דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

מי שלא למד מההיסטוריה נועד לחזור עליה

דור וחצי אחרי השואה אימץ ציבור יהודי-ישראלי תפישה לאומית אורגניסטית-אינטגרלית כלפי האדמה והאומה. התפישה הזאת איננה ייחודית לו, אלא משכפלת בדיוק מרבי את העמדות של התנועות הלאומיות הפשיסטיות באירופה במאות ה-19 והעשרים. שלמה פישר על המחיר שמשלמת קבוצה אנושית החיה מתוך העדר מודעות עצמית וללא השכלה היסטורית רחבה

איור: ורד זייקובסקי

בשנים האחרונות התחלנו להרגיש לפתע, שהציבור הדתי-לאומי איננו עוד אותה ישות מונוליתית שהתרגלנו אליה משנות השבעים והשמונים. יאיר שלג בספרו "הדתיים החדשים" (כתר, 2001) זיהה את עלייתה-מחדש של הבורגנות הדתית ואת הופעתם של דתיי ה"ניו אייג'", לצד אנשי ישיבת 'מרכז הרב' ואנשי החרדיות הלאומית המוכרים. אשר כהן, במאמר שיצא לאחרונה (אקדמות, גיליון ט"ו, תשס"ה) חילק גם הוא את אותו ציבור לשלוש קבוצות: חרדים-לאומיים, דתיים ודתיים ליברליים. ואולם, למרות שינויים אלו וצמיחתן של תופעות חברתיות מרתקות, כגון העצמתה של תודעה פמיניסטית ונשית חדשה, רווקות חדשות ורווקים חדשים, עובדה אחת נשארה בעינה: הנאמנות הכמעט מוחלטת של רוב-רובו של הציבור הדתי לארץ-ישראל. אלה שגודל כיפתם הוא כגודלה של קסדה ואלה שאצלם הכיפה היא בגודל כפתור, אלה ששומרים בקפידה הלכות "נגיעה" ואלה שמתירים לעצמם יחסי מין לפני הנישואים, מאוחדים ביחס לשאלה מרכזית אחת: ארץ-ישראל.

הקמפיינים האחרונים למען גוש קטיף הוכיחו שני דברים: שהציבור הדתי-לאומי מסוגל, כמו תמיד, לגיוס וארגון מרשים למען ארץ-ישראל – ושהוא בודד במערכה. כמעט בכל ההפגנות – בכיכר ציון, בכיכר רבין או בשרשרת האנושית – בלט בצורה כמעט מוחלטת העדרם של גלויי הראש. בין אם עם ישראל חושב שהליך ההתנתקות הוא רעיון טוב או רע, הציבור עייף ומאוכזב מדי מ-37 שנות התמודדות עם הנושא בלי הצלחה יתרה, ואינו מתגייס בצורה מופתית למענו. עצם החלוקה החדה בעניין הזה, שהוא לכאורה לא רק "דתי", מצביעה בצורה מובהקת על כך שאולי לא מדובר כאן בהתפלגות ביחס לנושא רגיל אחד מני רבים: תקציב, בריאות, ביטחון וכדומה, אלא בהבדל בתרבויות פוליטיות. על הבדל זה אני מעוניין לעמוד.

מגמה מרכזית

לדעתי, המחויבות של הציבור הדתי-לאומי לארץ-ישראל מקורה בצרכים העמוקים של הציבור הזה. יתרה מזו, ההתחברות לפרוגרמה של ארץ-ישראל השלמה לאחר 1967 איננה "חידוש" או סטייה מדרך "מקורית", אלא ביטוי מרבי של מגמה שהיתה מרכזית מלכתחילה בקרב הציבור הדתי.

אנסה לתאר צרכים ומגמות, המאפיינים ציבור זה, בצורה טלגרפית. הבעיה הבסיסית של הציבור הציוני-דתי היא ההטרוגניות של מרכיבי הזהות היהודית הקולקטיבית שלו. אם בתקופה הטרום-מודרנית הזהות היהודית הקולקטיבית היתה מיקשה לא-מובחנת אחת של דת, אתניות ולאומיות, תהליכי המודרניזציה איפשרו להמשיג זהות יהודית-דתית בנפרד מזהות אזרחית ואף לאומית (אפשרות שמימשה, למשל, הניאו-אורתודוקסיה היהודית-גרמנית מבית-מדרשו של הרש"ר הירש), וכן זהות לאומית בנפרד מהמרכיב הדתי. על רקע זה יש להבין את משמעותה של הציונות המודרנית. הציונות היא ניסיון להבנות מחדש את הזהות הקיבוצית היהודית.

טענת הציונות היא, שמימוש טבעו האמיתי וטובתו האמיתית של העם היהודי יושג רק אם ימומש הקיום הלאומי היהודי. טענה זו סותרת את התפישה הדתית, שעל-פיה מימוש טבעו וטובתו האמיתיים של העם היהודי מושג רק באמצעות שמירת המצוות. בצורתה הקיצונית ביותר, ביקשה הציונות לשרטט לקולקטיב גבולות טריטוריאליים-פוליטיים בלבד. ברם, הלאומיות היהודית המודרנית אינה מבקשת לשלול לגמרי את הדת, אלא לרשת אותה כעיקרון המארגן של החיים והזהות היהודיים הקולקטיביים. על-פי ההבניה האמורה, נעשתה הדת היהודית כפופה לעיקרון הלאומי. הקבוצות, שדגלו בדת היהודית כעיקרון המארגן, הגיבו על כך בדרכים הבאות:

הקבוצה הראשונה, האורתודוקסים – אגודת-ישראל, חרדים הונגרים ואנשי החסידויות השונות –­ התנגדה למימושו של העיקרון הלאומי. הקבוצה השנייה, תנועת 'המזרחי', ייחסה לכאורה לעיקרון הלאומי משמעות אינסטרומנטלית מוגבלת. אנשיה ראו בציונות אמצעי להצלת יהודים נרדפים והבטחת פרנסה וחיים נאותים ליהודים במצוקה, וניסו ליצור מצב של דו-קיום בינה לבין היהדות המסורתית.

הקבוצה השלישית ניסתה להביא לשילוב ולאיחוד של הדת והלאומיות. בקבוצה זו יש שני אגפים. את האגף הראשון ייצגו הקיבוץ הדתי ו'נאמני תורה ועבודה' (היום קשור אליו גם מכון שלום הרטמן); האגף השני היה מזוהה שנים רבות עם ישיבת 'מרכז הרב' ועם האידיאולוגיה מבית-מדרשם של הרב קוק וגוש-אמונים.

הציונות הדתית, בדמותה של תנועת 'המזרחי' שייסד הרב ריינס, אימצה לכאורה בראשית דרכה את הפתרון השני: יחס אינסטרומנטלי לציונות. ואולם, כבר בכתיבה האזוטרית של הרב ריינס עצמו, ולאורך כל השנים, חתרה הציונות הדתית לאיחודן של הדת והלאומיות. חתירה זו התגברה, ככל שגדל חלקם של אנשיה בבניית המדינה שבדרך.

הקמת המדינה שינתה את תנאי ההשתייכות לקולקטיב הלאומי. בתקופת היישוב המרכיב הלאומי בזהות היה פועל יוצא של מידת ההשתתפות בפרויקט הלאומי. השתתפות זו היתה תלויה, בתורה, במידת הקירבה למרכז המפא"יניקי של החברה. אותם גורמים חלוציים, שהיו מסונפים למרכז תנועת העבודה ועסקו באינטנסיביות בבניית המדינה, אימצו לעצמם זהות לאומית מפותחת. לעומתם, גורמים שחלקם במאמץ היה שולי (ובהם הדתיים) לא פיתחו לרוב זהות לאומית חזקה.

משטר התורה ומדינת התורה

עם הקמת המדינה, היסוד הלאומי שבזהות הקיבוצית עבר שדרוג. מושג האזרחות עשה את הזהות הקיבוצית לבלתי מותנית ואוניברסלית. יתרה מזו, הלאמת החינוך באמצעות חוק חינוך חובה – תשי"ג משמעה היתה שהאוכלוסייה היהודית כולה, כולל הלומדים במערכת החינוך הממלכתית-דתית, החלה לעבור תהליך לאומי מסיבי של חיברות, שיצר קשרים רגשיים למדינה ונאמנות אליה. גיוס החובה לצה"ל נתן לתהליך הזה חיזוק עצום. כידוע, הצבא מילא – ועודנו ממלא – תפקיד של סוכנות חיברות, המעצבת את רכיב האזרחות ומעצימה את ההזדהות עם המדינה.

היסוד הלאומי בזהותם של הצעירים הדתיים שהתחנכו לאחר קום המדינה קיבל הבלטת-יתר, לעומת מקומו בזהות אבותיהם וסביהם. ואכן, הם אלה שעיצבו את הציונות הדתית כפי שאנו מכירים אותה היום. הם אימצו סמלים ופרקטיקות ארץ-ישראליים: הסנדלים, הטיולים, המכנסיים הקצרים, הצ'יזבטים והשפמים. הם אימצו את סמל הזהות שייחד את הדור שלהם מקודמו, הלוא הוא הכיפה הסרוגה שהחליפה באמצע שנות החמישים את הברטים והקסקטים שנהגו הדתיים לחבוש עד כה.

כאמור, תהליך זה של העלייה באינטנסיביות ובבולטות של המרכיב הלאומי בזהות הקיבוצית יצר בעיה של שניוּת בחברה הדתית, שהחריפה עם התקדמות התהליך. התגובה של אנשי הזרם המרכזי על בעיה זו היתה איחוד הדת עם הלאומיות. הציונות הדתית מימשה את המהלך על-ידי הענקת משמעות דתית לפעילות בזירות החילוניות של הפוליטיקה, החברה, הכלכלה, ואף התרבות. מילות הקוד שסימנו את הצעד הזה הן "משטר התורה" או "מדינת התורה". בראשיתה של תנועת 'המזרחי", אצל הרב ריינס ואחרים, היה הדבר רק בגדר רעיון שהעיד על מאוויים וחלומות. עם הופעת הגרעינים הראשונים של 'פועלי המזרחי', אשר הצליחו אחרי מאמצים רבים להשתלב במפעל של בניית המדינה שבדרך, עבר רעיון זה תרגום לחיי הפרט והחל לשחק תפקיד אף בבניית הקהילה. כך התגבשה התפישה של "קדושת העבודה" ונוסד הקיבוץ הדתי.

"דור המדינה", אשר חווה את השניות שבזהותו ביתר חריפות, הוביל את הרעיון לתחום הפוליטיקה הארצית. דמויות מישיבת 'מרכז הרב', יחד עם המשמרת הצעירה של המפד"ל, שנוסדה ב-1958, ראו ברעיון של "משטר התורה" ו"מדינת התורה" בסיס שבהסתמך עליו יש לתבוע לקבל לידיהם את הנהגת המדינה, כדי לשמש אלטרנטיבה לשלטונה של מפא"י.

ואולם, מראשית שנות השישים ועד יוני 1967 לא היה ברור כיצד ממלאים את הרעיון של "מדינת התורה" בתוכן מוצק ועקבי. עלו הצעות מדיניות שונות, ואף מנוגדות. ב-1964, למשל, ישראל הראל מהמשמרת הצעירה של המפד"ל וצעירי המפ"ם העלו את הדרישה להסיר את הממשל הצבאי מן האוכלוסייה הערבית הישראלית. הצעה אחרת של צעירי המפד"ל היתה לפתוח בשיחות שלום עם מדינות ערב, תהליך שיכלול החזרת חלק מן הפליטים הפלסטינים של 1948 למקומותיהם. באותה תקופה עלו גם הצעות לכבוש את יהודה ושומרון, ואת ירושלים.

בתוך המערבולת הזאת התחוללה מלחמת ששת-הימים ונכבשו יהודה, שומרון, עזה, רמת-הגולן וסיני. פתאום התגבשה תוכנית פוליטית ברורה, שהיה בה כדי ליישם את רעיון "מדינת התורה" בצורה מעשית וקוהרנטית. ניכוסה של ארץ-ישראל השלמה לתוך מדינת ישראל, יישובה וסיפוחה הפוליטי איפשרו את מימושם של ערכים דתיים וחזון דתי בזירה הפוליטית, הלאומית, המדינית וההתיישבותית. אי-לכך, אימוץ הפרוגרמה של ארץ-ישראל השלמה לא ייצג סטייה מהמגמות ההיסטוריות של הציונות הדתית, אלא את מימושן המוצלח המרבי.

במסמכים המכוננים של תפישת ארץ-ישראל השלמה הדתית מבוטאת תפישה זו במפורש. בכרוז המפורסם: "לא תגורו", שהוציא הרב צבי יהודה קוק באלול תשכ"ז, לא מוזכר המשיח ואף לא הגאולה, הוא מושתת כולו על טענות תורניות:

"אין שום צד היתר, לאיסור תורה זה של מסירת קרקעותינו לגויים… ולפיכך החיוב הוא על כל אדם מישראל …. למנוע ולעכב את זה בכל אומץ ועוז… בעניין מצווה דרבים, של כל ישראל, להגנת שלמות אחיזתנו בארץ חיינו מורשת אבותינו, אין שום מקום ועניין להשתמט מזה… לפיכך, כל מה שייעשה בזה, בניגוד ובקלקול לשלמות תורת ישראל… הוא בטל ומבוטל מעיקרא ולעולם…" (אריה נאור, ארץ-ישראל השלמה: אמונה ומדיניות, אוניברסיטת חיפה, 2001, עמ' 157-158).

המבצע למען ארץ-ישראל ומדינת התורה, שניהלו צעירי המפד"ל לקראת ועידת המפד"ל של 1968, הציב אף הוא במרכז את התביעה להכין תוכנית-אב ל"מדינת התורה" ולארץ-ישראל השלמה; והמצע שהצעירים הכינו לקראת הוועידה ב-1973 קרא לכינונה של מדינת התורה בכל שטחי ארץ-ישראל ההיסטורית.

אם כן, הציונות הדתית אימצה בהתלהבות סוחפת את רעיון ארץ-ישראל השלמה, מפני שרעיון זה איפשר לאנשיה לאחד את שני המרכיבים הבולטים בזהותם הקיבוצית: הלאומי והדתי. זאת ועוד, מרגע שאימצו רעיון זה, קשה מאוד לסגת ממנו. הרעיון של ארץ-ישראל השלמה מייצג את המימוש של "משטר התורה" כתוכנית פוליטית קונקרטית וריאלית. לנסח את הדברים בצורה הפוכה, לוותר על ארץ-ישראל השלמה, פירושו לוותר על האידיאה שארגון החיים הלאומיים לפי אידיאלים דתיים יכול להתממש כמציאות קונקרטית וריאלית. להודות בכך משמעו להודות שלא ניתן – בחיי העולם הזה, לפחות – לאחות את שני המרכיבים, הדתי והלאומי, שבזהות הקיבוצית הציונית-הדתית.

עולם הישויות השלמות

הרעיון של ארץ-ישראל השלמה, כחלק מ"משטר התורה", לא היה חדש לציונות הדתית; לפני עשורים רבים דגלו בו גם הרב מאיר בר-אילן והרב עמיאל. ואולם, לניסוח הרעיון בידי הרב קוק היו מאפיינים מיוחדים שהניבו תוצאות בעלות משמעות.

המערכת הרעיונית הקוקיסטית משלבת שני מאפיינים. קודם-כול, זוהי פילוסופיה אורגניסטית, שעל-פיה העולם בנוי מישויות שלמות. עם ישראל הוא שלמות, ארץ-ישראל היא שלמות, וכן העולם כולו, וגם האדם היחיד. להיות "שלמות" פירושו שלשלם יש מהות ותכלית והוא "קודם", לפחות מבחינה לוגית, לחלקיו. השלם הוא מעין גוף חי ואורגני, שחלקיו מקבלים את חיותם ואף את מציאותם ממנו. הרב קוק, כמובן, לא הגה את התפישה הזאת. היא מאפיינת את הפילוסופיה של אריסטו ואת התפישות הימי-ביניימיות שהסתעפו ממנה. במידה מסוימת, תפישה אורגניסטית מאפיינת מחשבה מסורתית באשר היא.

ואולם, אצל הרב קוק, כמו אצל הוגים מודרניים אחרים כדוגמת הֶרדֶר והֶגֶל, התפישה האורגניסטית משולבת ברעיון מודרני לחלוטין: זה של הסובייקט המגדיר את עצמו. היינו, התכלית שהישות האורגנית השלמה מכוונת אליה – בין אם זה עם ישראל, האדם הפרטי או האנושות כולה – היא אינה חיצונית לאדם, אלא טבועה בתוכו. הסובייקט האורגני המודרני יכול להכיר בחיים שלו כ"שלו" כנובעים מתוך עצמיותו.

קו מחשבה זה מקרב את האידיאולוגיה הקוקיסטית לאידיאולוגיה הלאומית-אורגניסטית הקונבנציונלית. לכל עם וקיבוץ אנושי יש מהות ותכלית, המייצגות את עצמיותו. ייעודה של אומה הוא לממש את עצמיותה וטבעה: "גם תרבות כל עם וכל קיבוץ חברתי מיוחד היא השלמת הטבע היסודי הקיים, הטבע האמיתי הפנימי, הנשמתי, של נשמת האומה, של הפסיכולוגיה הציבורית האמיתית, השלמתו, שכלולו, פיתוחו וגילויו" (הרב צבי יהודה קוק, "התרבות הישראלית", נתיבות ישראל א', עמ' ז').

כמובן, עם ישראל הנו גוף אורגני, בעל מהות וטבע שיש להביאם לידי מימוש. ואולם, המקרה של עם ישראל הוא מקרה מיוחד: מהותו וטבעו מבטאים את מהותם וטבעם של האנושות והקוסמוס כולם.

אותה תבנית מחשבה מתייחסת גם לארץ-ישראל. על-פי התפישה המפותחת של הרב קוק וההולכים בעקבותיו, ארץ-ישראל הנָּה ישות בעלת אישיות, רצון, תשוקות והעדפות. הרב צבי יהודה ותלמידיו המשיכו לפתח תפישה זו. הרב צבי טאו, מבחירי תלמידיו של הרב צבי יהודה, התנסח כך: "כשאנו נאבקים על כל שעל ושעל של ארץ-ישראל, למעשה אנו נאבקים על רוח ארץ-ישראל. כשישנה רוח ארץ-ישראל, אז ישנה ארץ-ישראל כולה" (דב שוורץ, ארץ הממשות והדמיון: מעמדה של ארץ-ישראל בהגות הציונות הדתית, עם עובד, 1997, עמ' 121).

וכן הרב אליעזר ולדמן מחברון: "אנחנו תמיד חונכנו כך, שארץ-ישראל זה לא עניין של שטח. ארץ-ישראל זה עניין של עומק, של תוכן נשמתי שקשור בהחלט בצורה מהותית והכרחית עם שטחי ארץ-ישראל…" (שם, עמ' 123).

לתפישה זו יש השלכות פוליטיות מרחיקות לכת. היותה של ארץ-ישראל שלמות מאוחדת וחיה, בעלת מהות רוחנית, משמעה שלא ניתן לחלק אותה. ארץ-ישראל אינה יכולה להתקיים בחצייה, כמו שאי-אפשר להיות חצי-בהריון. העמדה העיקשת והעקבית של הציבור הדתי נגד חלוקתה של ארץ-ישראל במסגרת של הסדר פוליטי מקורה כנראה ברעיון, שהיא לא חומר "מת" שניתן לחלק אותו ללא סוף, אלא ישות אורגנית חיה, וזאת כחלק מתפישה שלמה באשר למבנה העולם, לפחות אותם היבטים של החיים המעניקים משמעות לאדם ולחייו.

התוצאות הפוליטיות שהעמדה הזו הניבה ממחישות את מידת אחיזתה בציבור הדתי.

מגישה שלפיה ארץ-ישראל אינה אלא חומר נגזרת פוליטיקה מסוימת, קונבנציונלית. להחזיק בכמה שיותר משטחיה של ארץ-ישראל – זהו בהחלט יעד פוליטי, אבל לא יעד מוחלט. בהחזיקך בחלק מסוים של ארץ-ישראל, השגת חלקים נוספים היא שאלה של כמות ולא של עיקרון, ואפשר לשקול להחליף חלקים מארץ-ישראל כדי להשיג יעדים וטובין פוליטיים, כגון שלום וזכייה בלגיטימיות בינלאומית, וכן מתוך שיקולים מוסריים, דמוגרפיים וכדומה.

לעומת זאת, אם מאמצים את הגישה האורגניסטית-קוקיסטית כלפי ארץ-ישראל, הרי התביעה לשלמותה של ארץ-ישראל היא תביעה מוחלטת. זוהי ישות שלא ניתן לנהל עליה משא-ומתן או להחליף חלקים ממנה בתמורה לטובין אחרים. לפי תפישה זו, יש הבדל עקרוני ואיכותי בין חלק מארץ-ישראל לבין ארץ-ישראל כשלמות אורגנית ורוחנית, שרק בתור שכזאת היא יכולה לממש את תכליתה כחלק ממימוש התכליות המשולבות של האומה, האנושות והקוסמוס. מהגישה הזאת נגזרת פוליטיקה אחרת לגמרי.

כך, אימוץ הגישה האורגניסטית-קוקיסטית העניק לציונות הדתית ברובה פרוגרמה פוליטית ייחודית, והציב אותה כשחקן פוליטי אוטונומי. אילו היתה מאמצת – כדרכם של מפלגות הציוניות החילוניות והציונים הדתיים המתונים – גישה אינדיבידואליסטית-רציונלית "רגילה", כלומר, שהעולם לא בהכרח מורכב מישויות אורגניות שלמות, וארץ-ישראל היא רק גורם נוסף בחישובים הכלליים של יעדים וטובין של מדינת ישראל, אזי ניתן היה להחליף חלקים ממנה תמורת שלום, מתוך שיקולים דמוגרפיים וכו'. אילו אימצה הציונות הדתית גישה כזאת, היא היתה נבלעת בתוך הזרם המרכזי של השיח הפוליטי הישראלי ונעשית תומכת משנית בלבד של אחת המפלגות הגדולות. ככזאת, היתה הציונות הדתית ממשיכה למלא את תפקידה המסורתי כ"נגררת" ו"שולית". אילו התפישה של ארץ-ישראל השלמה כתביעה מוחלטת שלא ניתן לנהל עליה משא-ומתן היתה זוכה להכרה, הציבור הציוני-דתי היה לשחקן פוליטי אוטונומי והפרוגרמה של "מדינת התורה" היתה מקבלת מעמד של תוכנית ייחודית ומיוחדת, ולא תוכנית פוליטית גרידא.

ניכור גובר והולך

להשקפתי, בדור האחרון לא חלו שינויים עקרוניים בתמונה הזאת. הפרוגרמה של ארץ-ישראל היתה להצלחה עצומה – 250 אלף תושבים ביש"ע במאות יישובים ומאחזים – וזכתה למיסוד. כתוצאה מכך, חלו שינויים מסוימים: מסתמנת חזרה לקיום בורגני דתי-לאומי ואולי אף חשוב מזה, חלק מהאנרגיה מוסת למציאת משמעות דתית בקיום החומרי ובחול: מהרמה הקולקטיבית של מדינה, אומה וגאולה לרמה של התחום האישי, הפרטי והאינטימי. אבל שימת הדגש על האישי, האינטימי והפרטי לא באה להחליף את המסגרת הקולקטיביסטית הישנה. זהו מוקד חדש בתוך המסגרת הקיימת, ויעידו נערי הגבעות ואנשי ה"ניו-אייג'" הדתי האלים, שבניגוד לאנשי ה"ניו-אייג'" בקליפורניה, יחסים אלימים עם הפלסטינים הם חלק מההווי התמידי שלהם.

אם כן, מה שיש לנו כאן הוא תופעה מדהימה למדי. דור וחצי אחרי השואה אימץ ציבור יהודי-ישראלי שלם תפישה לאומית אורגניסטית-אינטגרלית כלפי האדמה והאומה. התפישה הזאת איננה ייחודית לו, אלא משכפלת בדיוק מרבי את האוריינטציות של התנועות הלאומיות האורגניסטיות-אינטגרליות באירופה במאות ה-19 והעשרים.

בלי מודעות עצמית וללא השכלה רחבה, הציונות הדתית חוזרת, על בסיס תבניות מחשבה דומות, על אותם דפוסים אנטי-דמוקרטיים שאפיינו את התנועות האנטישמיות לפני שניים ושלושה דורות, כגון דיבורים על שלילת זכויות פוליטיות ואזרחיות מאזרחי ישראל הערבים. האירוניות כאן מתרבות והולכות. אותה תפישה, שגינתה את הציונות המדינית החילונית על רצונה בנורמליזציה ובהפיכת ישראל לעם ככל העמים, חזרה ויצרה לאומיות אורגנית שהיא בדיוק שכפול הלאומיות של הרומנים, הסרבים, ההונגרים, הגרמנים וכו'. התברר שבמקרה הזה, לפחות, מי שלא למד מההיסטוריה נועד לחזור עליה.

אם ארץ-ישראל האורגנית הנָּה כה מרכזית בתפישה העצמית של הדתיים הלאומיים וחשובה להם כפתרון לבעיות הזהות, מה יהיה אם בכל זאת תהיה התנתקות מעזה, ואף נסיגה מיהודה ושומרון?

כולנו יודעים למי ניתנה הנבואה אחרי החורבן. ובכל זאת, מחשבה אחת. ייתכן שהציונות הדתית מחויבת לרעיון של הזנת תחומי החומר והחול במשמעות הדתית עד כדי כך, שאינה יכולה ואינה רוצה לסגת ממנו. הלוא רעיון זה הוא תרומתה הייחודית למחשבה הדתית היהודית בת-זמננו, ומייחד אותה מהחרדים ואף מהדת המסורתית. ייתכן מאוד, שנסיגה משטחי ארץ-ישראל תביא לניכור הולך וגובר של הציונות הדתית כלפי מדינת ישראל כזירה הנאותה למימוש הערכים הדתיים בתחומי החומר והחול. צירוף זה של זיקה לחומר ולאדמה כתחומי החול, כגון התיישבות, וניכור כלפי מדינת ישראל ומוסדותיה, הוא אפיון מדויק של תרבות נוער הגבעות. אולי כדאי להתחיל להתרגל לתופעת נוער הגבעות כגל העתיד.

תודתי נתונה לדב שוורץ, לגדעון ארן, ליוני גארב ולחוקרים אחרים של הציונות הדתית, שעל מחקריהם מתבסס מאמר זה, לפחות בחלקו.

שלמה פישר הוא המנהל החינוכי של 'יסודות', המרכז לליבון ענייני תורה ומדינה, ודוקטורנט בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית

המאמר פורסם בגיליון מספר24 של "ארץ אחרת": הציונות הדתית ועתידה של החברה הישראלית. להזמנת הגיליון לחצו כאן

ד"ר שלמה פישר הוא סוציולוג

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה