דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
1 במאי 2011 | מהדורה 60

מישהו החליט שהדיון הציבורי מיותר

בעוד כחודש תתכנס ועדה בראשות ח"כ מאיר שטרית כדי לאשר את התקנות ליישום פרויקט המאגר הביומטרי ולתת אור ירוק להשקתו. רק בשלב הזה יוכלו הציבור ונבחריו לנסות להבין את ההשלכות של הפתרונות השונים שנידונו בחדרי חדרים ולהתייחס אליהם, אלא שאז זה יהיה מאוחר מדי: כפי שקרה בעת שהכנסת והציבור התלבטו אם ראוי בכלל להקים מאגר ביומטרי, הדיון ייסוב על מעשה עשוי

מדינות דמוקרטיות רבות מגינות בחוק על מעמדה העצמאי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כדי לעודד את אזרחיהן למסור לה מידע אישי מדויק. גם בארצות הברית החוק מגביל את השימוש במידע שנאסף למטרות סטטיסטיות ואוסר לעשות בו שימוש אחר כלשהו.

בימי מלחמת העולם השנייה הושעה החוק הזה והממשל השתמש במידע המוגן כדי לאתר אמריקאים ממוצא יפני. 130 אלף אזרחים נתפסו ונשלחו למחנות מעצר, וחלפו חמישים שנה עד שהממשל התנצל בפניהם ופיצה אותם על הפגיעה המיותרת בחירותם ובכבודם.

פרשה זו מדגימה את אחת הבעיות המטרידות של עידן המידע: מידע אישי הוא משאב נחשק, ובמוקדם או במאוחר הוא מנוצל למטרות שונות מהמטרה המקורית שלשמה נאסף. הסכנה אינה נשקפת אך ורק מגורמים עוינים או עבריינים, אלא גם מהריבון עצמו. ממשלות אינן צריכות להפר את החוקים. הן פשוט יכולות לשנות אותם.

עניין זה נעדר כמעט מהפולמוס הציבורי שהתנהל בישראל סביב הקמתו של המאגר הביומטרי. הדיונים בכנסת ובציבור התמקדו במעמדה של ישראל כ"מעצמת היי-טק", בהשוואת גודלו של המאגר המתוכנן לפרויקטים דומים בעולם, ובמידת מסוגלותה של המדינה לאבטח את המידע הרגיש מפני פריצה.

אכן, קשה להתכחש לחומרת הפגיעה שתיגרם כתוצאה מפריצה של גורמים חורשי רעה למאגר הביומטרי. מובילי היוזמה הביומטרית מתפארים אמנם ביכולות של מדינת ישראל להגן על משאבי המידע שלה, אבל אזהרותיהם של מדענים מן השורה הראשונה, ומאגרי המידע הציבוריים שמתגלגלים ברשת האינטרנט, מקשים על האזרח מן השורה להירגע. גם האסון הגרעיני שהתחולל זה עתה ביפן, והכותרות שביכו את נפילתם של "הכורים הבטוחים בעולם", מטילים את צלם על היוהרה הטכנולוגית.

אבל המצ'ואיזם הטכנולוגי שחלש על הדיון הציבורי דחק לקרן זווית נושאים חשובים לא פחות. מאגר ביומטרי מזיק ומסוכן משום שעצם הקמתו פוגעת בזכויות הפרט. בדמוקרטיה הכוח חייב להיות מוגבל ומבוזר, וכך גם המידע שמחזיקה המדינה על נתיניה. שליטה במידע אישי של אדם שקולה לשליטה באדם עצמו, ומשוואה זו נעשית מוחשית יותר מתמיד כשהמדינה מבקשת לאחוז במידע על הגוף האנושי. ארסנל של נתונים ביומטריים, בדומה לתוכנית הממשלה לרכז את הרשומות הרפואיות של כל תושבי המדינה שתחת שליטתה, משבש את יחסי הכוח בין המדינה ואזרחיה, וחותר תחת האמנה החברתית שעומדת ביסודם של היחסים האלה. כוחה המשטר של "חברת המעקב" אינו מבוסס בהכרח על מעקב ממשי, אלא על כך שהפרט יודע שהמדינה שולטת במידע האישי שלו ויכולה לעקוב אחריו בכל עת שתחפוץ בכך. די בהכרה זו כדי לגרום לנו לדכא את התנהגותנו ולחיות בחשש מתמיד.

לצד השאלה האם יצליח הלווייתן לשמור על המאגר הביומטרי, ניצבת השאלה עתיקת היומין "מי ישמור על השומרים"? הניסיון בארץ ובעולם מלמד, שביורוקרטים נכשלים במבחן הזה פעם אחר פעם. בדו"ח חריף, שפרסם לפני שנתיים על "חברת המעקב", מתח הפרלמנט הבריטי ביקורת על הרשויות שהוסמכו לרַשֵת את המרחב הציבורי במצלמות מעקב. המצלמות הוצבו בהתאם לחוק שבא לסייע למאבק בטרור, אבל שימשו כדי לתפוס "פושעים" שהוציאו לרחוב אשפה שלא בימי האיסוף, ונערים רעשניים ששיחקו בשעות המנוחה הרשמיות. מדיווח אחר עולה, שהמשטרה הבריטית עוצרת צעירים ללא עילה סבירה רק כדי לצרף את דגימות הדנ"א שלהם למאגריה.

המִנהל הציבורי בישראל אינו שונה. לפני כעשור, לאחר שורה של דיונים והתלבטויות, אישרה הכנסת לממשלה להקים מאגר מידע רגיש ביותר ככלי למלחמה בהלבנת הון ובמימון הטרור. מאז, מדי שנה או שנתיים, חוזרים פקידי הממשלה אל הכנסת כמו גלים שמתנפצים אל החוף, ושוחקים את המגבלות שהוטלו עליהם. התוצאה היא שרוב השימושים שנעשים כיום במאגר הרשות למלחמה בהון השחור חורגים ממטרותיו המקוריות. בדומה לזה, עוד בטרם יבשה הדיו על חוק נתוני התקשורת, וחברי הכנסת גילו לתדהמתם שהמשטרה חורגת מסמכויות המעקב מרחיקות הלכת שהוא מקנה לה.

עזות המצח הביורוקרטית הגיעה לשיא חדש במקרה של היוזמה הביומטרית. המאגר, שתוכנן ושווק לציבור כאמצעי למניעת זיוף תעודות זהות, "נחטף" בידי המשטרה עוד לפני שנולד, והיא הוסמכה להשתמש בו לצרכים שונים, שטיבם נותר לוט בערפל.

בשנה שחלפה מאז שהכנסת אישרה את חוק המאגר הביומטרי התנהל בתוך המנהל הציבורי מאבק איתנים על אופן יישומו. עיקר המחלוקת נסב על רעיון שהגה פרופ' עדי שמיר, מומחה להצפנה עתיר מוניטין ופרסים. הטכנולוגיה שהציע שמיר התבססה על "עמעום" הקשר בין פרטים מזהים של אדם לבין הנתונים הביומטריים שבמאגר: הקשר יהיה חזק דיו למנוע הנפקה כפולה או זיוף של תעודות זהות, אבל חלש מדי במקרה שהממשלה תחליט לשנות את הכללים ולעשות שימושים חדשים במידע הביומטרי. ההצעה קסמה לנציגי היועץ המשפטי לממשלה: עמעום הקשר החד-ערכי בין ביומטריה וזהויות עשוי להקטין את הפגיעה בזכויות אדם ובערכים חוקתיים, ויחד איתה גם את הנטל שיהיה על פרקליטי המדינה להרים כשיידרשו להגן על המאגר מפני ביקורת שיפוטית של בג"ץ. גם המומחים לאבטחת מידע במשרד הפנים ובשב"כ התלהבו מהרעיון, משום שהוא מצמצם מאוד את הנזק שייגרם מדליפת מידע מהמאגר.

לפני חודשים אחדים הופיע פרופ' שמיר בכנס בינלאומי בירושלים, ותיאר מעט מהרשמים שצבר במהלך פגישותיו עם אנשי המנהל הציבורי: "לו ביקשה המשטרה לחייב את כל תושבי ישראל לתת לה את טביעות האצבע שלהם", אמר שמיר, "קרוב לוודאי שהכנסת היתה דוחה את בקשתה. אבל עכשיו, כשהממשלה החליטה על הקמת מאגר ביומטרי במטרה לסייע למערך ההנפקה של מסמכי זיהוי, כוחות רבים מאחורי הקלעים ממהרים לקפוץ על העגלה ו… יש סכנה ממשית שישתמשו בו למטרות אחרות… וזה לא סוד, המשטרה אומרת את זה במפורש".

אכן, ארכיטקטורה טכנולוגית שתצמצם את סכנות המאגר עלולה לרופף במידת מה את אחיזתה של המשטרה במידע הביומטרי: היא תוכל להיעזר בו באופן מושכל ומדוד לצורכי חקירה, אבל תתקשה לעשות בו שימוש שגרתי. זו הסיבה שנציגי המשטרה מנהלים מלחמת חורמה נגד אימוץ התוכנית, וככל הנראה גם מצליחים להטות את הכף הודות לסיוע של פקידים עתירי כוח במשרד ראש הממשלה.

בחודש נובמבר התכנסו כמה פקידים בכירים לדיון "פנימי", שהתקיים בכנסת ונוהל בידי יו"ר ועדת המדע, חבר הכנסת מאיר שטרית. שטרית עתיד לעמוד בראש ועדה מיוחדת של הכנסת, שתתבקש בעוד כחודש לאשר את התקנות ליישום פרויקט המאגר הביומטרי. רק בשלב הזה יוכלו הציבור ונבחריו לנסות להבין את ההשלכות של הפתרונות השונים שנידונו בחדרי חדרים ולהתייחס אליהם, אלא שאז זה יהיה מאוחר מדי: הדיון הפתוח כביכול ינוהל ביד רמה בידי שטרית, שכבר החליט לדחות פתרונות זהירים ובטוחים לבניית המאגר "לנוכח הפגיעה במשטרה" ועל יסוד ההנחה שהשב"כ, שכזכור דווקא צידד בנקיטת זהירות, "יֵדע לאבטח את המאגר". כפי שקרה בעת שהכנסת והציבור התלבטו אם ראוי בכלל להקים מאגר ביומטרי, הדיון ייסוב על מעשה עשוי.

אין כל חדש בלחצים ובאינטרסים שגועשים הרחק מעין הציבור ומאיימים להכריע את גורלו. אחרי הכל, התאווה לעוצמה היא תכונה מובנית של כל ביורוקרטיה. תפקידנו כאזרחים לעמוד על המשמר ולרסן את הגוף הביורוקרטי, במיוחד בשעה שהוא מסמן את גופנו שלנו כמושא תשוקתו.

כך עושים למשל הגרמנים. כפי שהסביר מלכיאל בלס, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה: "יש מדינות שהחליטו לא להקים מאגר בהחלטה מודעת. בגרמניה הם שמים אמצעים ביומטריים בדרכון, אבל אחר כך הם משמידים את התמונה כי הם לא רוצים מאגר מרכזי ויש להם הסיבות ההיסטוריות שלהם לחשוש מריכוז סמכויות וכוח. בגרמניה הרבה מאוד דברים מבוזרים בגלל ההיסטוריה."

השאלה שנותרה תלויה ועומדת היא מדוע הניסיון ההיסטורי אינו רלוונטי למדינת ישראל. העובדה שהגרמנים למדו את הלקח גם על בשרנו אינה פוטרת אותנו מחובת הלימוד, וגם לא ממשפט ההיסטוריה.

הבה נבנה לנו מאגר ביומטרי "וראשו בשמים ונעשה לנו שם". השימוש המופקר בטכנולוגיות מידע הוא תוצר של כוחנות, סִכלות ותאוות בצע – אותן חולשות אנושיות שהצמיחו את הארובות המזהמות של המהפכה התעשייתית. היום אנו מתבוננים לאחור ומתקשים להבין כיצד התעלמו בני הדורות הקודמים מהזיהום שהם גורמים. וכפי שאומר ברוס שנייר, מומחה לאבטחת מידע ולפרטיות, גם אותנו, בנות ובני ראשית עידן המידע, יבחנו הדורות הבאים. הם ישפטו את הארכיטקטורות שלנו ואת מה שעשינו כדי לשמור על החופש ועל הדמוקרטיה. האם בנינו טכנולוגיות מידע שיגנו על החירות בעתות משבר, או שמא עיצבנו טכנולוגיות שהפכו בנקל לאמצעי דיכוי ושליטה?

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 60 של "ארץ אחרת": עיר על גבול העולמות – ירושלים, אהובתי. להזמנת הגיליון לחצו כאן

עו"ד אבנר פינצ'וק הוא ראש תחום מידע ופרטיות באגודה לזכויות האזרח

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה