דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
22 באפריל 2012 | מהדורה 63

מחוץ לזירה הדמוקרטית

מיקור-חוץ של הדיון הציבורי כמוהו כמיקור-חוץ של הדמוקרטיה הישראלית. ניהול המגזר הציבורי על-פי הפרמטרים הנוהגים במגזר העסקי, תוך הישענות כמעט מוחלטת על חברות ייעוץ לצורך עיצוב המדיניות הציבורית, גורמים לאי-שיתופו של הציבור במערכות חייו. ד"ר חיים כהן ופרופ' ערן ויגודה-גדות מזהירים מפני תהליך הפרטת המדיניות הציבורית, הצובר תאוצה

המאמר מבוסס על נייר עמדה שנכתב עבור המרכז לצדק חברתי ע"ש יעקב חזן במכון ון ליר בירושלים במסגרת פרויקט בנושא אחריות המדינה, גבולות ההפרטה וסוגיית הרגולציה

האידיאולוגיה הניאו-ליברלית, שראשיתה בשנות השבעים של המאה ה-20, נחשבת לתשתית הרעיונית של מגמות ההפרטה בעולם כולו. החשיבה הניהולית ביטאה את המגמות האלה בעיקר באמצעות עלייתה של דוקטרינת "הניהול הציבורי החדש" (New Public Management – NPM), שהשלכותיה על המִנהל הציבורי ועל המדיניות הציבורית ניכרות עד היום בישראל ובעולם. על פי דוקטרינה זו, יש להגביר את האוריינטציה העסקית של המנהל הציבורי, בין השאר באמצעות הכנסת אמצעי הערכה ומדדי תפוקה ובאמצעות שיפור יכולתו של המנהל הציבורי להגיב לשינויים הנדרשים על ידי האזרחים.

הניהול הציבורי החדש הוביל להפרטה של חברות ציבוריות רבות ולמיקור-חוץ של סחורות ושירותים. הוא הוביל גם להישענות הולכת וגדלה על חוזי עבודה לטווח קצר ותשלום על בסיס ביצועים. התנהלות זו הוצדקה בעיקר באמצעות טיעונים בדבר התייעלות המגזר הציבורי בטווח הארוך ושיפור ביצועיהם של העובדים. התפתחות נוספת במנהל הציבורי, שנבעה מהתהליכים האלה של אימוץ גישות ניהול מהמגזר העסקי, היתה הישענות הולכת וגדלה על חברות ייעוץ פרטיות לצורך קבלת ייעוץ באשר לקביעת המדיניות ואופן ביצועה. את המונח "הפרטת עיצוב המדיניות" ניתן להגדיר כהישענות על חברות ייעוץ חיצוניות ופרטיות לצורך קביעת המדיניות הציבורית, סדרי העדיפויות בחלוקת משאבים, והיבטים אחרים של קבלת החלטות שלטוניות הנוגעות למדיניות הציבורית.

תהליך הפרטת עיצוב המדיניות מסכן את אחד היסודות שעליהם מושתת המשטר הדמוקרטי – הליך הדיונים, הוויכוחים ושיקוף האינטרסים השונים הקודם לקבלת ההחלטות ולעיצוב המדיניות. עיצוב מדיניות ציבורית ארוכת טווח אינו עניין טכני בלבד. מדובר בהליך מחייב של החלפת דעות ועמדות המהווה את ליבת עבודתו של משרד ממשלתי. גם אם תהליך עיצוב המדיניות מושפע לעתים מאינטרסים מגזריים, העברתו (אפילו באופן חלקי) לידי חברות עסקיות כמוה כריקון המדינה מתפקידה המהותי ביותר

בשנים האחרונות החלה הפרטת תהליכי התכנון האסטרטגי ועיצוב המדיניות לתפוס תאוצה גם בישראל. דוגמה בולטת לחדירת התופעה לישראל ניתן למצוא במכרז שפרסם לאחרונה משרד ראש הממשלה לצורך "מתן שירותי ייעוץ לגיבוש אסטרטגיה כלכלית-חברתית למדינת ישראל" בהיקף של כ-3.5 מיליון שקל. לכאורה, מדינת ישראל – שלא אחת סופגת ביקורת מבית ומחוץ על היעדר חשיבה לטווח ארוך ועל היעדר פיתוח אסטרטגי כמקובל במדינות מפותחות אחרות שאליהן היא מעוניינת להשתוות – שוכרת את שירותיה של חברה פרטית, שתפקידה לסייע לה בעיצוב מדיניות כלכלית-חברתית שתוביל ליעד הרצוי. ואולם חרף הכוונות הטובות, המכרז מעורר שאלות מהותיות באשר להתוויה ארוכת טווח של המדיניות הציבורית בישראל, ואלה מאירות באור שונה את התהליך ואת אופן התנהלותו: על מי במשטר דמוקרטי מוטלת האחריות לעצב את המדיניות? מה הן הבעיות שתהליך הפרטת עיצוב המדיניות אמור לפתור? מהי תרומתה הפוטנציאלית של מגמת הפרטת עיצוב המדיניות ומהן חולשותיה? עד כמה רצוי ועד כמה ניתן להיעזר בגורמים חיצוניים לצורך עיצוב מדיניות? מהו המודל העדיף למעורבות גופים פרטיים בתהליך עיצוב מדיניות, אם בכלל? מה צריכה להיות זהותם של המומחים החיצוניים? מי מגדיר את הבעיה שהיועצים הפרטיים מתבקשים לפתור, את הסמכויות ואת מסגרת העבודה שלהם, ומהי מידת הבקרה שיש לו על התוצאות הנובעות מביצוע המדיניות שהם מציעים? מהו המשקל שיש לייחס להמלצות של היועצים הפרטיים בתהליך קבלת ההחלטות? מהו המחיר של פתרון מהסוג הזה ומהם הסיכונים שהוא טומן בחובו? וכיוצא באלה שאלות.

הרחבת והעמקת השימוש ביועצים לעיצוב המדיניות הביאה כמה חוקרים לטבוע את המונח consultocracy – "שלטון היועצים" – כדי לתאר את ההשפעה ההולכת וגוברת של היועצים החיצוניים האלה על המערכת השלטונית ועל החלטותיה. מגוון של יועצים מהמגזר הפרטי שהובאו למערכת השלטונית על בסיס זמני במטרה להגדיל את רמת המומחיות הפנימית הקיימת מהווים מוקד של עוצמה וכוח, שעשוי לכוון מדיניות ציבורית בדרך מסוימת ולא אחרת, על הטוב והרע שבכך.

מסחור תהליך ההתדיינות

התיאוריה של "דמוקרטיה מתדיינת" (Deliberative Democracy) נבעה במקורה מתוך ההבנה שהחלטות משותפות (ובמיוחד החלטות ממשלתיות אסטרטגיות) צריכות להתבסס בעיקרן על חשיבה משותפת ופחות על שקלול של העדפות אישיות. מתוך הרעיון הזה התפתחה גישה האומרת כי מן הראוי שקובעי המדיניות יעשו שימוש בפורומים של התדיינות על מנת להדק את הקשר עם בוחריהם. חסידי רעיון הדמוקרטיה המתדיינת טוענים כי מצויים בידיהם העקרונות והמנגנונים הדרושים כדי להתמודד ביעילות עם אתגרי קביעת המדיניות.

נראה כי הצרכים של קובעי המדיניות, וכן התיאוריה והפרקטיקה של הדמוקרטיה המתדיינת, עולים בקנה אחד עם הרצון לייצר מדיניות ציבורית אפקטיבית ובת קיימא מבחינה אסטרטגית. במסגרת תהליך התגבשות הגישה של התדיינות בין קובעי המדיניות לאזרחים החלו ממשלות וזרועותיהן לשכור את שירותיהם של גופי ייעוץ פרטיים מחוץ לממשל. לשון אחר, התחולל תהליך של הגברת המעורבות של ה"פרטי" ב"ציבורי". יש הרואים בתהליך הזה מסחור מובהק של תהליך ההתדיינות: למעשה, ההתדיינות נעשתה לסחורת שוק שנקנית על ידי הממשלה וארגונים פוליטיים מידיהם של חברות ייעוץ. בשוק זה ניתן לרכוש הדרכה, תכנון, כינוס והערכה של פרויקטים של התדיינות. שחקני המפתח בשוק הם יועצים המציעים את מרכולתם למספר הולך וגדל של קובעי מדיניות בארגונים ציבוריים, פרטיים ומלכ"רים, התרים אחר דרכים חדשניות לענות על הציפיות של הבוחרים שלהם.

הפרטה בשלב המכריע

עיצוב מדיניות, בעיקר בנושאי פנים, הוא תהליך רגיש במיוחד משום שהוא חשוף למשא ומתן ולמיקוח. יש בו עיסוק בנורמטיבי, במתבקש על פי סולם ערכים זה או אחר, ולא בעובדות ברורות וחד-משמעיות. השלכותיו של התהליך הזה מרחיקות לכת, וכל כיוון שייבחר ישפיע על רבים, לאורך זמן ובעוצמה רבה. דווקא בשל כך יש בעיצוב המדיניות סיכון רב יותר מאשר בתחומים אחרים, שבהם מקבץ העדויות המוצקות הדרושות לקבלת החלטות לטווח הארוך גדול יותר.

מיקור-חוץ של קביעת המדיניות בתחומים שונים הוא עוד התפתחות בתהליך של "מסחור הדמוקרטיה המתדיינת". כאמור, ניתן לראות בהתפתחות הזאת הפרטה של עיצוב המדיניות. מדובר בהתנהלות הכרוכה בהישענות על חברות ייעוץ חיצוניות ופרטיות לצורך קביעת המדיניות הציבורית, קביעת סדרי העדיפויות והיבטים אחרים של קבלת החלטות שלטוניות. הופעת גישת הניהול הציבורי החדש לפני יותר משלושה עשורים יצרה ביקוש גובר לניסיון ניהולי עסקי במגזר הממשלתי, המאפשר ליועצים לחדור למנהל הציבורי ולשמש שחקני מדיניות רבי עוצמה במגזר הזה בלי להיחשב לעובדי מדינה. למעשה, הפרטת עיצוב המדיניות מתרחשת בשלב מכריע של פעולת הממשלה – קביעת יעדים ארוכי טווח ובעלי חשיבות אסטרטגית מבחינה חברתית, כלכלית, פוליטית ולעתים אף ביטחונית.

לתהליך של הפרטת עיצוב המדיניות עשויה להיות השפעה קריטית על קביעת יעדיה של המדינה, על רמת האמון של הציבור בממשל ובדרגים המקצועיים במשרדי הממשלה, ועל המוטיבציה של כוחות איכותיים להשתלב במגזר הציבורי. זאת ועוד, התהליך הזה מסכן את אחד היסודות שעליהם מושתת המשטר הדמוקרטי – הליך הדיונים, הוויכוחים ושיקוף האינטרסים השונים הקודם לקבלת ההחלטות ולעיצוב המדיניות. עיצוב מדיניות ציבורית ארוכת טווח אינו עניין טכני בלבד. מדובר בהליך מחייב של החלפת דעות ועמדות המהווה את ליבת עבודתו של משרד ממשלתי. גם אם תהליך עיצוב המדיניות מושפע לעתים מאינטרסים מגזריים, העברתו (אפילו באופן חלקי) לידי חברות עסקיות כמוה כריקון המדינה מתפקידה המהותי ביותר. בחינת מידת ההשפעה של הפרטת עיצוב המדיניות על התהליך הדמוקרטי היא סוגיה כבדת משקל. תהליכים אסטרטגיים של עיצוב מדיניות, בייחוד בתנאי אי-הוודאות שבהם ישראל פועלת, מחייבים מיקוח עם שחקנים רבים. בתהליך הזה ידה של הממשלה – ולא של ארגון חיצוני פרטי או ללא כוונת רווח – חייבת להיות על ההגה.

בעשורים האחרונים הופיעה עוד צורה של הפרטת עיצוב המדיניות, בעיקר במדינות מתפתחות. ברבות מהן יש לארגונים פיננסיים בינלאומיים, כמו קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי, השפעה רבה על עיצוב המדיניות המקומית. השפעה זו באה לידי ביטוי בהפעלת לחץ ובהתניית מתן סיוע כלכלי בביצוע רפורמות על פי מתווה שהארגונים הללו מכתיבים. למעשה, הפרטת השירותים הממשלתיים היא חלק מחבילת רפורמות ניאו-ליברליות שמקדמים אותם גופים בינלאומיים. דוגמאות לכך ניתן למצוא במעורבות של הבנק העולמי ברפורמות של מדיניות שוק שבוצעו בארגנטינה ובמקסיקו, ובתהליך הפרטת תעשיית המים בבוליביה שהוכתב בידי גופים חיצוניים.

ייעוץ של שתדלנים

ככל שמדובר בהחלטות הנוגעות לעיצוב המדיניות הציבורית בישראל, טרם בוצעו תהליכים משמעותיים של שיתוף הציבור בקבלת החלטות בתצורה של דמוקרטיה מתדיינת. לעומת זאת, קיימת מגמה של שימוש בחברות ייעוץ פרטיות לצורך קבלת החלטות ועיצוב מדיניות. המשמעות בפועל היא גלישה בכיוון של הפרטת עיצוב המדיניות. כך אימצו ממשלות ישראל מדיניות המיושמת בחלק מהדמוקרטיות המערביות. פעילותם של היועצים בישראל בולטת במיוחד בתחום השתדלנות. גופים רבים (גם ציבוריים) שוכרים את שירותיהם של משרדי ייעוץ המתמחים בתחום הזה כדי להשיג השפעה בצמתים חשובים של קבלת החלטות בממשל. פעילותם של השתדלנים מורגשת בכנסת ומשרדי הממשלה כבר שנים רבות, ובלטה במיוחד בתקופת דיוני ועדת ששינסקי למיסוי משק הגז ותגליות האנרגיה החדשות.

כפי שצוין קודם, במרס 2011 פרסם משרד ראש הממשלה מכרז ל"מתן שירותי ייעוץ לגיבוש אסטרטגיה כלכלית-חברתית למדינת ישראל". תנאי הסף המרכזי של המכרז, הקובע צורך בניסיון במתן ייעוץ לממשלה זרה אחרת או לתאגיד מדינתי בינלאומי כמו האיחוד האירופי, מגביל למעשה את ההשתתפות במכרז לחברות ייעוץ בינלאומיות בלבד. חברת הייעוץ שתזכה במכרז תהיה אמורה לספק תשובות בשתי סוגיות: ראשית, כיצד ניתן לשפר את תהליכי התכנון האסטרטגי הכלכלי כדי להגביר את הראייה ארוכת הטווח? ושנית, מהן נקודות החוזק והחולשה של המשק הישראלי, מהם האיומים וההזדמנויות שיעמדו לפניו בחמש-עשרה השנים הבאות, ומהן המשמעויות של הממצאים בטווח הקצר ובטווח הבינוני?

מבקרי המכרז טענו שהוא פסח על מוסדות ישראליים כמו המועצה הלאומית לכלכלה, שמעסיקה כלכלנים בכירים והוקמה למטרות דומות. עוד נטען כי בנק ישראל, על מחלקת המחקר הגדולה שלו, היה אמור לסייע בהכנת התוכנית מכוח סעיף 7ב בחוק בנק ישראל הקובע: "הנגיד ישמש יועץ לממשלה בעניינים כלכליים, לרבות לעניין צמצום פערים חברתיים וצמצום אי-שוויון בחלוקת ההכנסות בחברה". יש הטוענים כי שכירת חברות בינלאומיות להכנת תוכנית אסטרטגית מהסוג הזה יוצרת מצב שבו האוריינטציה של המסקנות תהיה בהכרח בינלאומית וגלובלית. זאת ועוד, במצב כזה אין ערובה שתפישותיהן ישקפו את הצרכים והציפיות של אזרחי מדינת ישראל. יש ספק אם מה שיאפשר לישראל להשתלב בהצלחה בשווקי העולם הוא בהכרח גם מה שטוב לכלל אזרחיה. מן הראוי, אם כן, שהגוף שאמור לייעץ לעיצוב אסטרטגיה כלכלית-חברתית לישראל יכיר לעומק את החברה הישראלית, ויפעל מתוך מחויבות לרווחה ולשגשוג של כל רבדיה. קשה לדמיין חברת ייעוץ בינלאומית שתפעל כך.

כיום הציבור מצוי מחוץ לתהליך עיצוב המדיניות הציבורית בשלב הקריטי שלה, למרות שהעקרונות הבסיסיים של המשטר הדמוקרטי מדגישים את חשיבותה של המעורבות הזאת הבעיה היא שעצם ה"זליגה" לעבר "הפרטת עיצוב המדיניות" גורמת לכך שגבולות השליטה של המדינה על תהליכי קביעת סדרי עדיפויות אסטרטגיים נעשים עמומים והציבור מודר עוד מתהליך עיצוב המדיניות, ובה בעת ניתנת דריסת רגל רבה לשחקנים חוץ-ממשלתיים

מיקור-חוץ של הדיון הציבורי כמוהו כמיקור-חוץ של הדמוקרטיה הישראלית תוך שימת דגש בתוצר הסופי בלבד. הישענות כמעט מוחלטת על חברות ייעוץ לצורך עיצוב המדיניות כמוה כמשחק מחוץ לזירה של הפעולה הדמוקרטית. קביעת מדיניות בצורה כזאת מונעת מההליך הדמוקרטי, הכולל החלפת דעות וויכוחים המשקפים עמדות שונות בדרך לקבלת החלטה משותפת או לפחות מוסכמת, להתממש.

כל הטענות האלה, המופנות כלפי המכרז האמור, רלוונטיות כמובן להפרטת עיצוב המדיניות בכלל. יש להדגיש שהמכרז הזה איננו יחיד במינו. דוגמה אחרת היא פנייתו של השר הממונה על שיפור השירות הממשלתי לציבור לכמה חברות ייעוץ בבקשה לקבל הצעות לשיפור השירות הממשלתי לציבור תחת הכותרת: "קביעת תוכניות עבודה והטמעת סטנדרטים שירותיים ביחידות הממשלה".

לחצים של גופים בינלאומיים

בישראל קיימת עוד צורה של הפרטת עיצוב המדיניות. הכוונה היא ללחצים של גופים בינלאומיים, בעיקר מהתחום הכלכלי, לביצוע רפורמות והתאמת מדיניות בהתאם לתפישתם. דוגמה בולטת לכך היא דרישותיו של הארגון לשיתוף פעולה כלכלי (OECD) לבצע רפורמות ולעמוד בכל מיני תנאי סף כדי להתקבל לארגון. המשמעות של אי-קבלה לארגון היא פגיעה כלכלית קשה. ברור שיישום מדיניות מוכתבת, או קבלת החלטות מוכתבות, אינם עומדים באמות מידה בסיסיות של מערכת דמוקרטית מתוקנת.

בניגוד לכך, ברמה המוניציפלית נעשים בשנים האחרונות ניסיונות להכניס מרכיבים של השתתפות ציבורית לתוך תהליך קבלת ההחלטות, בעיקר בנושאים של איכות הסביבה והתכנון העירוני. ניסיונות אלה עדיין נעשים ללא מסגרת ברורה, ללא תכנון מסודר וללא כללים מיוחדים. ניתן לראות בניצנים אלה של דמוקרטיה מתדיינת יישום של ההתדיינות ברמת המיקרו, כפי שמקובל במדינות המיישמות תהליכים כגון אלו בהיקף רחב יותר. דוגמה יפה לניצני התהליך ניתן לראות בסדרת דיונים שערכה עיריית תל אביב במסגרת התוכנית האסטרטגית לעיר בשיתוף תושבים, חברי מועצה, בעלי מקצוע בתחום, אנשי אקדמיה, נציגי העירייה ובעלי עניין אחרים. בדיון שנערך ב-4 בדצמבר 2001 נידון שיתוף התושבים בקבלת החלטות, ותוצאותיו ישמשו בסיס להכנת פרק שיתוף התושבים בקבלת החלטות במסמך פרופיל העיר. גם עיריית חיפה נקטה בראשית שנות האלפיים הליך ייחודי של שיתוף תושבים בנושא פיתוחו של פרויקט סטלה מאריס בכרמל.

גם ברמה הארצית אפשר לזהות ניצנים של תהליכים של שיתוף האזרחים בקבלת החלטות. בשנת 2010 הושק באתר של משרד השר הממונה על שיפור השירות לציבור פיילוט של שיתוף הציבור בהחלטות הממשלה, שבו נקרא הציבור להביע את עמדתו ולהשתתף בדיון פתוח על רפורמות והצעות חוק חדשות. צורה נוספת של שיתוף הציבור וגופים חברתיים אחרים בעיצוב המדיניות ובקבלת החלטות היא כינוסי "שולחן עגול", הכוללים נציגים של כל הצדדים הרלוונטיים לצורך גיבוש החלטה משותפת. לדוגמה, השולחן העגול שנוסד בעקבות מלחמת לבנון השנייה בממשלתו של אהוד אולמרט, וביקש לפתח רב-שיח בין שלושת המגזרים – הציבורי, הפרטי והמגזר השלישי. אף על פי כן, התהליך המועדף לעיצוב המדיניות ברמה הלאומית הוא עדיין פנייה לייעוץ חיצוני.

לפתח מנגנונים של דמוקרטיה מתדיינת

לשימוש בייעוץ חיצוני לממשל יש יתרונות לא מבוטלים. מיקור-חוץ בכלל, ומיקור-חוץ הנשען על ידע מבוסס בפרט, מעשיר את תהליכי קבלת ההחלטות ויש בו היגיון וחשיבות, שכן קובעי המדיניות הציבורית אינם יכולים לפתח מומחיות בכל תחום ותחום. כך היה, למשל, בוועדת המומחים שהוקמה לבדיקת עמלות הבנקים. כדי לעשות את פעילות הוועדה מקצועית יותר, גייס השר כחלון צוות של מומחים בתחום, ואלה ייעצו לוועדה באופן חיצוני. כמו כן, מערכת קבלת החלטות מאוזנת וטובה צריכה לכלול חוקרים חיצוניים, שביכולתם לתרום להעשרת הדיון הציבורי ולהתדיינות איכותית יותר בקרב קובעי המדיניות. עם זאת, אין ביתרונות אלה כדי לתת לגיטימציה להעברת קבלת ההחלטות בנושאים מהותיים, כמו קביעת סדרי עדיפויות חברתיים וכלכליים, לידי חברות עסקיות. יהיו שיטענו כי חברות הייעוץ אינן קובעות את האסטרטגיה, אלא רק מייעצות למקבלי ההחלטות הנבחרים, אך הניסיון מלמד כי להצעה המוגמרת המונחת על השולחן יש השפעה רבה על התוויית הדיון ותוצאותיו – למעשה, ההצעה הזאת היא מסגרת הקובעת את גבולות הדיון.

יש חשיבות רבה להמשך פיתוח מנגנונים של דמוקרטיה מתדיינת בחברה הישראלית. כלי זה חיוני להשגת השתתפות ערה של הציבור במערכת הפוליטית, והוא תורם להידוק הקשר בין המנהל הציבורי לאזרחים ולביטוי של ציפיות הציבור בהחלטות המתקבלות. כיום הציבור מצוי מחוץ לתהליך עיצוב המדיניות הציבורית בשלב הקריטי שלה, למרות שהעקרונות הבסיסיים של המשטר הדמוקרטי מדגישים את חשיבותה של המעורבות הזאת הבעיה היא שעצם ה"זליגה" לעבר "הפרטת עיצוב המדיניות" גורמת לכך שגבולות השליטה של המדינה על תהליכי קביעת סדרי עדיפויות אסטרטגיים נעשים עמומים והציבור מודר עוד מתהליך עיצוב המדיניות, ובה בעת ניתנת דריסת רגל רבה לשחקנים חוץ-ממשלתיים.

ייתכן שלא זאת היתה כוונתם של מקבלי ההחלטות אשר ניסו לערב באופן לגיטימי ידע פרטי בתהליך הציבורי של עיצוב התכנון הממשלתי. למיטב שיפוטנו, מדיניות ציבורית שייכת לתחום התפקידים של המדינה, היא ממשלתית מטבעה – ולכן אין להפריטה. יש לנקוט זהירות רבה בתהליך שבו החלטות חשובות למדינה ולאזרחיה יימסרו להשפעה ניכרת של גופים לא ממשלתיים. הכוונה בעיקר לתחומים של קבלת החלטות ועיצוב מדיניות, ופחות לחלק הביצועי של אספקת שירותים לאזרח.

זאת ועוד: הישענות רבה על חוזים לטווח קצר לאספקת ייעוץ מדיניות לממשלות עלולה להתברר כלא אפקטיבית. היא מורידה את רמת האמון בין קובעי המדיניות והיועצים ובין היועצים לגופים הממשלתיים המתחרים. היא גם מגדילה בדרך כלל את עלויות המגזר הציבורי בעקבות ביצוע עסקאות לצורך קבלת שירותי הייעוץ.

אנו ממליצים לעצור את המגמה של הפרטת עיצוב המדיניות, או לפחות להגדיר את ההפרטה הזאת היטב ולהגביל אותה. לעומת זאת, מומלץ להרחיב את תהליכי ההתדיינות הציבורית שבהם הממשל ונושאי המשרות הציבוריות הם אלה שמארגנים ומנהלים את הדמוקרטיה המתדיינת. אם יגלו משרדי הממשלה קושי בביצוע התהליכים האלה, מומלץ להקים סוכנות ממשלתית ייעודית שתספק את שירותי כינוס הפורומים להתדיינות לכל משרדי הממשלה. ייתכן שחלק מעבודתה של הסוכנות הזאת יבוצע בפועל בידי גורמים חיצוניים מהמגזר הפרטי, אבל הניהול, הפיקוח והבקרה יישארו בידיהם של נושאי משרה ציבורית שהוסמכו לכך. לחלופין, מוצע לממשלה להשתמש בכלים העומדים לרשותה באקדמיה הישראלית ובחברה האזרחית.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 63 של "ארץ אחרת": שלטון היועצים – חברות הייעוץ האסטרטגי מעצבות אותנו מחדש. להזמנת הגיליון לחצו כאן

ד"ר חיים כהן הוא חוקר במרכז לניהול ומדיניות ציבורית באוניברסיטת חיפה.

פרופ' ערן ויגודה-גדות הוא ראש בית הספר למדע המדינה באוניברסיטת חיפה

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה