דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

פרות צרובות: ברור שתעשיית בעלי החיים כרוכה בעוול מוסרי. אולם זהו, מכל מקום, דיון אחר / פלאש 90

מי כאן לא מוסרי

הסופר בשביס-זינגר טען כי "עבור בעלי החיים, כל יום הוא טרבלינקה". עמית קרביץ ואלי פיטקובסקי באים חשבון עם האנלוגיה בין השואה לתעשיית הבשר, שקנתה לה לאחרונה מקום מרכזי בשיח

חלק מהשיח המתעורר לאחרונה בנוגע לתעשיית הבשר, ולשאלה המוסרית הנוגעת לאכילת בשר בכלל, כולל את האנלוגיה המושמעת תכופות בין ההרג התעשייתי של בעלי חיים לבין השואה. בדברים שלהלן נעסוק בעיקר בשאלת חוזקה של האנלוגיה ונטען שהיא חלשה באופן מהותי. בהמשך, ננסה לברר מדוע נדמה שיש באנלוגיה משהו קולע בכל זאת. לשם כך נבחין בין נקודת מבט המתמקדת באופייה המוסרי של הפעולה, לנקודת מבט המתמקדת בחוויית הקרבנות. מנקודת המבט הראשונה, האנלוגיה יכולה להתמצות באמרתו הידועה של בשביס-זינגר לפיה "ביחסם אל בעלי החיים, כל בני האדם הם נאצים". אנלוגיה מנקודת מבט זו תתברר כבלתי קולעת באופן מהותי. מנקודת המבט השנייה, אפשר לסכם את האנלוגיה באמרה אחרת של בשביס-זינגר לפיה "עבור בעלי החיים, כל יום הוא טרבלינקה". גם בהקשר זה נטען שהאנלוגיה לקויה, אולם מנקודת מבט זו אפשר יהיה להבין טוב יותר מדוע היא נדמית בטעות כאנלוגיה חזקה (מכאן ברור שלדעתנו שתי האמירות הללו של בשביס-זינגר, שנוהגים להציגן כשני ביטויים לאותה טענה, מבטאות למעשה טענות שונות). נסיים בדיון קצר בהשלכות מוסריות של השיח העכשווי בנושא: האם יש באנלוגיה בין הרג בעלי חיים להרג בני אדם דבר מה שעלול לבזות ניצולי שואה? האם עצם הרפלקסיה על אנלוגיה זו היא גילוי של חוסר רגישות?

השואה הייתה פשע שנאה; יהודים נרצחו בגלל שהנאצים שנאו אותם ובקשו להשמידם. ההרג המתועש של בעלי חיים, יהיה אשר יהיה, איננו פשע שנאה: בעלי החיים אינם נשלחים אל מותם בשל שנאה

כיוון שמקומה של האנלוגיה בשיח הולך ומתרחב, אנו רואים חשיבות רבה בדיון בקורתי בה; אנו מזמינים את מצדדי האנלוגיה למחשבה ודיון על שאלת ההצדקה של האנלוגיה בגבולות שבהם, לטעמנו, לא עשוי להשתמע מהם שום דבר פוגעני. מי שאינו מעוניין בשאלת ההצדקה; למשל, מי שעבורו כל אמצעי שיעורר מודעות לסבלם של בעלי החיים הוא מבורך (אחת היא מידת דיוקו ומידת רגישותו), לא יפיק תועלת רבה מקריאת מאמר זה. כך גם מי שיטען שבזמן שתעשיית הבשר גובה באכזריות את חייהם של מספר בלתי נתפש של בעלי חיים מידי יום, דיון רפלקטיבי בשאלת הצדקת האנלוגיה הוא בבחינת הצטעצעות אסתטית. בכל מקרה, נבהיר מראש שהדיון יתמקד אך ורק בטיבה של האנלוגיה בין תעשיית הבשר לשואה, ולא יחרוג לשאלות כלליות יותר על אכילת בשר. מעמדתנו שלפיה האנלוגיה היא חלשה באופן מהותי ובהקשרים מסויימים אף עלולה להיות מבזה, לא נובעת, כמובן העמדה שלפיה תעשיית בעלי החיים היא מוצדקת. למעשה, ברור לשנינו שתעשיית בעלי החיים כרוכה בעוול מוסרי. אולם זהו, מכל מקום, דיון אחר.

כשהאנלוגיה מטשטשת הבדלים מהותיים

הניתוח שיוצע להלן מחייב דיון מקדים במושג האנלוגיה. אין זה המקום להציע תיאוריה מקיפה בנושא. נתמקד כאן רק בהיבטים שיהיו הכרחיים להבנה מלאה של הטיעון המרכזי.

מתי אנלוגיה בין שתי תופעות היא קולעת ופורייה ומתי היא חלשה? הדבר תלוי, בין השאר, במידה שבה האנלוגיה חושפת או מטשטשת היבטים מהותיים בתופעה שהיא באה להאיר. ההקשר שבו מוצעת האנלוגיה קובע אילו היבטים הם מהותיים.

מכיוון שאנלוגיה היא תמיד השוואה בין שתי תופעות שונות, הרי שלא די להצביע על קיומם של הבדלים בין שתי התופעות על מנת להראות שאנלוגיה היא חלשה (הבדלים, כאמור, תמיד יהיו). יש להבהיר מדוע ההבדלים שהאנלוגיה מתעלמת מהם או מטשטשת הם מהותיים בהקשר הנדון.

אם אנלוגיה קולעת היא כזו שאיננה מטשטשת היבטים מהותיים, הרי שהיא אינה יכולה להיות כללית מידי. ככל שאנלוגיה נסמכת על מאפיינים כלליים יותר ובודדים יותר, כך היא מסתכנת בהחמצה או טריוויאליזציה של מאפיינים מהותיים של התופעה (בהקשר הרלוונטי). כך, נניח שמישהו מציע אנלוגיה בין השואה לבין רצח השבויים בדיכוי המרד האירי של 1798, וזאת על סמך העובדה, שקשה להכחישה, כי בשני המקרים היה מעורב סבל של הקורבנות. במקרה כזה ניתן לטעון, ובצדק, שקריטריון הסבל הוא כללי מידי, היינו שלא ברור מדוע דווקא השואה היא זו שאליה מושווה סבלם של השבויים המעונים, ולא כל אירוע אחר בו היה מעורב סבל. באופן דומה, אם האנלוגיה בין השואה לתעשיית בעלי חיים כל תכליתה היא להדגיש את הסבל הרב שתעשיית בעלי החיים גורמת ותו לא, הרי שהאנלוגיה לשואה דווקא ולא לכל אירוע אחר המערב סבל אינה נראית מוצדקת. למעשה, מטעמים אלה, סביר להניח שאלו המשתמשים באנלוגיה בין תעשיית בעלי החיים לשואה לא יסתפקו בעצם העובדה שבשני המקרים מעורב סבל כבסיס לאנלוגיה. לרוב הם מקווים לחלץ מן האנלוגיה טענה חזקה יותר, שמעורב בה לפחות אחד משני מרכיבים: (א) טענה שיש אנלוגיה לא טריוויאלית בסבל של הקרבנות (ב) טענה שיש אנלוגיה בטיבם המוסרי של המעשים עצמם.

הדיסאנלוגיה

נפתח בניסיון לבסס אנלוגיה הנוגעת לאופי המוסרי של המעשים. לדעתנו, האנלוגיה בין השואה להרג השיטתי והמתועש של בעלי החיים בהקשר זה היא חלשה באופן עקרוני. זאת מפני שטבעו המהותי של המעשה נבדל בכל אחד מן המקרים: התופעות פשוט לא שייכות לאותה קטגוריה מוסרית.

הטעם העיקרי לכך נעוץ בעובדה שהשואה הייתה פשע שנאה; יהודים נרצחו בגלל שהנאצים שנאו אותם ובקשו להשמידם. ההרג המתועש של בעלי חיים, יהיה אשר יהיה, איננו פשע שנאה: בעלי החיים אינם נשלחים אל מותם בשל שנאה.

כמובן, איננו טוענים שכל נאצי שהשתתף ברצח היהודים עשה זאת מתוך שנאת יהודים; כך, ייתכן שהיו נאצים שכלל לא שנאו יהודים, אלא "עשו את עבודתם" מתוך הרגל ביורקרטי ותו לא, ונאצים שנהגו לירות ביהודים משעמום או מתוך סקרנות סדיסטית. באופן דומה, ייתכן בהחלט שיימצא שוחט הפועל מתוך שנאה לבעלי חיים. ואולם, לשיטתנו, הדבר אינו משנה כהוא זה את טיבם הנבדל של המעשים: מה שחולל את השואה היה שנאת יהודים, והעובדה שבמסגרת פשע שנאה זה פועל מסויים עשה את המוטל עליו מתוך מניעים אחרים אינה משנה את טבעה של השמדת היהודים והמניע המרכזי לה.

השמדת היהודים עצמה היתה תכלית עבור הנאצים. לעומת זאת, קשה לומר שבהשמדת בעלי החיים תעשיית הבשר תגשים ייעוד כלשהו. להיפך. ההרג הוא רק אמצעי במקרה זה, וההשמדה המוחלטת חותרת תחת האינטרס של התעשיה ונגד עצם ההיגיון שלה

הדיסאנלוגיה מתחזקת גם לאור העניין הבא: דווקא הניצול המתוכנן לפרטי פרטים של גופם של בעלי החיים מצביע על השוני המהותי בין הרג מתועש זה לבין השואה. במבט ראשון נדמה, שנקודה זו דווקא מחזקת את האנלוגיה שבין השואה להרג בעלי החיים: וכי לא נעקרו שיני הזהב של היהודים, למשל? לשון אחר, וכי הנאצים לא ניצלו את ההרג "עד תום", והשתמשו אפילו בגופות היהודים לצרכים "תעשיתיים" או אחרים, כפי שמקובל לעשות בתעשיית בעלי החיים? אלא שהנאצים לא רצחו יהודים על מנת להשתמש בגופותיהם לצורך כזה או אחר; הנאצים הרגו יהודים, שוב, מכיוון ששנאו אותם. השימוש בגופות שנעשה על ידי הנאצים הוא דבר מה נלווה למעשה, ולא מהות המעשה עצמו או מה שכונן אותו. לעומת זאת, השימוש בבעלי חיים כ"חומר גלם" ליצירת אוכל, תיקים או מעילים אינו דבר מה שנוסף על מהות מעשה ההרג המתועש שלהם, אלא הוא מהות המעשה עצמו; לשם כך הורגים בעלי חיים.

מן הכיוון ההפוך: השמדת היהודים עצמה היתה תכלית עבור הנאצים. לעומת זאת, קשה לומר שבהשמדת בעלי החיים תעשיית הבשר תגשים ייעוד כלשהו. להיפך. ההרג הוא רק אמצעי במקרה זה, וההשמדה המוחלטת חותרת תחת האינטרס של התעשיה ונגד עצם ההיגיון שלה.

דוגמא נוספת ואחרונה נוגעת להשפלה. תעשיית בעלי החיים לא נועדה להשפיל את הקורבן. ברור שישנן לא מעט עדויות על ההשפלה שבעל החיים עובר לפני שחיטתו. אולם ההשפלה, ככזו, אינה מכוננת את טבעו של המעשה. לעומת זאת, ברור שבשואה השפלת הקורבן, או בטרמינולוגיה הנאצית: היחס אליו כ Untermensch (תת-אדם), או לכל הפחות: המתח האינהרנטי בין ההתייחסות אל הקורבן כבן אנוש, ומכאן הצורך להשפילו, לבין הצורך האידיאולוגי שלא לייחס לקורבן כל תכונות "אנושיות", ולכן אף לא להשפילו, הוא מהותי לאקט ההשמדה. להשפלה יש תפקיד מכונן – גם אם דיאלקטי – בשואה, ואין לו תפקיד כזה בתעשיית בעלי החיים.

כל עוד ההקשר הוא סיווג מוסרי, האנלוגיה בין תעשיית הבשר לבין השואה חלשה ומטעה. היא מטשטשת הבדלים מהותיים ואינה מאירה קשרים פוריים (לא טריוויאליים) בתמורה. אך בשלב זה מצדדי האנלוגיה עשויים לחוש שעמדתם לא באמת הובאה בחשבון. למשל: המרכיב הטכנולוגי והניצול ה"תעשייתי" אמור היה לשחק תפקיד באנלוגיה והוא, לשיטתם, מאיר אספקט ייחודי ורלוונטי שמשותף לתעשיית בעלי החיים ולשואה. חלק מן הזעזוע הייחודי המתלווה לשואה קשור לאופן ה"חדש", ה"מודרני" "טכנולוגי", בו הוצא רצח העם הזה אל הפועל, ואופן זה דומה להפליא להרג המתועש של בעלי החיים. על כל פנים, גם אם טוענים שהטכנולוגיה היא חלק בלתי נפרד ממהותם של שני המעשים הללו, ההבדל העקרוני שהזכרנו אינו נפגע כמלוא הנימה. טשטוש הבדל זה פוגע בניסיון לעמוד על טיבן המוסרי של הפעולות הנדונות. לכן, אם לטכנולוגיה יש בכל זאת תפקיד באנלוגיה שבין השואה לתעשיית בעלי החיים, הרי שאין המדובר בהקשר בו דנו לעיל. שמא האנלוגיה חזקה יותר אם לוקחים בחשבון את נקודת המבט של הקורבן?

האם אין כל הבדל בין שתיית כוס חלב לאונס, או בין אכילת בשר לרצח?

 

צילום: דורית שרפשטיין

צילום: דורית שרפשטיין

 

הפרספקטיבה של הקורבן

לדעתנו, האנלוגיה בין השואה להרג המתועש של בעלי החיים היא חלשה גם מנקודת המבט של חוויית הקורבנות. ואולם הניסיון לכונן אנלוגיה על סמך נקודת מבט זו אינו גורר סיווג לקוי. מבחינה זו, כל עוד ניסיון זה מנוסח בזהירות (מבלי שתשתמע ממנו השוואה מבזה בין הקרבנות עצמם) אפשר להסביר מדוע כוח השכנוע שלו רב יותר.

נבהיר ראשית את כוונתנו במעבר לפרספקטיבה של הקרבן באמצעות דוגמא: נניח שכחלק ממלחמה, מבוצע אונס המוני של נשים (למרבה הצער, מקרים כאלו ידועים). בנוסף, נחשוב על מקרה בו אישה נאנסה שלא כחלק מרצח עם, אלא בהקשר אחר לגמרי (לצורך העניין: שוד אלים שהדרדר לכדי אונס). מבחינת טיבו של המעשה, ישנו הבדל מהותי כמובן. הדבר יבוא, למשל, לידי ביטוי משפטי: למרות שבשני המקרים מדובר באונס, הראשונים יואשמו, למשל, בפשעי מלחמה, ואילו השני לא יואשם בפשע מלחמה, אלא יובא בפני בית דין פלילי. אולם גם אם טיבו של המעשה שונה, ניתן לחשוב על הקשר שבו, מבחינת הקורבן, כל זה אינו רלוונטי: בשני המקרים חוו הנשים אונס, ולו היינו יכולים לומר לראשונה שהיא נאנסה כחלק מפשע מלחמה ולא כמעשה פלילי גרידא, הרי שיש לשער שהדבר לא היה משנה לה. לשון אחר: במקרים מסוימים, מבחינת הקורבן, ההבדל העקרוני בין פעולות שונות מתנדף, ומדובר בעצם באותה חוויית עוול.

נתחיל, אם כן, במה שעושה את הניסיון לכונן אנלוגיה על בסיס חוויית הקרבן משכנע. בתור התחלה, יש לציין שאילו היו קורבנות תעשיית בעלי החיים בני אדם, הרי שהאנלוגיה בין השואה להרג המתועש של בעלי החיים הייתה נדמית חזקה אפילו מזו של אנלוגיה אפשרית שבין חוויית קורבנות אחרים של רצח עם במאה העשרים לחוויית קרבנות השואה. מנקודת המבט של הקורבן, דומה שדווקא הפרקטיקות הדומות, או ה"טכנולוגיה" הדומה (למשל: קעקוע מספר על הגוף) הופכות להיות חלק מן העניין המהותי עצמו, שכן כך, כמוות "תעשייתי", חווה זאת הקורבן, אותו קורבן שהטבע המהותי השונה של המעשים (פשע שנאה או לא פשע שנאה) חשוב לו פחות. (בהחלט ייתכן שיש הקשרים שבהם ההבדל הזה משנה גם לקורבן; כך, ייתכן שיש הבדל חשוב בין חוויותיו של אדם המוצא להורג מטעמי שנאה לאדם המוצא להורג על מנת שאפשר יהיה להשתמש בגופו, או מבלי שהטעם להוצאתו להורג יהיה ידוע לו; לצורך הדיון, נניח לתומכי האנלוגיה להתעלם מהבדל זה).

הניסיון לכונן אנלוגיה, נשען אם כן, על כך שנקודת המבט של בעל החיים, אילו היתה נקודת מבט אנושית, היה בה כדי לכונן השוואה של ממש; כזו שבה ההבדלים בין המקרים הופכים להיות זניחים. תומך האנלוגיה מכיר בהבדל בין תודעת בעלי חיים לתודעת בני אדם; הוא אינו מתיימר להשוואה גורפת. אך לשיטתו, הבדלים אלה אינם מהותיים מספיק כדי להכשיל את האנלוגיה. גם אם סבלם איננו סבל אנושי, נדמה כאילו "עבור בעלי החיים, כל יום הוא טרבלינקה".

אולם בעוד שמנקודת המבט של השיפוט המוסרי, ההיבט הרלוונטי ביותר בקרבן הוא עצם קיומה של תודעה, או עצם היכולת לסבול, נדרש הרבה יותר מכך על מנת לכונן אנלוגיה על בסיס נקודת המבט של הקרבן. במילים אחרות: כאשר האנלוגיה אמורה להתבסס על חוויית הקרבן, לא די בכך ששתי החוויות מערבות סבל (הנחת היסוד שלנו בדיון היא שבעלי החיים לא רק חשים כאב, אלא גם סובלים). נדרש יותר מכך. על מנת להמנע מטריויאליזציה, יצטרכו מצדדי האנלוגיה להראות שהאנלוגיה בין שני המקרים של הסבל פוריה; שהיא חושפת היבט מהותי באופן לא טריוויאלי.

גם כאן, לטענתנו, האנלוגיה היא חלשה, ולהלן נדגים זאת בקצרה, באמצעות שתי דוגמאות.

תעשיית בעלי החיים לא נועדה להשפיל את הקורבן. לעומת זאת, ברור שבשואה השפלת הקורבן, או לכל הפחות: המתח האינהרנטי בין ההתייחסות אל הקורבן כבן אנוש, ומכאן הצורך להשפילו, לבין הצורך האידיאולוגי שלא לייחס לקורבן כל תכונות "אנושיות", ולכן אף לא להשפילו, הוא מהותי לאקט ההשמדה

ראשית, נחזור לנושא ההשפלה. בסעיף הקודם גרסנו שלהשפלה תפקיד מכונן בשואה, ותפקיד מקרי בתעשיית בעלי החיים. האם מנקודת המבט של הקורבן (המתעלמת מתפקידה של ההשפלה כמניע) עשוי להיות כאן כר פורה להשוואה? לטענתנו, גם אם דנים בנושא זה מנקודת המבט המשוערת של הקורבן, ניכרת דיסאנלוגיה חמורה בין תעשיית בעלי החיים לשואה. נחשוב למשל על קעקוע מספר על הגוף. האקט מוזכר תכופות דווקא כהוכחה, כביכול, לאנלוגיה. למעשה, ההבדלים כאן מהותיים: עבור הקורבן בשואה, עצם האקט של קעקוע המספר יש בו יסוד משפיל מובהק ששולל ממנו את זהותו. לעומת זאת, סביר להניח שבעל החיים לא חש השפלה מעצם קעקוע המספר על גופו וכלל לא משנה לו מה מקועקע בגופו, למשל: אם המדובר הוא במספר סידורי או אקראי, או בכתובת בעלת מובן או לא. מנקודת מבטם, בקעקוע מספר (ובפעולות אחרות שמנקודת מבט אנושית הן משפילות) אין מרכיב ששולל מהם את זהותם. לעומת זאת, ה"מה" אותו מקעקעים הוא בעל יסוד מכונן בהשפלתו של הקורבן בשואה, ובכלל בהשפלת קורבן אנושי.

שנית, כחלק אינהרנטי מהסבל שעבר עליו, חווה הקורבן בשואה היסטוריה של השפלה שאין לה מקבילה במקרה של בעלי החיים (בכך איננו טוענים שבעל החיים אינו חווה אף הוא היסטוריה של השפלה, אלא אך ורק שאין ההיסטוריות הללו אנלוגיות). כך, האידיאולוגיה הנאצית ראתה ביהודי "תת-אדם", ובכך ביקשה לסמנו כמי שאינו שייך למין האנושי. מעבר כך שלעניין זה אין מקבילה בתעשיית בעלי החיים, הרי שהדבר גזר שורה של מעשים שקדמו לאקט ההשמדה גופא: רדיפה, איומים, השפלה פומבית, החרמה, תיחום ובידול מהספירה הפומבית ("אין כניסה ליהודים ולכלבים" למשל) וכיוצא בכך. מאחורי היהודי הדווי שהגיע לתחנתו האחרונה – מחנה ההשמדה – משתרך אפוא הדהוד היסטורי ארוך בעל הקשרים רחבים שהוא אחד האלמנטים המכוננים את סבלו בהווה. הטענה שהאנלוגיה חלה אך ורק על רגע המוות עצמו – על הרגע בו הסכין מונחת על הצוואר, שם אולי ניתן להצביע על אנלוגיות מהתחום הטכנולוגי של הוצאת מעשה ההשמדה אל הפועל – היא בבחינת רדוקציה נטורליסטית מידי, המחמיצה את ההקשר השלם של הסבל.

ניתן להעלות את הטענה, שמכיוון שהנאצים ביקשו לעשות דה-הומניזציה של קורבנותיהם, ניתן בכל זאת לדבר על אנלוגיה מסויימת גם בהקשר הזה, שכן, לא "בני-אדם" היו הקרבנות בשואה, אלא בובות-רפאים שכל אנושיות נשללה מהן. אולם טענה זו היא בעייתית. בהנחה שהנאצים אכן שללו מכל וכל את אנושיותם של קורבנותיהם, הרי שהקורבן הוא עדיין בבחינת זה שאנושיותו נשללה. מבני אדם שללו את אנושיותם, מחיות לא (ייתכן ששוללים מחיות דבר מה אחר, אולם השאלה היא, שוב, אם שוללים את אנושיותם, היינו אם האנלוגיה כאן היא מוצדקת). בכך אנו בעצם חוזרים לטענה שהועלתה בפסקה הקודמת: היסטוריית ההשפלה (במקרה הזה: דה-הומניזציה) היא אלמנט מכונן של הסבל של הקורבן.

האנלוגיה כהמשך העוול

כעת ברצוננו לטפל, בקיצור נמרץ, בשאלה הבאה: האם בעצם האנלוגיה בין השואה לתעשיית בעלי החיים יש דבר מה העלול לבזות את קורבנות השואה? אנו יוצאים מנקודת הנחה שאם אכן יתברר שיש טעם לחשוש שההשוואה מבזה, מציע האנלוגיה עשוי לשקול את השימוש בה מחדש.

באופן עקרוני, בהחלט ייתכן שגם ניצולי שואה עצמם ישתמשו באנלוגיה לתעשיית בעלי החיים על מנת לנסות ולהמחיש את הסבל שעבר עליהם ("הנאצים התייחסו אלינו כמו לבעלי חיים במשחטה"; "השמידו אותנו בסרט נע, כמו חיות"). בהקשר כזה, אין באנלוגיה כל דבר מבזה, להפך: באמצעותה ממחיש ניצול השואה את שעבר עליו (או שהיא בבחינת אמצעי רטורי לאחרים, שאינם ניצולי שואה, הממחיש את מימדי הזוועה של השואה). אולם עלינו לשאול מהי בדיוק מובנה של אנלוגיה זו, היינו: מה משתמע ממנה (וחשוב יותר: מה אינו משתמע ממנה).

כשמשמיעים אנלוגיה ברוח זו לא מוסרים על פי רוב טענה בנוסח "היהודים סבלו כמו פרות" אלא משהו ברוח הטענה: "התייחסו אל היהודים כמו שמתייחסים לפרות". זהו הבדל דק, אך מאלף: אין משווים את הקורבן האנושי לפרה או חזיר, אלא מפנים זרקור אל האמצעים או הטכנולוגיה האנלוגית, ה"מנוכרת" וה"תעשייתית" באמצעותן יוצא אל הפועל, בשני המקרים, מעשה ההרג. אולם אם מהאנלוגיה משתמעת זיקה לא בין היחס לו זכו יהודים ליחס שזוכים לו חזירים או פרות, אלא בין היהודים עצמם לבין בעלי חיים, הרי שיש חשש להשתמעות מבזה. הניסיון לכונן אנלוגיה על בסיס חוויית הקרבן מסתכן בהקשר זה הרבה יותר מאנלוגיה בהיבטים אחרים. ההתעלמות ממה שייחודי לקרבן אנושי בהיבט זה היא, מבחינות רבות, המשך ישיר של העוול. לכן, מעבר לכל הטעמים העקרוניים שהוזכרו לעיל, ההופכים את האנלוגיה לחלשה מעיקרה, גם החשש מביזוי של ניצולי שואה הוא טעם להימנע מאנלוגיה זו.

היכולת להבחין

בנימה כללית יותר, חשוב להבהיר שתובנות בעלות ערך אמורות לשקף רגישות להבדלים בין תופעות. במיוחד בשדה המוסר, הפשטת יתר מסתכמת פעמים רבות בעמדה גמלונית, חד-מימדית ובנאלית. נתבונן בדוגמא.

גארי יורופסקי, אחד מפעילי בעלי החיים הקולניים והידועים כיום, מרבה להשתמש באנלוגיה שבין השמדת בעלי החיים לשואה. אולם אף הוא מודה, במובלע, שיש דבר מה בעצם ההשוואה בין הרג בעלי חיים להרג בני אדם שהוא בלתי מתקבל על הדעת. בביקורו האחרון בארץ נשאל יורופסקי אם יש לו חברים שאינם טבעוניים. יורופסקי ענה שיש לו חבר אחד אוכל בשר. כשנשאל כיצד הוא נותר חבר של אדם כזה, ענה כך: אותו חבר אינו מתרץ את אכילת הבשר שלו בתירוצים "ריקים" ("זה הכרחי לתזונתי", "בעלי חיים אינם סובלים" וכדומה), אלא מודה בריש גלי שאכילת בשר היא רעה, ומוסיף שהוא אוכל בשר רק מפני שהוא חסר אופי וחסר כוח רצון. יורופסקי מעריך את אותו חבר על "כנותו", ולכן יכול להישאר חבר שלו.

עבור הקורבן בשואה, עצם האקט של קעקוע המספר יש בו יסוד משפיל מובהק ששולל ממנו את זהותו. לעומת זאת, סביר להניח שבעל החיים לא חש השפלה מעצם קעקוע המספר על גופו וכלל לא משנה לו מה מקועקע בגופו

למרות שלפי עמדתו הרשמית של יורופסקי אין כל הבדל בין שתיית כוס חלב לאונס, או בין אכילת בשר לרצח, נראה שגם יורופסקי עצמו מבין היטב את ההבדל בין חליבה או הרג של בעל חיים לאונס או רצח בני אדם; שכן קשה להאמין שיורופסקי היה נותר חבר של מי שמודה שאינו יכול להיגמל מאינוס נשים, או מרצח שיטתי של בני אדם לצורכי אכילה, רק בזכות כנותו. לשון אחר: יש פער בין ההתנהגות דה פקטו של יורופסקי לבין הרטוריקה בה הוא משתמש, שלפיה אונס ושתיית כוס חלב זהים בחומרתם. הפער הזה איננו אות לניוון מוסרי, אלא אות לחוסר זהירות אינטלקטואלית. אך בהקשר הנדון, חוסר זהירות הוא לא רק בבחינת "חטא אקדמי" כלפי האמת. עצם ההשוואה בין הרג של בעלי חיים, פסול ומגונה מוסרית ככל שיהיה, לבין הרג של בני אדם הוא עצמו גילוי של חוסר רגישות מוסרית.

באופן בלתי תלוי בשאלת המוסריות של תעשיית הבשר, נראה שיש הבדל עמוק, בלתי ניתן לרדוקציה, בין הרג מתועש של בעלי חיים להרג מתועש של בני אדם. (ההתנהגות דה פקטו של יורופסקי אמורה להצביע על ההבדל הזה). הכרה בכך היא עניין של רגישות מוסרית בסיסית. היא לא נשענת על קדם-הנחות תאולוגיות ("האדם הוא נזר הבריאה"), והיא לא ספציפית לעמדה כלשהי בשיח על טבעונות. מי שמאבד את היכולת להבחין דה פקטו בין רצח בני אדם להרג בעלי חיים איבד, להבנתנו, ממד חשוב במוסריותו.

הדיון באנלוגיה בין השואה לתעשיית הבשר נראה לנו חשוב בשני מישורים לפחות. מבחינה אינטלקטואלית, הוא מזמין שיח זהיר יותר, בקורתי יותר, פתוח למורכבות. בהקשרים שבהם מתעוררת האנלוגיה, שיח זהיר יותר הוא גם רגיש יותר ופוגעני פחות. בנוסף, ניסיון כנה לאפיין תופעות מוסריות במדויק צפוי להביא בסופו של דבר לשיפוטים קולעים יותר. גם מבחינה זו אנו מאמינים שלרפקלסיה עשוייה להיוודע משמעות מעשית מסויימת. אנו מקווים שהדיון הקצר שהצענו יסייע בכך, ולו במשהו.

 

 

אלי פיטקובסקי הוא דוקטורנט בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית. עבודת הדוקטורט שלו עוסקת במחלוקות באונטולוגיה.

עמית קרביץ סיים את לימודי הדוקטורט בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית. עבודת הדוקטורט שלו עסקה בקאנט ובאידיאליזם הגרמני

תגובות פייסבוק

תגובות

4 תגובות

  1. הוא מחשובי החושבים מחשבות חשובות!

    שמעון מעלה-גירה |
  2. הפסקתי לקרוא באמצע. נאמרות כאן שטויות של מי שלא מבין דבר בתחום:

    א. בקשר לאנלוגיה הראשונה: הן הנאציזם והן תעשיית הבשר נעשות מתוך החפצת הקרבן, כאילו אין חשיבות לסבל שלו, וכאילו מותר לנו לעשות בו מה שאנחנו רוצים, כי אנחנו "נעלים" עליו, וכי הוא "נחות מאיתנו". שתיהן, למעשה, תוצאה של חוסר אכפתיות וחוסר מצפון – ובדיוק על זה הטבעונות מדברת.

    אתם רוצים להיכנס לקטנות – האם זו שנאה או סתם חוסר אכפתיות וקור לב תוך רדיפת בצע? לי זה נראה כמו היאחזות נואשת בקטנות, ניסיון פתטי להצדיק אכילת בשר. (כראיה לכך: האם מישהו שאנס סתם כי הוא נהנה מהאונס ולא אכפת לו מהקרבן מוסרי יותר ממי שאנס מתוך שנאה? ואם כן – האם ההבדל הזה לא זניח עד לכדי גיחוך?).

    שנית – אתם יוצאים מנקודת הנחה שהנאצים עשו את זה מתוך שנאה. בפועל, היטלר עבד מאוד קשה כדי לשטוף לגרמניה את המוח ולחשוב שהם מצייתים לכלל מוסרי עליון שהוא בכלל לא פרי בחירתם. "שנאה" היא אינטרפרטציה שטחית שלכם – זה נעשה מתוך אטימות, גזענות, חוסר מצפון, טיפשות, הליכה אחרי העדר – אבל שימוש במילה "שנאה" היא רק פישוט הדברים. הנאצים באמת האמינו שהם עושים דבר מוסרי שזה התפקיד שלהם לעשות, זה מה שהיטלר כתב במיין-קמפף, זה מה שאייכמן אמר במשפט, וזה מה שהרבה גרמנים כתבו ביומנים שלהם. למעשה, הטיעונים שלהם היו דומים לשל אוכלי הבשר באופן מפחיד: גם הם חשבו שזה הכרחי להישרדות שלהם, גם הם טענו שזה בסדר כי זה מה שקורה בטבע (הם התבססו על רעיון הברירה הטבעית – כאילו שאם משהו קורה בטבע – הוא מוסרי), וגם הם טענו שהם "נועדו" לזה. אז ההנחה שהמניעים שונים – גם היא לא מבוססת מצדכם.

    שלישית, והכי חשוב – אתם (כותבי הכתבה) לא מבינים את הטענה של הטבעוניים. לכל היותר הראיתם שצורכי הבשר הם לא אנשים רעים, והרי לטבעוניים אין מטרה להראות את זה. הטבעונות מנסה לטעון שתעשיית הבשר היא הרת אסון ויש צורך לעצור אותה במיידי – בלי שום קשר לשאלת האופי של המבצעים והמניעים. למעשה – לרוב נטען מצד הטבעוניים שצורכי הבשר עושים זאת מחוסר מודעות, והמטרה של ארגוני זכויות בעלי החיים היא להעלות את המודעות.

    אז – אין צורך בשנאה כדי שזה יהיה לא מוסרי. עצם העובדה שלא אכפת לכם מסבל החיות – זה מספיק אכזרי מצדכם. ואף אם לא היה מדובר בחוסר אכפתיות – זה עדיין מעשה שיש לעצור מייד, בלי שום קשר לשאלה אם הוא נעשה משנאה, חוסר אכפתיות, או סתם חוסר מודעות.

    איך יכול להיות שפיספסתם את כל זה?

    ב. על האנלוגיה השניה הפסקתי לקרוא אחרי כמה פסקאות, כשהבנתי שזה הולך להיות שטחי ומתפתל כמו הטיעון הקודם שלכם. נראה כאילו ניסיתם לטעון שהחיות לא סובלות, וניסיתם או שזה לא נורא כי אין להן תודעה. אטען בקצרה שאני די מבין במדעי המוח, ומה שאתם אומרים פשוט לא נכון: לבעלי החיים בתעשייה יש את הגורמים הרלוונטיים לתחושות ורגשות. יש להם מערכת לימבית, אמיגדלה, אזורים סנסומוטוריים שחשים כאב, גרעין אקומבנס – וכו', וכל זה עוד לפני הכנסת שיקולים של המערכת האנדוקרינולוגית. יש להם כאב, מי שטוען שלא כואב להם – מלבד העובדה שהוא כנראה לא מבין דבר וחצי דבר במדעי המוח, כנראה מעולם לא ראה בעל חיים, ולא ראה איך הוא משתולל בעת כאב ומגיב כמונו. אז כל השיקולים המדעיים – הנוירולוגיים, האנדוקרינולוגיים, האבולוציונים והביהייביוריסטים – כולם מראים שגם החיות סובלות (שהן למעשה יותר ראיות מאר לכך שחברך הטוב ביותר יכול לסבול – בהנחה ולא הכנסת אותו למעבדה מתאימה).

    מה שנשאר הוא עניין התודעה. יפתיע אתכם אולי לדעת שעד היום מומחים לא הצליחו להגדיר את המונח "תודעה" באופן מדעי או ריגורוזי – ואתם חושבים שאתם יכולים לבסס עליו טיעון מוצק? עצם המחשבה הזו מראה שאתם סתם צועקים בעיוורון, כי אחרת לפחות הייתם שמים לב שאתם מתבססים על מושג שאתם לא יודעים מה הוא אומר.

    האם ייתכן שתודעה היא בסך-הכול היכולת להביע משהו במילים? אם כן (שזו השערה די מקובלת), אז מדוע היכולת הזו הופכת את הסבל לאמיתי יותר? והאם הכרתם את ההגדרה הזו כשניסיתם לבסס על המונח "תודעה" עיקרון מוסרי?

    חיות מגיבות לכאב ולהנאה, לומדות ממנו לטווח הארוך, הן אפילו מתקשרות אחת עם השנייה ומזהירות מפניהם, ומחקרים מדעיים הראו שאפילו יש להן תודעה-אוטונואטית, שקשורה, בין השאר, ביכולת תכנון לטווח הארוך, בה הן משתמשות כדי להגביר הנאה וסבל. אז באיזה מובן הן לא מודעות לסבל ולהנאה?

    ג. אני אתן לכם לחשוב לבד מה אומרת עצם העובדה שהצבעתם על הבדלים זניחים ולא מוגדרים בין תעשיית הבשר לנאציזם, באותו האופן בה ניסו בעבר להסביר למה עבדות היא לגיטימית, למה אפליית נשים היא לגיטימית, ואפילו למה הנאציזם לגיטימי ("כי להרוג יהודי זה לא כמו להרוג גרמני, יש הבדל…").

    הבדלים תמיד יהיו (למשל: לתעשיית הבשר יש הרבה-הרבה יוצר קרבנות מאשר לנאציזם). עצם הניסיון להצדיק אחד לעומת השני – הוא טיפשי והרסני. אכזריות היא אכזריות, אין טעם לחפש בכוח הבדלים: בשני המקרים מדובר בסבל נורא שאנחנו גורמים לו למרות שאנחנו יכולים להפסיק אותו ולהסתדר בלעדיו, וזה העיקר.

    ניב |
  3. שלום ניב,
    תודה על תגובתך.
    מספר הערות:

    ראשית, אתה כותב: "נראה כאילו ניסיתם לטעון שהחיות לא סובלות". ואילו אנחנו כתבנו, מילה במילה: "הנחת היסוד שלנו בדיון היא שבעלי החיים לא רק חשים כאב, אלא גם סובלים". לו היית קורא בעיון מה שכתבנו, היית חוסך לעצמך פסקאות ארוכות של דיון בתודעת בעלי חיים על מנת להוכיח לנו שהם סובלים.

    שנית, אתה מצביע על "נסיון פתטי [שלנו, עמית ואלי] להצדיק אכילת בשר", ושאיננו מבינים "את הטענה של הטבעונים". אך עמדתנו (נצטט שוב) "אינה ספציפית לעמדה כלשהי בשיח על טבעונות". כלומר: יכול אדם להיות טבעוני ועדיין לטעון שהאנלוגיה בין השואה לתעשיית בעלי החיים היא חלשה. ולהוכחה: אחד מכותבי הרשימה שקראת הוא טבעוני בעצמו. ואילו היית ממשיך לקרוא את כל הרשימה עד תומה (הצהרת שלא עשית כך), היית מגלה שאנחנו מראים שאפילו גארי יורופסקי מחזיק, במובלע, באינטואיציה דומה לשלנו.

    שלישית, אתה חוזר, ברבות מן הטענות שלך, על הטענה לפיה אנו גורסים שתעשיית הבשר היא מוסרית, ושאנחנו מבקשים לתת לה לגיטימציה. שוב, כדאי לקרוא מה שכתבנו: "מעמדתנו שלפיה האנלוגיה [בין השואה לתעשיית בעלי החיים] היא חלשה באופן מהותי ובהקשרים מסויימים אף עלולה להיות מבזה, לא נובעת, כמובן העמדה שלפיה תעשיית בעלי החיים היא מוצדקת. למעשה, ברור לשנינו שתעשיית בעלי החיים כרוכה בעוול מוסרי. אולם זהו, מכל מקום, דיון אחר". כלומר: מהעובדה שלדעתנו האנלוגיה בין השואה לתעשיית הבשר היא חלשה כלל לא נובע שאנו גורסים שתעשיית הבשר היא מוסרית.

    רביעית, רק במקום אחד ויחיד בכל תגובתך אתה אכן מייחס לנו טענה שטענו. אכן, יצאנו מתוך נקודת הנחה שהנאצים ביצעו את השואה מתוך שנאה ליהודים, ושהמניע העיקרי של תעשיית הבשר לעומת זאת אינו שנאה לבעלי חיים. אתה טוען לעומתנו שהשואה נעשתה מתוך "אטימות, גזענות, חוסר מצפון, טיפשות, הליכה אחרי העדר" וכו'. ראשית, אנחנו חשבנו שגזענות היא סוג של שנאה… אבל אלו זוטות. לענייננו: הטענה שלנו שהשואה נעשתה מתוך שנאה (אנטישמיות, או יודופוביה, היא כידוע שנאת יהודים) כלל אינה מוציאה את הטענה שהיו מעורבים בה טיפשות, הליכה אחרי העדר וכו'. גם כאן, כדאי לקרוא מה שכתבנו: "כך, ייתכן שהיו נאצים שכלל לא שנאו יהודים, אלא "עשו את עבודתם" מתוך הרגל ביורקרטי ותו לא, ונאצים שנהגו לירות ביהודים משעמום או מתוך סקרנות סדיסטית […] ואולם, לשיטתנו, הדבר אינו משנה כהוא זה את טיבם הנבדל של המעשים: מה שחולל את השואה היה שנאת יהודים, והעובדה שבמסגרת פשע שנאה זה פועל מסויים עשה את המוטל עליו מתוך מניעים אחרים אינה משנה את טבעה של השמדת היהודים והמניע המרכזי לה." כלומר: הטענות שלך כלל אינן מוציאות את הטענה שלנו.

    חמישית, ואחרון חביב: אתה טוען שבניגוד לטענתנו יש אנלוגיה בין תעשיית הבשר לשואה, למשל בגלל "החפצת הקורבן", או "סבל נורא שניתן למנוע" וכו'. לא טענו לרגע את ההיפך. רק טענו שזה לא בסיס חזק לאנלוגיה בהקשר הנידון. למשל: גם רצח של מאבטח בבנק על ידי שודד בזמן שוד מערב "החפצת הקורבן" (וגם סבל, כמובן). ועדיין האנלוגיה בין רצח בזמן שוד בבנק לבין השואה היא חלשה. כלומר (נצטט שוב מדברינו): "אם האנלוגיה בין השואה לתעשיית בעלי חיים כל תכליתה היא להדגיש את הסבל הרב שתעשיית בעלי החיים גורמת ותו לא, הרי שהאנלוגיה לשואה דווקא ולא לכל אירוע אחר המערב סבל אינה נראית מוצדקת". מכאן: בוודאי שסבל מעורב בשני המקרים; אולם טענתנו היא אחרת: שזו אנלוגיה חלשה בהקשר הנידון. ומדוע היא חלשה הסברנו בפירוט. אתה מוזמן לקרוא.

    כל טוב,

    אלי ועמית

    עמית קרביץ, אלי פיטקובסקי |
  4. אני מסכים עם שמעון.
    ראשית לנושא השנאה. לא חייבים לשנוא יהודים כדי לרצוח אותם, כמו שלא חייבים לשנוא סורים כדי להלחם בהם- די בכך שאתה מרגיש שאין ברירה אחרת, או שאתה עושה את הדבר המוסרי או המצופה ממך. כך הם טיבם של הדברים. זה מה שראוי לעשות. דווקא מחקרים מודרנים על השואה (סנדרום E) מראים את המנגנון של שחיקת אמפתיה – ולא של שנאה יוקדת . דווקא דיכוי של הרגש ופעולה מכאנניסטית שמדכאת רגשות טבעיים של אמפתיה שקיימים אצל יונקים לכל הפחות. מכאן ששתי ההנחות לא נכונות – הנאצים לאו דווקא הרגו יהודים מתוך שנאה (אלא מתוך אידאולוגיה מעוותת שחשבה שיש כיוון לאבולציה וכי החזק שורד וכי על גזעים נחותים לפנות מקום לגזעים "עליונים") והרג של בעלי חיים או סתם התעללות בהם לא נעשה רק משיקולים קרים (לדוגמה אנחנו לא אוכלים כלבים, גופות של אנשים או חרקים – דברים שדי הגיוני לנצל ולאכול).

    הן במקרה של השואה (ומקרים אחרים של עוולות חשובות כמו עבדות) והן ביחס לבעלי החיים (לא רק ההמתה שלהם אלא היחס הכללי בתעשיית בעלי החיים וביחס הכללי יותר – לדוגמה בציד ועוד) ההנחה היא שהשני הוא חפץ שמותר לעשות לו כל דבר. היחס הזה מאפיין חברות שלמות – כמו הנאצים ביחס ליהודים וביחס ל"נחותים" אחרים, והיחס של הלבנים לשחורים בזמן העבדות, והיחס שלנו כיום כלפי בעלי החיים. במובן הזה האנלוגיה היא חזקה מאד.

    לא רק זה אלא שאפשר וכדאי למתוח את האנלגוגיה כדי הלבין מקרים אחרים של אלימות – כמו שודד שיורה במאבטח בבנק – הרי דבר זה לא דומה לא לשואה ולא לרצח של בעלי חיים – אבל הוא כן דומה בכך שכדי להפוך לרוצח על השודד לעבור תהליך כלשהו – שהוא הרבה פעמים תהליך של הדחקה והכחשה – דבר שמופיע לדוגמה בספר "האמת על באמת" של דן אריאלי שעוסק בשאלה כיצד אנשים מנמקים לעצמם פגיעה או רמייה נגד אחרים – על ידי זה שהם מספרים לעצמם סיפור שבו הם בעצם עושים את הדבר המוסרי או לפחות שאין להם הרבה ברירות אחרות – כמו שהנאצים האמינו שאין ברירה אלא להרוג יהודים (ולשחרר את העולם לכיוון טוב יותר) וכמו שבשרניים מאמינים שאין ברירה אלא להרוג בעלי חיים ולגדל אותם כדי לקבל תזונה..

    גם מבחינת הקורבן – זה שפרטי הסבל הם שונים למדי לא או שהקורבן לא חש השפלה לא ממש מעניין. זה שהגרמנים הוסיפו גם מימד של השפלה לשאר ההיטבים לא הופך את זה למימד היחיד שיש כאן – מהאנשים ניטל האופי האנושי שלהם, מבעלי החיים ניטל האופי החי שלהם – כך עגל שלא יכול להגיע לאמו , כך בעלי חיים שלא יכולים לזוז בחוות תעשתיות , כך גם השליטה בכל נושא המין וההתרבות והשליטה על כל החיים של בעלי החיים – זה מספיק גרוע ומספיק דומה למחנות הריכוז כדי שזה יפסק.

    האזרח דרור |

הגיבו לכתבה