דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
27 ביולי 2006 | מהדורה 34

מחקר ללא ענווה

צבי בקרמן כופר באמיתות המחקרית של שיטות המחקר הכמותי המושלות בכיפה. הבעיה אינה בגישה הכמותית כשלעצמה, שיכולה לתרום ללא ספק, ואף תרמה רבות, למדעי הטבע והחברה, אלא בעובדה שבמדעי החברה בכלל, ובתחום החינוך בפרט, ההנחות שבבסיס הנתונים נשארות לרוב לא ידועות, ולכן אי-אפשר להעמידן לביקורת

חוקרים איכותניים מאמינים שאם מוטל עליהם להיות מסוגלים

להבין את העולם, טוב יעשו אם יכירו אותו מקרוב; אפילו אעז

ואומר: באופן אינטימי. איור: מירי גרמיזו

אל תניחו להוליך אתכם שולל. למרות שינויי המינוח, למרות מגוון ההנחות האפיסטמולוגיות והאונטולוגיות והעגה הפוסטמודרנית האופנתית השופעת, החדשות הרעות הן שמדעי החברה – ובייחוד אלה מהם הקשורים לחינוך – עדיין עוסקים במחקר כמותי מסורתי. הדבר המפתיע הוא שהם עוסקים במחקר החינוכי כבר למעלה מחמישים שנה, ולמרות היצרנוּת שלהם בהפקת דו"חות הערכה, חקר גישות התלמידים, המורים וההורים, והצעת דרכים לשיפור הישגיו של בית-הספר או להגדלת ביצועיהם של התלמידים, שנסמכות כולן על הוכחות מחקריות, מערכות החינוך עדיין אינן פועלות כראוי. הבטחתו של הוראס מאן (1859-1796; נחשב לאבי החינוך הציבורי האמריקאי, היה מחנך ומדינאי וקידם מאוד את העניין של בתי-הספר הציבוריים הכלליים והחופשיים, שאינם שייכים לשום זרם) מלפני יותר ממאה שנה, שהחינוך – במובן של לימוד בבתי-הספר – הוא הגורם הראשי שיביא לשוויון בחברה, עדיין לא מומשה.

מוטב, כמובן, להאמין שההבטחה הזאת ניתנת למימוש, ומוסדות החינוך של המדינה יש בכוחם להביא לשוויון, במקום להעמיד בסימן שאלה את עצם ההבטחה. ואולם, זהו בדיוק אחד העניינים שאני מזמין את הקורא לתת עליהם מחדש את הדעת. הייתי רוצה להציע לו להכיר בכך שלמעשה, הלימוד בבתי-הספר אמנם מצליח להגשים את מטרותיו. האם יבחן את עמדותיו שנית, אם ישגיח בכך שהלימוד בבתי-הספר אוּמַץ כשיטה כלל-עולמית לא כדי להשיג שוויון וצדק, אלא כדי למנוע מהשוויון הזה להפוך למציאות; ומה שעזר לו לנחול הצלחה שלא תיאמן, זה שיטות המחקר הכמותיות המסורתיות, שפיתוחן היה קשור קשר הדוק לשאיפות הפוליטיות של הגוף שדאג למימוש הלימוד האוניברסלי: מדינת הלאום. מדינת הלאום פיתחה מנגנון רב-עוצמה, אשר מתגלם בעיקר במאמצי חינוך מסיביים המשַׁווקים ידיעת קרוא וכתוב אוניברסלית (אנונימית), ובאימוצן של נקודות המבט הפרטיות של המעמד התרבותי-כלכלי השליט, לצד פיתוח קטיגוריות תרבותיות מאחדות והחלתן על כלל האוכלוסייה, שאינה שייכת למעמד זה (כמו, למשל, הפיכתו של משורר, שהיטיב לבטא את הלכי-הרוח של המעמד השליט, למשורר לאומי).

מובן שחוץ מהתייחסות אגבית לָעניין, לא אוכל להרחיב עליו את הדיבור במאמר תמציתי זה; אדון כעת בקצרה בהנחות המסתתרות מאחורי המחקר הכמותי.

שיטת המחקר הכמותית

כל מתווה מחקרי מתבסס על הנחות מסוימות, שבשיטות הכמותיות באות לידי ביטוי בשימוש הנעשֶׂה במשתנים כגון מגדר, מעמד סוציו-אקונומי, גישות שונות וכו'. חוקרים הדוגלים בשיטות הכמותיות מפתחים מכשירים כדוגמת סקרים או דירוגים, כדי לאמוד את הקשר בין המשתנים ואף לחזות דפוסים שונים. השימוש בשיטות האלה, שנשענות על מדגמים גדולים ועל מדידה מספרית, עשוי להניב מסקנות כדלהלן: מחקר הבודק, למשל, קשר בין מספר שנות לימוד לנטייה למתוח ביקורת עשוי לקבוע את קיומו של יחס ישר בין שנות הלימוד של האזרח לבין נטייתו למתוח ביקורת; או: מחקר הבודק זיקה בין משתנים המעידים על חוזקה של הזהות היהודית לבין מספר שנות החינוך היהודי, עשוי לקבוע את קיום הקשר בין שני המשתנים, אף שאין בהירות קונספטואלית באשר למשמעויות הזהות היהודית.

חשוב להכיר בכך, שמשתנים כמו זהות, גובה, כעס או בחירה באמצעי תחבורה זה או אחר הם הַפשטוֹת של מרכיבים מתוך החיים החברתיים שלנו, שניתן למדוד אותם ואשר באמצעותם מבקשים הסטטיסטיקאים לתאר את המציאות. אך האם מדידה של זהות, כעס, או נתונים ביחס לבחירה באוטובוס, מונית או מכונית פרטית, מסוגלים לגייס ידע טוב יותר על המציאות?

אלה המאמינים שאפשר ליישם שיטות סטטיסטיות בכל תחום, ומשוכנעים שניתן למצוא בכל מצב את המשתנים שמדידתם תשקף את הדברים לאשורם, מניחים שאמנם אפשר לכמת שאלות הנוגעות לנפשו של אדם. אלה המפקפקים בכך, מניחים שיֶדע מדויק ניתן להשיג רק אם נמנעים מלספור דברים מסוימים.

מכאן, שהבעיה אינה בגישה הכמותית כשלעצמה, שיכולה לתרום ללא ספק, ואף תרמה רבות, למדעי הטבע והחברה, אלא בעובדה שבמדעי החברה בכלל, ובתחום החינוך בפרט, ההנחות שבבסיס הנתונים נשארות לרוב לא ידועות, ולכן גם אי-אפשר להעמידן לביקורת. המשתנים הנבדקים בסקרים, כגון גודל הכיתות, מספר התלמידים בכיתה, מספר שעות השהייה בכיתות, מספר השעות שהילדים מבלים בהפסקה, הנָּם מבנים מופשטים שמייצגים, על-פי ההשערה המקובלת, את מעשיהם, פעילותם והתנסותם של הילדים. כיוון שההפשטות, מטבע הדברים, מנתקות את הפעילויות הללו ואת התנאים המשפיעים עליהן מההקשר המיידי והרחב יותר שהן נוצרות ומתקיימות בתוכו, הן משרתות היטב את הצמא הבלתי פוסק להכללה שמאפיין את המחקר הכמותי, ואי-לכך, גם את הצרכים של הביורוקרטיות המודרניות. לפי תכתיבי הפרדיגמה השאולה ממדעי הטבע, שאבד עליה הכלח, מוענק למשתנים הללו מעמד של אובייקטיביות, המקנה לכימות חשיבות ראשונה במעלה כשמדובר בדברים שניתן לִצפּות בהם.

לרוע מזלם של מדעי החברה שאימצו את ראיית העולם הזאת, לא כל התנאים או ההתנסויות האנושיות שנחשבים רלבנטיים לחקירה הם אובייקטיביים, ולכן צריך להעלות אותם לדרגה חדשה של הפשטה שפועלת עליהם בדרך ההבניה של יחסי ההיקש (כמו השאלונים, למשל), דרך המניחה שהשפה יכולה להעביר משמעויות מדויקות, שהנשאלים יגיבו עליהן באמינות וללא פניות. כלים לדיווח עצמי, כמו סקרים, אמורים להיות מיושמים על ערכים ואמונות סובייקטיביים, ותגובות הנשאלים על מכשירי עבודה אלה אמורות לגלות "אמת" כלשהי המשקפת את הפרט המופשט שעבר תהליך של ניכור. (למשל אישה – שגילה מצוי בין 45 ל-50, היא בעלת הכנסה שבין 8000 ל-10,000 שח, היא בעלת השכלה של 16 שנות לימוד ואביה יליד צפון אפריקה – הנשאלת בכל הנוגע ל"שחיתות בשלטון המקומי" ועליה לבחור מתוך דירוג המוצע לה: "בדרגה מועטה מאוד", "מועטה", "רבה", "רבה מאוד").

אם כל אחד מכם, הקוראים, מוכן לקנות את ההבנה השטחית הזאת של מה שהוא אנושי, יהי כן, אבל אם תעצרו לרגע ותחשבו על החוויה המורכבת של עצמכם, אני בספק אם תהיו מוכנים לנהל את חייכם – חיי העסקים, חיי האהבה, הפוליטיקה או כל דבר אחר – בהסתמך על הנחות כאלה. הבעיה אינה המספרים אלא ההנחה שהם מושתתים עליה: האמונה שאפשר לאמוד התרחשות כלשהי, או עמדה שבני-אדם מגבשים ביחס לסוגיה זו או אחרת, מחוץ להקשר, ללא בחינת התהליך שהביא לכך.

יריעה רחבה יותר היתה מאפשרת מתן הסבר להתפתחות טכניקות המחקר האלה ואימוצן, בהסתמך על זיקותיהן הסבוכות להתפתחויות ההיסטוריות, הקשורות מצִדן קשר הדוק לתנאים הפוליטיים-כלכליים ששררו באירופה בראשית העידן המודרני. רק הערת אגב: אנא זכרו שההִיקָרוּת הראשונה של המילה "סטטיסטיקה" היא, ככל הידוע לנו, בכותרת החיבור הסאטירי Microscopium Statisticumמאת הֶלֶנוּס פּוֹליטַנוּס שראה אור ב-1672, והיא מופיעה שם ככל הנראה במשמעות של שייכות לאנשי הנהגת המדינה או למדינאות. את השימוש המוקדם ביותר בשם תואר הנגזר מאותו שורש, המזכיר ולוּ במידה כלשהי את המשמעות המיוחסת לו היום, נמצא ב-statisticum collegiumשנכתב בלטינית, ושימש ככל הנראה את מרטין שְמַייצֶל (מת ב-1747) בסדרת הרצאות שעסקה בחוקות, במשאבים ובמדיניות של מדינות העולם השונות. כשמוסיפים לכך את הזיקה העגומה למדי, שההיסטוריונים כבר הוכיחו את קיומה, בין ההתפתחות של תחום הפסיכולוגיה, הדיסציפלינה העיקרית העומדת מאחורי המחקר החינוכי היום, לבין כוחות המדינה הריכוזית והכלכלה שלהם, עלינו להתחיל לשאול את עצמנו מה בדיוק משמעותה של הזיקה הזאת, כלומר, כיצד עשויים מדעי החברה, הנסמכים על הנחות כאלה, לשרת אינטרסים פוליטיים מסוימים? הפוזיטיביזם החברתי – תורה פילוסופית שפיתח אוֹגוּסט קוֹֹנְט בראשית המאה ה-19, והיא גורסת שהיֶדע האותנטי היחיד הוא הידע המדעי – והמדיניות של מדינת הלאום מסתדרים לא רע יחד.

עד לנקודה זו, ושוב, בהסתמך על הכללות גורפות, יש פילוסופים שיסכימו עם הביקורת שהוצגה כאן. ייתכן שגם הם מאמינים שתרשימים וגראפים אינם מייצגים טוב במיוחד את האנושיות על שלל גילוייה, אבל גם הפילוסופיה ה"מסורתית" לא תעזור לנו כאן, כיוון שאף אותה מדריכה המחשבה המערבית המודרנית, המבקשת לחקור את האדם דרך המאמצים של ה"עצמי" הא-היסטורי ותלוש ההקשר, כדי לגלות את המטאפיזיקה בתוך הצללים.

שיטת המחקר האיכותנית

מה יכולות השיטות האיכותניות להציע בתמורה? השורשים האנתרופולוגיים שמזינים את נקודות המבט האלה – אף שהן קשורות מבחינה היסטורית לקולוניאליזם, וככאלה נתונות לביקורת כפרדיגמות פוזיטיביסטיות, כיוון שגם הן שיתפו פעולה עם אלימות המדינה – עוברים זה זמן רב תהליך של חרטה ושינוי, וכך נעשית האנתרופולוגיה אט-אט לאחד ממדעי החברה האנושיים ביותר. המצדדים בשיטות המחקר האיכותניות טוענים בפשטות – אף שגם השיטות האלה מעוגנות היטב במסורת המדעית ה"אמפירית" – שאנו מסוגלים להעריך ולפרש רק את מה שיכולנו להתנסות בו. עמדה זו אינה מפתיעה, אם מביאים בחשבון שהמונח "אמפירי" גזור מן המילה היוונית ε̉μπειρικός (אמפיריקוס), שמשמעה "התנסות". המשמעות העמוקה של ההתנסות היא חקירה בצורתה האיכותנית. במובן הזה גישות איכותניות הן גישות שוויוניות, מושג שמפחיד כל-כך מומחים המייצגים את הביורוקרטיה האקדמית ואת שאר הביורוקרטיות. כל בני-האדם הם מעצם הגדרתם חוקרים איכותניים, ופיתוח ביקורתי ושיטתי של הכישורים האלה יש בו כשלעצמו תרומה להבנה טובה יותר של העולם. המאפיינים המרכזיים של הגישות האיכותניות הם מעטים למדי. החוקר הוא המכשיר העיקרי במאמץ המחקרי, ומערכת החושים שהעניק לו אלוהים, או הטבע, היא הכלי שמאפשר לו לחוות את האיכויות של העולם, ובתוך העולם, שהוא רוצה להיטיב להבינו. לעשות שימוש בחושינו משמעו ללמוד כיצד להשתמש בהם, ולהבין שאוּמַנּוּ להשתמש בהם בדרכים שמגבילות את ההתנסות שלנו. וכך, עלינו להבטיח שתהליך האימון יחדד את חושינו, כדי שנוכל להעריך נקודות מבט רחבות יותר מאלה שהורגלנוּ בהן.

חוקרים איכותניים מכוונים את חקירתם למה שנמצא "שם בחוץ", אך אל לנו לבלבל בין המכוונוּת הזאת החוצה לבין התפישות המאפיינות את המטריאליזם או הביהייביוריזם הפשוט. חלק ניכר ממה שמעניין אותנו קשור ל"דברים" שאנו יוצרים בפעילותנו היומיומית, לפירושים ולמשמעויות שאנו משתמשים בהם כדי להבין את המערכת המורכבת של הפעילויות שאנו עוסקים בהן כדי לנסות להבין את העולם.

האינטרקציה האנושית היא שמשקפת לנו את הפעילויות יוצרות-המשמעות והפרשניות האלה, ומאפשרת לנתח אותן; גם אם הן אמנם קיימות במוח האנושי – דבר שאני מטיל בו ספק – שָׁם הן לעולם יישארו מחוץ להישג ידנו. רק התגשמותן החיצונית מאפשרת לנו נגיעה בהן. חוקרים איכותניים מאמינים שאם שׂוּמָה עליהם להיות מסוגלים להבין את העולם, כל עולם שהוא, גם עולם החינוך, טוב יעשו אם יכירו אותו מקרוב; אפילו אעז ואומַר: באופן אינטימי. לכן התבוננות או ניסוי ללא מעורבות הם מעשה תועבה בעיניהם. לפיכך, הם בוחרים לשהות תקופה ארוכה במקום עצמו, מה שידוע כיום כגישה "נטורליסטית". בעודם שם, הם אינם נוטים בדרך-כלל להתערב במצבים שהם צופים בהם אלא מתאמצים להיות קשובים, קשובים מאוד, להתפתחותם, ולתעד את ההתרחשות באמצעים טכנולוגיים רבים ככל האפשר, בלי להיות פולשניים, במידת האפשר. תיעוד בפרטי-פרטים אינו משימה קלה, בעיקר כשמביאים בחשבון שהאתנוגרפים לא מגיעים לשטח מצוידים בשאלות מחקריות ספציפיות מדי, שיאפשרו להם להגדיר מראש, או לפרט, את הפרמטרים של המחקר. בסך-הכול, השאלה האתנוגרפית הטובה ביותר היא עדיין, כנראה: "מה הולך כאן, לכל הרוחות?", שאלה שכדי לענות עליה, אם בכלל, על החוקר לא רק לתעד בפרוטרוט את האירועים כפי שהם מתפתחים בחיים האמיתיים, אלא גם להסביר את ההקשרים המרובים שהם מתפתחים בתוכם, ואף את התוואי ההיסטורי שלהם. אין צורך לומר, שדרישות עצומות שכאלה הופכות כל מחקר אתנוגרפי לבר-ביצוע באופן חלקי בלבד. לא נוכל לצפות אלא לייצוגים חלקיים, וייתכן שבבואנו לעסוק באנושיות באשר היא, נצטרך להשלים עם הרעיון שזה כל מה שאפשר להשיג. השיטה המרכזית שמשתמשים בה לשם ההשגה החלקית הזאת היא תצפיות, איסוף של תיעוד ועריכת ראיונות, תוך כדי שהייה רבה ככל האפשר באתר המחקר (תאמינו או לא, האתנוגרפים מכירים בתי-ספר לא רק מנסיון ילדותם). אתנוגרפים נכנסים לשדה המחקר כשראשם עמוס תיאוריות, בליווי התפישות המוקדמות שלהם והרעיונות הרבים שמשותפים להם ולסביבה שממנה באו. אף שכמעט אי-אפשר להשתחרר מכל אלה, הם משתדלים מאוד לא לאפשר לקטיגוריות האלה להשפיע על דרכי ההבנה וההערכה שלהם ביחס לתחום מחקרם. הם יודעים היטב שבמציאות אנשים ו/או עצמים אינם נושאים תגיות זיהוי ברורות, וכדי שאפשר יהיה לזהותם כאנשים מסוימים או כעצמים מסוימים, על העולם סביבם להתארגן כך שהם יוכלו להופיע. התבונה האיכותנית תרה אחר חוקי הארגון, שמאפשרים לקטיגוריות השונות להופיע, כאילו היו נתונות מראש או טבעיות.

מקרה מבחן

אתן לכם דוגמה. בשנים האחרונות אני חוקר את בתי-הספר הדו-לשוניים המשולבים הפלסטיניים-יהודיים בישראל. בעת עריכת המחקר לקח לי זמן, זמן רב מדי, להשתחרר מראיית הילדים היהודים והפלסטינים, כאילו נשאו תגית זיהוי המצביעה בבירור על השתייכותם לאחת הקבוצות. עתה אני מרגיש שאני עושה את עבודתי טוב יותר. הזמן עשה את התגיות פחות בולטות לעין, אבל הן נוכחות תמיד כְּצֵל ומזכירות לי תדיר, שדרך הארגון של רבות מהפעילויות בחברה שבה אני/אנחנו חיים גורמת לזהויות האלה להופיע. משימתי היא להצביע על הפעילויות המורכבות והמרובות, שעושות את הקטיגוריות האלה כל-כך קלות לזיהוי ולהתייחסות. ככל שאגלה נוהגים רבים יותר מהסוג הזה, כן אעשה את עבודתי טוב יותר, ואם בסופו של דבר אוכל לחלוק עם אחרים את מה שגיליתי על האופנים, שבהם האנשים בעולם – ובמקרה שלנו, בבית-הספר ובהקשרים שסביבו – הופכים את הזהויות האלה לרלבנטיות, סימן שעשיתי את עבודתי נאמנה. זאת, כיוון שהיא תאפשר למשתתפים (בהתאם לנטייתם האידיאולוגית ושאיפותיהם החינוכיות) לנסות להתגבר על הזהויות האלה או לחזק אותן. תאמינו או לא, זהויות אינן איכויות-שבמחשבה, אלא איכויות בעולם.

התוצאה המוזכרת בדוגמה שלעיל מביאה אותי לעניין האחרון שברצוני להתייחס אליו: הקריטריונים לשיפוט העשייה האתנוגרפית. אני מאמין שהקריטריונים הללו קשורים לקוהרנטיות של הסיפור שסוּפּר (התיאור שנמסר), לתובנות שאפשר להפיק ממנו ולמידת השימושיות שלו. יתר על כן, אתנוגרפיה חינוכית טובה צריכה לאפשר לקוראים, למשתתפים ולאחרים לזהות את העולם המתואר כעולם שהם חיים בו וחווים אותו. כמו כן, היא אמורה להפתיע אותם, בהציגה לפניהם עושר של פרטים שבלעדיה היו נעלמים מעיניהם, ולאפשר למשתתפים ללמוד מה הצעד הבא שעליהם לעשות, אם הם רוצים לשמר את מצבם הנוכחי או לשנות אותו. ההכרה הזאת אין משמעה בהכרח, שאפשר לשנות את העולם בקלות על סמך הידע שנרכש; משמעות הדבר רק שאם יתמזל מזלנו, אולי נדע מה לעשות כדי לדאוג לתנאים שיאפשרו, כך נקווה, את השינוי, ונשתדל ליצור אותם או לזהוֹתָם, אם יופיעו במקרה.

כבר למדנו רבות מהמחקר האיכותני האתנוגרפי, המבוסס על האנתרופולוגיה. הוא הראה לנו שהמנטרה המודרנית של האינדיבידואליות, על ביטוייה המרובים – התפתחות/הישגים/אינטליגנציה של הפרט וכו' וכו' – היא כלי רב-כוח שמשמר את האליטות הנוכחיות, אבל גם שק תיאורטי ריק שלא מחזיק מים. הוא הראה גם שתאומתה הבלתי נפרדת, ה"תרבות", היא מיתוס שאנו מגייסים אותו כדי להבטיח שפרטים מסוימים יישארו במקומם החברתי-פוליטי ה"נכון". ולאחרונה, עם הישמע הקריאה הליברלית להכרה תרבותית באמצעות יישומה של מדיניות רב-תרבותית, הראתה האתנוגרפיה ש"הכרה תרבותית" היא תחליף זול למה שנחוץ באמת: שינוי מבני. בעיקרו של דבר, היא הראתה שילדים מכל רקע תמיד משקיעים עבודה קשה, לפעמים קשה מדי, כדי להצליח (ולפעמים כדי להיכשל), וככלל, שהילדים לא קיימים רק כשלעצמם, והצביעה בכך על העובדה שנראה שכולנו מסרבים להכיר בה, והיא שאף כי הילדים צריכים להיות יחידת ההתעניינות שלנו, לעולם אל להם להיות יחידת הניתוח שלנו. במקום זאת, צריך לנתח ולאמוד את ערכנו-שלנו, המבוגרים, שמשקיעים עבודה רבה בבניית הסביבה שאנו קוראים לילדים להתפתח בתוכה. אבל זהירות: המבוגרים האלה לא חייבים להיות מורים. יש לזהות את הזיקות בין פוליטיקאים, הורים, מורים, אנשי מינהל, יועצים, אנשים העוסקים בפיתוח תוכניות לימוד ובהערכה, בצירופים שונים, בינם לבין עצמם ובינם לבין העולם הרחב יותר. אם ברצוננו להגביר את השוויון, המבוגרים הם אלה שצריכים להשתנות. שום אדם הוא לא חכם, בעל תושייה או נדיב דיו, כדי שיוכל לשנות את העולם לבדו, גם אם הוא ילד מחונך היטב.

נכון, כמה מן התובנות הושגו בתוך דיסציפלינות אחרות; האתנוגרפיה מוסיפה לכך את התיאור המפורט של הדרך להשגת המטרות האלה. היא מראה כמה עבודה יש להשקיע, אילו אסטרטגיות צריך לנקוט ואילו הפרקטיקות נחוץ ליישם כדי שתלמיד אינטליגנטי ו/או טיפש יופיע על הבמה; היא מצביעה על כל המעורבים ועל הפעילויות שהם מבצעים כדי ליצור את מה שבדרך-כלל נהוג להציגו כמצב טבעי או גנטי להופעת הפרט, שאפשר יהיה לזהותו, למדוד ולתעד אותו (התחביב המועדף על מערכות בית-ספריות, שנתמכות על-ידי הביורוקרטיה של מדינת הלאום). העבודה שעושה האתנוגרפיה היא מסוכנת מבחינות רבות: אם היא מוּסבת לפדגוגיה (תוכנית לימוד להקנייתה של ידיעת קרוא וכתוב, שדרכה יש לקרוא את העולם), יש לה פוטנציאל להפוך למשחררת. אם אפשר להאשים במשהו את הדו"חות האנתרופולוגיים בנוגע לחינוך, הרי זה בכך שהם מוסיפים למורכבות במקום לצמצמהּ. והמורכבות הזאת היא שמקילה על ההתעלמות מהם.

החינוך במסגרת המדינה הוא תמיד אקט פוליטי (בתחפושת מלאך). הכוחות קובעי המהות והמאחדים של המדינה מפחדים ממורכבות. הם לא יודעים מה לעשות בה; יש להם צורך במתכונים מהירים, ברורים, יְשׂימים ובעלי קבלות. נראה שהעובדה שהחינוך לא השתנה, למרות המחקרים הרבים מספור שנערכו במשך השנים, אינה מטרידה את הפוליטיקאים כלל וכלל. הם (וכן גם חוקרים רבים) מתנחמים בנקל בהאשמת המחקר בכך שהוא עדיין אינו נעשה כראוי או, במקרה הגרוע ביותר, בהאשמת המורים, מחברי תוכניות הלימוד, המנהלים או כל פקיד נמוך דרג אחר שנקלע בדרכם, בכך שלא יישמו את המלצות המחקר כראוי. יש להם צורך בדו"חות, ולא ביישום המלצותיהם. פוליטיקאים ו"גברים" אחרים בעלי חזון מתקשים להתמודד עם המורכבות; הם זקוקים למדעי חברה פשוטים, שישרתו אותם ואת שיטותיהם הצמאות לכוח.

חלק מהמורכבות פירושה הכרה בסביכוּתם של קשרי הגומלין בין בני-אדם ושל רשתות הקישור האנושיות, הכרה ב"טבע" הסירוּגי של יצירת המשמעות, בעוּדפות ובחֶסר ההכרחיים של כל תרגום, ולפיכך גם בצורך לזנוח את התקווה למציאת פתרונות מהירים או לחיבור דו"חות ביורוקרטיים ראויים לשבח. אין פירוש הדבר, שלאנתרופולוגיה המיושמת בתחום החינוך אין פתרונות מעשיים להציע. פירוש הדבר רק שהפתרונות שהיא יכולה להציע אינם קלים ואינם פשוטים, והם כוללים שימוש במורכבויות שהתגלו כבמנוף להפוך את נקודת המבט שלנו לענוותנית יותר, כשאנו עומדים מול ה"מציאויות" רבות-הפנים. ולבסוף, לשם כך צריך לדאוג שכולם יבינו, כי תנאי הכרחי לחקירה אנתרופולוגית קבילה הוא לא רק שינוי אפיסטמולוגי, אלא גם שינוי פוליטי.

גרגורי בייטסון (Bateson) תמצת את המורכבות שבהבנת גבולות הפרט או החברה, כששאל: "נניח שאני עיוור, ואני נעזר במקל. אני הולך והמקל משמיע קולות: טוּק, טוק, טוק. איפה אני מתחיל? האם המערכת השכלית שלי מוגבלת בידית המקל? אולי היא מוגבלת בעור שלי? האם היא מתחילה במחצית אורכו של המקל? האם היא מתחילה בקצה המקל? אבל אלו שאלות שטותיות… הדרך לתאר את המערכת היא להעביר את קו הגבול כך, שלא תקטעו אף אחד מהשבילים האלה ולא תשאירו דברים ללא הסבר. אם תנסו להסביר התנהגות נתונה כלשהי, כמו תנועתו של האדם העיוור במרחב, תזדקקו לשם כך לרחוב, למקל, לאיש; לרחוב, למקל וכו', שוב ושוב". אניח לקוראים להחיל את הדוגמה הזאת על שאלה שאינה פחותה מקודמתה: "נניח שאני תלמיד ואני הולך לבית-ספר. איפה מתחיל החינוך שלי?".

ד"ר צבי בקרמן הוא חוקר ומרצה במרכז מלטון ובבית-הספר לחינוך באוניברסיטה העברית

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מס' 34: "הכל מדיד- על מותם של "דברים שאין להם שיעור". לחצו כאןלהזמנת הגיליון

ד"ר צבי בקרמן מלמד אנתרופולוגיה של החינוך בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים, ומשמש כעמית מחקר במכון טרומן לשלום באוניברסיטה העברית ואיש סגל במכון מנדל

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה