דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 באוקטובר 2001 | מהדורה 06

מימין לשמאל: רבקה לוביץ, טללית שביט. צילום: יוסי שרם

מחליפות תפקידים

זהו סיפורן של ארבע נשים: שתי נשים דתיות, תלמידות חכמים שתורתן אומנותן, ושתי נשים חילוניות שאף תורתן אומנותן. ענת ישראלי, רבקה לוביץ, אסתר פישר וטללית שביט הקימו בית-מדרש פמיניסטי, לנשים בלבד

"בתחילה הייתה אפילו מעין תוקפנות והתנגדות כלפי הרעיון שנשים יתחילו ללמוד בנפרד. התנגדות שבאה דווקא מהחילוניים בגלל עניין השוויון ותחושת מבוכה וחוסר נחת מהסוג של : "מה כ"כ חשוב להן ללמוד לבד שאנחנו לא יכולים להשתתף…" כאילו מדובר בחבורת נשים מתוסכלות "זהו אף הדגם של תגובת גברים רבים נוכח התארגנות נשים אותו מתארת פרופ' אריאלה פרידמן בספרה "באה מאהבה ": תחילה זלזול, אחר כך כעס ורק אז שיתוף פעולה.

זהו סיפורן של ארבע נשים, שתי נשים דתיות, תלמידות חכמים, שתורתן אומנותן ושתי נשים חילוניות שאף תורתן אומנותן. לכולן תואר מתקדם שני או שלישי ביהדות. ענת ישראלי, רבקה לוביץ, אסתר פישר וטללית שביט שיזמה וכיום רכזת הפרויקט, הקימו בית מדרש פמיניסטי לנשים בלבד. הן מאמינות בזכותן להשתתף כשוות בכל ההכרעות הנוגעות לחייהן, הן ברמה האישית והן ברמה הציבורית.

בראשיתו , בעקבות רצח רבין ,קמה קבוצת רבנים ומורים בכירים מהישיבה במעלה גלבוע ויחד עם בכירים במדרשה במכללת אורנים שבטבעון, הקימו לפני כארבע שנים את קבוצת הלימוד המשותפת לחילונים ודתיים, גברים ונשים :"ניגון".

כבר בשנה הראשונה היה ב"ניגון" מעין התאהבות , זרימה וקלות בקשר בין הנשים לבין עצמן. אולם נדרשו עוד כשנתיים עד שנפתחה קבוצת "ניגון-נשים".

בנעוריה בחיפוש אחר התרגשויות רוחניות הגיעה טללית שביט שגדלה בקיבוץ שדות-ים לסדנת מקורות והתאהבה בלימוד ומאז בנוסף להתמחות ביהדות פיתחה טללית את זהותה הפמיניסטית. רבקה לוביץ , מציגה בימים אילו תערוכת צילומים של בתי כנסת מנקודת הראות של הנשים מבעד למחיצות השונות: "דברים שרואים משם לא רואים מכאן". רבקה פעילה בארגוני נשים ואף יסדה קבוצות נשים שונות בארץ ובחו"ל ועוסקת במתן הרצאות ובכתיבת מדרשים מתוך אוריינטציה פמיניסטית. כיום עובדת רבקה כטוענת רבנית. היא נשואה לרונן לוביץ, הרב של קיבוץ ניר-עציון, ובוודאי אינה עונה להגדרה המקובלת של אשת רב. היא אשה למדנית ועצמאית השואפת להיות חלק מקובעי המדיניות, ולא רק מצייתת להלכה שנפסקה עבורה. שאיפה זו מעוררת לא אחת התנגדות, או לפחות הרמת גבה, בעולם האורתודוקסי.

מנין לבחורה אורתודוכסית ילדה טובה בוגרת אולפנת בני עקיבא תודעה וזהות פמיניסטית?

"כל השנים הגדרתי את עצמי כפמיניסטית, אך מי שנתנה לי את הכלים והשפה הייתה בלו גרינברג בספרה "על נשים ויהדות" (ניו יורק 1981). הרגשתי שאם היא מעיזה לומר שיש בעיה ויש לה אומץ לעמוד מול זה – גם לי יהיה".

בלו גרינברג, אחת הדמויות המובילות בהנהגה הנשית ביהדות ארה"ב הייתה מהראשונות להצביע על בעיית מעמד הנשים בעולם הדתי. היא זו שקראה לציבור לא לפחד משאלות שאין להן עדיין פתרון אלא לנסות להתמודד בתוך המסגרת עד שתמצא הדרך.

אסתר פישר גדלה בנתניה בחינוך של בני עקיבא ושירתה בצבא כקצינת ת"ש. אסתר הייתה בין אלה שכבר בגיל צעיר סללו את הדרך למה שנראה היום מובן מאליו: בנות למדניות העוסקות בתורה. היום היא עובדת כר"מית (מקבילה לרב ומורה בישיבה) במדרשה לבנות בקיבוץ עין-הנציב.

ענת ישראלי נולדה וגדלה בקיבוץ דוברת וגרה היום בעצמון שבגוש שגב. היא סיימה לימודי דוקטורט בתלמוד , בנושא : אגדות החורבן בספרות התלמודית. "אנו מציעות לנשים חילוניות ודתיות לשנות את פני החברה על-ידי שינוי מעמדן. אנחנו מעודדות אותן ללמוד יחד כהזדמנות ללבן וללמוד יחד נושאים המעסיקים נשים: אמהות, נשיות, פמיניזם. ובעקבות הלימוד לעורר שינוי ועשיה בחברה ובקהילה בה הן חיות. מדובר בנשים בגילאים 60-30 ולא בנערות צעירות , נשים עם ניסיון חיים ובטחון עצמי".

עבורה הכל החל בלימודי היהדות ואילו הנושא הפמיניסטי התעורר מאוחר יותר. הבירור המשותף של מעמד האשה בישראל, הוא לשיטתן של נשות 'ניגון' חלק מתפישה כוללת של המושג "תיקון עולם" בתרבות הישראלית. אין ספק כי כאן חברו יחד בצורה משכנעת ביותר ערכים של צדק חברתי ושוויון, שעליהן גדלו ענת וטללית בקבוץ, והשאיפה הדתית "לתקן עולם במלכות שדי". בעניין זה הן מצטטות את דברי לאה שקדיאל מירוחם אשר שמה הוזכר בהערצה גלויה יותר מפעם אחת בראיון.

פמיניזם ועולם אורתודוקסי אילו מושגים כמעט סותרים . המאבק של הנשים הדתיות לקבל הכרה הוא ארוך ופתלתל . העמדה המפורשת שלהן היא כי העניין של הקבוצה בפמיניזם כאמירה חברתית ותרבותית מצריך לא פעם פרשנות יצירתית ורדיקלית למקורות.

לשם מה הנשים הדתיות שבחבורה זקוקות לחברותיהן החילוניות? האין כאן התחמקות מלעמוד מול הציבור שבו למעשה הן מעונינות בשינוי? האם אין כאן בריחה לשפה שאינה השפה הטבעית ליהדות? ומצד שני, האם אין הנשים החילוניות "מציצות" לעולמן של הדתיות? מה מניע אותן? מה מביא אותן למחויבות כה עמוקה?

"נכון, זה לא סימטרי" ענת אומרת "ובכל זאת כל אחת מקבלת משהו מיוחד, שהיא זקוקה לו". והיא ממשיכה בחום: "אחד הסטריאוטיפים שהקבוצה שברה זו התפישה המקובלת שהנשים החילוניות הן משוחררות, ואילו הדתיות תקועות בתוך תרבות כובלת ושוביניסטית. והנה החידוש הוא שדרך לימוד משותף התגלה, שלעיתים הנשים הדתיות הן שייצגו את הגישה היותר ליברלית ופתוחה מהנשים החילוניות. אין רק עניין של שבירת סטריאוטיפים, אלא גילוי והבנה כי הגמרא דיברה על נושאים ששייכים אלינו גם היום וגם אנחנו, הנשים החילוניות, עוד לא גמרנו את המהפכה".

החופש המחשבתי והחירות לשאול כל שאלה, זה הרווח עליו מעידות הדתיות. רבקה: "השבר שלנו הוא סביב מעמד האשה. קשה לנו להפגש עם נשים שאינן מוטרדות למשל מהפסוק : והוא ימשול בך". והנה דווקא עם נשים חילוניות הן מוצאות את הביטחון והאמון אותו איבדו לעיתים בינות לעצות הרבנים והחכמים . הן יודעות שהחופש מצוי במקורות עצמם , אך מצליחות להשתחרר מהקיבעון שהוא תוצאה של חינוך ופגעי החברה, רק במפגש. הן חשוב שהאחריות של כל אחת היא כלפי הציבור שלה, הקהילה שלה, אלא שאולי יש בקבוצה מעין מקום "אחר" שמאפשר בדיקה מחודשת. רבקה: "מה שעושה לנו את זה . זה לשבת מול נשים שהכל פתוח לפניהן ואין להן שום דבר קדוש".

האם זה אומר שאתן נותנות אמון רב יותר באחוות הנשים מאשר ברבנים?

רבקה ואסתר: "אנו מחפשות את הכוח של הקריאה. אנו נעזרות בחברותינו החילוניות בבדיקת גבולות המאבק. לעיתים הן אומרות: אל תנסו ללכת עם המאבק בכוון הזה כי אנחנו נכשלנו בו. גם כשחוזרים לתשובה המסורתית הרי זה מתוך העמקה ונקודת מוצא שונה".

רבקה: המפגש שמעניין אותי הוא רק עם נשים שנמצאות בבעיה ובמצוקה ביחס למקומן. חוץ מזה, נראה לי שיש במפגש משהו שבו חשתי לראשונה דווקא כצופה בקבוצת 'ניגון' המעורבת. ראיתי רבנים שנפתחים ואומרים דברים שבחיים לא היו אומרים, אילולי החילונים שישבו איתם והעלו בצורה בהירה ופשוטה את הבעיות. יש לציין כי רבנים אלו נפגשים לעתים בינם לבין עצמם במסגרות אחרות, שבהן לא היו אומרים את מה שאמרו".

השאלה הבוערת היום בציבור הדתי היא איך מוליכים את ההלכה קדימה. ברור שחייבים לתת את הדעת על מעמד האשה ומקומה. חוסר השוויון צורם לכל אדם מודרני. נשים הרי נמצאות היום במיגזר הציבורי הכללי: הן מפרנסות, הן לומדות מקצוע, הן עושות הכל ולכן מוכרחים לסגור את הפער בין מעמדן בחברה לבין מעמדן בהלכה. וזהו עניין שיש לפתור אותו מתוך ההלכה עצמה, בעיקר בנושאים כמו עגונות, גירושין, ושאר נקודות הנוגעות למעמד האישי". עבור החילוניות זו הזדמנות לבירור מחודש של סוגיות בפמיניזם, והזדמנות לחבר בין שני מרכיבי הזהות: הנשית והיהודית . "הזהות שלי מורכבת מהיותי אשה ומהיותי יהודיה" אומרת ענת "וכאן, בקבוצה אני שואפת לברר את הזיקות ההדדיות בין מרכיבים אלו".

עבור החילוניות לימוד התורה הוא חלק מעיצוב זהותן, חלק מאיחוי הקרע של הציבור החילוני עם יהדותו ובכך אינן שונות מאנשי המדרשה האחרים. עבורן הזהות היהודית אינה רק עוד שאלה מעניינת. זו הזהות עצמה. הן חשות מחויבות ליהדותן על אף שאינן מגדירות מחויבות ליהדות באמצעות שמירת מצוות. "מה עושה אותי יהודיה?" שואלת טללית בהתלהבות גדולה. "גדלתי בידיעה שאני אשה יהודיה, שאני קיבוצניקית מקבוץ שדות ים. כמו שידעתי שאני אשה, ידיעה שהיא לאו דווקא מומשגת. המרכיבים האלה בזהות שלי ממש מקודשים לי. ישנה כל הזמן התפתחות בזהות היהודית והפמיניסטית. יש שיחה עם העבר. לא דברו אתי על ערכים אבל הפנמתי אותם מתוך האווירה. כך, ידעתי ששוויון האדם הוא ערך מקודש וכך גם יהדותי".

עבור כולן האחווה הנשית היא מקור הכוח, המקום שבו הן יכולות להעלות ספקות ותהיות אפילו על אודות הדברים שהן נלחמות בשמם ומייצגות אותם, כגון מהו פמיניזם, מהם גבולותיו, והאם שווה להלחם למען שוויון בכל מחיר.

"ניגון נשים" הוא המקום בו אינן מפחדות מהספקות המכרסמים בהן לעיתים, שבו אינן צריכות להציג עמדה פמיניסטית מגובשת ויכולות להרשות לעצמן לשאול, בסביבה בה ישנם קבלה מוחלטת ותמיכה. זה אולי סוד הקסם: החלפת התפקידים בין חברות הקבוצה מאפשר ומעודד בחירה מחודשת.

ארבעתן שותפות לתחושה שכבר אין דרך חזרה שהיום אינן יכולות עוד שלא להיות מודעות למצב. הן מצטטות שוב את לאה שקדיאל ומביאות את משל העיניים העצומות שלאחר שפקחת את האחת שוב אינך יכולה לעוצמה ואין לך אלא לפקוח גם את האחרת ולהסתכל נכוחה במציאות. טללית: גם הפמיניזם שלי משתנה. היום אני פחות "קשה", אף שאנחנו עוד רחוקות משוויון במובן שנשים תוכלנה להיות מה שהן רוצות. מה שחשוב בפמיניזם היום , הוא הרחבת האפשרויות, בחירת תפקיד לפי אישיות ולא לפי מיגדר.

ואילו אסתר לא מוותרת: "אנחנו רוצות להיות שוות לגברים באמצעות הרחבת הזהות הנשית".

דוגמא ללימוד המהפכני שלהן בבית המדרש , ניתן למצוא בפרשנות החדשנית שלהן לסוגיה התלמודית העוסקת בחיוב של פרייה ורבייה, שבה מתוארת מחלוקת המציגה שתי דעות. לפי האחת, רק האיש חייב להיות אב ואילו האשה פטורה מחובת האמהות . ואילו לפי השנייה, שניהם חייבים להיות הורים. להלכה, נפסק לפי הדעה הראשונה. אסתר: "הגמרא מתלבטת בנושא. אנו כפמיניסטיות רגילות לקרוא את המקורות בחשדנות. בכל פעם שאנחנו נתקלות בסוגיה בה מעלימים קול מסוים אנחנו אומרות, הנה מגמה שוביניסטית כוחנית שבה העלימו את הקול שאותו אנו רוצות לשמוע. אנחנו רגילות לקרוא את הדעה שנבחרה להלכה כדעה שפחות טובה לנשים".

והנה בלימוד שלהן הן גילו במפתיע שהן דווקא תומכות בקול המרכזי: "הבנו שדווקא הדעה הפוטרת את האשה מחובת ההורות פותחת בפניה את חופש הבחירה". ענת: "מה שסימון דה בבואר טוענת כי הדרך של החברה לכלוא את הנשים ולשלוט בהן היא דרך האמהות, מתברר לי כאופציה המובאת כבר בתלמוד. דרך הסוגיה אני מוצאת את עצמי מעמיקה את התובנות שלי בנושא האמהות. אני מזדהה עם חוקר התלמוד דניאל בויארין האומר: התלמוד קורא את פוקו. כך גם אני חשה שהקריאה בתלמוד מחדדת לנו את ההבנות הפמיניסטיות והפוסט מודרניות שלנו."

עד כה דיברתן על הרווח שבמפגש מהו המחיר, מהם הקשיים שבהם אתן חשות?

ענת: "לעיתים אני עייפה ומותשת מחופש המחשבה אבל האם אני רוצה הלכה בחיי? נראה שלא. אבל המפגש עם רבקה ואסתר מאפשר לי שיחה עם ההלכה שיחה שחשובה לי ". אסתר: "מחיר ההלכה הוא קיבעון מסוים, שהמפגש עם החילוניות מסייע בשחרור ממנו ובהחדרת כוחות רעננים ויצירתיים."

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 6: על איזה אלוהים אנחנו מדברים. לחצו כאן להזמנת הגיליון

גילה בר אור היא מורה לספרות וביבליותראפיסטית

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה