דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

יואל גילינסקי, ללא כותרת, 2001. הדפס דיגיטלי

מי אני היום?

"חופש הביטוי ומימוש עצמי הם הערכים הגבוהים ביותר כיום. אנו מצפים שכל צרכינו הרגשיים והפיזיים ימולאו. כשזה לא קורה אנו מנסים לברוח". ניל מנוסי בוחן את החרדות והפנטזיות של התרבות הצעירה במערב ומגיע למסקנה מפתיעה

רבים מחוקרי התרבות משתמשים היום במונח נרקיסיזם. המונח התפרסם בעיקר בזכות ספרו רב-ההשפעה של מבקר התרבות האמריקאי כריסטופר לאש, "תרבות הנרקיסיזם". האם כוונת הביטוי היא שכולנו מאוהבים בעצמנו? לא ולא. משמעותו מטרידה הרבה יותר.

השימוש שעושה לאש במונח "נרקיסיזם" מסתמך על ההגדרה הפסיכואנליטית שלו, השונה מהמובן המוכר. לפי הפסיכואנליזה, מצב נרקיסיסטי הוא מצב שבו שוררת הבחנה לא נכונה בין ה"אני" לבין העולם החיצוני, בין הסובייקט לבין המציאות האובייקטיבית. המצב הנרקיסיסטי המובהק הוא מצבו של העובר ברחם, או של העולל היונק: התינוק אינו מבחין בין ה"אני" לבין העולם, והכול נראה לו כאחדות אחת. הוא העולם. המאפיין העיקרי של מצב זה הוא אשליה של אומניפוטנציה: כל-יכולת. כאשר התינוק בוכה הוא מיד מקבל את מבוקשו – חלב אם, נענוע של העריסה. כל עוד המציאות החיצונית נעתרת לו, משתמרת התחושה שהיא בעצם חלק ממנו, שאין גבול בינו לבינה ושהוא שולט בה. בהדרגה, במהלך ההתבגרות, עובר ה"אני" תהליך של התנתקות שבו הוא למֵד כי הוא נבדל מהמציאות החיצונית. התהליך מתממש באמצעות שלילה של סיפוקים: בכל פעם שהעולם אינו נעתר לבקשותיו של הסובייקט, מתערערת תחושת האומניפוטנציה וה"אני" תופס עצמו כנפרד מהסביבה.

לפי פרויד, ההתנתקות הזו מהרחם המגן של הינקות היא טראומטית ביותר. כולנו עסוקים כל ימינו בנסיונות להתאושש ממנה. וישנם מקרים גרועים יותר. אם באותם שלבים שבהם הילד אמור לפתח עצמאות על-ידי שלילת יצריו הוא זוכה דווקא לסיפוקם, אזי משתמרת בקרבו האשליה שהוא שולט במציאות ושזו חגה סביבו. התוצאה היא האישיות הנרקיסיסטית. אישיות זו מייחלת לשוב אל המצב הרחמי, לאבד את עצמה כישות נפרדת ולהתמזג במציאות החיצונית. לאישיות הנרקיסיסטית נדמה שניתן לשחזר את המצב שבו המציאות נעתרת למשאלותיה, והיא מתקשה להתמודד עם מצבים שבהם זה לא קורה. היא אישיות תלותית, החרדה מנטישה ומעצמאות. היא כמהה כל הזמן לאינטימיות אך נרתעת ממחויבות, ולכן מסתפקת בקשרים זמניים וחולפים, המספקים התרגשות ללא אחריות. כתוצאה מכך, מאפיינת אותה לעתים קרובות תחושת ריקנות פנימית. למרבה האירוניה, נוטה הנרקיסיסט דווקא לשנאה עצמית יותר מאשר לאהבה עצמית.

לאש טוען כי בעשרות השנים האחרונות, בשכבות הבורגניות של המעמד הבינוני והעליון, אנו עדים לתרבות שלמה שמאפייניה הם מאפייני האישיות הנרקיסיסטית. לא מדובר עוד בפתולוגיה נדירה. כולנו נרקיסיסטים.

הדבר נוצר כתוצאה משלושה אלמנטים: ראשית, תחת רגליהם של המתבגרים הבורגנים נפרשת רשת ביטחון כלכלי רחבה, המגוננת עלינו לפעמים עד גיל מאוחר מאוד. רשת זו משמשת כמעין תחליף לרחם המגן שעטף אותנו בעבר, ולכן מעכבת את הגמילה ממנו ומשהה את ילדותינו עד לגיל מבוגר. שנית, תרבות הצריכה הקפיטליסטית, המכתיבה את תוכני הטלוויזיה, המגזינים ופרסום החוצות, רוקמת אף היא בועה סינתטית התפורה לפי מידותינו: חיקוי פשטני, צרכני וזרחני של העולם המציאותי. תרבות הצריכה, כמו האֵם המיניקה, נעתרת לצרכניה, ממלאת באופן מיידי את כל מאוויינו ולכאורה, מרחיבה לאין-קץ את אופק אפשרויות הבילוי והשעשוע שלנו. שלישית, החינוך שאנו מקבלים נשען על גירסה פשטנית של אמיתות היסוד של הליברליזם: חופש ביטוי, מימוש עצמי ובחירת סגנון חיים הם הערכים הגבוהים ביותר. זכותינו לממש אותם כל עוד איננו מגבילים את חירות הפרט של הזולת; זכותינו לצַפות ואף לדרוש שכל צרכינו הפיזיים והרגשיים ימולאו. במלים אחרות, יש לנו קודם כל זכות לאושר אישי.

מצב נרקיסיסטי הוא מצב שבו שוררת הבחנה לא נכונה בין ה"אני" לבין העולם החיצוני, בין הסובייקט לבין המציאות האובייקטיבית. המצב הנרקיסיסטי המובהק הוא מצבו של העובר ברחם, או של העולל היונק: התינוק אינו מבחין בין ה"אני" לבין העולם, והכול נראה לו כאחדות אחת. הוא העולם. המאפיין העיקרי של מצב זה הוא אשליה של אומניפוטנציה: כל-יכולת. כאשר התינוק בוכה הוא מיד מקבל את מבוקשו – חלב אם, נענוע של העריסה. כל עוד המציאות החיצונית נעתרת לו, משתמרת התחושה שהיא בעצם חלק ממנו, שאין גבול בינו לבינה ושהוא שולט בה

בשני אפיקים פועלים הכוחות המשמרים את תרבות הנרקיסיזם: באפיק אחד מתנהל מעין "קמפיין הגנה" על הילד הפנימי. בסרטי הטלוויזיה והקולנוע, וכן בספרות ובמגזינים, אנו נקראים להחצנה נטולת מעצורים של האמת האותנטית הפנימית שלנו. חלק עצום מהתרבות הצעירה עוסק בהתוודות משתפכת על נפלאות ומועקות מערכות היחסים הרומנטיות. חלק גדול מהתרבות שלנו עוסק במודעות ובתרפיה – חיפוש אחר "האני האמיתי", "ריפוי האני", "מימוש האני". באמצעות קשת של טכניקות טיפוליות, מכדורי ויטמינים, דרך מוצרים חשמליים ועד לטיפולים למיניהם, מרפדת התרבות התרפויטית את חדר הנפש, מרגיעה אותה ולוחשת לה ש"הכול בסדר". האדם נקרא "להתחבר אל הילד שבו", "להשמיע את קולו הפנימי" ו"לבטא את כל מה שהוא מרגיש". או הנפש הילדותית, מוצג לעתים כַּגיבור הטראגי של מסכת החיים, קורבן התעללותיהם של כוחות ציניים ו"מבוגרים", וחובתנו המוסרית היא לחבוש את פצעיו, לטפל בו ולטפח אותו.

באפיק השני מתנהלת "מתקפה אידיאולוגית" נגד המצפון: המסורת הרומנטית-ניטשיאנית בתרבותנו רואה בסופר-אגו, ולעתים ברציונליות בכלל, כוח הנוגד את ה"אני" האותנטי הרגשי. אל מסורת זו מצטרפת גירסה מסולפת של הפסיכואנליזה הפרוידיאנית, הרואה את הסופר-אגו כאלים ומיותר – זאת למרות שפרויד עצמו ראה אותו כחיוני ביותר להתפתחות בריאה. כתוצאה מכך הפכו נקיפות המצפון ל"רגשי אשם" מיותרים, שזכותנו להתפרק מהם ולהתנגד למי שכופה אותם עלינו. הדבר הוביל ישירות להצבת הגבלות חדשות על הורים: בשם ערך זכויות הילד, צומצם בקנה-מידה חסר תקדים טווח ההשגחה והענישה של ההורה. הורים ודמויות סמכות, הנרתעים מהפעלה לא נחוצה של כוח על ילדים, נותנים לילד מרחב פעולה גדול מאי-פעם, שבו יוכל להתפתח באופן "טבעי". כל זה בגילים שבהם הילד אמור דווקא להפנים דמויות סמכותיות, על מנת לגבש חוש פנימי לאחריות, לגבולות ולמוסר.

רודנות האינטימיות

אחת התוצאות המשמעותיות של תרבות הנרקיסיזם היא הכמיהה למציאת אינטימיות וחום אנושי בכל תחומי החיים. היות ורצונה של האישיות הנרקיסיסטית לשוב אל המצב הפשוט של הרחם, היא שואפת להיוותר לתמיד בעולם האינטימי שהיא רגילה אליו, המדבר אליה בסימנים מוכרים וקונקרטיים. האדם האינטימי מצמצם את רדיוס המודעות והאכפתיות שלו לתחומה של הספֵירה המוחשית והמיידית המקיפה אותו. הוא מתעסק בשאלות הנוגעות למימושו העצמי ולמערכות יחסים שהוא מנהל עם הסובבים אותו, ומאבד תחושת שותפות גורל עם מי שנמצא מחוץ לספירה הזו. כל עוד אין לו מפגש אינטימי עם הזולת, כל עוד אין לו חום אנושי, שם ספציפי ופנים קונקרטיים, יחסו לזולת הוא בעיקר יחס של ניכור. לכן החיכוך עם הזירה הציבורית מעורר בו סלידה מסוימת. עיתונים, דיונים ציבוריים ונתונים סטטיסטיים אינם משקפים בעיניו איזו אמת לגבי המישור החברתי, אלא נתפשים בעיקר באופן נגטיבי, כנתון יבש המפקיר את האינדיבידואל. למעשה, הזירה הציבורית כולה, אשר נחה מחוץ לתחום השגתו של האדם האינטימי, מתערפלת ומתמוססת, ומפנה שוב את מקומה לזירה הפרטית המוכרת. עבור ה”אני”המצומצם, מה שמתרחש מחוץ לזירה הפרטית אינו ממשי.

מבקר התרבות ריצ'ארד סנט מתאר כיצד, בשלהי המאה ה19-, החל להיטשטש הגבול הישן בין הזירה הפרטית לזירה הציבורית. סנט מתאר את האדם הוויקטוריאני, בחליפה ובמגבעת, כמעין שחקן המגיח מביתו הפרטי אל במת השדה הציבורי. מערכות היחסים על במה זו הן קורקטיות ומתנהלות לפי קודים מוסכמים, שכללו לבוש, סגנון הליכה, טון דיבור ומחוות של תנועה. האדם אינו מבטא במערכות יחסים אלו את אישיותו הפרטית, אך הדבר לא נתפש כבעייתי. אדרבה, הפרסונה החיצונית היא שמאפשרת לו לנהל מפגשים ציבוריים פוריים. המסורת הרומנטית היא ששינתה את פני הדברים. היא קראה לביטוי של ה"אני האותנטי" בכל התחומים, ולהסרת כל המסכות של הזירה הציבורית. היא יצרה מעין פולחן כנות, אשר לפיו ההתנהגות הפורמלית והקורקטית שמאמצים בציבור היא מזויפת. פולחן זה גרם למה שסנט מכנה רודנות האינטימיות

רודנות האינטימיות פועלת מתוך דימוי של הנפש הפרטית כברייה שברירית ועדינה, שיש לשמור עליה מפני המרחב הציבורי האכזרי. אך היא גם יוצרת אותו: דווקא ברחוב המודרני – לאחר שהוסרו כל המסכות וכולם חשופים – שורר ניכור יותר גדול. האדם האינטימי גם התנכר לאותן מערכות פוליטיות וכלכליות שאינן מדברות מספיק בשפתו, והתעצמה בו האמונה (השגויה) שאין להן כל השפעה עליו. הירידה העקבית באחוזי ההצבעה במדינות המערביות היא עדות לכך. אל מול הציבוריות, שללא תיווך המסכות הפורמליות נעשתה למנוכרת באמת, מוצא הפרט מקלט בביתו והופך אותו לגן-העדן האישי שלו. פולחן הכנות הרומנטי רצה להוציא את כולם אל העולם, אך הוליד תוצאה מנוגדת: אסקפיזם.

התקהות היחס כלפי הציבורי ועליית הרגישות כלפי האינטימי יצרו מצב שבו המישור החברתי, במקום להימדד במונחים סוציולוגיים, נמדד במונחים פסיכולוגיים, מונחים של "מה זה עושה לי". לדבר היתה השפעה על הזירה הציבורית כולה: הדיון הציבורי החל להתנהל בשפתו של האדם האינטימי; פוליטיקאים, למשל, החלו לשווק את עצמם פחות באמצעות ההשקפות המדיניות שלהם ויותר באמצעות אישיותם. מהכיוון השני, היחס של האדם הפרטי אל הציבוריות הורכב ממונחים הלקוחים מאוצר הדימויים האינטימי: ביטויי חום, אהבה וביטחון מחד, וביטויי כוח, סבל ואכזריות מאידך. כתוצאה מכך, מסוגל האדם האינטימי להתמודד רק עם הדילמות הפשוטות ביותר: בעיות מוחשיות הנוגעות לחייו הפרטיים, לעתידו, למערכות היחסים שהוא מנהל וכו', או טרגדיות גדולות ומובהקות, כמו מלחמה, כיבוש, שלטון דיקטטורי, התעללות בבעלי-חיים, עינויים – קרי, מצבים פוטוגניים שנקל להבחין בהם בסבל ברור הנגרם לקורבן מובהק. כל אלו הן תוצאה של הרתיעה ההולכת וגוברת מהלא אישי, המאיים ומעיק על מי שגדל ברחם המורחב של ההתבגרות הבורגנית.

המין הפלקאטי של הטלוויזיה, כמו המועדונים, הסמים והטיולים לחו"ל, אינו מציע אהבה אלא הבזקים אינטנסיביים של תענוג אורגזמי, המלווים בתחושה של התמזגות ושיכחה עצמית. המלה החדשה להתגפפות היא התמזגות, ואחת הפנטזיות החזקות של תקופתנו, שדימוייה ניכרים יותר ויותר, היא קיום יחסי מין עם זרים גמורים, אחד או יותר, ללא החלפת מלים

בזעמו על "הזיוף" של כל האנשים בחברה, מגלם הולדן קולפילד, "התפסן בשדה השיפון" וגיבור התרבות של מיליוני תיכוניסטים בתרבותנו, את התביעה הזו למחיקה מוחלטת של הגבול בין הפרטי לציבורי, וכן את כשלונה.

שלוש פנטזיות מודרניות

ניתן להצביע על שלוש פנטזיות מודרניות המוצאות ביטוי בתרבות הפופולרית, ומאירות צדדים שונים באישיותו של האדם הנרקיסיסטי.

1. הישרדות. אחת התוצאות של הנסיגה אל האינטימי והניכור כלפי הציבורי היא מה שלאש מכנהמנטליות ההישרדות. מנטליות ההישרדות מתבטאת בכך, שבהתייצבות מול בעיות – בין אם בעיות חברתיות או סביבתיות, ובין אם בעיות פרטיות בבית-הספר או במשפחה – השאלה העיקרית חדלה להיות "כיצד אני פותר את הבעיה" אלא "כיצד אני, אישית, שורד דרכה". המלה "הישרדות", השואבת את כוחה מעולם הדימויים הדארוויניסטי, מופיעה שוב ושוב בעשורים האחרונים – בספרים, בכתבות ובמודעות, וביחס לשלל תחומים: "כיצד לשרוד את תקופת המבחנים", "כיצד לשרוד את המשפחה", "כיצד לשרוד את עולם העסקים". ב"החומה" של פינק פלויד הופך בית-הספר היסודי לצבא פאשיסטי, והלימודים לשדה קרב. השיר “I'masurvivor!” ששרות בזעם חברות דסטיני'ז-צ'יילד, והלהיט “I will survive” מבטאים את אותה תחושה גם ביחס לקשרי אהבה, מה שאמור לספק את המקלט מפני חוסר הביטחון; גם דרך מערכות היחסים הרומנטיות, מתברר, יש לשרוד. כאשר כל אחד מצטמצם לתוך עצמו, העולם הופך לשדה קרב של מכונות הישרדות, ושאיפתו העליונה של האדם היא להסתגר במקלט ולהמתין עד יחלוף זעם. הדבר מתבטא באימוץ "ראש קטן", תחושה שאת הדברים הגדולים כבר לא ניתן לשנות; ניתן רק להשלים איתם ולהתמודד באופן אישי עם הדברים הקטנים. העולם מהמם בטרגדיות שלו, אסונות הם עניין של יום-יום, כוחות-על – כלכליים, פוליטיים ואחרים, שהם אינם נתפשים ואינם ניתנים להשפעה – שולטים בנו; לא נותר לתודעה אלא ללמוד להגן על עצמה, להתחמש ולשרוד.

הפנטזיות הנולדות מתפישות אלו הן פנטזיית המחלההאנושה ובקנה-מידה יותר גרנדיוזי, פנטזיית האפוקליפסה. תכליתן הפסיכולוגית של שתי הפנטזיות היא סיפוק הלגיטימציה להיות שורד אמיתי, או לחלופין, הלגיטימציה לוותר על הכול ולהיות קורבן אמיתי. שתי הפנטזיות מופיעות שוב ושוב בתרבות הפופולרית העכשווית.REM ואביב גפן שרים על "סוף העולם", ואין צורך למנות את כל סרטי האפוקליפסה שמילאו את מסכינו בשנים האחרונות. לאלו מצטרפים סרטים רבים על היקלעות לאי בודד או למקום אחר הדורש הישרדות חייתית ("להתחיל מחדש", תוכנית הטלוויזיה "הישרדות", להיט הסינמטקים "קיוב", ועוד). אתגר קרת, בסיפור קומיקס שכתב עם אסף חנוכה, משתף אותנו במשאלת המחלה שלו: "לפעמים מתחשק לי שייקחו אותי לניתוח… אבל באופן מפתיע, למרות כל הדם, אני לא ארגיש כלום, רק כבדות נעימה כזו של לפני שנרדמים".

2. התמסכות: הזדהות עם מסכה, הרצון להיות מישהו אחר. בעולם שבו האישי מתפרץ תדיר אל הציבורי, הצורך בגבולות ובמחסומים גדול מהרגיל. את הגבולות מספקות שלל מסכות: לבוש מתחדש תדיר, צבעים בשיער, פירסינג, דיאטות, ניתוחים פלסטיים, זהויות שאולות באינטרנט – ריבוי שמות המקנה אנונימיות. האדם האינטימי מחדש וממריץ את עולמו המצומצם באמצעות החלפת תחפושות. כיוון שזהותו אינה נבנית מתוך דיאלוג מורכב עם שחקנים אחרים על במת החיים אלא מתוך מונולוג, אז לפחות שהתפאורה והתלבושות יתחלפו. הוא שואף לברוא את עצמו כל יום מחדש, כפי שמציעה לו לאחרונה מודעה של רשת חנויות אופטיקה: "מי בראש שלך להיות היום?"

כיוון שהאדם האינטימי אינו מתחייב לדָבָר הוא חי בתחום הרגע, וחבריו חיים גם הם את חיי הרגע. כאשר ה"אני" והזולת שניהם נטולי מימד הזמן, הם בהכרח מושטחים ומוחצנים. המסכה שהם עוטים הופכת לתחליף של זהותם הפנימית, והנרקיסיזם הפסיכואנליטי חוזר להיות הנרקיסיזם של השפה הרווחת: התעסקות מופרזת במראה חיצוני. ומסכות הן גם בריחה: ברגעי מצוקה, כאשר נתבע מאיתנו לקחת אחריות, אין דבר שנרצה יותר מאשר היכולת, כמו של סופרמן או של זליג, לחמוק ולהיעלם חיש-קל, להחליף את המסכה שעל פנינו ולהגיח מחדש במקום אחר, נקיים מכל חשד, פטורים מאחריות כלפי הזולת. המסכה מוחקת גם את ה"אני" וגם את "האתה".

וכדאי להסב את תשומת-הלב לאפקט הממוחשב שנעשה אופנתי בסרטי המדע הבדיוני והפנטזיה בשנים האחרונות: התנזלותם של הפנים והגוף לכדי מעין כספית גמישה ויציקתם, שוב ושוב, לתוך תבניות חדשות. האפקט הזה – המייצג את נזילות הזהויות הווירטואליות בכלל – הוגדר כשלב השלישי בהייררכיית ה-Hardware (חומרה) וה-Software (תוכנה): ה-Wetware, או הנוֹזְלָה. דווקא הנוזלה, הרובד המופשט ביותר בהייררכיה, חוזרת ונוגעת בבשר: היא הגוף הדיגיטלי המשתנה ומתעצב מחדש בלחיצת כפתור.

3. התאיינות: המשאלה למחיקת ה"אני" והפיכתו לאַיִן. המשאלה מתבטאת היטב במוזיקת מועדוני הריקודים, שבעשרים השנים האחרונות מרכז הכובד שלה נע בעקביות ממלודיה לקצב. המוזיקה האלקטרונית השולטת היום במועדוני הריקודים, על תת-הז'אנרים השונים שלה, יוצרת את אותו אפקט כללי: התמסרות לגל קצב אחיד, התמזגות בו ומחיקתה של האישיות הפרטית. שיר מועדונים נפוץ משווה את מועדון הריקודים לכנסייה ואת התקליטן לאלוהים ("This is my church… God is a DJ"), ובכך מדמה את אקסטזת הריקוד להתמזגות מיסטית. שירה של אפרת בן-צור, בעלת הקול המתיילד, מביע גם הוא את אותה משאלה: "הייתי צוללת וצוללת, עד שהייתי שוכחת הכול…". שם האלבום האחרון של להקת נירוואנה (!) מתייחס ישירות לשורש הפנטזיה: "In Utero", "בתוך הרחם". תרבות המועדונים ומסיבות הטראנס, שמִלותיהם של שירים אלו משקפות רק חלק קטן ממנה, כוללת גם שימוש רחב בסמים, כיוון שהם מסייעים בהשגת אותו אפקט: התמזגות, היעלמות, התאיינות. כמו בתוך רחם.

ביטוי נוסף הוא בחרדה/משאלה להתגלגל בעולם כנווד חסר עוגן, ואף להיאבד בארץ זרה. היומרה "לחפש את עצמך" בטיול לחו"ל היא לעתים קרובות דווקא מסווה לתשוקה לאבד את העצמיות; כיצד ימצא את עצמו אדם במקום שהוא חולף בו כתייר בלי ליצור קשרי מחויבות עם אחרים? הטיול הממושך מצמצם את הטיילן לאטוֹם בודד המיטלטל ממקום למקום, נקי מקשרים ארוכי טווח, המתמלא ומתרוקן לסירוגין, ככלי קיבול ריק, בנופים שהוא עובר בהם. מפגשים אלו הם אינטנסיביים, אך בשל ארעיות החיכוך ביניהם, גם חסרי עומק.

ואולם, הביטוי הברור ביותר הוא בהתעוררות הרוחנית של החילוניות המודרנית: תרבות הניו-אייג'. מכל המסורות הרוחניות בעולם התמגנט המערב דווקא לדתות המזרח, עם השׁוּנְיָאטָה ("רִיק") הבודהיסטית והנירוואנה ("היעלמות") ההינדואיסטית, תורות ההתמזגות עם היקום ואובדן האגו הפרטי. אימוץ הפרקטיקות המזרחיות על-ידי המערב הוא מהפכני בכך שהוביל דור שלם של מטריאליסטים לחפש את האושר בערוצים רוחניים, אך שמרני להפליא בכך שאחַר האושר המיוחל תרים כמעט תמיד בערוצים אינדיבידואליסטיים: "כיצד אני אגיע להארה", "כיצד אני אמצא את הנירוואנה", "אני רוצה לאבד את האגו!". בגירסתן המעוכלת-למחצה הרווחת במחוזותינו מציעות התורות המזרחיות למערב פילוסופיית חיים סטואית, הקוראת להימנעות מהיקשרות ("no attachment" היא המנטרה הרווחת) על מנת להתגונן מראש מפני האפשרות לחוות סבל בעתיד. בגירסה זו, הבודהיזם אינו אלא תירוץ חדש לנסיגה אל האינטימי ולהתרכזות בגאולה הפרטית גרידא.

לבסוף, מצב נרקיסיסטי הוא מצב שבו שוררת הבחנה לא נכונה בין ה"אני" לבין העולם החיצוני, בין הסובייקט לבין המציאות האובייקטיבית. המצב הנרקיסיסטי המובהק הוא מצבו של העובר ברחם, או של העולל היונק: התינוק אינו מבחין בין ה"אני" לבין העולם, והכול נראה לו כאחדות אחת. הוא העולם. המאפיין העיקרי של מצב זה הוא אשליה של אומניפוטנציה: כל-יכולת. כאשר התינוק בוכה הוא מיד מקבל את מבוקשו – חלב אם, נענוע של העריסה. כל עוד המציאות החיצונית נעתרת לו, משתמרת התחושה שהיא בעצם חלק ממנו, שאין גבול בינו לבינה ושהוא שולט בה

בקריאתה "לחזור לטבע", רוממה הרומנטיקה את המצב הילדותי והראשוני, הציגה אותו כאידיאל רוחני גבוה והבטיחה לאדם מעיינות בלתי נדלים של יצירתיות רוחנית בתוך תהומותיו היצריים

אובדן ה"על-מודע"

פאוזה. מבט קצר אחורנית.

מאז ומעולם היוותה תמונת הנפש של האדם חלק בלתי-נפרד מתורה רוחנית כללית, שניסתה לתאר את הקוסמוס כולו. עיון השוואתי בתורות מיסטיות שונות מתרבויות ברחבי העולם מעלה תמונה אחידה: הנפש מצטיירת כמעין בניין רב-קומות. סולם יעקב, הצ'אקרות ההינדואיסטיות, ההאצלות הניאו-פלטוניות – כל אלו ביטויים של אותו דימוי תמציתי. סולם הנפש גם משקף את סולם ההוויה כולה: קומות הנפש הן קומות הקוסמוס. לבד מהקומות החייתיות, שהיום נזהה אותן בתור התת-מודע, כולל סולם הנפש גם קומות מלאכיות, שהן מעין "על-מודע" רוחני. הסולם מוביל מהגוף החומרי מעלה-מעלה למחוזות רוחניים על-אישיים, עד לאלוהים. ה"אני" הנודד על פני הסולם יכול להידרדר לקומות החייתיות, ויכול גם להתחבר אל הקומות המלאכיות, העל-מודע שלו. במצבו הנעלה ביותר, ה"אני" זהה לאלוהים.

בעידן המודרני והמדעי, כנראה בפעם הראשונה בתולדות התרבות, השתנתה כליל התמונה הזו. ההסתכלות המדעית תופשת את האלמנט החומרי של העולם כממשי יותר מאשר האלמנט הנפשי-רוחני, אם לא כממשות היחידה. החומר הוא המציאות האמיתית, ומתוכו מתהווה התודעה הטוֹוה לעצמה חלומות על רוח. תהליכים מנטליים, דתות, אמונות, רעיונות – את כל אלה נשאף היום להסביר כתוצר של תהליכים חומריים, במוח, בהיסטוריה ובטבע. רוב הזרמים בפסיכולוגיה המודרנית מאתרים גם הם מבנים הייררכיים בנפש. אך סולמות הנפש המודרניים כוללים רק את הקומות החייתיות; האמונה בקומות "המלאכיות" התפוררה. עבור פרויד, שמבית-מדרשו צמחו כל ענפי הפסיכולוגיה, לא היו אותן קומות רוחניות אלא אשליה, השלכה שעשה המוח האנושי המתכחש לשפלותו. אין על-מודע אלא רק תת-מודע: האדם הוא בעיקר חיה אנוכית ומתאווה, ולכל היותר עולה בידיו לפתח חוש צנוע לאחריות מוסרית. אל לו לשאוף ליותר. תוצאות גדימתו של סולם הנפש היו עצומות: היא הביאה לחשדנות חדשה בתולדות האדם ביחס ליכולתנו לחרוג מתחום עצמנו ולצמוח לקראת משהו יותר גבוה.

בקריאתה "לחזור לטבע", רוממה הרומנטיקה את המצב הילדותי והראשוני, הציגה אותו כאידיאל רוחני גבוה והבטיחה לאדם מעיינות בלתי נדלים של יצירתיות רוחנית בתוך תהומותיו היצריים.

מכאן תרבות הנרקיסיזם. מכאן התשוקה אל האַיִן.

השאלה החשובה היא: מהו, בעצם, אַיִן?

"כחותם המתהפך"

בתרבות הנרקיסיזם, בנסיגה מהציבוריות אל האינטימיות, בתרבות הניו-אייג' ובהווי המועדונים, הטיולים והמין האנונימי ניתן לראות הידרדרות גרידא, נסיגה למצב ילדותי ואנוכי. אך תהיה זו טעות גסה לעשות זאת. בעיניי, תרבות הנרקיסיזם מעידה דווקא על שלב חדש וחשוב בצמיחת התרבות.

בקבלה מתואר היחס בין העולמות העליונים והאלוהיים לבין העולמות התחתונים והגשמיים כיחס של חותם ומטבע. המטבע הוא תוצר ישיר של החותם, הנברא בצלמו ובדמותו. עם זאת, הוא גם היפוכו המדויק, הנגטיב שלו. לכן דווקא העולמות הנמוכים והחשוכים ביותר הם התשליל הנאמן של העולמות הגבוהים ביותר. הדבר נכון גם לגבי סולם הנפש: התת-מודע הוא תשליל של העל-מודע, ולכן קומת הנפש הנמוכה ביותר דומה באופן מתעתע לקומה הגבוהה ביותר. הדמיון בין הקומות הנמוכות לגבוהות כה גדול, שאין דבר קל יותר מאשר לבלבל ביניהן.

ומהו השלב הנמוך ביותר בהתפתחות האדם? מצב זה איננו אלא אותו מצב רחמי, חומרי, ונרקיסיסטי בו עסקנו. אך לפי תמונה החותם והמטבע, הרי שמצב נמוך זה אינו אלא השיקוף הארצי המדויק ביותר של האלוהות עצמה – השלב הגבוה ביותר בהתפתחות האדם. התשוקה הילדותית לחזור לרחם ולהתמזג עם החומר הופכת את ה"אני" לאין, וגם התשוקה הרוחנית להידמות לאל ולדבוק בו דקך התבטלות הופכת את ה"אני" לאין. לכן מבחינה הקבלה בין שני סוגי "אין": האין הכאוטי, הנמוך, הראשוני, אשר מיוצג בדימוי העובר ברחם; והאין האלוהי, הנשגב, הבלתי נתפש. ההבדל בין שני סוגי האין הוא, ששאיפה לאין החומרי והנמוך מביאה למחיקה של האישיות האינדיבידואלית ולבריחה מהעולם, ואילו השאיפה לאין האלוהי מביאה להתעלות מעל האישיות האינדיבידואלית בלי למחוק אותה, ולהתמודדות עם העולם. אך, כאמור, שני סוגי ה"אין" דומים, וקל לבלבל ביניהם. גם כוונות טובות יכולות להחמיץ, והצמיחה להפוך לבריחה.

המודרניות רואה בקיומן של קומות הנפש הרוחניות פיקציה שהנפש החייתית בודה מלבה. אך ניתן לאמץ ראייה חדשה, לא מודרנית (אולי פוסט-מודרנית), שתכיר מחדש בקומות אלו כאפשרות רוחנית ממשית שניתן לשאוף אליה ולהשיג אותה. מזווית ראייה כזו, תרבות הנרקיסיזם מקבלת משמעות חדשה לגמרי. לא במקרה מבטאים מאפייניה הראשיים איכויות שתמיד מייחסים לאלוהים: הרצון להכיל את הכול, לאהוב את הכול, לנסות את הכול, להיות הכול. הסיבה היא, שמשאלת היסוד של הנרקיסיסט, השיבה אל הרחם, בעצמה אינה אלא ביטוי חיצוני של משאלה יסודית עוד יותר: התשוקה המיסטית העתיקה, לחקות את האל ולהידמות לו. לאחר שדוכאה במשך מאות שנות אתאיזם, התשוקה להתעלות רוחנית מתפרצת כעת ומפעמת מחדש בקרבה של המודרניות. היא שעומדת בשורש השאיפה המודרניסטית לכל-יכולת, השאיפה הניטשאנית להפוך לעל-אדם, והשאיפה הטכנולוגית לברוא עולמות וחיים. מסתבר, ד"ר פרויד, שלא רק את התת-מודע החייתי אפשר להדחיק; גם את העל-מודע האלוהי אפשר. התוצאה זהה: מה שמודחק, סופו להתפרץ.

מה קורה כאשר מנסים לדבוק באל בעולם ללא אל? מה קורה כשמנסים לגעת בשמים לאחר יותר ממאה שנים שבהן השמים מוסתרים? כאשר הרגש הדתי מתפרץ מחדש בעידן אתיאיסטי כל-כך, עידן שלא מספק את הכלים הנכונים לצמיחה רוחנית, שאפילו לא מאמין בקיומו של אלוהים, הוא מנותב אל הדבר השני הכי טוב: התהום. הזינוק הגבוה אל-על חייב להסתיים בצלילה הרסנית כלפי מטה. ה"אני" הצעיר של היום רוצה, יותר מתמיד, לצמוח רוחנית; אבל אין מי שינחה אותו. כל מאווייו דוחפים אותו לטפס אל השמיים, אך התרבות העכשווית מציעה לו רק אפיקים אל האדמה. כתוצאה, העל-מודע קורס אל התת-מודע, הרוחני הופך לחומרי, הפנימי לחיצוני, וסולם הנפש כולו מתמוטט ארצה.

הדרך היחידה לתעל את היצרים הדתיים הללו לכיוון הנכון היא להרכיב מחדש, בגירסה חדשה ומתוך הידע המודרני, את סולם ההוויה והנפש של התורות המיסטיות. יש ליצור פסיכולוגיה חדשה ואף קוסמולוגיה חדשה, המסוגלות לאקלם בתוכן את הקומות הרוחניות של נפש האדם. במקביל, יש להתאים להן פרקטיקת חיים חדשה, שתאפשר ליצר הדתי להתעלות במקום להתנוון.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 6: על איזה אלוהים אנחנו מדברים. לחצו כאן להזמנת הגיליון

ניר (ניל) מנוסה הוא הוגה דעות וחסיד חב"ד

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה