דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
28 בפברואר 2005 | מהדורה 26

מכתב מניו-יורק: ביקורת מולדת

כנס על יצירתו של אלתרמן הוא העילה הרשמית לביקור בארץ של אורי ש. כהן, המלמד ספרות עברית באוניברסיטת קולומביה

תל אביב, 2005. צילום: גיא רביץ

1. אני

לא צריך להגזים, ובכלל היה רצוי למחוק את הקול המרגיז הזה, המצווח: אני, אני. לא אני, והייתי רוצה להיעלם, אילו אפשר היה. עומד בתור לטיסה, מאחורי ומצדדי – מנומסים, מעוצבנים ומנומנמים – אמריקאים ואחרים. אני בדרך לארץ, שלג יורד בחוץ, ציפורים נופלות מהאוויר. חופשת האביב, קוראים לשבוע הזה באוניברסיטה שלי, אבל הסימן היחיד לאביב הוא הפרסומות בטלוויזיה למכנסי ברמודה. אתמול היה מינוס שמונה.

2. במזוודה

במזוודה שנשאתי איתי היו קצת בגדים, רובם ארוזים בשקיות עם שמות: אשתי הכינה מתנות לכל הרכים הנולדים. אולי נולד כאן דור האינתיפאדה-בום, דור שנולד מתוך המצוקה הקיומית של האינתיפאדה השנייה, אותה תקופה שבית-הקפה היה חזית. כמו האמריקאים אחרי העולמית השנייה, חזרנו מבית-הקפה ועשינו ילדים. ואולי זה סתם הגיל שלי ושל היקרים לי. במזוודה היו גם טפטים שהזמינה מ', אשתו של ב'. אופטימית מתמיד, היא פותחת חנות לבגדים ואומנות.

הטיסה היתה ארוכה מאוד, היא עברה דרך לונדון, ובסופה מצאתי את עצמי נע בטרמינל החדש לאורך מסדרונות אינסופיים. העיצוב מסחרר, מחיצות הזכוכית המפרידות בין הנכנסים ליוצאים יוצרות תחושה של אחדות. הכניסה אל הארץ היא שיבה. פרסומות מכסות כל משטח אפשרי, והכול משדר חו"ליות בגירסה ישראלית המזהה את החו"ל עם שום-מקום, ובלבד שלא יהיה המקום הזה.

המזוודות לא הגיעו. בשעה חמש וחצי בבוקר עמדתי מול מסוע המזוודות הסובב בעגמומיות, ועליו מטען שאין לו דורש. היינו בערך עשרה שנותרו ללא מזוודות, ואחד התחיל לרטון שהוא נוסע-זהב והוא דורש לדבר עם המנכ"ל. אף אחד לא ענה לו. פקידות מנומסות רשמו את הפרטים, פקידי מכס מכריסים חתמו על ההצהרות, נוסע-הזהב צעק על הפקיד, וזה ענה בהגבהת קול: "קודם-כול תלמד לדבר". "אני אדבר איך שאני רוצה", המשיך הנוסע, "ואתה תיתן לי שירות, לא יודעים לתת שירות בארץ הזאת". אולי הוא מתנהג כך בכל שדה תעופה, אבל איכשהו אתה יודע שהוא יודע שהוא בארץ ושבארץ אפשר להתרגז קצת יותר מהר, לצעוק קצת יותר בקול רם, להתנהג קצת יותר בגסות. אחרי הכול, כאן לא יחשבו שהוא יהודי מגעיל או ישראלי מכוער, סתם עוד נוסע-זהב אחד.

עברה כבר יותר משעה, באולם מקבלי הפנים חיכה ב' על הספסל, ברגליים משוכלות. קירות הקניון של אולם היציאה נישאו מעליו, ומזרקת התכלת בלבו. העיצוב מתמקד בגודל, בחלל ובקירות האבן הפנימיים. הכול מזכיר את הכותל. שדה התעופה כבית-המקדש, ובלבו קודש-הקודשים, הדיוטי-פרי. כמו גרב, הסרנו מעלינו את הגלות, הפכנו את החוץ לתוכן ואת התוכן זרקנו החוצה.

3. האור

אנחנו, שבאנו מן האפור, נזכור שהאור אינו מובן מאליו. אחרי חצי שנה בעיר ניו-יורק האור הזה, האור החורפי, הוא מגעה של המולדת. אני יודע שעוד מעט הכול יושטח תחת הבוהק הנורא, אבל בינתיים סוף החורף. אני לא יודע אם מי שגר כאן מעריך את החודשים המעודנים האלה. את עצמי, מהימים שזה היה המובן מאליו, אני כבר לא מכיר. ריח מתוק של ים, ובשבת בבוקר עוד אפשר לשמוע אותו. ריח פריחות ההדרים מהגינות ששתלו כאן בשנות השלושים. חוטים ומזגנים תלויים על הבתים כאילו אין דין ואין דיין, גגות ומרפסות בלתי חוקיות בעליל.

4.הקפה

אוי, כמה הקפה יותר טעים.

5. נהגי מוניות

למרות הקלישאה, נהגי מוניות. י. מזרחי, נולד ב-1941 בכרם התימנים ובקושי גמר יסודי, הלך לעבוד, לשחות הוא למד בוואדי, הוא נתיבי איילון, לחם הוא סחב מהמשאית. לאבא שלו לא היה כסף לתת לו מתנה לחתונה. ברוך השם, יש לו חוכמת חיים ושני מספרים (מוניות) וילדים ונכדים, בגרות יש לכולם.

מוטי אוחיון, לעומת זאת, צריך למכור את המונית עכשיו בגלל האובר. הביטוח והדלק ומחיר הנסיעה הורגים אותו, והוא לא רוצה עקום, רק ישר, עם מונה, עם קבלה. אילו היה יכול היה עוזב את הארץ. מה אני צריך לעשות כדי להגיע לאמריקה? איך אני אתחתן? איך משכנתא? ובלי להתעקם.

6. האם אפשר באמת בלי להתעקם?

המרחב הציבורי עקום, על הכביש כל דאלים וגו', גסות ועבריינות לשמה הם שם המשחק. הבתים מספרים לך שהעבריינות משתלמת, מי שהוסיף מרפסת, גנב גינה, עבר על החוק, הרוויח. מי שמציית פרייאר, מי שפרייאר דופקים אותו, מי שדופקים אותו כבר לא קם. לרגע העין לא מאמינה, איך לאור היום משאירים את המכונית על המדרכה, וככה בלי בושה חוסמים את המעבר להולכי-רגל. כשבא הפקח הוא שואל בעדינות מי בעל הרכב, וזה – שמן, מקריח, בעל ג'יפ – רוטן, אוה, מה, לא תיתנו לעבוד?

7. עיר היונה ומצב האונברסיטה שלה

כשביקרתי במולדת, השתתפתי גם בכנס על יצירתו של אלתרמן. זה כנס מסורתי, המשורר הוא גדול, יצירתו ענפה. הכנס התחיל בחיפה, בקומה השלושים ומשהו, כלומר, במקום היחיד שלא רואים ממנו את המיגדל עצמו. אם המרצה לא מעניין, לפחות אפשר להביט על הכרמל האי-נראה. האור שוטף וחיפה נראית עיר שפויה להפליא, נהג המונית מסאכנין, ועל הדשא מדברים ערבית. בחיפה הספרות העברית נראית במצב טוב. היה מעניין, היו אנשים, היו תלמידים. דיברנו על "עיר היונה", על הספר הזה, שאלתרמן הוציא ב-1957 ושסימֵן לרבים את סופו כמשורר, כיוון שנעשה לשופרה של ההגמוניה הפוליטית. במבט לאחור הדברים נראים אחרת. שירה היא לא תמיד על רגש, והדיון של אלתרמן בריבונות היהודית נמצא ביקורתי ונוקב. הקריאה ב"עיר היונה" דומה, במובן זה, לקריאה בספר על טיסה שנכתב תוך כדי הטיסה הראשונה של האחים רייט. הוא עומד על הדברים העקרונים ביותר שבהתרוממות. אנחנו, שגדלנו לתוך מטוסי סילון, מתקשים להבין את החיכוך ואת הכאב של רגע ההולדה, ואת עצם הפלא של אותו הרגע. אלתרמן, הורה חרד, חג מעל לעריסת הפג, מתפעם. הוא גם רואה את האסון הפוטנציאלי שבריבונות היהודית, וכיצד היא מוחקת את השונות היהודית. היה כדאי לבוא, אני חושב. את מחירו של כרטיס הטיסה שילמתי בעצמי, אבל אחרי הגלות קהילה של עשרה אנשים, שחייהם כרוכים בקריאה בשיריו של אלתרמן, היא מציאה גדולה.

למחרת עבר הכינוס לתל-אביב. אין דרך טובה להגיד את זה, אבל התחושה היא שהתחום שלנו חולה. הוא מאוכלס באנשים המקבלים משכורת לא נמוכה מן הציבור, ואינם מצדיקים את ההשקעה בהם. "אין קץ לחוכמה ואין כסיל לקישוט", כתב המשורר, ואחרי כמה עשורים של ריבונות אפשר לסכם שחקר הספרות העברית באונברסיטאות של המדינה היהודית הריבונית לא היה לחלק נושם מההוויה. כמה מהאנשים שאינם בתחום יודעים בכלל למה נוברים החוקרים באלתרמן, ומה הם מקווים ללמוד מכך?

כשג'ודית באטלר, הכוכבת של התיאוריה ההומו-לסבית, הגיעה לקמפוס ברמת-אביב, אי-אפשר היה להוסיף קיסם למדורה באודיטוריום בר-שירה. אבל לרוב המושבים בכנס בתל-אביב לא הגיעו אפילו שלושים איש. אולי אלתרמן לא יכול לפוצץ אולמות, אבל הוא עדיין רלבנטי, שלא לומר, הרטט החי של האוויר הננשם כאן. אולי, כפי שהוא עצמו כתב, השירה היא עניין ליחידים. אבל אם אנחנו מעטים, הרי המדינה משלמת לנו כדי לעשות אותה נגישה לרבים. יודעים היודעים את חטאם – כמו בפוליטיקה, כמו ברוב התחומים החשובים; הדור של עמוס עוז, האנשים שבגרו בשנות החמישים ולחמו ב-67', עומד עכשיו חשוף בצריח השן האקדמי, וגם במקרה הזה, כמו שכותבת יונה וולך, הם לא יכולים לעשות עם זה כלום. בבינוניות האימפריאלית הם נהגו כאילו לעולם תהיה כאן צמיחה, כוננו ממלכות-זוטא, המליכו מקורבים ודאגו למקורבי-המקורבים, ויצרו שממה ביצתית עם כמה נרקיסים. האקדמיה הישראלית, מתוקף ממדיה המצומצמים ומהותה, היתה צריכה להתנהל כמו מכבי תל-אביב כדורסל, אבל היושב במרומיו יודע שהניהול שלה מזכיר יותר את ההתאחדות לכדורגל.

היושב במרומים עדי, שלא הייתי מחליף את מקצועי במקצוע אחר, אבל הבדיחה ההיסטורית על חשבוננו:

כי אולי לחינם את שירנו ניגנו

ואולי לא נרחיק ברכבם הרעוע,

אבל

בעלת הפונדק שלנו,

אשרי העיניים ראוה!

8.יום השישי

אני זוכר את אבא שלי קורא מהסידור, מרים את הכוס, בוצע את הלחם. בגולה אני משתדל לקדש בשישי, כאן אני לא צריך. "אצא לי על כן, במעיל קיץ פשוט", כתב אלתרמן. ארץ אחת יש בעולם שבה האוויר מתרכך כך ביום שישי, שבה הרחובות נשקטים לקראת הערב ואור רך יורד על הבתים שלא דולקים בהם הנרות כי יושביהם חילונים, ששתיקת הרחובות סוככת על חלונותיהם. בלי לשים את החילוניות הישראלית במרכאות כפולות, אפשר מנקודת מבטו של הגולה לראות שסוד קסמה בכך, שהיא שומרת על המרחב הציבורי היהודי.

בכל יום שישי כלים השמים והארץ, בכל יום שישי בגלות הגעגוע נופל עלי כמו קדושת המקום הזה על עמיחי. זה היום השישי היחיד שלי בארץ, בעל-הבית דוחק והעורכת, ישראלית למופת, היתה צריכה את הדברים האלה "אתמול". לא רחוק מהשולחן הזה מחכה לי בית-קפה עם שולחן וכיסא, והקפה שאני אוהב, והאנשים שבלעדיהם חיי אינם חיים. אצא לי על כן, כי ישנן יפות יותר ממנה, אך אין יפה כמוה.

אורי ש. כהן מלמד ספרות עברית באוניברסיטת "קולומבייה" בניו-יורק

הכתבה פורסמה בגיליון26 של "ארץ אחרת". להזמנת הגיליון לחצו כאן

ד"ר אורי ש. כהן הוא סופר, חוקר ספרות ומרצה באוניברסיטת תל אביב

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה