דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
20 בינואר 2010 | מהדורה 54

מותה של האהבה

שחרור המין לתחרות, בהשפעת התרבות הניאו-ליברלית שבה אנו חיים, הוא בעל השפעה חריפה כל כך על האנושות המערבית, עד שהמיניות חסרת הרסן מאפילה על כל פעילות אנושית אחרת. "התרבות המערבית" מצטמצמת כעת לשני משתנים בלבד: מידת האטרקטיביות המינית והכסף. אריק גלסנר סבור ש"החלקיקים האלמנטריים" של מישל וולבק היא היצירה הספרותית החשובה, החריפה והמדויקת ביותר שנכתבה בדור האחרון

"החלקיקים האלמנטריים" היא ככל הנראה יצירת הפרוזה החשובה בדורנו, וזאת על אף קיומן בדור האחרון של יצירות פרוזה מעודנות ומתוחכמות ממנה, על אף היותה של היצירה הספרותית הזאת אנטי-אמנותית מבחינות רבות, ועל אף שהיא מכילה קטעים פורנוגרפיים שיקשו על שוחרי ספרות טובה רבים לצלוח אותה. הרומן הזה, שראה אור בצרפת ב-1998, נמכר במאות אלפי עותקים, והפך את מחברו מישל ווֹלְבֵּק (נולד ב-1958) לאחד היוצרים המסעירים והשנויים במחלוקת בצרפת וגם מחוצה לה.

"החלקיקים האלמנטרים" היא מעין ביוגרפיה כפולה של שני אחים-למחצה, ברונו ומישל, שנולדו מעט לפני פרוץ הסיקסטיז. אמם, שנהתה אחרי רעיונות החירות המינית, נטשה אותם בינקותם לטובת החופש שלה (יש כאן, כמדומה, הקבלה לביוגרפיה של מישלוולבק עצמו). ברונו הוא מורה לספרות חכם ואומלל. המיניות שלו, שנעשית כבר בנעוריו להתמכרות למין, נתקלת שוב ושוב במחסום מראהו הגופני. הוא אינו גבר יפה, ובעידן הנוכחי התכונה הזו היא לטענתו עוון בל יכופר. אחיו מישל הוא כמעט א-מיני, ואינו מסוגל להשיב אהבה לאנאבל היפה בצורה יוצאת דופן והמסורה לו מנוער. מישל הוא ביולוג מולקולרי, שייאושו מהמציאות האנושית של סוף המאה ה-20 מוביל אותו להרהר בפתרון גנטי רדיקלי לחוסר המוצא של התרבות המערבית.

הישגו הספרותי הראשון של "החלקיקים האלמנטריים"הוא הטון שלו. מישל וולבק מכתיב לרומן שלו טון טראגי-רציני, וזאת על רקע של תרבות פוסטמודרנית אירונית שחסמה את הדלת בפני יצירות בעלות פאתוס. על רקע אווירה תרבותית שעוינת את הרצינות, ומתירה לכל היותר את הייאוש העליז, היכולת של מישל וולבק לכתוב בטון טראגי ובעל פאתוס בעידן "סיינפלד" מעוררת כשלעצמה הערכה רבה. ואולם ההישגים המזהירים באמת של מישל וולבק נמצאים בביקורת התרבות שלו, בסינתזה הגדולה והמשכנעת שהוא מציג בבואו לתאר את התרבות המערבית ברגע הנוכחי ואבחנותיו הנוגעות למקומו של הגוף בתרבות הזאת.

האבחנה הראשונה היא שהתחרות הקפיטליסטית האכזרית, מלחמת הכל בכל הכלכלית, התפשטה אל תחום הגוף והמיניות: הניאו-ליברליזם, השיטה המצדדת בתחרות חופשית בשוק החופשי, התפשט לטענת מישל וולבק לתחרות בין האינדיבידואלים בשדה האטרקטיביות המינית. וכמו שתוצאת הניאו-ליברליזם היא הגדלת הפערים הכלכליים, כך תוצאת החירות המינית והתחרות המינית הפרועה היא הגדלת הפערים המיניים. ניסוח בהיר של התובנה הזאת מופיע כבר ברומן הראשון של וולבק, "הרחבת תחום המאבק" (1994):

"ללא ספק, אמרתי לעצמי, בחברה שלנו, המין מייצג היטב מערכת מיון שנייה, נפרדת לחלוטין מזו של הכסף; והיא נחשבת למערכת מיון אכזרית לפחות כמוה. ההשלכות של שתי המערכות זהות לחלוטין. כמו הליברליזם הכלכלי חסר המעצורים, ומסיבות זהות, הליברליזם המיני מייצר תופעות של התרוששות מוחלטת [ההדגשות במקור, א"ג]. יש כאלה שעושים אהבה כל יום; אחרים חמש או שש פעמים בחייהם, או אף פעם לא. יש כאלה שעושים אהבה עם עשרות נשים; ואחרים עם אף לא אחת. זה מה שמכנים "חוק השוק". במערכת כלכלית שבה הפיטורים לא חוקיים, כל אחד מצליח פחות או יותר למצוא את מקומו. במערכת מינית שבה הניאוף לא חוקי, כל אחד מצליח פחות או יותר למצוא לעצמו חֶברה למיטה. במערכת כלכלית ליברלית לגמרי, יש כאלה שצוברים הון עתק; אחרים מבוססים באבטלה ובעוני. במערכת מינית ליברלית לגמרי, יש כאלה שיש להם חיים ארוטיים מגוונים ומרגשים; אחרים מסתפקים באוננות ובבדידות" (הוצאת בבל, תרגום: עמית רוטברד, עמ' 96-95).

לאבחנה החשובה השנייה של מישל וולבק המעירים על יצירתו אינם תמיד שמים לב, אולי משום שהיא תובנה אנטי-אינטואיטיבית. לפי וולבק, המתירנות המינית המערבית איננה הדוניסטית בעיקרה ונעשתה למשחק של כוח. ניתן להבהיר את התובנה של וולבק כך: הגוף היפה נעשה ממקור עונג לכלי נשק תחרותי. אֶרוֹס, המחבר הגדול בין בני האדם, היה למה שמפריד ומבחין ביניהם. הביקורת של וולבק מגיעה כאן עד שורשי המחשבה המערבית: האינדיבידואליזם המערבי, שהתפתח לכל הפחות מאז הרנסנס, חדר לפי וולבק בדורות האחרונים לארוטיקה האנושית והגיע בכך לשיאו, שהוא גם שפלו. ההקבלה לליברליזם הכלכלי מאירת עיניים, וב"החלקיקים האלמנטריים" מסבירה את האבחנה הזו כך אחת הדמויות הראשיות:

"…המין, מרגע שהופרד מהרבייה, אינו מתקיים מתוך עיקרון של הנאה כמו מתוך עיקרון של התבדלות נרקיסיסטית. והוא הדין לגבי ההתאוות לעושר. למה לא עלה בידי המודל הסוציאל-דמוקרטי השבדי להכריע את המודל הליברלי? למה הוא מעולם לא נוסה גם בתחום הסיפוק המיני? משום שהתמורה המטפיזית שחולל המדע המודרני גוררת אחריה את האינדיבידואליות, את ההבל, את השנאה ואת התשוקה. התשוקה כשלעצמה – בניגוד לעונג – היא מקור לסבל, לשנאה ולאומללות. ועל כך השכילו להורות כל הפילוסופים כולם, ולא רק הבודהיסטים, ולא רק הנוצרים, אלא כל הפילוסופים הראויים לכינוי זה […] החברה הארוטית-פרסומית שבה אנו חיים שוקדת על ארגון התשוקה, ועל פיתוח התשוקה בקנה מידה חסר תקדים, בעודה שומרת את סיפוק התשוקה בחדרי חדרים. כדי שהחברה תתפקד, וכדי שהתחרות תמשיך, על התשוקה להתעצם, להתפשט ולטרוף את חיי בני האדם" ("החלקיקים האלמנטריים", הוצאת בבל, תרגום: מיכל סבּוֹ, עמ' 162-161).

מהאבחנה האחרונה נובעת תובנה מזהירה ונועזת נוספת. לפי מישל וולבק, המיניות המערבית העכשווית אינה הסרת מחסומים מסורתיים המאפשרת למיניות ה"טבעית" להתבטא. בעקבות התחרות, שפלשה לתחום המיניות, המיניות היא עתה מושג נזיל המהונדס, מוגדר ומנופח מלאכותית על ידי החברה.

"בתור תופעות תרבותיות או אנתרופולוגיות, התשוקה וההתענגות מוגדרות כליל על ידי החברה. במערכת מונוגמית ורומנטית, במערכת של אהבה, אפשר להשיגן רק באמצעות תיווכו של האהוב, במהותו הייחודית. בחברה הליברלית שבה חיו ברונו וכריסטיאן [המאהבת של ברונו, א"ג] היה המודל המיני שהציעה התרבות הרשמית (פרסומות, מגזינים, מוסדות ממשלתיים לבריאות ולרווחה) מודל ההרפתקה: בתוך מנגנון כזה הופיעו ההנאה והתשוקה כתולדה של תהליך פיתוי, המציג את החדשנות, את הלהט ואת היצירתיות האינדיבידואלית (תכונות הנדרשות מפקידים במסגרת המקצועית שלהם)" ("החלקיקים האלמנטריים", עמ' 246).

האבחנה הרביעית היא שהשחרור המיני (שהוא, לפי וולבק, שחרור המין לתחרות) הוא בעל השפעה חריפה כל כך על האנושות המערבית, עד שהמיניות חסרת הרסן מאפילה על כל פעילות אנושית אחרת. המין גובר לבסוף גם על האהבה וממית אותה. בני האדם, למשל, מאבדים את היכולת לאהבה מונוגמית שאינה מתכרסמת עם הידרדרות הגוף. כך מצטמצמת מה שמכונה "התרבות המערבית", על פי מישל וולבק, לשני משתנים בלבד: מידת האטרקטיביות המינית והכסף.

ההיסטוריזציה של ההווה

האבחנות החריפות של וולבק, שאת חלקן מניתי לעיל, נובעות ממה שהוא להבנתי הסגולה העיקרית שלו: היכולת לעשות היסטוריזציה של ההווה. הרומן משופע בתיאורים מבריקים של תהליכים היסטוריים שהביאו את התרבות המערבית למצבה הנוכחי.

התזות ההיסטוריות רחבות היריעה שמציע וולבק מציבות אותו בקוטב המנוגד לטיעון המפורסם של הפילוסוף הצרפתי הפוסטמודרני ז'אן-פרנסואה ליוטאר. לפי ליוטאר, העידן שלנו חוזה בקץ המטה-נרטיבים, הסיפורים ההיסטוריים הגדולים שסיפרה האנושות לעצמה לאורך השנים. חלף עבר זמנם של מטה-נרטיבים כדוגמת הסיפור ההיסטורי של הנצרות, הסיפור ההיסטורי של המרקסיזם, והסיפור ההיסטורי של תנועת הנאורות שלפיו אנחנו משתחררים והולכים מכבלי העבר. ואילו הכתיבה של וולבק שונה דרמטית בכך שהיא כתיבה שאינה מסתפקת במיקרו-נרטיבים, שהיא כתיבה שמציעה בעוצמה ובלי התנצלויות מטה-נרטיב מז'ורי לניתוח התרבות.

וולבק מתאר באופן בהיר וחד את ההשלכות ההיסטוריות השליליות של מהפכת המין של שנות השישים, שהיא לכאורה המוּפֶזֶת והלא-אלימה ושוחרת הטוב שבמהפכות שידעה האנושות. לדידו, המהפכה הזאת, למרות טוהר כוונותיה, הביאה סבל רב לחברות המערביות.

הניתוח של וולבק דיאלקטי כאן. דווקא השמאלנים ההִיפּים מהיסקסטיז, דווקא מתנגדי הקפיטליזם, הם אלה שסללו את הדרך לכוחות השוק והיגיון-השוק לכבוש את המובלעת האינטימית של הסקס. אם כך, ברטרוספקטיבה של וולבק הסיקסטיז אינם עידן "שמאלני", כלומר לא עידן שקירב את האנושות ליתר שיוויון, אחווה וסולידריות, אלא עידן אינדיבידואליסטי "ימני", שדרדר את האנושות לנרקיסיזם, לאנטגוניזם, לאטומיזציה, ולתחרותיות עזה שזלגה מהכלכלה וחדרה לגוף האנושי.

וולבק אינו בוחל במילים בביקורת שלו על שנות השישים:

"התהפוכה שנתנה את אותותיה בתרבויות המערביות לאחר שנת 1945 לא היתה אלא שיבה אל הפולחן הברוטאלי של הכוח, ודחיית החוקים עתיקי היומין שנבנו אט-אט בשם המוסר והמשפט. יחד התקבצו האקציוניסטים הווינאים [קבוצה של אמנים פרובוקטיבים שפעלו באוסטריה בשנות החמישים והשישים, א"ג], הביטניקים, ההיפים והרוצחים הסדרתיים, ליברטינים שהיללו וחייבו את זכויות הפרט אל מול כל הנורמות החברתיות וכל מעשי הצביעות, אשר לדבריהם כוננו על ידי המוסר, הרגש, הצדק והרחמים. במובן זה צ'ארלס מנסון כלל לא היה סטייה מפלצתית של החוויה ההיפית, אלא תולדה לוגית שלה" ("החלקיקים האלמנטריים", עמ' 211–212).

בתיאור האכזרי של וולבק, פרקטיקות הניו-אייג' פועלות אף הן להרחבת הנרקיסיזם של היחיד כמו גם מבטאות את הצורך הנואש של בני החברה המערבית להיתלות במיסטי והלא-רציונלי כי המציאות הגלויה לעיניים, "הרציונלית", היא גיהנומית. עם זאת, וולבק גם טוען כי למרות הפתטיות וההונאה העצמית שמאפיינות את הניו אייג' הוא מבטא גם את החלק הרוחני באמת בעולמם של בני האדם, זה שסולד מהתחרות הדורסנית ותר נואשות אחרי אחווה ורוך אנושיים. הניו-אייג' מבטא אפילו את הניצנים של עידן היסטורי חדש לחלוטין, ממש כפי ששמו היומרני מצהיר. ואולם הרכיב הנועז יותר בהיסטוריזציה של וולבק מרחיק את טווח הראייה ההיסטורי הרחק מעבר למה שאירע לפני כמה עשורים. וולבק רואה את התקופה שלנו כשלב האחרון, הסופי והסופני, בתמורה מטפיזית שאירעה במערב עם הרנסנס ועלייתו של המדע המודרני. המדע המודרני, שהביס את העידן הנוצרי שקדם לו, חנך עידן מטריאליסטי בתולדות האנושות. למטריאליזם הבסיסי הזה נלוותה תפישה אינדיבידואליסטית קיצונית: אם החיים בעולם הזה הם החיים היחידים שיש לי, אם לא מצפה לי עולם אחר אחריהם, עלי לדאוג לרווחתי האישית ככל שיכולתי מגעת ולא להקריב את חיי או אף את נוחותי לטובת איש. וולבק כורך כך באופן לא שגרתי ולא חגיגי – כפי שהכריכה הזו מוצגת בדרך כלל – בין רעיון האינדיבידואליזם והחילון.

הטענה המבריקה של וולבק היא כי העמדת המיניות כפסגת הקיום – לכאורה החידוש של התרבות בדור האחרון – היא למעשה השיא הלוגי המתבקש של תהליך החילון שהתחיל ברנסנס, היא התוצאה הבלתי נמנעת של המטריאליזם המערבי.

חשוב להבין שהיכולת המזהירה של מישל וולבק לעשות היסטוריזציה של העידן שלנו היא יכולת אינטלקטואלית ומוראלית בעת ובעונה אחת. הגאונות של וולבק אינה אך ורק גאונות אינטלקטואלית, שבאה לידי ביטוי ביכולתו לעשות סינתזות משכנעות של תהליכים היסטוריים-תרבותיים רחבי היקף, אלא גם גאונות מוסרית. יש כזה דבר גאונות מוסרית, ומעטים לאורך ההיסטוריה נחנו בה (בעת החדשה עולים במחשבתי דוסטויבסקי, אורוול, סארטר, קאמי וברנר).

גאונות מוסרית היא ראשית רגישות עילאית, יוצאת דופן, לסבל האנושי. גאונות מוסרית באה לידי ביטוי בכך שהגאון המוסרי חדור בתחושת אחריות כלפי הנמענים שלו, ומנצל את כשרונו השכלי יוצא הדופן להקל על הסבל של בני דורו, אם באמצעות אזהרתם מאסון מתקרב ואם בחילוצם מתפישת עולם שגויה, או לכל הפחות במיקוד תשומת הלב בכאבם וראייתו נכוחה. גאונות מוסרית היא גם העוז ואף החוצפה לעשות אינדוקציה ממקרה פרטי המוכר לך לניתוח התקופה שבה אתה חי בשלמותה. ולבסוף, גאונות מוסרית היא גם האומץ המלווה ביכולת ליטול את הכוחות האינטלקטואליים שלך כדי למשוך את עצמך בציצת ראשך מהעידן שבו אתה חי, להביט אל מעבר לכתפי התקופה שלך; היכולת להיחלץ מרודנותה.

נכון אמנם שההתמקמות מחוץ לעידן באמצעות תיאורו המדויק עדיין אינה גוזרת שיש בידך להציע אלטרנטיבה לעידן הזה, אבל היא מאפשרת לכל הפחות להבין במחשבה מהו זה שהורס ורומס אותך. ובעקבות ההבנה היא מאפשרת גם את המחאה המוסרית נגד העידן שלך. ובזה יש ניצחון זוטא של רוח האדם ונחמה פורתא.

העריצות הגדולה של העידן שלנו, עריצות הרובצת כסיוט על תודעתנו, היא היכולת של ההווה לשכנע אותנו שהגענו ל"קץ ההיסטוריה", שהמצב הנוכחי הוא המצב האנושי "הטבעי" ו"הנורמלי". וולבק, בעצם הניתוח ההיסטורי שלו, סודק את המחשבה הא-היסטורית שלנו על ההווה כמציאות מוצדקת ונצחית. אבל וולבק גם תר אחרי אלטרנטיבה. אלטרנטיבה אחת המוצעת ברומן בהיסוס מודגמת במעין קומונה מתירנית שברונו מתייר בה. בניגוד לקומונות המיניות האחרות, שהוא נוהג לפקוד מפעם לפעם ולשוב מהן מלא תסכול משום שההיררכיה המינית נשמרת בהן באופן קשיח, בקומונה המוזכרת מוצע מודל שוולבק/ברונו מכנה "מיניות סוציאל-דמוקרטית". החופש המיני שמציע המקום אינו כפוף להיררכיות של מראה חיצוני. אבל האלטרנטיבה הזאת מוצגת כאן בהיסוס כאמור. וולבק אינו משוכנע שהיא אלטרנטיבה אמיתית. הפריצה המחשבתית הדרמטית ברומן מתרחשת כשוולבק מנסה לשרטט את העידן הבא, את העתיד. זהו החלק הספקולטיבי ואולי המפתיע ביותר ב"החלקיקים האלמנטרים", שנדמה שהמעירים על הרומן לא התייחסו אליו ברצינות מספקת עד כה. כי הספר הזה אינו רק ספר פסימי, חילוני ונטורליסטי עד כדי פורנוגרפיה. אלא גם ספר שמסתיר בין דפיו חזון אופטימי, אוטופי, ובאספקט מסוים הוא אפילו יצירה משיחית-מיסטית.

בסוף "החלקיקים האלמנטריים" מתברר שהספר שזה עתה קראנו נכתב למעשה מפרספקטיבה עתידית של שלהי המאה ה-21 והוא מעין תיאור של מפעלותיו של מישל (דז'רזינסקי), המוצג ברמזים עבים בספר כמעין גואל או ישו חדש, שיש לו גם פאולוס משלו, ביוכימאי בשם פרדריק הובצז'ק. מישל הוא הוגה, אך בעיקר מדען חדשני שמנסה לרתום את הגילויים החדשים בשדה הביולוגיה והפיזיקה למען גאולתו של המין האנושי. וולבק רומז שהאלטרנטיבה למציאות המערבית היא מהפכה מטפיזית שתתחולל בסיוע המדע, בעיקר בעקבות הגילויים החדשים של הגנטיקה ופיתוחים של מכניקת הקוונטים. בקווים מעורפלים – מטבע הדברים, כי וולבק עובר כאן לכתיבת אוטופיה שהיא בו בזמן גם כתיבה בז'אנר של המדע הבדיוני – הוא מתאר את העתיד האוטופי לשיטתו, שבו יזכו בני האדם לחיי נצח באמצעות תהליכים של שכפול גנטי, ושבו, על מנת להתגבר על הסבל האנושי של התחרות המינית ועל חוסר היכולת לאהוב, תהפוך האנושות לחד-מינית, כשאת ההנאה המינית העזה ביותר יוכל כל אזרח ברפובליקה העולמית העתידית לקבל באופן שווה, ישיר ושאינו מתווך על ידי נוכחות של בן זוג. הנקודה המכרעת באוטופיה שמוצגת ב"החלקיקים האלמנטרים" היא שהאנושות העתידית תוותר על האינדיבידואליות של בניה לטובת חזרתה של היכולת לאהוב. קולקטיביזם חדש זה בא לידי ביטוי בסלוגן שהובצז'ק עושה בו שימוש: "עשרה מיליארד בני אדם על פני כדור הארץ – עשרה מיליארד נוירונים במוח האנושי".

תפקיד האינטקטואל

היכולת לחשוב חשיבה אוטופית בעידן אנטי-אוטופי כשלנו היא אולי פסגת הגאונות המוסרית של וולבק. אך חשיבותו של וולבק אינה מתמצית באבחנות ובניתוחי התרבות החריפים שלו, וגם לא בהיסטוריזציה שהוא עושה לעידן שלנו. לטעמי, חשיבותו של וולבק נוגעת גם לעמדתו ביחס לסוגיה האקוטית של תפקיד האינטקטואל ומבקר התרבות בחברה שלנו, ובייחוד לסוגיית היחס של האינטלקטואלים לגופניות ולמיניות.

דומה כי מאז דורם של סארטר וקאמי לא משכו רעיונותיו של סופר-אינטלקטואל תשומת לב כה רבה בקרב הציבור המשכיל הרחב במערב. מאז דורם של סארטר וקאמי נדחק מקומו של הסופר במערב מפני גיבורי תרבות מתחומים אחרים: קולנוענים ושחקנים, ארכיטקטים ומעצבים, אך בעיקר זמרי רוק שוולבק מציין ב"החלקיקים האלמנטריים" שההערצה להם בדורנו היא הערצה הרבה ביותר שבני אנוש זכו לה מאז הפרעונים. "החלקיקים האלמנטריים" מלא הערות, שנאמרות לכאורה אגב אורחא, אבל בעינַי הן ראויות לתשומת לב רבה, על מצבם העגום של הספרות והאינטלקטואלים בנקודת הזמן ההיסטורית הנוכחית. ההערות הללו פוגעניות ובוטות: הספרות מתוארת, למשל, כמוצא האחרון של ברונו. כלומר, של מי שלא הצליח להשיג מין בחיים, ופונה לעיסוק במילים. וולבק, הדובר מגרונו של ברונו, מדבר באלימות על חוסר הרלוונטיות של סופרי עבר גדולים כמו מרסל פרוסט ותומס מאן בעולם שבו מי שנחשבים הם ביל גייטס (בגלל הכסף) או זמר הראפ סנופ דוגי דוג (ש"מדליק את הבנות").

השנאה הזאת לספרות ולאינטלקטואלים, שניתן היה לייחס אותה למסובכות פסיכולוגית של סופר ששנאה עצמית אינה תכונה זרה לו, היא להבנתי עקרונית. השנאה הזאת לספרות מבטאת, בראש ובראשונה, את התמה המרכזית של הרומן: חוסר התוחלת של כל פעילות רוחנית בעידן הנוכחי. בעידן שבו הגוף הוא חזות הכל – ולא כל גוף, אלא הגוף החד-משמעי ביופיו – המילים, המבטאות הפשטה והתרחקות מהחומר (הרגע שבו אמר אדם הראשון "אבן", במקום להצביע על אבן, היה אחד הצעדים המכריעים בהתפתחותו הרוחנית של האדם), המילים המאפשרות אינסוף ניואנסים, הופכות למיותרות.

הפעילות האינטלקטואלית היחידה שנדרשת לה חברה שוויתרה על הרוחניות והשתעבדה למיניות היא טכנוקרטית באופיה. וכפי שמגדיר זאת בחדות ברונו: "איזה תפקיד ממלא פול ואלרי [משורר ואינטלקטואל מרכזי במחצית הראשונה של המאה ה-20, א"ג] בהשכלתם של הצרפתים העוסקים במדע? שום תפקיד".

אבל השנאה העזה הזאת לספרות ולאינטלקטואלים שמצויה ברומן מבטאת להבנתי גם את ביקורתו החריפה של וולבק על אוזלת היד ופשיטת הרגל של האינטלקטואלים הצרפתים בדור שקדם לו: לאחר דורם של סארטר וקאמי – שוולבק מקיים עמם יחסי קרבה אינטלקטואלים לא מעטים (למרות שהאזכור היחיד של סארטר בספר נוגע לכיעור הפיזי המפורסם של האחרון) – ייצאה צרפת לעולם את דור הפילוסופים של שנות הששים. דור זה זכה לכמה שמות: "הפוסט-סטרוקטורליסטים", "הפילוסופים של 68'", והכינוי הידוע ביותר והמטעה מעט – "הפילוסופים הפוסטמודרנים". הבולטים שבהם הם מישל פוקו, ז'אק דרידה, ז'יל דלז, ז'אן-פרנסואה ליוטאר, ז'אן בודריאר, ז'אק לאקאן ורולאן בארת.

גם בני הדור הזה, ממש כמו סארטר וקאמי, נהנו מהשפעה בינלאומית ותפסו במשך דור אחד לפחות את כס האינטלקטואל הבינלאומי. אבל יש הבדל בין השפעתם לזו של סארטר וקאמי (וגם וולבק). באופן אירוני למדי, הדור של 68', למרות היותו מקושר לפוסטמודרניות ולשבירת ההיררכיות בין תרבות נמוכה לגבוהה, התבטא בשפה קשה, המסוגלת להתפענח בעיקר בידי יודעי ח"ן ומומחים. השפעתו הבינלאומית המוזכרת של דור הפילוסופים הצרפתים של שנות השישים היא, למעשה, כיבושה של האקדמיה הבינלאומית ולא כיבושו של הקהל המשכיל הרחב. באופן מעניין ורב משמעות לתפישתי, איש מבני אותו דור של אינטלקטואלים משפיעים לא היה סופר (כלומר, לא כתב טקסט לא-אקדמי ולא דן בדמויות בשר ודם הפועלות בעולם קונקרטי). זאת בניגוד לקאמי, סארטר ו-וולבק. וזאת למרות יומרתם של מקצתם לכתיבה הגותית-פיוטית ולמרות שהתיאוריה שקידמו מקצתם (בארת ודרידה, למשל) טשטשה במכוון את האבחנה בין כתיבה ספרותית לכתיבה הגותית.

לעומתם, העניין בוולבק, אינטלקטואל שהוא גם סופר, צמח "מלמטה", מהקהל המשכיל הרחב, ואילו באקדמיה ההתייחסויות אליו עדיין זניחות. למעשה, הכתיבה של וולבק היא הכי רחוקה ממה שהורגלנו לחשוב שהוא כתיבה "צרפתית": זוהי כתיבה ישירה, מחוספסת, לא מתחכמת וכמעט ולא מתפייטת, כתיבה בהירה להפליא (למעט מקטעים זעירים שלה). הכתיבה של וולבק היא כמעט אנטי-צרפתית, כמעט אמריקאית באופיה. ואכן, אף על פי שהוא מתאר את הפיכת הפיתוי למרכיב מרכזי בחרושת התרבות בעידן שלנו ומייחס את המצאת הפיתוי ההמוני לתרבות האמריקאית, וולבק אינו נרתע להצהיר בעל פה ובספרים על משיכתו לתרבות האמריקאית. בפרו-אמריקאיות הזאת, תכונה לא אופיינית לאינטלקטואלים צרפתים הוא קרוב לשני אישים צרפתים בני דורו: הפילוסוף ברנאר אנרי-לוי וכמובן ניקולא סרקוזי.

אבל ההבדל בין וולבק לפילוסופים הצרפתים הפוסטמודרנים אינו אך ורק סגנוני או נוגע לטיב הנמענים. הוא מהותי הרבה יותר. וולבק מגלה עמדה עוינת ביותר כלפי הדור שקדם לו. וולבק גורס שהפתרון שאולי יימצא לאנושות הסובלת יבוא דווקא מאיש המדעים המדויקים, ולא מהפילוסופים. מדעי הרוח במצבם הנוכחי איבדו את היכולת להציע מזור לאנושות: "השאלות הפילוסופיות איבדו כל מראה מקום מוגדר בקרב הציבור. הבוז הכללי שאליו הידרדרו לפתע, לאחר שנים של הערכת יתר אווילית, מחקריהם של פוקו, של לאקאן, של דרידה ושל דלז לא הותיר באותו רגע קרקע פנויה לשום מחשבה פילוסופית חדשה. אדרבא, הוא הבאיש את ריחם של כלל האינטלקטואלים הנתלים ב'מדעי הרוח'; לפיכך הפכה נסיקת כוחם של המדענים בכל תחומי המחשבה בלתי נמנעת" (עמ' 317). אני סבור שהעוינות שמגלה וולבק כלפי דור האינטלקטואלים שקדם לו מעניקה לנו מפתח להבנת כשלונו של דור שלם של אינטלקטואלים בתפקידם כאינטלקטואלים ציבוריים, ובעיקר בתפקידם כמנסחי דרכי התמודדות עם הגופניות והמיניות.

אם כן, מהי הסיבה לעוינות של וולבק כלפי הדור הזה?

ראשית, הפילוסופים הפוסטמודרנים הושפעו עמוקות מניטשה (גם אם ניטשה שלהם הוא ניטשה מבוית יחסית). הפילוסופים הפוסטמודרנים נטלו מניטשה את ערעור מושג "האמת", את ההתנגדות לעליונות שהעניקה תנועת הנאורות לתבונה על פני היצר, את חשיפת "הרצון לעוצמה" כניצב מאחורי היומרה האנושית לאובייקטיביות, את הקביעה שאין "עובדות" אלא רק "פרשנויות", את ראיית ה"אני" (ה"סובייקט") כהמצאה שנועדה לאגד אוסף של תופעות נפשיות-גופניות סותרות.

ואילו אצל וולבק ניטשה הוא מקור הרוע. וולבק אינו מהסס לקשור בין ניטשה לנאציזם: "השימוש שעשו הנאצים בתורתו של ניטשה לא היה בלתי מתקבל על הדעת כלל ועיקר; בהעמדת האדם מעל לחוק, בשלילת החמלה, בהעמדת הרצון ומרותו (זה הנוסח בתרגום העברי – א.ג.), הובילה חשיבתו של ניטשה באופן טבעי לנאציזם" (עמ' 48). אבל ניטשה, לפי וולבק, איננו עומד אך ורק ברקע של הנאציזם, אלא גם ברקע של החברה התחרותית-נרקיסיסטית המערבית כיום, חברה שאת דמותה נטל על עצמו וולבק לשרטט. בניגוד קוטבי לפילוסופים הפוסטמודרנים, וולבק מציע ברומן – הכרזה שהיא רבת משמעות בתולדות מדעי הרוח בדור האחרון – לחזור לתיאוריות המוסר ושלטון התבונה שהציע עמנואל קאנט חֵלֶף פולחן היצריות והכוח שהציע ניטשה. וולבק מספר לנו שבעבור מישל "העיון בכתבי ניטשה לא עורר בו אלא כעס חולף, וקאנט רק אימת את שכבר היה ידוע לו" (עמ' 36). העתיד, לפי וולבק, נעוץ בחזרה אל הערכים הקהילתניים, המוסריים והאוניברסליים של קאנט. ב"החלקיקים האלמנטריים", ממשיכו של מישל דז'רזינסקי, ה"פאולוס" שלו, הובצז'ק שקידם את חזון הקולקטיביזם החדש: "קיבל את תמיכתם יקרת הערך של כמה ניאו-קנטיאנים, אשר בעודם מנצלים את הדעיכה הכללית של תפישות השואבות את השראתן ממחשבתו של ניטשה, לקחו לידיהם את השליטה בעמדות המפתח של העולם האינטלקטואלי והאקדמי, ושל העיתונות" (עמ' 314).

חשוב להדגיש: ביקורת המוסר היהודי-נוצרי של ניטשה וראייתו כ"מוסר עבדים" לא אומצה על ידי הפילוסופים הפוסטמודרנים. גם רעיון ה"על-אדם" של ניטשה, שסייע לטעמו של וולבק להגעה למצב האנושי העכשווי העגום שבו החזק בלבד (העשיר או האטרקטיוי) "takes it all", היה נתעב עליהם כפי שהוא נתעב בעיני וולבק. כאמור, הניטשה של הפילוסופים הפוסטמודרניים מבוית.

עם זאת, השנאה של הפילוסופים הפוסטמודרנים להומניזם הליברלי של תנועת הנאורות ולקאנט במרכזו, שנאה שהסתייעה בהשפעה העמוקה של ניטשה עליהם, הובילה אותם לחשיבה רלטיביסטית ולביטול אמות מידה מוסריות אוניברסליות. בכך הם סייעו להפיכת העידן שלנו לדרוויניסטי. ההליכה של הפילוסופים הפוסטמודרנים בעקבות ניטשה בסוגיות המוזכרות סייעה להתפרקותה של החברה ליחידים המתחרים ביניהם, לניצחונו של הניאו-ליברליזם ולתחרות הקפיטליסטית, שכאמור לפי וולבק מורחבת בדור האחרון גם לספירה המינית-גופנית. השחרור משלטון התבונה, שהציעו הפילוסופים הפוסטמודרנים הללו בעקבות ניטשה לאנושות הנאנקת כביכול או לא כביכול תחת הנורמות של הנאורות בת המאה ה-18, הוביל לדידו של וולבק לשעבוד גדול בהרבה, שעבוד לעריצות הגוף.

באחד הקטעים המחרידים במיוחד בספר, שאינו קל לעיכול באופן כללי, וולבק מתאר את ההתעללות בברונו בפנימייה שבה למד בנעוריו. וולבק מציין כי ההתעללות התאפשרה בגלל "הנחיות של משרד החינוך שהתפרסמו לאחר אירועי 68', בהן הוחלט להפחית את מספר המשרות של משגיחי הפנימיות ולהחליפם במנגנון של משמעת עצמית; התקנה תאמה את רוח הזמן, ומלבד זאת היו לה יתרון בהפחתת עלויות שכר" (עמ' 47). מה שאירע בפנימיות הוא מטאפורה מזהירה לצייטגייסט של המחשבה הפוסטמודרנית. בעידן הפוסטמודרני נטען כי אין לאיש זכות לקבוע בשביל הזולת מה נכון ומה לא נכון. לכאורה הכל טוב ויפה ונאור. אבל הרלטיביזם המוסרי הטוען כי איני יכול לקבוע לזולתי מה נכון או לא נכון לעשות, ההשתמטות מערכי מוסר אוניברסליים ומאכיפתם, מובילים לעתים בפשטות לחזרה למצב שבו החזק שורד. בפנימייה של ברונו, אותן הנחיות שוחרות טוב – שנבעו גם מרצון בחיסכון תקציבי, כפי שמציין וולבק בארסיות, והושפעו ניתן לשער מהביקורת של פוקו על המוסדות שבהם החברה כולאת חלק מבניה (בתי משוגעים, בתי כלא וכדומה) – הובילו להפקרתו של ברונו לידיהם של עמיתיו החזקים ממנו.

ויש לטעמי עוד סיבה לביקורת החריפה שוולבק מותח על הפילוסופים הפוסטמודרנים שקדמו לו. אחד ממבקרי התרבות החשובים בדורנו, האמריקאי פרדריק ג'יימסון, הגדיר את הפילוסופיה הצרפתית הפוסטמודרנית כפילוסופיה שמה שמאפיין אותה הוא התקפה על "מודל העומק". הפילוסופיה הצרפתית, בלי להיכנס לתיאורים מפורטים מדי, היא פילוסופיה של "פני שטח", וסולדת מנטייתה של המחשבה המערבית שקדמה לה לנסות לפענח מה מסתתר כביכול מאחורי "פני השטח" הגלויים (המחשבה הפוסטמודרנית מבקרת למשל, את הפסיכואנליזה או המרקסיזם שהבחינו בין מה שגלוי למה שסמוי). התיאור התמציתי הזה של ג'יימסון יוצר דמיון מאלף בין הפרויקט האינטלקטואלי הפוסטמודרני לבין המציאות שוולבק מוצא לבלתי נסבלת. כי הרי גם לפי וולבק הקיום המערבי הצטמק כולו לקיום של "פני השטח" של הגוף, והפך מושגים כמו "עומק" ו"מורכבות" ללא רלוונטיים. אם כך, בעיניו של וולבק הפילוסופיה הצרפתית הפוסטמודרנית היא חלק מהבעיה ולא חלק מהפתרון.

השיח משעמם

אבל ההבדל החשוף והבוטה ביותר בין וולבק לפילוסופים הפוסטמודרנים מצוי בנושא המרכזי של "החלקיקים האלמנטרים": המיניות ותפקיד האטרקטיביות הגופנית בעידן שלנו. בנושא הזה ניתן לראות באופן הברור ביותר עד כמה גדול ההבדל בין וולבק לאינטלקטואלים שמהם הוא סולד.

שתי היצירות הבולטות ביותר של הפילוסופים הצרפתים הפוסטמודרנים העוסקות בנושא המיניות הן, קרוב לוודאי, "תולדות המיניות" של מישל פוקו (חלקו הראשון ראה אור ב-1976) ו"אנטי-אדיפוס" של הפילוסוף ז'יל דלז והפסיכיאטר פליקס גואטרי (ראה אור ב-1972). אף על פי ששתי היצירות הללו משפיעות מאוד, ואף שהן מרשימות מבחינות רבות, הן מדגימות את פשיטת הרגל האינטלקטואלית של מחבריהם בנוגע לנושא שבו הם דנים – המיניות.

למעשה, אלה יצירות שמייצגות שניים מהחטאים העיקריים של המחשבה הפוסטמודרנית: תחכום-יתר סופיסטי וניתוק אינטלקטואלי מחד גיסא (פוקו), ודיוניסיות לא מבוקרת וחוסר אחריות אינטלקטואלי מאידך גיסא (דלז וגואטרי).

הטענה המרכזית של פוקו ב"תולדות המיניות" היא כדלקמן: אנחנו רגילים לראות את ההיסטוריה של המיניות כהיסטוריה של שחרור. עד המאה ה-20 היתה המיניות מדוכאת ואילו במאה ה-20 השתחררנו. ולא היא. לא היינו בדיוק מדוכאים ולא בדיוק השתחררנו. מאז המאה ה-17 ניתן לראות איך הולך וגובר השׂיח (discourse) על המין. השיח (שיח רפואי, פסיכולוגי, דתי, אדמינסטרטיבי, סוציולוגי) מתרבה והולך, "מדעי האדם" למיניהם עוסקים במין באובססיביות וללא הרף. העיסוק הזה, ה"ידע" המתרבה על המין, הוא גם סוג של שליטה ופיקוח על המין. אז מחד גיסא לא נכון שהמערב דיכא את המין במאות האחרונות, שהרי הוא התעסק בו באופן גובר והולך, אובססיבי, ומאידך גיסא לא נכון שאנחנו משתחררים כיום, כי הרי אנחנו מדברים ללא הרף על המין, כלומר "מפקחים" באמצעות הידע שלנו על המיניות.

הטיעון הזה מבריק וחלול בעת ובעונה אחת. הוא חלול משום שפוקו מתעלם לחלוטין מההשלכות הקונקרטיות של מהפכת המין במאה ה-20 בכלל ובשנות השישים בפרט. האם באמת אין הבדל בין התבגרות מינית במערב בשנות החמישים להתבגרות מינית בשנות השבעים ואילך? האם המצאת הגלולה, המתירנות המינית, תרבות ה"סקס, סמים ורוקנ'רול", עליית גיל הנישואים, ריבוי הגירושים, והשימוש הנפוץ במין בשדה הפרסום אינם אירועים דרמטיים?

פוקו טען בריאיון ש"Sex is boring". לפיכך הוא לא כותב על המין כשלעצמו, כי על זה אין הרבה מה לומר, אלא על השיח סביב המין. אבל ההתמקדות האופיינית לבני דורו בשׂיח – כלומר, בלשון ובידע ולא בדבר עצמו – הובילה את פוקו למעילה בתפקידו האינטלקטואלי: היא סימאה את עיניו מלראות את הדרמה והטרגדיה המתחוללות לנגד עיניו בתחום הקונקרטי של המיניות. וולבק הוכיח בספרו שסקס הוא דווקא מעניין, מה שמשעמם הוא ה"שיח".

המקרה של דלז וגואטרי הפוך מזה של פוקו. לא מדובר כאן בהתנתקות מהמציאות לטובת טיעונים סופיסטיים, אלא בהתפלשות במציאות וזניחת עמדה ביקורתית כלפיה (במסווה של ביקורת תרבות). ספרם הוא, למעשה, מעין מניפסט אינטלקטואלי מאוחר מעט למהפכנות המינית של שנות השישים (זוהי תגובה צרפתית מסובכת מאוד ומעוכבת ליצירות אינטלקטואליות דומות שהופיעו בארצות הברית עשור וקצת לפני ספרם). "אנטי-אדיפוס" הוא התקפה על התיאוריה הפרוידיאנית של תסביך אדיפוס. לפי דלז וגואטרי, התיאוריה הפרוידיאנית נועדה לכלוא את היצר בתוך תבנית מארגנת, בתוך סיפור מביית, בתוך המשפחה. האמת היא, טוענים דלז וגואטרי, שאנחנו "מכונות תשוקה" (desiring machines). התשוקה שבנו היא יסוד אקטיבי ראשוני שקודם להיותנו פרט במשפחה, ולמעשה קודם גם לסובייקטיביות שלנו שהיא למעשה פיקציה. התשוקה שלנו היא יסוד כאוטי ואפילו סכיזופרני – מושג חיובי בהגות של דלז וגואטרי – שאינו כפוף לתבנות של המשפחה ולנרמול של הסדר החברתי. איננו משתוקקים לאֵם ומפחדים מסירוסו של האב. אנחנו משתוקקים נקודה. על מנת לחיות חיים מלאים עלינו להסיר כל מכשול מפעילותה של מכונת התשוקה שהיא אנחנו.

הסלידה של וולבק מהעמדה של דלז וגואטרי גדולה מסלידתו מהעמדה של פוקו, והיא מקבלת ביטוי מפורש בספר (בניגוד לעמדה המוזכרת של פוקו). "אנטי-אדיפוס" אמנם אינו מוזכר ב"החלקיקים האלמנטריים", אבל בקטע מפתח צץ לפתע לרגע דלז בכבודו ובעצמו. אביו הלא מתפקד של ברונו, שזנח אותו כמו שעשתה גם אמו לטובת הגשמה עצמית, מכיר לברונו את אחת המאהבות הצעירות שלו. המאהבת הזאת היא שחקנית פורנו חובבת, שפגשה את דלז במפגש חברתי, "ומאז מצאה במלוא המרץ ובהתמדה טיעונים אינטלקטואליים לפורנוגרפיה" (עמ' 80). הביקורת של וולבק על דלז היא לפיכך זו: מה שהצגת כמהפכני וחתרני, ה"שחרור" של המיניות, מוביל בסופו של דבר להשתעבדות למיניות ולכינונה של חברה בעלת היררכיות קשיחות לא פחות מהחברה שביקשת להיחלץ ממנה. למעשה, סיפקת אליבי אינטלקטואלי לחברה דכאנית לא פחות.

האזכור הבא של דלז ברומן אופייני לישירות הגובלת בוולגריות של וולבק. וולבק מציין (בעמ' 250) את התאבדותו של דלז ב-1995, ומביא אותה כדוגמה לחוסר היכולת – אפילו של אינטלקטואלים, היכולים לכאורה להתנחם בתענוגות האינטלקט – לשאת את דעיכת האטרקטיביות המינית שלהם, את הזדקנותם.

ואולי, רומז וולבק, בדיוק בגלל שדלז הוא אינטלקטואל אנטי-אינטלקטואלי כרבים מבני דורו, אינטלקטואל שהטיף לדיוניסיות מינית, הזקנה הייתה בלתי נסבלת בשבילו.

סיפור אנושי ישן נושן

בעוד עשרות שנים מימינו אנו, מתבוננים בנו בני האדם העתידיים בפליאה ובחמלה ובאי הבנה. מתבוננים בייסורי הגוף והנפש המוזרים שלנו, בחדוות המין הפעוטה-עצומה המפעמת בנו, ובחבּוּרוֹת המין הכבירות-זעירות. ספונים במקום מקלטם הבטוח בעתיד, כשהם משקיפים על ההווה הפרוץ שלנו, זהו השיר ששם וולבק בפיהם של אותם בני האדם העתידיים: "אנחנו יכולים להקשיב לאותו סיפור / על העידן המטריאליסטי / כפי שמקשיבים לסיפור אנושי ישן נושן. / זה סיפור עצוב, ואולם, / לא נהיה באמת עצובים / כי אנחנו לא דומים עוד לאותם אנשים. / אף שנוצרנו מבשרם ומתשוקתם, דחינו את הקטגוריות שלהם ואת השייך להם / איננו יודעים את שמחתם, / איננו יודעים גם את סבלם / הרחקנו מעלינו לבסוף / וללא כל מאמץ / את עולמם בר החלוף"

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 54 של "ארץ אחרת": גופניות – בין משטור לחופש. להזמנת הגיליון לחצו כאן

ד"ר אריק גלסנר הוא סופר ומבקר ספרות

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה