דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 באפריל 2002 | מהדורה 09

מחכים לגודו

ישעיהו ליבוביץ הציב את אחד האתגרים  הגדולים שידעה ההגות הדתית: "עולם זה, דווקא משום שזהו עולמו של אלוהים, לא ישתנה. והשאלה היא: האם אני מוכן לשרת את אלוהים דווקא בעולם כמות שהוא"

ציור: שארל זקלמן

בין המושגים שהתרוקנו לאורך הדורות מתוכנם המקורי, מעמד מיוחד שמור למושג "תיקון". מלה זו עברה גלגולים כה רבים וכה קיצוניים, שהיא משתייכת כיום בו-בזמן לנוף המילולי של הסוציולוג, ושל כל שרברב ממוצע. אך ללא ספק, בכוונתה ובעוצמתה הראשוניות, יש למלה הזאת זיקה אל שיא התקווה הדתית: התיקון, כתוצאה של התגברות האדם על טבעו השלילי, ובשפתם של בעלי המוסר, "תיקון המידות". התיקון, כביטוי עליון להשתדלות המין האנושי להיעשות אנושי באמת. התיקון, כקץ הדמעות וכהגשמת הציפיות… בספרות הקבלית, התיקון מתואר כאירוע-מפתח בטרגדיה קוסמית אשר בה מעורבים הקדוש ברוך הוא, שכינתו, מלאכים ובני-אדם. לכן כל יהודי מאמין מסיים את שלוש תפילותיו היומיומיות במלים: "לתקן עולם במלכות שדי". מעבר לכך, כל דת דאגה בראשיתה לעבד תסריט שבו התיקון מסמל בו-בזמן את הקץ והראשית, התכלית והתחייה. כאשר תנועת ההשכלה האירופית, וההומניזם שצמח ממנה, המירו את אלוהים בתבונה, תיקון האדם נשאר הכיוון וההבטחה.

והנה, במחצית השנייה של המאה העשרים, אחרי המוות התעשייתי באושוויץ ועוד בזמן הדיקטטורה של הפרעונים האדומים, בימים שבהם האדם ציפה יותר מאי-פעם לבשורת הנחמה, מופיע הוגה נוקב ומאמין גדול אשר מחליט "לתקן" ללא רחמים את כל מה שחשבנו על התיקון. ישעיהו ליבוביץ, שעליו מדובר, גרם להפיכה בחשיבה התיאולוגית, הפיכה שינקה את כוחה דווקא מהמסורת הדתית העמוקה ביותר. נקודה זו היא כמובן בעייתית עד מאוד עבור חלק מהאורתודוקסיה, אשר רואה בישעיהו ליבוביץ סכנה. הרב צבי יהודה קוק, בנו של הרב קוק, למשל, הגדיר את ישעיהו ליבוביץ כ"אבי-אבות האפיקורסים". אשמת ה"כפירה" מקבלת פרשנות פשוטה ומעשית בחוגים הללו: להימנע מקריאת כתביו של ישעיהו ליבוביץ ומן ההתמודדות דרכו עם היבטים "לא קלים" של ספרות חז"ל. כנגד אותה עמדה, ניתן תמיד לענות במלותיו של ארנסט בלוך: "המעניין ביותר בדתות הוא זה שהן מולידות כופרים"…

אין לאלוהים שום פונקציה

בתחום ההגות היהודית הכרנו סוגים שונים של תיאולוגיות משבריות: קפקא וסברתו השערורייתית על אלוהות אדישה, המעודדת את סבלו של האדם. ראו את פתיחתו ואת סיומו של "המשפט", ראו את נדודיו המטורפים של ק' תחת השגחתו העיוורת של האדון ב"הטירה". גרשום שלום סירב "לקנות" את הגירסה המסורתית של מעמד הר סיני. ב-1974 אמר שלום לאהוד בן-עזר: "אני מאמין באלוהים, אך אני אנרכיסט של הדת. אני לא מאמין בתורה הנגלית למשה בהר סיני במובן המסורתי" (Unease in Zion, E. Ben Ezer ed. New York, p. 281, 285). פול צלאן זעם על האל החוטא, המבקש מחילה מחללי אושוויץ: "התפלל, אדון,/ התפלל אלינו/ אנחנו קרובים" ("”Tenebrae” מתוך הקובץ סורג שפה). ג'ורג שטיינר תיאר את אלוהים שלו כבעל תשובה… תיאולוגיות משבריות אלו ואחרות לא ביטלו את מושג ה"תיקון", אלא במובנים רבים חידשו את הבנתו.

ישעיהו ליבוביץ, לעומת זאת, דבק בארבע אמות ההלכה, ומתוך-תוכן מחק מחיקה פטאלית-יסודות את מה שהוא עצמו לא היסס להגדירו כ"דעות ואמונות המושרשות עמוק מאוד בתודעה, ובמסורת הדתית של עם ישראל, ונעשו חלק אינטגרלי של החוויה הדתית, ומבחינה פסיכולוגית-אמונית משמעותן גדולה ביותר" (ישעיהו ליבוביץ, "שיחות על תורת הנבואה: פרקים נבחרים ב'מורה נבוכים' של רמב"ם", הוצאה עצמית, 1997). הדבר אינו מותיר צל של ספק: ישעיהו ליבוביץ דיבר על דת ללא אסכטולוגיה, ללא שכר ועונש, ללא גיהנום וללא פרספקטיבה תליאולוגית. ישעיהו ליבוביץ הצליח להפוך את המשיח לדמות השייכת לדמיונם המופרע של עמי-הארצות, ואת תחיית המתים לאמונה טפלה שמחובתו של כל רודף אמת בישראל לפסול אותה: "לחכות כל הזמן לביאת המשיח הוא דבר הכרחי לכל מי שרוצה להיות דתי אך אינו מאמין באלוהים. אדם המאמין באלוהים, איזה צורך יש לו במשיח?" .(La mauvaise conscience d'Israël, p. 62)ישעיהו ליבוביץ אפילו לא חשב, שהדת מסוגלת לרפא חברה אנושית. לצורך זה, נהג לומר, קיימים שירותי משטרה, בריאות, חינוך וכו': "תיקון החברה האנושית (הוא) נושא שהטיפול בו חל על מזכיר האגודה המקצועית" (ישעיהו ליבוביץ, "שיחות על 'מסילת ישרים' לרמח''ל", דפוס חמד, ירושלים, 1995) ישעיהו ליבוביץ מבהיר את כוונתו במונחים תיאולוגיים: "אין אלוהים ממלא פונקציה ביחס לעולם, כמו ששוטר תנועה ממלא פונקציה של השגחה על התנועה… אנו קוראים בשם 'השגחה' לתפקיד שהשוטר ממלא כאשר הוא משגיח על התנועה, ואנו קוראים בשם ה'השגחה' לנוהג העולם שהוא עולמו של אלוהים, אך אין כאן שיתוף אלא בשם בלבד, ומדובר בשני דברים שונים בתכלית" (ישעיהו ליבוביץ, "חמישה ספרי אמונה", כתר, ירושלים, 1995, עמ' 37). ואז ישעיהו ליבוביץ הציב את אחד האתגרים הגדולים שידעה ההגות הדתית: "עולם זה, דווקא משום שזהו עולמו של אלוהים, לא ישתנה. והשאלה היא: האם אני מוכן לשרת את אלוהים דווקא בעולם כמות שהוא" ("התגבר", סרט של איל סיבן, 1991) בספר איוב – שישעיהו ליבוביץ מנה אותו עם "ספרי האמונה" הגדולים – נשאלת אותה שאלה אחרי דיונים תיאולוגיים סוערים: "לאחר שכך ראתה עינו של איוב את ה', הוא מבין שעליו להחליט אם הוא מקבל עליו להאמין בו ולעבוד אותו בעולם כמות שהוא, לא למענו-הוא – למען איוב – אלא רק משום היותו האֵל" ("חמישה ספרי אמונה", עמ' 35). תשובה חיובית לשאלה זו מעידה על "אמונה בוגרת", אמונה המעניקה לאדם תפקיד יחיד, של בעל חובה: "התורה מבטיחה לאדם רק חובות, רק אחריות. התורה לא נותנת, היא דורשת" (La mauvaise conscience d'Israël, p. 62)

שיא האגואיזם האנושי

כדי להבין למה הציפייה לתיקון נתפשת כלא-רלוונטית דווקא בעיני האדם הדתי באמת, יש לחזור לכמה עקרונות של התיאולוגיה הליבוביציאינית. החל מספרו הראשון (ישעיהו ליבוביץ, "תורה ומצוות בזמן הזה: הרצאות ומאמרים תש"ג – תשי"ד", מסדה, תל-אביב, 1954) וכלה בשיחותיו האחרונות, ישעיהו ליבוביץ עמד על הניגוד בין דת לשמה ושלא לשמה, והקצין אותו. בחלוקה זו תלויה הבנת המושגים הגדולים כ"עבודת אלוהים", "קדושה", "סגולת ישראל", וכמובן, "תיקון" ו"משיחיות". אמונה שלא לשמה מתייחסת למוסד של הדת כאמצעי להשגת זכויות למקיים המצוות. כאן מיד עולה על דעתנו הדתיות העממית, הרואה בפרקטיקה הדתית הזדמנות פז להרוויח כסף, בריאות, ימים ארוכים, רכוש ושאר דברים המושכים את ההמון אשר לא התעלה למדרגת החשיבה הספקולטיבית. אך ליבוביץ מרחיק לכת עוד יותר, ומגנה גם תחבולות "יותר דקות" הנובעות מאמונה שלא לשמה: חיפוש אחרי שלווה, שאיפה לאחדות פנימית, התעלות הנפש, שירת החיים וכו': "בין אם אדם חושב שעל-ידי עבודת ה' הוא משיג חיים ובריאות ופרנסה, ובין אם הוא חושב שעל-ידי עבודת ה' הוא משיג את עילוי הנפש, שניהם שלא לשמה. הוא תופש את עבודת ה' מבחינת הרווח שיש לו מן העבודה הזאת" (מיכאל ששר, "מדוע פוחדים מישעיהו ליבוביץ", ירושלים, 1995).

שלא כבובר, שישעיהו ליבוביץ ראה אותו כבעל יצירה "קיטשית", כ"ladies' philosopher" שלא ניתן כלל להתייחס אליו ברצינות, ושלא כעמנואל לוינס, שאותו כיבד מתוך אי-הסכמה מוחלטת, שלל ישעיהו ליבוביץ את הקשר בין אתיקה לדת. זאת, משום שאתיקה קשורה לנוחותו של האדם כיצור חברתי. בהסתכלות רדיקלית זו, השאיפה לשיפור מוסרי על-ידי קיום המצוות עודנה עניין אגואיסטי המוביל את האדם לשרת את עצמו במקום את אלוהים, ועם זאת, דרכו. כדי להראות עד כמה איסור זה אין לו חריגים, ליבוביץ נהג לצטט את רבי חיים מוולוז'ין, אשר מייצג בעיניו את "תורתו של הגאון מווילנא". וכך אומר רבי חיים: "מי שלומד תורה כדי להתקרב לאלוהים, הריהו לומד תורה שלא לשמה" ("שיחות על 'מסילת ישרים' לרמח''ל, עמ'265). כאן רבי חיים, שחי בין השנים 1759-1821, כלומר, אחרי הרמב"ם ולפני ישעיהו ליבוביץ, מציע לנו בעצם את הפירוש האולטימטיבי לאחת המשניות הראשונות במסכת אבות (משנה ג', פרק א'): "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב [=האדון] על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל פרס; ויהי מורא שמים עליכם".

בקוטב הנגדי לדתיות שלא לשמה ניתן למצוא את עבודת השם לשמה, עבודה הנעשית מפני שעצם המעמד בפני האל הוא-הוא שכרו של האדם, ללא קשר למצבו האובייקטיבי. שימו לב לפירושו של ישעיהו ליבוביץ למזמור תהילים ע"ג: "פרק ע"ג ב'תהילים' הוא אחד הפרקים העצומים ביותר במקרא כולו. מדובר בו על אושיות הקיום האנושי בכלל, מה שהאקזיסטנציאליסטים בדור האחרון קוראים la condition humaine, והוא קובע שהקיום האנושי הוא בעיקר אכזבות ותסכול, מאוויים שאינם מתמלאים, תקוות שאינן באות לידי מימוש, סבל וייסורים, וכל אלה הם למעשה הקיום האנושי. אולם בסופו של דבר לאחר פירוט כל הקיום האנושי הזה על כל מרכיביו, בא הפסוק החותם 'ואני קירבת אלוהים לי טוב'. חשוב לציין שהמחבר איננו אומר לנו כי קירבת אלוהים הוא הדבר שבגללו 'יהיה טוב', ואין הוא מצפה לכך שבגלל קירבתו זו יהיה לו טוב, שהרי העולם הוא אכן כפי שהוא תיאר אותו לאורך כל הפרק. כך הוא העולם, אך לא זה הוא הקובע אלא קירבת אלוהים שהיא-היא הטוב…" ("שיחות על 'מסילת ישרים' לרמח''ל", עמ' 67 ). פירוש זה הוא דוגמה לאי-רלבנטיות של הקשר בין סיפוקו של האדם לעבודת הקודש, אילוסטרציה לטריוויאליות האגוצנטרית של האושר, לעומת ה"שלמות האמיתית".

על סמך דברים אלה ניתן לתפוש את גודל המהפכה הקונספטואלית שחולל ישעיהו ליבוביץ: תיקון העולם, במובן של אירוע שיתרחש במציאות האנושית, אינו יכול עוד להיחשב כביטוי נעלה לתקווה הדתית אלא להפך, כשיא האגואיזם האנושי. ומדוע? כי תסריט זה מעמיד את האדם במרכז הבריאה. כ"לב" העניינים, הכול משרתים אותו: אלוהים, העולם והטבע. לפיכך, עבודת הקודש משמשת כחומר לאידיאולוגיה אנתרופוצנטרית (שלפיה האדם הוא במרכז) קיצונית. לעומתה, ישעיהו ליבוביץ מזהה בדברי חז"ל ויורשיהם דאגה תיאוצנטרית (המעמידה את האל במרכז) טהורה, שמוצאת את דוברה המוחלט ברמב"ם: "אלוהותו של אלוהים אינה מותנית כלל בהיותו בורא העולם. הרמב"ם מבסס את המושג הצרוף של האל הטרנסצנדנטי, שהקשר בינו ובין העולם איננו קשר של סיבתיות נטורליסטית" (ישעיהו ליבוביץ, "אמונתו של הרמב"ם", משרד הביטחון, תל-אביב, 1987). כתוצאה מכך, העולם (וכל תכולתו) הוא אינדיפרנטי – מונח-מפתח אצל ליבוביץ – מבחינת האלוהות: "העולם איננו אלוהים ואלוהים איננו בעולם; אלוהים הוא מעבר לעולם, מעבר לכל מציאות שבה קשורים מושגי האדם ומעבר לצרכים ולאינטרסים הנובעים ממציאותו של האדם בעולם.

לא העולם (או האדם) הוא העיקר, והאלוהים אינו למען העולם, בדומה לדמיאורגוס האפלטוני, ולא למען האדם. אלא האלוהים הוא העיקר, והעולם (ובו האדם) הוא טפל. וכך נוסח דבר זה בתקופה מאוחרת בסידור: 'אתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם' (ישעיהו ליבוביץ, "הערות לפרשיות השבוע", אקדמון, ירושלים, 1988). יש בשורות הללו הכרזה המערערת את תוקפו של ה"הומניזם", בין במובן של דוֹגמה מוסרית-חילונית, ובין במובן של שיפור רוחני שיביא לביאתו של איזשהו גואל. ישעיהו ליבוביץ מכריז שהאדם איננו ערך, וזה גזר-דינו לעולם ועד. אלוהים אינו מתגלה בהיסטוריה האנושית, דווקא מפני שהיא אנושית. כאשר האל התגלה, כגון בהר סיני, התוצאה היתה "פיאסקו טוטאלי", כלשונו של ישעיהו ליבוביץ. שום התגלות לא מנעה מבני ישראל לסבול – עד עצם היום הזה – מרגרסיות פגאניות כרוניות, ואין הבדל בין אליל המכונה "עגל הזהב" לבין זה ששמו הוא ה"חלום אמריקאי". שום נביא לא החזיר נפש אחת בדרך הישרה, מה שמוכיח שנביאי ישראל היו אכן נביאי אמת. רק הפרדוקס הבלתי נסבל הזה מסביר, שלפי ישעיהו ליבוביץ "כל משיח שבא הוא פסאודו-משיח, משיח שקר". לשון אחרת: תיקון העולם "לא יתרחש לעולם"(La mauvaise conscience d'Israël, p. 61).

חלומות נטולי משמעות

כשישעיהו ליבוביץ דיבר על ההיסטוריה האנושית, הוא פסל בשיטתיות כל ניסיון לגלות בה תבונה, שפה, מטרה או תכלית: "ההיסטוריה האנושית אינה מתקדמת בשום כיוון. העניינים מתגלגלים באופן מקרי"(La mauvaise conscience d'Israël, p. 143). זהו פירושו של ישעיהו ליבוביץ לאמירתו העמוקה של רבי עקיבא: "עולם כמנהגו נוהג". ישעיהו ליבוביץ גם הִרבה לצטט את גיבּוֹן, גדול ההיסטוריונים האנגלים: "History is the chronicle of the crimes, follies and misfortunes of man ("ההיסטוריה היא תולדות הפשעים, השגעונות והאסונות של האדם"). אם כך, האם מתה כל תקווה? אם התכונה הכה אנושית לחלום על "מחר מתוקן" היתה רק תעתועי הנפש, מה ניתן להוריש לדורות הבאים? ליבוביץ היה עונה, ללא ספק: דבר פרט לאמת זו, שהאדם נידון לחיות את שבעים או שמונים שנות חייו בעולם שלא ישתנה. אך בכל הייאוש הזה – וכמו האושר, הייאוש הוא עניין טריוויאלי – החסד האלוהי מתבטא בקריאה לאדם לעמוד לפני בוראו, ובזאת להשתחרר מאפסיותו. עמדה זו עוקרת את האדם משדה המציאות הקונטינגנטית, סוּמאת ואלימה. עליו להסתפק בגמול זה. ישעיהו ליבוביץ כותב: "לדבר הזה יש ביטוי באחת התעודות הגדולות ביותר, אולי הגדולה והנשגבה ביותר שיש לאמונה ביהדות, באותה תפילה שהיא (לפי הבנתי) מרכזית שבכל התפילות, אף על פי שנוהגים לזלזל בה, משום שהיא שגורה כל-כך בפי המתפללים – ב'עלינו', הקטע המרכזי של תפילת ראש-השנה: 'עלינו לשבח לאדון הכול, לתת גדולה ליוצר בראשית'.

על מה? על מה שהוא גמל לנו? לא. על זה שאנחנו 'כורעים ומשתחווים ומודים' לפניו. אנחנו משבחים אותו על שאנחנו עובדים אותו, על שיש לנו הזכות לעבוד אותו" ("הערות לפרשיות השבוע", עמ' 129). הגדרה זו של אמונה לשמה איננה חדשה בתולדות היהדות. אך ישעיהו ליבוביץ, בעקבותיו של הרמב"ם רבו, העז ללכת עם ההגיון שלה עד הסוף ולהגיע למסקנה מצמררת: עולם זה לא נברא ולא קיים עבור האדם, וחלומותיו הם נטולי משמעות.

לוראן כהן הוא סופר צרפתי החי בישראל

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 9: "תיקון – מחשבות ליום שאחרי". לחצו כאן להזמנת הגיליון

לוראן כהן הוא עיתונאי וסופר צרפתי החי בישראל

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה