצע ליטני וממבצע ענבי זעם, ושוכחים את המלחמות שקדמו להם. אם אומר שזו המלחמה האחרונה אסתכן בהרפתקה, ודי לנו בהרפתקאות.

לא פשוט לקרוא למלחמה הזאת בשם, ומספרה הסידורי יעורר ויכוח. מה גם שאני כותב את הדברים ממש ברגע האחרון לפני סגירת הגיליון. זה מאמרי השני לגיליון הנוכחי. את הקודם זרקתי לפח, הוא אינו רלוונטי עוד. לו היינו מגזין שווייצרי, היינו כותבים מאמרי אקטואליה שנה לפני ירידת הגיליון לדפוס. השעונים השווייצריים לא צריכים סטופר. אבל אצלנו, גם מגזין שיוצא פעם בחודשיים אינו יכול להתעלם מהאקטואליה. ולא רק העורך הראשי ידאג לספק אותה לקוראיו; מהבחינה הזאת כולנו עורכים ראשיים.

העורכת טלפנה בדיוק כשחשבתי, שהמאמר שכתבתי לפני ימים אחדים איבד את המומנטום שלו. מיד סיכמנו להחליפו במאמר שיתייחס למלחמה. אבל מה אוכל לכתוב עכשיו? האם גם בעוד עשרה ימים הדברים יישארו רלוונטיים?

אלוהים יודע. אנסה לעשות זאת דרך התמונות שראינו והתחושות שחשנו בימי מלחמה אלה. נבדוק גם כיצד מצטיירת ישראל בעיני הערבים: החל בערביי ישראל, דרך הערבים הפלסטינים וכלה במדינות ערב.

ערוס אל-כרמל

בתי, שניצלה את ההזדמנות – ההופעה שלי בערוץ הטלוויזיה הערבי 'אל-ספווה', שמשדר מקאהיר – והצטרפה אלי כדי לבקר את ארוסה הנצור בחדר האטום בעיר המופגזת קשה בימים אלה, גילתה על קיר שחוק מאבן גיר בעיר התחתית סיסמה מיוחדת המושכת את הלב, "מציאה" ממש. כתובת שמתאימה לעיר הזאת, האהובה עלי.

חיפה! עיר יפה כל-כך. ההר נושק לשמיה, הים הכביר רוחץ בהנאה את רגליה, הירוק זוהר בעורקיה, אבל יותר מכול היא מצטיינת ביופיים הפנימי של בניה ובנותיה. "ערוס אל-כרמל", אנו קוראים לה בערבית, "כלת הכרמל" בתרגום מילולי לעברית. כאן אפשר לשמוע ערבית ועברית בכל פינה. תושביה הוסיפו לה שם חדש, "עיר החגים", בזכות ימי חג החנוכה, תקופה שבה המוסלמים, הנוצרים והדרוזים חוגגים את חגיהם הגדולים ואז אפשר לחזות בתמונה פסטורלית, זרה מעט לנוף ארצנו.

חיפה תמיד היתה שונה. כשכולנו השתגענו, היא סירבה להשתגע. כשאנחנו שנאנו, היא סירבה לשנוא. אין חתונה שלא נראה בה יהודים וערבים. אין שכונה שלא חיים בה יהודים לצד ערבים. החיפאים מתכנסים יחדיו לא רק במקלטים בימי המלחמה.

דו-קיום?

לא. זה קיום. קיום שלא מערערים עליו. קיצונים רבים, יהודים וערבים גם יחד, ניסו לסכסך. אחדים לא זו בלבד שכשלו, אלא פשוט עזבו. אחרים ויתרו, נשארו והשתלבו באווירה. בחיפה תמיד ניצחה האחווה; לא חיזבאללה ולא נסראללה, וגם לא הקיצונים הישראלים שליבו את ההתלהמות – כל אלה נכשלו במעשי הפירוד. גם כשהתווכחו והרימו קול, כשזעקה הצפירה, הם רצו ביחד למקלט, אכלו ביחד, שתו ביחד. כשנפצעו וכשנהרגו היו יחד; בכו, פחדו ונרגעו יחד. אפילו את התקווה גיבשו יחד. אותם ציורים של הילדים, אותה נשמה של ההורים.

וזו היתה לשון הכתובת שעל הקיר: "אף אחד לא עוזב פה, אז תתחילו לאהוב".

רק לפני כמה רגעים דיברנו באולפן הטלוויזיה על אובדן החוכמה. אבל המצלמות לא הגיעו לאותו קיר שחוק שהסיסמה נכתבה עליו, כה פשוטה ונבונה. כי הרי המצלמות מחפשות רק "אקשן": טנקים, טילים, דם, אלונקות, רופאים רצים, ילדים בוכים, מנהיגים גיבורים, מפקדים מתלהמים.

השאלות מקאהיר

בדיוק כמו לונדון וקירשנבאום, השואלים יום-יום את הפרשן צבי יחזקאלי: "מה אומרים עמי ערב?", שאלו אותי מקאהיר: "מה אומר העם בישראל?".

ובכן, בעולם הערבי המלחמה הזאת גורמת להתפוצצות של הר געש. לא רק שלושת ערוצי הטלוויזיה הישראלית התנחלו על הר הכרמל ומשדרים לכל בית בישראל, ולא רק שדרי הסי. אן. אן והבי.בי. סי השתכנו לצדם וכבשו את רחוב יפה נוף; יחד איתם התמקמו שם גם עשרה נציגים או יותר של הערוצים הערביים, החל מהטלוויזיה הסעודית וכלה בערוץ האיראני, שמשדר בערבית מביירות. נדמה שאין עוד חרם על ישראל. סוף-סוף מבקשים בארצות ערב לקבל מידע ממקור ראשון. נציגי צה"ל הלבושים מדים, ופקידי משרד החוץ הישראלי החנוטים בחליפות הם עתה כוכבי התקשורת הערבית. כולם דוברי ערבית וכולם מסבירים בגאווה את עמדותיה של ישראל. אנשי התקשורת מארצות ערב מקשיבים להם, מתווכחים איתם, מציגים בפניהם שאלות קשות ונותנים להם לענות. לפעמים הכתבים לא מסתירים את האי-נוחות שהתשובות גורמות להם, אבל הם חוזרים ומבקשים לראיין את האנשים האלה. בעולם הערבי מתחולל כנראה שינוי אמיתי ביחס לישראל. אף על פי שהערוצים הערביים מרבים להציג על המרקע את ערי לבנון ההרוסות ואת מאות אלפי הפליטים הלבנונים, צוותי הטלוויזיה הערביים מגיעים גם ליישובים היהודיים ומראיינים את נפגעי הקטיושות בנהריה, בצפת ובכרמיאל.

נושא האסירים

בעולם הערבי יש דילמה עמוקה בנוגע למלחמה הזאת. שם דואגים לאסירים הכלואים בבתי-הכלא בישראל, שמונים כרגע יותר מעשרת אלפים איש; רובם פלסטינים אך יש ביניהם גם קרוב למאתיים אסירים מרחבי העולם הערבי. יותר מאלף מבין האסירים הפלסטינים הם עצורים מינהליים, כלומר, עצורים שהשב"כ חושד בהם ורואה אותם כאנשים מסוכנים ביותר, אף כי אין לו שום הוכחה לכך; נגד איש מהם לא הוגש כתב-אישום, כי פשוט אין במה להאשים אותם. רובם פעילים פוליטיים, חלקם כלואים כבר כמה שנים, לכל אחד יש משפחה, אבא, אמא, אישה וילדים שאוהבים אותם. תתפלאו לשמוע, גם במשפחות ערביות בני המשפחה אוהבים זה את זה ודואגים להם, בדיוק כמו אצל היהודים.

קרוב ל-600 מקרב העצורים הפלסטינים הם נערים מתחת לגיל 17, ו-25 מעל לגיל שישים; יש בהם גם 124 נשים, שאחת מהן ילדה בן בכלא לפני שלושה חודשים והוא כלוא יחד איתה. זהו האסיר הקטן ביותר בעולם: שיא ישראלי מכובד.

עשרים מבין האסירים הבאים מהעולם הערבי הם לבנונים; שבעה מתוכם סיימו את תקופת המאסר לפני חודשים רבים, אבל לא שוחררו כי בישראל החליטו להמשיך להחזיק בהם כקלפי מיקוח, למקרה שיהיה צורך לנהל משא ומתן על עוד עיסקה של חילופי שבויים.

גורלם של האסירים הוא נושא בעל משקל רב מאוד ברחוב הערבי. לדידם, זהו המדד למידת הרצינות של ישראל בכל הנוגע לתהליך השלום. עם זאת, יש לזכור כי גופים רבים מנצלים את הנושא לצרכים שלא בהכרח קשורים לציבור האסירים, לסבלם ולסבל משפחותיהם. הרבה מעשי חבלה במאמצי השלום בוצעו תוך כדי ניצול בעיית האסירים. החמאס, למשל, הגיע לשלטון במידה רבה משום שגייס את נושא האסירים לצורך תעמולת בחירות. במסע הבחירות הרבו אנשיו לטעון, ש"הפת"ח מנהל זה 12 שנים את מדיניות השלום עם ישראל, הנשיא אבו-מאזן (מחמוד עבאס; נ. מ.) מוכיח כל יום מחדש שהוא איש שלום שמתנגד לכל אלימות, ואין פיגוע שהוא לא גינה אותו בצורה נחרצת. אנשי הביטחון של הפת"ח מנעו כמה פיגועים בישראל, אבל אתם, אנשי הפת"ח", ממשיך אותו טיעון אופייני "לא הצלחתם לשחרר אפילו אסיר רציני אחד באמצעות המשא ומתן. לעומת זאת, החמאס, ארגונו של אחמד ג'יבריל (ממנהיגיו של אחד הארגונים הפלסטיניים הקיצוניים ביותר בלבנון; נ. מ.), והחיזבאללה הצליחו גם הצליחו, ושחררו אלפי אסירים. מכאן עלינו להסיק שישראל מבינה רק שפה אחת, והיא שפת הכוח".

הדברים האלה ידועים היטב בישראל, אבל הם לא עשו רושם על אף אחד. החמאס זכה בבחירות – ואגב, בחירות דמוקרטיות; כמה עשרות מפקחים ומומחים בינלאומיים העידו על כך. כעת מעוניינים החמאס והחיזבאללה להוכיח שהם צדקו. שני הארגונים חטפו חיילים ישראלים. כמו כולנו, הם בטוחים שהחטיפות יביאו בסופו של דבר לשחרורם של אסירים ערבים ופלסטינים.

יהיו שיאמרו כי נושא האסירים הוא מרכיב שולי וזניח במערכה, מהסיבה הפשוטה שהחטיפה גררה בעקבותיה מאסרים נוספים ואסירים חדשים, בהם שרים וחברים במועצה המחוקקת הפלסטינית, והמלחמה הביאה להרס עצום ולהרג נורא. זאת טענה נכונה. אז למה בוצעה החטיפה?

אותה שאלה אפשר להפנות גם לישראל. התגובה על חטיפת החיילים הביאה להריגתם של ישראלים רבים, כולל חיילים שחייהם נגדעו ושגם להם יש הורים שסבלו ויסבלו, וזאת נוסף לאבידות האחרות: הדור החדש של מוכי הלם המלחמה, והנזקים הנפשיים והכלכליים שנגרמו. הישראלים אינם שמים את נושא האסירים בראש מעייניהם, מה גם שידוע כי בתכנון המלחמה הזאת הוחל כבר לפני שנתיים או יותר.

אך האסירים הם סמל בעיני העם הפלסטיני כולו, שספג אבידות קשות, ובעיני העם הלבנוני, שכל מה שהוא בנה בעשר השנים האחרונות ירד לטמיון, ואפילו בעיני העם הישראלי, שממשיך לִמנות את טובי בניו הנופלים. כולם קורבנות, כולם בשר תותחים בידי אלה שנושא האסירים והחיילים החטופים לא באמת חשוב לו.

הערבים, בדיוק כמו היהודים, עדיין ממשיכים לשאול: מי התחיל, מי גרם יותר נזק, מי ינצח, מתי ואיך.

קודם-כול לשנוא וגם אחר-כך

העולם הערבי כיום מפולג ומפוצל, והמלחמה הטרייה בלבנון משקפת זאת בבירור. המשטרים הערביים הקשורים בארצות-הברית, רבים מתומכיהם וחלק ניכר מן האינטלקטואלים הערבים, רואים בחטיפת החיילים ללבנון ולעזה מעשה שיש להוקיעו. היו גם שביקשו להעניש את חיזבאללה, ואף כאלה – אמנם מעטים – שרצו להעניש את חמאס. אבל אלה וגם אלה רוצים שישראל היא שתעשה למענם את העבודה המלוכלכת. מיותר לציין, שהרצון הזה מקורו לא באהבת-יתר לישראל, אבל זה לא מפריע למנהיגים בירושלים. הם נטלו על עצמם את המשימה ומשלמים עליה מחיר יקר.

המשטרים המתלהמים, ואיתם המוני ערבים, רואים בישראל אויב אכזר. חלקם שונאים את ישראל בגלל העבר, וחלקם שונאים בלי שום פרופורציה. דרך ההתנהלות של ישראל במלחמה הזאת תצמיח דור חדש, צבא של שונאים מיליטנטיים.

אך יש גם ערבים אחרים, שחושבים במונחים חדשים על כל מה שקורה לנו. הם מאמינים שהקיצונים האיסלאמיים בפלסטין ובלבנון מנסים להגביר את פעילות הטרור בעיראק ובמקומות אחרים, כדי לגרום לאנרכיה שלטונית שתעלה אותם לשלטון. חלקם רואים בכוחות האלה סכנה מוסרית וחברתית לחברה הערבית, וחוששים שמא הם יגררו אותנו אחורה. הם מכירים היטב את ההיסטוריה העשירה של האומה הערבית, ומאמינים שהערבים יכולים לחזור ולתפוס את מקומם בפסגת הציביליזציה האנושית. לכן הם נלחמים בקיצוניות מכל סוג שהוא, ויוזמים דרך התנהלות חדשה בכל התחומים שהצליחו להגיע אליהם. אתה תמצא אותם בנציגויות הדיפלומטיות הערביות, בתחומי הכלכלה, המדע, הטכנולוגיה ועוד.

נציגי הזרם הזה בערביוּת, שהוא כוכב עולה, זרם ההולך ומתרחב במהירות, מתבוננים בישראל בעיניים שונות. לא באהבה, אך בהערכה. לפעמים מקנאים. לפעמים רוצים ללמוד מהניסיון. מה שמקשה עליהם לקשור יחסים עם ישראל זה המדיניות שלה ביחס לעם הפלסטיני. המלחמה בלבנון ומעשי ההרס וההרג שהביאה, הרחיקו אותם מישראל עוד יותר, וחלקם מתחילים לשנוא, או לשנוא יותר, אף שהם מתנגדים בצורה נחרצת לחטיפות ולכל ביטוי של אלימות. הם רואים בממשלת ישראל בעלת-ברית של הקיצונים הערבים בהריסת העולם הערבי ובניסיון להשאירו בחלק הפרימיטיבי של העולם.

ערביי ישראל

המלחמה הזאת והמצב שהיא הביאה אליו, על כל הכאב והצער, הוכיחו לכל מי שעיניו בראשו, כי בסירה אחת אנחנו. הקטיושות איחדו אותנו בגורל משותף. הדם, ההרס, הפחד, השכול, הבריחה לדרום, השהייה במקלטים (אם יש כאלה) – כל אלה הם גם מנת חלקנו. גם במלחמות הקודמות סבלו ערביי ישראל, אבל לא כמו היהודים. הפיגועים איחדו אותנו לא אחת, אבל לא כמו היום. הפעם הערבים והיהודים בגליל סובלים באותה מידה. הקטיושות נופלות בכרמיאל ובנהריה ובצפת, וגם במג'ד-אל-כרום, בתרשיחא ובחורפיש. הטילים נפלו בנצרת-עילית, אבל גם בנצרת. בחיפה ובעכו נפלו הטילים על שכונות ועל מפעלים, בלי להבדיל בין יהודים לערבים.

כל זה היה אמור לפקוח את עיניהם של אזרחי המדינה היהודים והערבים גם יחד, ולגרום להם לעבור לשלב אחר ביחסים ביניהם: העמקת ההיכרות והשותפות. מה שמתחולל היום יכול היה לפתוח את הלבבות: היהודים היו מפסיקים לתכנן טרנספר לערבים, והערבים מפסיקים לשנוא את ישראל. היהודים היו מעריכים את השותפות החדשה לכאב, והערבים מתחילים לחוש את הפחד והכאב שחשים היהודים בישראל. אלו ואלו היו מבינים מה זה ביטחון, ועד כמה הוא נחוץ לכולנו.

אך הניכור הולך ומנצח. ערבים רבים השמיעו דעות צורמות לאוזן היהודית, כשסירבו לגנות את משַׁגרי הקטיושות והתחילו לחפש תירוצים; נשמעו גם קולות של יהודים, ששוב הזדרזו להעמיד את הערבים למבחן הנאמנות, גם כאשר דמם נשפך, כדמם של שאר תושבי הגליל. הערבים לא הבינו את החשיבות שבהיותנו בסירה אחת וסירבו להתבטא בפומבי בגנות החיזבאללה, אף על פי שבינם לבין עצמם הם מותחים עליו ביקורת חריפה ביותר. היהודים מסרבים להבין את ההזדהות של ערבים ישראלים עם המתרחש בלבנון. הם לא תופשים שיש בלבנון 400 אלף פלסטינים, שהם מבני עמנו וקרובי המשפחה שלנו.

ערבים מהללים את חיזבאללה, משום שהם רואים בו את גואל הכבוד הערבי, שישראל רמסה אותו במעשי הכיבוש שלה וביחסה המתנשא; יהודים לא מוכנים לשמוע על כך: חיזבאללה הוא בעיניהם ארגון טרור ותו לא.

אז אולי אנחנו מאחרים קצת את הרכבת; אבל מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. כבר שבענו מהמלחמה ומהמחיר הכבד ששילמנו, ושאנחנו עדיין משלמים. אין לנו זכות לעשות זאת לעצמנו.

נזיר מג'לי הוא עיתונאי ב"אל שרק אוסט", עיתון סעודי שרואה אור בלונדון

המאמר המלא פורסם בגיליון מספר 34 של "ארץ אחרת. להזמנת הגיליון לחצו כאן

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה