דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
27 ביולי 2006 | מהדורה 34

מידה כנגד מידה

למלאכת המדידה שלוש סיבות עיקריות: תחרותיות, מעשיות וסקרנות, אך תכליתה אחת: ודאות, ידיעה שלמה של אמת מושלמת. קריסת המטאפיזיקה וצמיחת הפיזיקה לא יכלו לאי-הוודאות המובנית בעולם הטבע ובטבע האדם. בין המידה הכמותית למידה הערכית שוכנת ההבחנה בין יכולתה של המדידה להעצים את חירותנו, לבין סכנת ניצולה למטרת שעבודנו

"החופש הוא החופש לומר, ששתיים ועוד שתיים שווה ארבע"
– וינסטון סמית, 1984 (ג'ורג' אורוול)

"אני לא מספר, אני אדם חופשי"
– מספר 6, האסיר (סדרת טלוויזיה בריטית)

לָמָה מדידה? תחרותיות, מעשיות וסקרנות
בגן-העדן האבוד ניתנה אהבת האל חינם, ללא שיעור וללא מספר. לא עוד. אמא ואבא אכלו בוסר, ושיני שְׁנֵי בנים תקהינה. בן-אדם, קין, בטרם היות האות, נותר שבוי בזמן עבר. בתמימותו, הגיש מנחה פשוטה מפרי האדמה. אחיו, שהבין את כללי המשחק החדשים, הביא לאלוהים מבכורות צאנו ומחֶלבֵהֶן. התוצאה לא איחרה לבוא: "וַיִּשַׁע ה' אל הבל ואל מנחתו, ואל קין ואל מנחתו לא שעה" (בראשית ד', ד'-ה'). הלקח אולי נלמד – תחרות תמשול בכיפה, אבל הכעס גאה: תחילה על ההפסד הצורב, אך בהמשך, ואף יותר, על דברי האל, שלא הציע פרס ניחומים אלא אמת קשה וכואבת. "לָמָה חָרָה לך ולמה נפלו פניך", הטיח בקין, "הלוא אם תיטיב שׂאת ואם לא תיטיב, לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשָׁל בו" (בראשית ד', ו'-ז'). המבוכה הפרשנית היא גם מנת חלקו של קין: האם עליו להיטיב כדי לשאת חן בעין האל, או שמא האל רומז לו כי בין אם ייטיב ובין אם לא, רובץ לפתחו הפיתוי לחטוא? האפשרות הראשונה שָׁבה ומזכירה לו את המפלה וההשפלה, אך השנייה קשה פי כמה, ומייסרת את נפשו: האם לנצח נגזר עליו להכיל את החטא? הוריו אמנם כבר התפתו לחטוא, אך עשו זאת בטרם היו "כאלוהים, יודעי טוב ורע". עליו – האב הקדמון השני של בני המין האנושי – הוטלה עתה במפורש אותה מעמסה כבירה, משא החירות ונטל האחריות. קין מתנער ומסרב למשול ברוחו, נוטל את החרמש ששימש להכנת המנחה לאל, וגוזר על האח המועדף מנוחת עולמים.

 

אות קין שהוטבע במצחה של האנושות לא מנע מבניו של קין להרוג אלה את אלה, אך הוא שִׁעְבֵּד את כולם לאותה הכרה מייסרת, לאותו ניע וניד מתמיד, בין בקשת משמעות באמצעות תחרות למשמעת עצמית בשם החירות. זו ראשיתה של המידה.

התחרות אינה ייחודית לבני המין האנושי. ניתן לראותה בקרב שלל צורות החיים עלי אדמות, המתחרות ביניהן על מזון, על בני-זוג ועל הישרדות. ייחודם של בני-האדם הוא בתודעת התחרות, ובשכלול מנגנון הברירה הטבעית לכלל מדע ואומנות. התחרות גוזרת קנה-מידה לכל יצור ויצירה. זה אינו סרגלו של הטבע, המשמש לבחינת הכשירוּת לחיים בלא משוא פנים. זה גם אינו קנה-המידה האלוהי, שנעשה בו שימוש לבחינת מנחותיהם של קין והבל. זהו סרגל מעשה יד אדם.

יש שיאמרו, "וְדוּק, אדם – ולא חוה". דומה, שאין הדברים משוללים כל בסיס. במחקרים שנערכו החל משנות השלושים של המאה העשרים, נמצאו הבדלים ניכרים בין המִגדרים בכל הנוגע למשחקי ילדים. ממצא מעניין במיוחד העלה, שבנים נוטים לשחק משחקים תחרותיים וממושכים יותר. בין שני המאפיינים יש קשר הדוק: בשעה שהבנים נוטים לראות בכללי המשחק עקרונות חיוניים, המחייבים בעת הצורך ליבון יסודי, הבנות מייחסות להם חשיבות משנית בלבד, מעשית. החוקרים מצאו שכאשר התגלעו סכסוכים בין השחקנים, הצליחו הבנים לפתור אותם ביעילות רבה יותר, והמשיכו לשחק. מנגד, העדיפו הבנות להגמיש את הכללים, להרשות חריגה מהם, ואף להפסיק את המשחק כליל, כשאחת מהן נעלבה, למשל, כלומר, כשהכללים חדלו לשרת את קידום היחסים החברתיים בין המשתתפות. קרול גיליגן האמריקאית הראתה במחקרה הידוע, שעורר הדים רבים, "בקול שונה: התיאוריה הפסיכולוגית והתפתחות האישה" (תרגמה נעמי בן חיים, ספריית פועלים, 1996), כי משחקי בנות מסורתיים, דוגמת קפיצה בחבל, "גומי" ו"קלאס", מבוססים על תורים, והתחרות בהם עקיפה. הבדלי הגישה אינם נעלמים גם בעולמם של המבוגרים, עולם הגברים. ממצאים של מחקרים שנערכו החל משנות השבעים של המאה הקודמת העלו, כי נשים נוטות לגלות חרדה במסגרות הבנויות על תחרותיות הישגית, נטייה הפוגעת ביכולתן להתאים את עצמן לכללי המשחק הרווחים בחברה.

אך בל נחרוץ משפט נמהר כנגד האל, קין והבל. שורשיה של המידה נעוצים לא רק ביצר התחרות. המעשיות ויצר הסקרנות מילאו תפקיד לא פָּחוּת בהיווצרותה. המעשיות נכרכה כמעט מראשיתה בצמיחת הכלכלה, בנכונותם וברצונם של האנשים לסחור ברכוש. אריסטו תמה: כיצד בני-אדם יכולים לעשות סחר חליפין בדברים שאין להם בסיס ערכי דומה, ואינם בני-השוואה מיסודם? מה בין סוס, תפוח ושולחן? כיצד הכסף יכול לשמש אותנו לכימות חד-ערכי של דברים השונים במהותם? "זהו אך מוצא לצרכים מעשיים", פותר-פוטר אריסטו, וכעבור למעלה מאלפיים שנה פוסק מארקס בהקדמה ל"קפיטל": "ייחוס ערך לסחורות הוא ביטוי לזיהויו של שוויון בעבודה האנושית"; "החברה היוונית נוסדה על עבדות, ולכן הושתתה על אי-שוויון של אנשים ועמלם." (Karl Marx, Capital: A Critical Analysis of Capitalist Production, London: S. Sonnenschein, Lowrey, 1887). מרגע שעמד האדם על הדמיון הבסיסי בין יגיעתם של אנשים שונים, נעשו תוצרי עמלם סחירים ובעלי תג מספרי בר-השוואה וחליפין.

בצד התחרותיות והמעשיות, היה גם כוח נוסף שתרם ליצירתה של הכרת המדידה והווייתה. הסקרנות הרוחנית, האינטלקטואלית והרגשית פתחה את עינינו לשִׁפעַת העולם סביב ולאינסופיותו, ולאקראיות הטבועה בו. בשעה שמעשיות האדם יצרה את קנה-המידה הכלכלי ואת המטבע העובר לסוחר, הסקרנות חָברה אליה כדי להוביל ללידת המתימטיקה, שסיפקה לאנושות את הסרגלים הנדרשים להערכת שיעורם המשתנה של הדברים. בשעה שהכסף נועד להמחשת המופשט, שימשה המתמטיקה להפשטת המוחשי. הכסף עשה את היצירה ואת יגיע כפינו למדידים; מתימטיקה הפכה את המרחב והזמן לצורות ולמספרים, ואת הטבע סביבנו לבר-המשגה.

עדויות רבות, החל משנת 30,000 לפנה"ס ואילך, מלמדות כי ימיה של המתימטיקה הם כימי האנושות, ודומה ששני המינים תרמו לה תרומה פעילה ויצירתית. חריטות וחריצים, שנותרו על האבנים והעצמות, מספקים עדויות דוממות לדרך שבה מנו נשים את המחזורים הביולוגיים, וציידים הבחינו בין אחד לשניים ולהרבה, כשבחנו עדרי חיות. תרבות שׁוּמֵר, העתיקה שבציביליזציות האנושיות (האלף הרביעי לפנה"ס), המשיכה בפיתוחן של מלאכת הכימות והאלגברה הבסיסית. היא שגם הורישה לנו את בסיס ה-6 לחישוב הזמן ולחלוקתו, ל-60 שניות, ל-60 דקות, ל-12 שעות ול-12 חודשים. המצרים, הבבלים, ההודים, סין ויוון העתיקה – תרמו כולם את חלקם להתפתחותו המתמשכת, גם אם לא תמיד עקבית, של מדע המדידה.

דרך התהוותה של המתימטיקה מעלה תהייה עמוקה ביחס לטיבה ולטבעה. "כיצד ייתכן", שאל הפיזיקאי אלברט אינשטיין (1879-1955), "שהמתימטיקה, שאיננה אלא פרי מחשבת האדם, ללא תלות בניסיון ובהסתכלות, מסתגלת כל-כך יפה למציאות?". (Franklin Merrell-Wolff, Transformations in Consciousness: The Metaphysics and Epistemology, Albany: State University of New York Press, 1995, p. 30). ובניסוח הפוך: אם מדע המדידה נולד כמענה לכורח המציאות, כביטוי לצורך האנושי בחישוב תקופת ההריון או אמידת גודלו של עדר מזדמן, מדוע מייצגת המשוואה 4=2+2 ודאות מוחלטת, שאינה פתוחה לעיון או לאפשרות של הפרכה אמפירית? השאלה הזאת מציבה את המתימטיקה באזור הסְפָר שבין פיזיקה למטאפיזיקה, בין עולם הטבע המוחשי לבין עולם הדעת האנושי העצמאי. היא שניצבת גם בבסיס האסתטיקה והרומנטיקה של המתימטיקה, שבאו לידי ביטוי בנטייה לראות בה את שפת האל והיקום. "מתימטיקה כהלכתה", כתב הפילוסוף ברטרנד ראסל (1872-1970), "אינה רק מקור לאמת אלא גם ליופי נשגב" (Bertrand Russell, Mysticism and Logic, and Other Essays, Totowa, N.J.: Barnes & Noble Books, 1981, p. 63). גלילאו גליליי קבע: "הפילוסופיה כתובה בספר הגדול הפרוש לנגד עינינו מאז ומעולם, הלוא הוא היקום, אך לא נוכל להבינו בלי ללמוד את שפתו – המתימטיקה… בלעדיה אנו אבודים במבוך אפל" (Atle Næss, Galileo Galilei, When the World Stood Still, Berlin; New York: Springer, 2005, p. 44). הוויכוח ביחס למהותה של המתימטיקה לא תם. המתימטיקאי קארל גאוס ראה בה את "מלכת המדעים". מבחינה אטימולוגית משמעות המילה "מתימטיקה" ("למידה") עולה בקנה אחד עם משמעות המילה "מדע" (science, "ידיעה"). לעומת זאת, הקושי המתעורר במישור המעשי הוא רב. הפילוסוף קארל פופר (1902-1994) גרס כי מאחר שהמתימטיקה (לפחות מתימטיקה טהורה) אינה ניתנת להפרכה בדרך של ניסוי, היא אינה מדע. המצדדים בגישה הזאת ביקשו להפקיע את לימודי המתימטיקה מתחום המדעים (ולבטח מתחום מדעי הטבע), ולעשותה לענף מכונן בפילוסופיה.

מדידה – לְמַה? משאלת הוודאות במטאפיזיקה ובפיזיקה

הבנתה השלמה של המדידה, על כוחה להיטיב ולהרע, לא תיתכן בלא התחקות אחר התכלית שלשמה נולדה. אם לשם יצירתם של מדעי המדידה ומגוון אופניה חברו יחד תחרותיות, מעשיות וסקרנות, מטרתה העיקרית של מלאכת מדידת האדם והעולם נשארה אחת: ודאות. התודעה בדבר היותו של האדם בן-תמותה עוררה אותנו, בעלי-חיים המודעים לאחריתם-מותם, לחפש עוגנים יציבים של גדוּלה במרחב, ושל נצח בזמן.

מתוך שנולד מִים אי-הוודאות של מרק-בראשית ושרוי היה בו עד צוואר, חתר המין האנושי ללא הרף אל עבר איים של וודאות. בכעין דו-קרב הגותי של המאות ה-6 וה-5 לפנה"ס, ניצבו זה מול זה פַּרמֶנידֶס והֶרַקליטוֹס. פרמנידס טען לקיומו של "יש נצחי", להיות העולם מכלול קבוע, אחד ואחיד, לאשליית השינוי ולאי-ממשותה של המציאות. הרקליטוס דרש כנגדו, שכל מציאות פיזיקלית היא שינוי מתמיד וכל התופעות בעולם הן בחזקת סימנים לתנודה הבלתי פוסקת(Bertrand Russell, A History of Western Philosophy, New York: Simon and Schuster, 1945, pp. 48-52). "הכול משתנה לבד מהשינוי עצמו", הוא מבהיר, "הכול זורם ודבר אינו עומד על מקומו; הכול עובר ודבר אינו נשאר קבוע… אינך יכול להיכנס פעמיים לאותו נהר, שכן מים אחרים, ואחריהם שוב מים אחרים, מוסיפים לזרום תמיד…". העולם כמוהו כלהבת נר: מהותה תמיד אחת היא, אך צורתה משתנה לעד. .((Russell, A History of Western Philosophy, pp. 38-47 כך, בין התלוש לקבוע, בין הארעי לנצחי, בין הכאוס לסדר, נפרשת בפנינו פרשת הדרכים של מסע החיפוש האנושי המתמשך. משחר היכרותנו עם סביבתנו ועם עצמנו, ראינו לנגד עינינו את האי-סדר, המקריות, השבריריות, השרירותיות, ואת ריבוי פניו של טבע העולם, וחתרנו אל גאולה של ודאות ניצחת. כספינה המיטלטלת בים שוקט וסוער לסירוגין של אי-ודאות מתמדת, ביקשנו לעצמנו אי של ודאות נצחית.

העניין מתחוור עד מהרה; כבר בפתיחה נקבעת מתכונת הצמיחה: "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלוהים מרחפת על פני המים. ויאמר אלוהים יהי אור ויהי אור" (בראשית א', א'-ג'). האל המגיח מהתוהו ובוהו הבראשיתי, מפציע מתוך נקודת הפתיחה הכאוטית כדי להשליט סדר ביקום. זהו, ככל הנראה, עוגן הוודאות הנושן מכולם: העל-טבעי כמתת של יציבות, שאינה כרוכה בזמן אדם אך מושלת בו ביד רמה. זהו גם העוגן שהסתייע יותר מכול ב"קפיצת האמונה", אשר נועדה למלא את חלל האי-ודאות שיצרה ההכרה השכלתנית. הדורות המאוחרים שיכללו את השיטה, מַעֲשֶׂה להלכה. בקרב בני עמנו היה זה התלמוד הבבלי שמדד לנו כמידת אמונתנו ודבקותנו באלוהים, 613, תרי"ג מצוות, שקיומן הוא חובה ועדות בדרך לאותה ודאות.

עוגן הוודאות המטאפיזי ידע עליות ומורדות רבים. זעקת המדרון האחרון, פרי המודרניזציה, הדהדה ברבים ומעל דפים: "אני מחפש את האלוהים! את האלוהים אני מחפש!… מת האלוהים! אלוהים לא יחיה עוד! ואנו הרגנוהו!". דברי המטורף בעידן "המדע העליז" (פרידריך ניטשה, הולדתה של הטרגדיה; המדע העליז, תרגם ישראל אלדד, שוקן, 1985, עמ' 274.). ואכן, הוא היה זה שנשא במעמסה החדשה. לא המודרניות המציאה את רעיון הוודאות המדעית, אך עד אשר פינתה הוודאות של המטאפיזיקה את מרכז הבמה, לא יכלה הוודאות של הפיזיקה לתפוס את מקומה. זה היה, ככלות הכול ולמרות הכול, עידן חדש. את הציווי "יהי אור" של האל המת החליף עתה צו הנאורות של המין האנושי. הטבע נִדמָה לשעון מופת מכני, המופעל באמצעות מנגנון קבוע מראש, בהתאם לחוקים מתימטיים של סיבה ומְסוֹבָב שניתן לחזותם במדויק. זאת ועוד, מאחר שהשלם אינו שונה מסכום חלקיו, ניתן לפרק את השעון ולשוב ולהרכיבו. וכך, מוטל על איש המדע לפרק במחשבתו את מכונת הטבע לחלקי היסוד שלה, למדוד ולמנות את תכונותיהם, לברר את החוקים הסיבתיים שעל-פיהם הם פועלים ולהסיק את תכונות השלם מתוך ידיעת המבנה וחלקיו.

עידן הנאורות היה שעתה היפה של התבונה האנושית הטהורה ושל תורת המדידה. בין אם מתימטיקה היא ענף בפילוסופיה או מדע, אין ספק שבלעדיה אין קיום למדעי הטבע. בלא היכולת המתימטית למדוד כמויות, מבנים, מרחבים ושינויים בזמן, נשמטת הקרקע מתחת לרגלי הפיזיקה, היהלום שבכתר עידן הנאורות, המדע שהיה אמור להוביל את האנושות אל הוודאות הנכספת ביחס לטבעו של העולם סביבנו. ואולם, כפי שהבין היטב רנה דקארט, בניגוד לקפיצת האמונה המטאפיזית, הנאחזת במדידה רק כדי להעניק לעצמה משנה תוקף, המדידה המדעית לעולם לא תוכל להשיג את הוודאות השלמה והמושלמת. אף שהטבע כשלעצמו מכיל ודאות מוחלטת מעין זו, היא נחלת האל לבדו, ואינה בהישג ידו של האדם. לעולם לא נוכל לדעת לבטח שמיצינו את כלל אפשרויות הניסוי, ולכן בהכרח תיוותר תמיד מידה של אי-ודאות בהכרת הטבע שלנו. ההבנה הזאת הביאה את דקארט להבחנה חדשה וחשובה, בין ודאות שהנָּה מנת חלקו של האל היודע-כול לבין מה שהוא כינה "ודאות מוסרית", שהיא המירב והמיטב שבן-האנוש יכול לשאוף אליו.

הוודאות המוסרית כבשה שיאים חדשים עם גילוייו של אייזק ניוטון, אך בשוליו של אור היקרות שהטיל המדע החדש על הטבע הישן, הלכו והסתמנו מִתאריו של צל מטריד. כי כמו המטאפיזיקה הנושנה, גם הפיזיקה החדשה הציעה ודאות ללא תלות בזמן; ליתר דיוק, אם האלוהות היתה על-זמנית ונצחית, היה העולם המכניסטי ששרטט המדע אל-זמני ועקר. במשוואות המכניקה של ניוטון איבדו עבר, הווה ועתיד כל משמעות. במשוואות אלה הזמן אינו משתנה ואינו קבוע; הוא פשוט איננו. כך, אם המשוואות מתארות אירוע כלשהו, לדוגמה, התנגשות בין שני כדורים קשיחים, אזי הן מתארות גם את האירוע ההפוך, שבו התחלף סדר הזמנים בין מוקדם לבין מאוחר. על-פי חוקי התנועה החדשים, כל התהליכים הם הפיכים: אם הם יכולים להתרחש בכיוון אחד על ציר הזמן, הם יכולים להתרחש גם בכיוון ההפוך. חץ הזמן לא רק נע לכל עבר; הוא פשוט נעלם. השעון המכני של המדע הניוטוני הוא נטול מחוגים.

השלכותיה של תמונת העולם החדשה היו כבירות, ואחד הראשונים להצביע עליהן במלוא תפארתן היה המתימטיקאי הצרפתי פייר סימון לאפּלאס (1827-1749). על בסיס הדטרמיניזם ואי-תלותם בזמן של חוקי המכניקה הניוטונית הראה לאפּלאס, שישות על-טבעית בעלת ידע מוחלט בכל הנוגע להווה (כלומר, יכולת מדידה מושלמת של כל חלקיקי היקום) תוכל לדעת בדיוק גמור גם את מצבו של היקום בכל רגע שהוא בעבר או בעתיד. אמנם, כפי שכבר לימדָנוּ דקארט, אדם אינו יכול להגיע אל אותה 'ודאות אלוהית', ונאלץ להסתפק בנחרצות מדעית אנושית, אך לכל עניין מעשי די בה. וזאת, מפני שהמדע הניוטוני הוא לא רק דטרמיניסטי לחלוטין ואינו תלוי-זמן, אלא גם ליניארי במהותו: השָׁלם שווה לסכום כל חלקיו, ועל כן תוצאות של שינויים קלים בתנאים ההתחלתיים יהיו זניחות בה-במידה. המסקנה המתבקשת היא שגם בהעדר ודאות אלוהית, המחייבת ידיעה אינסופית על כל חלקיק ביקום, די בוודאות האנושית (פרי המדע החדש) כדי לנבא מראש כל מהלך בעל משמעות בטבע, כדוגמת תנועתם של כוכבי-הלכת. לכן יכול היה לאפלאס לענות לנפוליאון, ששאל אותו על מקומו של האל ביקום הניוטוני, את התשובה המפורסמת: "אדוני, לא נזקקתי להשערה הזאת".

"רעש לבן": אין מידה לטבע?

חורחה לואיס בורחס מספר לנו על קיסרות שבה השיגה אמנות הכַּרטוֹגרַפיה דרגת שלמוּת שכזאת", עד ש"ברבות הימים… הוציאו המכללות לכרטוגרפיה מפה של הקיסרות אשר מידותיה כמידות הקיסרות והיא תואמת אותה אחת לאחת, בדייקנות". עגומה היתה אחריתה של אותה מפה מופלאה: "הדורות הבאים, שהיו פחות מכורים ללימוד הכרטוגרפיה, הבינו כי המפה המורחבת הזאת אינה יעילה, ולא בלי כפירה הפקירוה לשבטי החמה והחורפים. במדבריות המערב עדיין מתקיימים קרעי חורבות המפה, ומשמשים משכן לחיות או לקבצנים; בכל הארץ כולה לא נותר שריד אחר למדעי הגיאוגרפיה" (ח. ל. בורחס, ימי תועבת העולם, עם עובד, 1987, עמ' 119).

גורלם של המדעים בני-זמננו (עודנו) שונה, אך אותה משאלת לב – דקדקנות מדעית החותרת למדידת הכול, אל קנה-מידה מוחלט של אחת לאחת – אינה מרפה. "וַיִצבֹּר יוסף בָּר כחול הים הרבה מאוד, עד כי חדל לספור, כי אין מִספָּר" (בראשית מ"א, מ"ט), מספר המקרא, אך לנו יש כלים אחרים, חדישים ומתוחכמים פי כמה. יוסף לא ניצב על כתפיהם של ענקי המדע, ולא השתמש במחשבי-על. האם היום, ככלות כל אותה התקדמות מופלאה, לא נוכל לראות אל מעבר לאופק האנושי ולמדוד את הטבע כמידתו האמיתית, הסופית?

"לא", משיבות לנו שלוש התיאוריות הפיזיקליות החשובות של המאה העשרים. בזו אחר זו קעקעו תורת היחסות, תורת הקוואנטים ותורת הכאוס את האשליה, שבכוחה של המדידה האנושית להעפיל אל רמת הוודאות הסופית של הכרת הטבע. איינשטיין נתן את אות הפתיחה. לא "הכול יחסי", אך מדידת זמן ומסה בהכרח אינה קבועה. "זמן הוא אשליה"; הוא אחיד ומוחלט, אבל רק בתוך מערכת הייחוס המסוימת שבה אנו מצויים. אין המדובר עדיין בשבירה גמורה של כללי המשחק הניוטוניים, אלא בהתאמתם הניכרת לממצאים החדשים בנוגע למרחבי היקום העצומים. המהלומה הבאה היתה קשה יותר. בעולם התת-אטומי, הקוואנטי, חלקיק יכול להימצא ביותר ממקום אחד בו-בזמן (סוּפֶּרפּוֹזיציה). כלי המדידה שלנו אינם מאפשרים לנו לדעת בוודאות ובה-בעת את מקומו ואת מהירותו של חלקיק, ואף לא את נקודת המוצא שלו ואת יעדו. סביב משמעות הממצאים ניטשת מחלוקת עזה; אך בהעדר יכולת הפרכה, שלל הפרשנויות הן לעת-עתה נטולות תוקף מדעי מובהק (זאב בכלר, שלוש מהפכות קופרניקיות, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, זמורה-ביתן, 1999). העיקר הוא, שאם שבמדע הניוטוני היתה המדידה אמצעי לגאולה, "להצלת התופעות", במכניקת הקוואנטים היא נעשתה מקור לבלבול ולמבוכה.

המהלך השלישי הוא המכריע מכול. במחזהו הידוע ביותר, "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים", יישם המחזאי טום סטופורד את עקרון האי-ודאות הקוואנטי על חייהן של שתי דמויות משנֶה מ"המלט". במחזה אחר ומאוחר יותר שלו, "ארקדיה", הוא פנה אל תורת הכאוס, ושרטט בקווים מדויקים את דיוקנה של המהפכה העצומה שהיא חוללה: "זה משמח אותי כל-כך, לשוב לימי בראשית, לא לדעת כמעט דבר. אנשים דיברו על סופה של הפיזיקה. נראה היה שתורת היחסות ומכניקת הקוואנטים כבר תטפלנה בכל הבעיות. תורת הכול. אבל הן הסבירו רק את הגדלים העצומים ביותר והמזעריים מכול. היקום, החלקיקים התת-אטומיים. הדברים הרגילים שמהם עשויים חיינו, אותם דברים שעליהם כותבים שירה – עננים, נרקיסים, מפלי מים… אלה נותרו מסתוריים בעינינו, כשם שהיו השמים וגן-עדן בעיני היוונים. כי התברר שהבעיה היא שונה במהותה. איננו יכולים לחזות אפילו את נפילת הטיפה הבאה מהברז. כל טיפה קובעת את תנאי ההתחלה לטיפה הבאה אחריה, והשינוי הקל ביותר שובר לרסיסים כל אפשרות לתחזית; גם מזג-האוויר הוא בלתי צפוי בה-במידה, ותמיד יישאר כך. כשאתה מזין את המספרים במחשב, התוצאה ברורה על המסך. העתיד הוא כאוס. דלת כזאת נפתחה בעבר רק חמש או שש פעמים מאז התרוממנו על רגלינו האחוריות. זה הזמן הטוב ביותר לחיות, כשכמעט כל מה שחשבת שהוא נכון התברר כשגוי" .((Tom Stoppard, Arcadia, London; Boston: Faber and Faber, 1993, p. 48

סופר המדע הבדיוני אייזיק אסימוב טען פעם, ש"הביטוי שהכי מסעיר לשמוע במדע, זה המבשר על תגליות חדשות, אינו 'אאוריקה!' (מצאתי), כי אם 'זה מוזר…'" (Don Lincoln, Understanding the Universe: From Quarks to the Cosmos, New Jersey: World Scientific, 2004, p. 22). דומה שדבריו יפים לדרך התהוותו של מדע הכאוס. ה"רעש הלבן" – אותו אי-דיוק קל ובלתי נמנע, בן-הלוויה הקבוע של כל מדידה מדעית – הוא שניצב ביסוד צמיחת הכאוס. מאות רבות בשנים הוא נתפש כזניח, כהפרעה פעוטה הראויה להתעלמות בוטה. תגליותיו של המדען הצרפתי אַנרי פּוּאַנקַרֶה (1912-1854) בראשית המאה העשרים (ביחס למערכות קוסמיות מורכבות) ושל אדוארד לורנץ האמריקאי (1917-), עשורים רבים מדי אחר-כך (ביחס למזג-אוויר), הכשירו את הקרקע לפריצת הדרך. השניים גילו, שאי-דיוק קל במדידת התנאים ההתחלתיים של המערכת הנבדקת עשוי להוליך לעתים לאי-דיוק רב מאוד בתחזיות לטווח ארוך. אי-לכך, שתי מדידות דומות מאוד (אך שונות במקצת) של אותה מערכת ממש עשויות להוליך לתחזיות שונות לחלוטין. מבחינה מתימטית, גם העצמה כמעט אינסופית של דיוק המדידה תותיר פתח להבדלים עצומים בתחזית. משמעותן של תגליות אלה היתה כבירה: מתן תחזית מהימנה ביחס למערכות מורכבות שכאלה לטווח זמן ארוך מחייב דיוק אינסופי במדידה, משימה שאינה בת-השגה כמובן, אלא שבלעדיה, התחזית המדעית תהלום רק טווחי זמן קצרים מאוד; מעבר להם – כמוה כהימור אקראי. הוודאות המוסרית של דקארט פינתה את מקומה לאי-ודאות מובנית. שרשרות הסיבה-תוצאה אינן ניתקות כלל ועיקר, אך פעולתן כבר אינה ליניארית. במערכות לא-ליניאריות, לא זו בלבד שהשלם אינו שווה לסכום חלקיו; גם התפוקות בהן אינן עומדות ביחס התואם את התשומות, וקשרי הסיבה-תוצאה מעורפלים לרוב.

בעשורים האחרונים התקדם הכאוס בצעדי ענק. העדויות נמצאו בכל מקום; כל שהיה דרוש הוא מבט חדש. מה שנחשב במשך מאות בשנים לעניין שולי, על גבול האזוטרי, היה עתה למוקד של עניין מתגבר; ה"רעש הלבן", אותן הפרעות רקע קלות שליוו את ה"ניסויים האמיתיים", התפשט לפתע על פני אזורים שלמים בספר התווים של היקום. פתותי שלג, מערבולות מים, התהוותם של עננים, חופהּ של אנגליה, דליפת מים מברז, התארגנותם של תאי המוח וגלי צונאמי מתנפצים – כל אלה ועוד אינספור תופעות התכנסו עתה תחת מטרייתו ההולכת ומתרחבת של המדע החדש.

חשוב להדגיש: הכאוס לא ביטל את חשיבותה העצומה של המדידה, והמתימטיקה היא גם שפתו, אלא שהוא גילה את מגבלותיה הקשות של מלאכת המדידה ומוטט את אפשרות הרדוקציוניזם הטוטאלי. לא זו בלבד שהמדידה לעולם לא תוכל להביאנו לכלל ודאות מוחלטת, לידיעה שלמה של אמת מושלמת; גם העצמתה של יכולת הדיוק שלנו עד המרב והמיטב האפשריים היא חסרת אונים לנוכח המורכבות והאקראיוּת שבטבע העולם.

"טובעים במספרים": אין מידה לאדם?

אם ביקשנו להגשים את המשאלה להשגת הוודאות באמצעות סרגלי המדידה בתחומן של המטאפיזיקה והפיזיקה, זאת לא משום שהסתפקנו בשתיים אלה לבדן. עוגנים של משמעות במרחב ושל נצח בזמן חיפשנו לא רק בדתות ובמדע, כי אם גם בתחום האידיאולוגיה, המדינה והחברה. ואולם, אם במציאת עוגני הוודאות הראשונים כוונה המדידה לעבר הטבע או לעין העל-טבעי, הרי לשם מציאתם של עוגני הוודאות הבאים כיוונו את סרגלי המדידה אל עצמנו: אל עבר העולם, העם והאדם.

מתימטיקה סיפקה למדעי הטבע את שפת המדידה ששימשה להבנת הטבע; ואילו סטטיסטיקה, אחד מענפיה, נועדה לשמש כשפת המדידה להבנת הקיום האנושי, ובפרט הקיום האנושי הקיבוצי. צמיחתה בד-בבד עם עליית קרנם של הקפיטליזם והלאומיות – כשבעלי המאה היו לבעלי הדעה, וכשקול ההמון היה לקול שדי – אינה מקרית. אין תֵּמַהּ, שמקור המילה בשלל שפות אירופיות הוא מוסד המדינה; "סטטיסטיקה", פשוטה כמשמעה, היא-היא "מדע המדינה", או ליתר דיוק, מדע למדידת המדינה ואנשיה. מה שמאלף הוא שלאפּלאס היה מהראשונים להתוות את יעדיו ואת דרכו של המדע החדש. כשם שהוכיח שהשפעתם של כוכבי שביט ואסטרואידים על תנועתם של כוכבי הלכת היא זניחה או זמנית, ביקש להראות את תועלתו של המדגם המספרי הגדול באשר להסקת מסקנות על חברות אנושיות. הגודל כן קובע, ובחסות "חוק המספרים הגדולים" היתה הבנה-תובנה זו ללחם חוקן של המדינה והחברה בזמן המודרני. שִׁכלולהּ של הסטטיסטיקה אולי לא מנע מאיתנו לטבוע בבריכה שגובהה הממוצע הוא מטר, אבל הוא צייד אותנו בשורה תחתונה חותכת ויעילה, שעלותה השולית נמוכה.

מדידת המדינה והחברה כבר מזמן אינה רק שאלה של כימות אוכלוסין, ואף לא של התפלגות גילית, מגדרית, כלכלית או אתנית. מדעי המדידה האנושיים מכוונים כיום, לא פחות מכך, גם ללכידת ההיבטים חמקמקים-כביכול של ההוויה החברתית: אושר, חופש, דעת ותרבות. "מדד האושר הבינלאומי", למשל, משלב מרכיב אובייקטיבי (תוחלת חיים ממוצעת) ומרכיב סובייקטיבי (סקרי דעת-קהל), כדי לדרג את אושרן של אומות העולם בעשור האחרון. שווייץ, איסלנד ודנמרק ניצבות בראשה של רשימת העמים המאושרים. אנגולה, טנזניה וזימבבווה חותמות אותה. ישראל תופסת מקום טוב באמצע. "בית-החופש" מצדו, מוסד הפעיל כבר למעלה משישים שנה, מודד ומדרג מדי שנה את מדינות העולם על-פי חירות תושביהן (http://www.freedomhouse.org). המחקר מבחין בין זכויות פוליטיות לזכויות אזרחיות, ופורשׂ מנעד שלם, שבראשו מדינות המערב ובתחתיתו מדינות כסודאן, סוריה, ערב הסעודית, צפון-קוריאה, קובה ובורמה. ישראל מדורגת יחד עם צמרת מדינות העולם החופשי לפי מדד הזכויות הפוליטיות, אך מבחינת חירויות האזרח היא מדשדשת אי-שם באמצע. ולבסוף, צ'ארלס מוראיי, איש מדע-המדינה, פרסם ב-2003 מחקר מקיף על ההישגים האנושיים מאז שנת 800 לפנה"ס ועד 1950 (Charles A. Murray, Human Accomplishment: The Pursuit of Excellence in the Arts and Sciences, 800 Bc to 1950, New York: HarperCollins, 2003). מוראיי מסתמך על מצאי נרחב של מקורות, כדי להעניק נקודות ודירוגים לאנשי מדע ואמנות חשובים. כך, למשל, בטבלת הפילוסופיה המערבית זוכה אריסטו ל-100 נקודות, אפלטון מקבל 87, ואילו שפינוזה נאלץ להסתפק ב-27 בלבד. כימותה של התרבות וקימוטה בזמן גורמים למוראיי לשרטט תמונה עגומה של שקיעה מתמשכת החל מהמאה ה-19; אך לא פחות מכך, הם מאפשרים לו להוציא משפט נחרץ בדבר עליונותה המוחלטת (ועתה, גם המוכחת) של התרבות המערבית על פני כל שאר הציביליזציות.

מהעם לאדם: מהלכה של המדידה לא נעצר במדגמים של אוכלוסיות רחבות; סרגלה הופנה בהדרגה גם אל עבר כל אחד ואחת מהמוני הפרטים המרכיבים אותן. בעולם הרגשות מילאה הפסיכופיזיקה תפקיד מפתח בחקר הקשר בין גירויים פיזיים לדרך ביטויָם הנפשית. אז "מי אוהב אותך יותר ממני?". בקרוב התשובה המספרית. בצד הפסיכופיזיקה, התקדמה בעשורים האחרונים גם הפסיכומטריה, שכוּונה פחות אל הרגש ויותר אל התבונה, היכולות וקווי האופי, בניסיון לגבש מדד דעת, שיאפשר למפות את תודעת הפרט. כמובן, כבר היו דברים מעולם, והדברים אמורים בעיקר בציונים המלווים את התלמידים עוד משלהי המאה ה-19, עת התעורר הצורך במיון יעיל, אובייקטיבי ורציונלי של פרטים לנוכח צרכיו של שוק העבודה. תיוגם המספרי בידי המורים נתן לו מענה. היה זה אפוא אך טבעי, שבבוא העת ועם התרחבות הצרכים החברתיים-כלכליים, יורחב גם תחומם של מדדי ההשכלה, והם יקבלו משנֶה תוקף. הבחינות הפסיכומטריות ומבחני מנת המשכל (IQ) מילאו את הצרכים החדשים. התלמידים, נדגיש, לא הופלו לרעה לעומת חוקרי הדור. אמנם גם בעבר רווח המכתם "לפרסם או להיעלם" (publish or perish), אך רק בעשור האחרון הוא נעשה כמותי עד כאב. בשנים האלה קנה לו שביתה מדד ההשפעה (impact factor), המפיל חִתָתו על חוקרים ועל כתבי-עת. זהו מִדרוּג פופולריות ביסודו, המבוסס על כימות של אזכּוּרים, והוא משמש כיום קנה-מידה מרכזי להערכת חוקרים ומחקרים (Richard Monastersky, "The Number That's Devouring Science," The Chronicle of Higher Education 52, no. 8 (2005).

קצרה היריעה מלמנות את כל שלל העילות לביקורת שמוטחת דרך קבע במודדים ובמידותיהם, ואולם חשוב להדגיש כי חלק הארי ממנה אינו מופנה כלפי עצם מלאכת מדידת האדם והחברה, אלא יוצא כנגד הרכבה, אופייה ואופן יישומה של המדידה. כך, למשל, רבים מאלה שמבקרים את השיטה להענקת ציונים וקוראים לביטולן של בחינות פסיכומטריות, פונים אל מדידות סטטיסטיות מובהקות כדי למצוא תימוכין להשערתם, כי אין בכוחם של ציונים אלה לנבא הצלחה עתידית (במערכת החינוך או בשוק העבודה). ספרו של הזואולוג המנוח סטיבן ג'. גולד, "אין מידה לאדם" (תרגם עמוס כרמל, דביר, 1992), הוא מקרה מעניין במיוחד. גולד טען, שמדדי האינטליגנציה הם תוצר פגום של הבניה חברתית מוּטָה מבחינה תרבותית (ובמידה רבה, גם גזענית). ההצלחה הרבה שספרו של גולד זכה לה, בארץ ובעולם, מעידה כי דבריו נפלו על אוזניים כרויות. נפשם של רבים נקעה ממה שנתפש בעיניהם כעריצות המספרים, כשרירותיות סובייקטיבית ומוטה של בעלי המאה והדעה, באצטלה של אובייקטיביות מרשימה. ואולם, הן המרד כנגד המדידות, והן העלאת ספרו של גולד על נס – בטעות יסודם. ראָיה ראשונה לכך מספק תרגומה השגוי של כותרת ספרו לעברית. במקור נקרא הספר “The Mismeasure of Man”. ההבדל אינו סמנטי גרידא; הוא נוגע בנבכי טענתו האמיתית של גולד, שאינו יוצא חוצץ נגד המדידה כשלעצמה, אלא נגד בסיסה המעוות ונגד טפלולה ביד אנשים בעלי דעה קדומה. אליבא דגולד, יש גם יש לאדם מידה מדידה, אלא שהיא אינה המידה המושלת כיום בכיפה.

הקשרה ההיסטורי של כותרת ספרו של גולד חשוב מהכותרת עצמה. "האדם הוא מידת הכול", טבע פּרוֹטַגוֹרַס מִכְתָּם, וסָתם. אין לדעת לאשורה את כוונתו של הסופיסט היווני המפורסם מכול, אך שתי אפשרויות עיקריות עולות כאן, ושתיהן מציבות את האדם במרכז ההוויה. פרשנות אחת גורסת כי זהו "האדם האוניברסלי", דמוי "התבונה הטהורה" הקאנטיאנית, המודד מגופו אמה ורגל לקביעת קנה-מידה אחיד לכול. לפי הגישה הזאת, אף שאמת, צדק ויופי אינם טבועים בעולם אלא באדם, יש שותפות דעת בסיסית לכל האנשים כולם, ומכאן שהנכון, הטוב והיפה הם מוחלטים, וניתן ואף צריך לחתור אליהם. הפרשנות השנייה, והנפוצה, של דברי פרוטגורס, מזהה את "האדם" עם הפרט, כל פרט ופרט, ואת המידה כתפישה אישית מובהקת. לפי הגישה הזאת, פרוטגורס הוא מבשרו של הפוסט-מודרניזם. בשׂורת המדידה הפוסט-מודרנית מתבררת כאן לאשורה, וכמוה גם אופיו האמיתי של המרד האנטי-מדידתי המניף את דגלה. אם מסורת המדידה הונעה מכוחה של בקשת הוודאות המוחלטת, הגישה החדשה מבקשת את הוודאות היחסית, הפרטית. בשעה שהגישה המסורתית והמודרנית ביקשה למצוא סרגל מדידה אחד, יחיד ואחיד, הגישה הפוסט-מודרנית מבקשת ליצור סרגלי מדידה רבים ושונים, לכל אחד ואחת. שלא במקרה, רבים ממנסחי הפוסט-מודרניזם, הנשבעים לו אמונים, מעלים על נס את הפרשנות השאובה מתורת הקוואנטים, שלפיה המודד הוא הקובע את אופי החלקיק ואת מיקומו. ההכרה היא שקובעת את ההוויה, וכמו המדען בחדרו, כן גם כל אחד מאיתנו יכול וצריך לשלוף את סרגל המדידה שלו ובכך לקבוע את המציאות סביבו.

רב הפיתוי, ואולי גם הסיכוי, אך כמוהו עצום הסיכון, שכן הבשורה על-פי הפוסט-מודרניזם נוגעת לא רק במלאכת המדידה, אלא גם בתורת המידות, בערכי האמת, המוסר והצדק. קפיצת המדרגה מרמת המיקרו הקוואנטית לעולם המאקרו, שבו מתנהלים חיינו, מוליכה את יישומה המוסרי של מכניקת הקוואנטים אל עבר רִיק ערכי. נבהיר: הניסויים במעבדה אינם מוכיחים, שהמדען יכול קבוע את אופי החלקיק ומיקומו בכוח שיפוטו העצמאי; לפי אותם ניסויים, הפעלת המדידה היא שקובעת זאת. אין זה האל המגיח מתוך מכונת המדידה, אלא האל השוכן בתוכה, שקובע לחלקיק מה יהיה, ולנו מה נראה. אם נֶחפַּץ לאמץ את המודל הקוואנטי כדגם לחיינו, יהיה בכך משום ריקונם מכל תוכן מוסרי, הפיכתם לחפץ והפיכת עצמנו לעבדים לשרירותיות אקראית, ללא רצון חופשי וללא יכולת של שיפוט והחלטה עצמאית. בלא חתירה אל קנה-מידה אחד, יחיד ואחיד למדידת העולם, נאבד כל סיכוי ליצירת אמת-מידה מוסרית משותפת לכל אדם ואדם.

המדע אינו אויב העם; המתימטיקה אינה שפת האלוהים, אך גם אינה שפת השטן. אף שמאמצינו למדוד את עולם הטבע ואת טבע האדם הם נואשים וחסרי סיכוי בחלקם, יש בהם בה-בעת ביטוי למשמעות היותנו ולייחוד חיינו. ההכרה בקיומה של אמת, שאינה תלויה בדעתו של איש פרטי ואף לא בדעתו של "אדם אוניברסלי", היא בנשמת אפה של שאיפת החירות והצדק. ואולם, החופש לחתור אל האמת, גם באמצעות כלי מדידה, אינו צריך לעוור את עינינו מפני הסכנה שבטביעה בים המספרים, מעשי-ידינו. הרִיק הערכי של הפוסט-מודרניזם לא ייפתר אם נשוב אל המדע הניוטוני, גם אילו שיבה כזאת היתה עדיין בגדר האפשר. "כדי לשמור על חירותנו", פסק אֶפּיקוּרוֹס ב"מכתב למנכאוס", "מוטב לדבוק בגזירת-השמיים ולא להיות עבדים ליד-הגורל של הפיזיקאים: האלים מעניקים לנו את התקווה שנזכה לחסד אלוהי אם נידור נדרים ונקריב קורבנות; מנגד, מביאים עימם הפיזיקאים את ההכרח המוחלט."

ההכרח המוחלט היה גם לנחלתן של הדתות, ובפרט הדתות המונותיאיסטיות, שכן אם לאלוהות ידוע הכול מראש, ספק רב עד כמה "הרשות נתונה" לבני-האנוש הכפופים לה. העלמתו של מימד הזמן והחלתו של דטרמיניזם מוחלט, בין אם מקורו אלוהי ובין אם הוא מדעי-טבעי, איינו את הרצון החופשי ועשו את המוסר האנושי לבלתי אפשרי. פילוסוף המדע, קארל פופר, כתב בספרו "היקום הפתוח: טיעון בעד אי-דטרמיניזם": "אני רואה בדטרמיניזם הלאפּלאסי – למרות הראיות-לכאורה לנכונותו ועל אף להצלחתו המרשימה – את המכשול הנוקשה והחמור מכול בדרך להבנה ולהצדקה של החירות האנושית, היצירתיות והאחריות. מציאות הזמן והשינוי היא לב-לבה של בעיית הריאליזם" (Karl Raimund Popper, The Open Universe: An Argument for Indeterminism, London: Routledge, 1991).

אפשר שגם כאן, בשאלה בדבר מידת האדם, כמו בשאלה ביחס לאפשרות למדידת העולם, עשוי הכאוס לבוא לעזרנו. עיקר כוחו של המדע החדש טמון ביכולתו להישיר מבט אל עבר האי-ליניאריות הטבועה בעולם, ולהכיר בהיותו של השלם גדול מסכום חלקיו. כך, בשעה שמכניקת הקוואנטים מגלה את האימה שבשעבוד לשרירותיות המדידה, פותחת תורת הכאוס צוהר הן לאפשרות של שיפור רמת דיוקה, והן לתפישה נכוחה של מגבלות כוחה. האפשרות הראשונה קיבלה בשנים האחרונות ביטוי מעניין במה שמתכנה "סגנונומטריה" (stylometry), מדידתם של סגנונות האמנות. מושג זה אינו יכול שלא להעביר צמרמורת קלה בגווך. כיצד זה ניתן למדוד יופי? ועם זאת, אין עסקינן במִדרגים דוגמת אלה של מוראיי, אלא בניסיון לאתר מעין טביעת אצבע אמנותית, לעשות שימוש בגיאומטריה פרַקטַלית (תחום מתימטי העוסק בחקר צורות לא-סדירות, מורכבות ובעלות דמיון עצמי) למציאות זהות בדפוסי היצירה של אותו אמן, כדי לגלות מעשי זיוף (Daniel Rockmore, "The Style of Numbers Behind a Number of Styles," The Chronicle of Higher Education 52, no. 40 (2006).

ואולם, חשובה אף יותר היא יכולתו של הכאוס להצביע על מגבלות כוחה של המדידה המדעית, ועל הקשר ההדוק בינה לבין המידה המוסרית. פשר הקשר טמון באינסוף, בחשיבותו המכרעת ובחוסר יכולתנו להגיע אליו. הכאוס ניתץ את הדטרמיניזם הליניארי של לאפּלאס, הזמין לתוכו את חץ הזמן והפך את ההווה לתוצר של אינסוף בלתי מושג מיסודו. ביחס לעולם הטבע מבאר האינסוף, מדוע לעולם לא נוכל להגיע ליֶדע מושלם בדבר סיבות-עבר למצב בהווה; באשר לטבע האדם, הניזון לא רק ממה שהיה אלא גם מהתכוונות אל מה שיהיה, פורשׂ האינסוף מניפה המכוונת אלי עתיד, אל בקשת התכלית האנושית. אותה משאלת ודאות, שהיא כוחה המניע של המדידה, אותה כמיהה "לגעת באינסוף", היא שמעניקה את התקווה הגדולה ביותר לחירות האנושית. זו העת לרדוקציוניזם מסוג חדש, לא ביחס לעולם הטבע או לטבע האדם, אלא ביחס למכונה, לאל שבה ולשורת המספרים שהיא מריצה. היטב הבינו זאת חכמי הקבלה, שדרשו את "צמצום" נוכחותו האינסופית של האל כדי לפַנות מקום למרחב אנושי חופשי. הגיעה שעת תרגומו של אותו צמצום מהמטאפיזיקה האלוהית לפיזיקה המדעית.

ככלות הכול, העיקר טמון ביסוד החופש והמוסר. הדחף והרצון למדידה הם ביטוי לחירות האדם. באשר היא אמצעי להבנה אנושית של הטבע והאדם, המדידה, על אף מגבלותיה, משחררת; כאשר המדידה מפקיעה מהאדם את כוח השיפוט ונוטלת אותו בידיה, היא משעבדת. פרשת-המים עוברת במקום שבו המדידה חדלה להיות אך חיווי על המציאות, ובכללה אף על ה"עצמי"; השעבוד מתחיל כאשר אנו מאפשרים לה להפקיע מאיתנו, בני-האדם, את החופש, את כושר השיפוט העצמאי; כאשר אנו נעשים משרתי המספרים במקום אדוניהם. אם תורות המדידה לא יהיו כפופות לתורת המידות, אם המדעים לא יהיו כפופים למוסר האנושי, נאבד את העוגן האתי לקיומנו כפרטים וכחברה. "לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשָׁל בו".
אוריאל אבולוף הוא דוקטורנט במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית

ד"ר אוריאל אבולוף מלמד בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל-אביב

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה