דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
29 בנובמבר 2006 | מהדורה 36

מה שאזרחיות לא צריכות לתת לשליטים

יש מי שמתקשים להבין מדוע הטרדות מיניות שמבצעים אנשי שלטון חמורות מהטרדות שמבצעים אזרחים מהשורה. הם מתקשים לזהות שגם הטרדה מינית "קלה" של איש שלטון מכילה בחובה כפל פגיעה, הן פגיעה באוטונומיה של האישה ובכבודה הסגולי והן פגיעה בסדרי השלטון והמדינה

יוג'ין דלקרואה, נשות אלג'יר, 1834

קמיר: הטרדה מינית שמבצע אדם בתפקיד ציבורי היא פגיעה

נזיקית, עבירהפלילית וגם שחיתות שלטונית הפוגעת בציבור

ההטרדה המינית, תופעה חברתית מיגדרית נפוצה ורווחת, נאסרה בחוק הישראלי בשנת 1998,מאז היא מעוררת תשומת לב רבה בציבור ובתקשורת. העניין רב במיוחד כאשר הנאשם הוא איש שלטון. במחצית השנייה של שנת 2006 העניין הציבורי בסוגיה הגיע לשיא, והעיסוק בה הפך כמעט אובססיבי; זאת בצד עיסוק אינטנסיבי הרבה יותר מהרגיל בגילויים אחרים של שחיתות בשלטון, שדומה כי הם פושים וצצים בכל חלקה טובה. סמיכות העניינים אינה מקרית, שכן ההטרדה המינית, כאשר מבצע אותה איש שלטון, היא גם סוג של שחיתות בשלטון, נוסף על היותה, כמו כל הטרדה מינית באשר היא, פגיעה בכבוד האדם, בחירותו ובפרטיותו, אפליה וחוליה בשרשרת הפגיעות המיגדריות.

העולם המסורתי הכיל נורמות רבות שביטאו את תפישת העולם הפטריארכלית ובתוך כך גם הנציחו אותה. נורמות אלו גילמו ועיצבו הכפפה של הנשים לשלטון הגברים. הן העניקו לגיטימציה לדיכוי נשים, להדרתן ולאלימות ממוסדת ומערכתית כלפיהן. כל אלה התבטאו במישור הפרטי וגם במישורים הציבוריים. כאשר שוויון בכבודו הסגולי של האדם (dignity) אומץ והיה לערך היסוד בחברה המודרנית, רבות מן הנורמות הפטריארכליות הוקעו בהיותן ביטוי לאלימות מיגדרית. ההתנהגויות המדכאות קוטלגו לקבוצות (סחר בנשים, הזניה, אינוס, אלימות במשפחה, רצח על רקע כבוד, הטרדה מינית, הטרדה מאיימת), וחוקים נחקקו כדי לאסור אותן.

נשים בעולם פטריאכלי

ההטרדה המינית רק באחרונה הוגדרה, קוטלגה ונאסרה. היא קשורה בנורמה פטריארכלית שכיחה ונפוצה מאוד, שנהגה בקרב גברים רבים עד העת האחרונה ממש. נורמה זו איפשרה לגברים בראש הפירמידה ההייררכית לבטא ולהנציח את עליונותם בחברה על ידי שימוש בנשים. הטרדה מינית היא אם כן אלימות מיגדרית הפוגעת באישה (ולפעמים בגבר, אם הוא הקורבן להטרדה), ובהקשרים מסוימים היא גם שחיתות שלטונית הפוגעת בתקינות השלטון ובציבור כולו. אף שההטרדה המינית היא חלק אינטגרלי מרצף התופעות המיגדריות הפוגעניות, עדיין יש אנשים שמתקשים להשלים עם האיסור עליה, והם מתחבטים בו בתסכול, בחרדה ואף בזעם.

בעולם הפטריארכלי המסורתי נשים נתפשו שונות מגברים. הגברים נתפשו עצמאים, חזקים, תבוניים, בעלי כישורים ושיש להם זכויות להיות בעלי רכוש, לנהל את ענייניהם ואת ענייני משפחותיהם, לפעול במישור הציבורי ולהנהיג. ואילו הנשים נתפסו שייכות לגברים ותלויות בהם, חלשות, קלות דעת ורגשניות, מקומן היה בתחום הפרטי וייעודן לשרת, לטפל, ללדת, לגדל ולספק את הצרכים המיניים של הגברים.

גברים קנו נשים מאבותיהן; לכן הם כינו את עצמם "בעליהן". חדירה מינית של גבר לגופה של אישה נתפשה כמעשה שבאמצעותו גבר רוכש לעצמו בעלות על האישה, ולכן היא נקראה "בעילה". גברים היו בעלי זכויות לבעול את נשותיהם החוקיות (כלומר את הנשים שרכשו לפי חוק) כחפצם, הם היו זכאים לקבל את שירותיהן, ואם הן לא תיפקדו לשביעות רצונם הם גם היו רשאים להענישן, בגוף ובנפש. הדרת-כבוד מסורתית היתה מותנית בהתנהגותו הגברית, כלומר בהתנהגות אקטיבית, אסרטיבית ודינאמית, כמו גם בשליטתו הבלעדית בנשים שלו ובמיוחד בנגישות למיניותן ולפוריותן. לכן גבר היה רשאי – ואף נדרש – להגן על הדרת-כבודו על ידי שמירה קנאית על נשותיו והרחקתן ממגע, ודאי מגע מיני, עם גברים אחרים. גבר שאישה שלו נחדרה על ידי גבר אחר איבד מהדרת-כבודו, והיה זכאי – ואף חייב – להשיב לעצמו את כבודו על ידי פגיעה בגבר הפוגע ועל ידי הענשה חריפה של האישה המחוללת, שלא הגנה כראוי על הדרת-כבודו.

במלחמה הגברים המנצחים נטלו לעצמם את נשותיהם של הגברים המנוצחים. כך הם השפילו את המנוצחים וזכו בפרס שערכו חברתי, כלכלי ומיני – הנשים היו סמל להדרת-כבודם של הגברים, הן נתפשו ככוח עבודה, נותנות שירות וכאובייקטים מיניים עם כושר רבייה. הזכייה בהן היתה חלק חשוב מהפגנת הניצחון ומההנאה ממנו. שירת דבורה משחזרת את תקוותה של אם סיסרא, הממתינה לשובו של בנה מן הקרב ומייחלת שחייליו "יחלקו שלל רחם רחמתַים לראש גבר" (שופטים ה', ל'). הנשים, השלל, מסומנות כ"רחמים"; ואילו את הגברים הכובשים מייצג ה"ראש"; רחמי הנשים הם מעין זר דפנה לראש המנצח. זכותם של גברים לבעול נשים שדודות, להשתמש בהן לצורכיהם, להכותן ואף להרגן (בנסיבות מסוימות) נתפשה מובנת מאליה. כמוה כזכותו של מלך, או של כל מנהיג, שליט או גבר חזק אחר, ליטול לעצמו נשים ככל העולה על רוחו.

מעמדו העליון של השליט הקנה לו זכויות-יתר בנטילת נשים מגברים אחרים ובניכוסן לעצמו, לשירותו, להאדרת הדרת-כבודו ולסיפוק מאווייו (הייחוד בסיפור דוד, בת-שבע ואוריה לא היה שהשליט לקח לעצמו את האישה, אלא דווקא האיסור לעשות כן. לשלמה המלך, שזכה לבנות את בית המקדש, היו כזכור לא פחות מאלף נשים ופילגשים. זכויותיו של השליט מהוות גם את העצמת זכותם של כלל הגברים לעשות ככל העולה על רוחם בנשים "מופקרות", כלומר כאלה שאינן בבעלותו של גבר, או שהן מצויות בתחום הציבורי, לא רעולות, לא מוצנעות, ולא תחת פיקוח מיידי של גברים.

נורמות פטריארכליות מסורתיות אלו נהגו לא רק במזרח התיכון אלא ברוב חלקי העולם, לרבות העולם המערבי, במהלך ההיסטוריה. אף שהגילויים החברתיים הספציפיים שלהן היו מגוונים ומורכבים, הגיונן היה פשוט ואחיד. בחברות שאלה היו הנורמות שלהן, אמות הסיפין החברתיות הזדעזעו כאשר גבר חדר לגופה של אישה שבהגדרתה שייכת לגבר אחר. התנהגות זו של הגבר הפוגע פגעה בזכויות הקניין של הגבר הנפגע (הבעל) ובהדרת-כבודו. החדירה כונתה אונס, גונתה ונענשה בחומרה. בחלק מן החברות היה מקובל שאם האנס פגע באישה שעדיין היתה ברשות אביה, עונשו היה לשאתה לאישה לכל חייו (חִשבו על הדין המקראי). אם פגע באישה שכבר היתה שייכת לבעל – פעמים רבות דינו, כמו דינה, היה מוות. לעומת זאת קנייה של אישה (בכסף, בטבעת, בבעילה או במטבע, היתה חוקית, לגיטימית, מקובלת ויום-יומית; הכאה במידה) של אישה על ידי בעלה נתפשה טבעית לא פחות; חדירה לגופה (בכל צורה) היתה זכותו המוקנית של הבעל; כפייתה לשרת גבר ולהיכנע לתכתיביו היתה מובנת מאליה. ואילו זכותו של כל גבר היתה לעשות כטוב בעיניו בכל אישה בתחום הציבורי שלא חסתה תחת הגנתו של גבר אחר, לפנות בהצעות מיניות, למשש, לשרוק, להעיר הערות.

שינוי סדרי בראשית

הנורמות הפטריארכליות המסורתיות החלו להיסדק ולהתערער באופן עמוק ומהותי רק בחלק מן החברות ורק במאה השנים האחרונות, כאשר הגישה הליברלית הוחלה בהדרגה על כל בני האדם, לרבות נשים. על פי השקפת העולם הליברלית בני האדם הם יצורים אינדבידואליים, תבוניים, בני חורין ושווים. הם זכאים לממש את האוטונומיה האנושית שלהם, להגדיר את עצמם, לבחור במסלולי החיים המועדפים עליהם, להיות מאושרים על פי דרכם ולזכות בהגנה של החברה על כל הזכויות הללו. לאחר דורות של מאבקים קשים הצליחו נשים בעולם המערבי לשכנע את הגברים כי עקרונות אלו צריכים לחול גם עליהן, וכך החל שינוי יסודי בכללי המשחק המסורתיים ששלטו בכיפה אלפי שנים. אט אט פרטים, חברות ושיטות משפט החלו לחשוב ולהאמין שאם נשים הן בני אדם עצמאים, תבוניים, חופשיים ושווים, אזי אין לקנות אותן; אי-אפשר שיהיו להן "בעלים" אלא בני-זוג; אי-אפשר"לבעול" אותן, אלא לקיים עימן מגעים מיניים לפי רצונן החופשי; אין לאיש זכות להטיל עליהן מרות, ודאי שלא מתוך שימוש באלימות; התנהגותן המינית אינה תואמת את הדרת-כבודו של אביהן או של בן-זוגן, אלא היא נקבעת רק על פי בחירתן החופשית במימוש עצמי; הן אינן חייבות לשרת או להשביע רצונו של איש; גם אם אינן בקשר עם גבר וגם כשהן בתחום הציבורי אין לאיש זכות לגעת בהן או לפלוש לפרטיותן בכל צורה שהיא; הן אינן שלל, רחם, או זר דפנה, אלא בני אדם, יצורים אנושיים. במסגרת השקפת עולם מודרנית ליברלית זו נשים, כמו גברים, הן בעלות כבוד סגולי (dignity) מולד וטבוע, המבטא את אנושיותן ומקנה להן את כל זכויות האדם הבסיסיות, לרבות הזכויות לחיים, לחירות, לפרטיות, לשליטה בגוף, להגדרה עצמית, למימוש עצמי ולהבעה עצמית מינית (כמפורט בהכרזת האו"ם לכל באי עולם מן ה-10 בדצמבר 1948).

הטרדה מינית שמבצע אדם בתפקיד ציבורי או שלטוני היא פגיעה במובן הנזיקי, עבירה במובן הפלילי, וגם שחיתות שלטונית הפוגעת בציבור כולו, במוסדותיו, בקשרים שבינו ובין הנהגתו, ולכן גם בחוסנו

עם השתנות העיתים והערכים השתנו גם ההגנות והאיסורים במערכות המשפט. במסגרת השקפת העולם הליברלית עבירת האינוס קיבלה משמעות חדשה. חדירה לגופה של אישה בלא הסכמתה שוב אינה אסורה בשל הפגיעה בהדרת-הכבוד ובקניין של הגבר שהאישה שייכת לו, אלא בשל הפגיעה באוטונומיה של האישה, בפרטיותה, בזכותה לשלוט בגופה, ומעל לכל בכבודה הסגולי, באנושיותה הטבועה בה. מעבר לכך התנהגויות שבעבר, בעולם המושתת על פטריארכיה ועל הדרת-כבוד, נתפשו לגיטימיות ונורמטיביות, נהיו היום, בעולם המושתת על כבוד סגולי, מגונות בחברה ואסורות על פי חוק. החלו רואים בהן פגיעות מיגדריות, אפליה של נשים לרעה ומניעה של שוויונן בחברה, והן הוגדרו אלימות פלילית. קנייה של אישה הוגדרה סחר אסור בבני אדם. בעילת אישה על ידי בן זוגה בלא הסכמתה היתה לאונס. הענשת אישה"מחוללת" או "נואפת") על ידי נטילת חייה היא עתה הריגה, ואף רצח. כפייה על אישה לשרת את בן זוגה היא כליאה והתעללות. מישמוע כוחני של אישה על ידי בן זוגה הוא היום אלימות במשפחה.

כל אחד מן השינויים הללו היה בראשיתו בבחינת רעידת אדמה ושינוי מהפכני של סדרי בראשית. רבים, שלא שמחו לוותר על העולם המסורתי, על דפוסיו, ערכיו, מושגיו וזכויות-היתר המיגדריות שהעניק לגברים, הזדעזעו, התרעמו, הזדעקו והתנגדו לכל אחד מן השינויים הללו כל עוד נפשם בם. אך כנגדם ניצבו – ועדיין ניצבים – מי שנחושים לקבוע בלב הסדר החברתי את שוויון כבודם הסגולי של כל בני האדם, נשים וגברים, לבנים ושחורים, עניים ועשירים.

פרידה מהמוסכמות החברתיות

הצעד האחרון שצעדה החברה הישראלית בכיוון החלפת הסדר הפטריארכלי הישן בסדר הליברלי החדש היה שלילת הזכות הגברית המסורתית להתייחס באופן מיני אל אישה שאינה מוצנעת, מוסתרת וחוסה תחת הגנתו הישירה והמיידית של גבר; התנהגות זו (כאשר היא מבוצעת בלא הסכמת האישה) הוגדרה "הטרדה מינית" פסולה ואסורה. מאז חקיקתו של החוק הישראלי למניעת הטרדה מינית, אישה – שמהלכת ברחוב, פועלת במקום עבודה, או נמצאת בכל מקום לרבות התחום הציבורי – שוב איננה "הפקר"; איש אינו רשאי לגעת בה, להשפיל אותה מבחינה מינית, לדרוש ממנה טובות הנאה מיניות או לפנות אליה בהצעות או בהתייחסויות מיניות שהיא אינה מעוניינת בהן. גברים שוב אינם רשאים להאדיר את הדרת-כבודם הגברית על ידי פנייה מינית מכל סוג שהוא לנשים שאינן מעוניינות בכך. הדברים מפורשים ומפורטים בחוק למניעת הטרדה מינית. בסעיף הראשון של החוק נקבע כי מטרתו "לאסור הטרדה מינית כדי להגן על כבודו של אדם, על חירותו ועל פרטיותו, וכדי לקדם שוויון בין המינים". בסעיף ארבע החוק מורה כי "לא יטריד אדם מינית את זולתו ולא יתנכל לו". ובהמשך הוא קובע כי הטרדה מינית, כמו גם התנכלות בגינה, הן התנהגויות מזיקות שניתן לתבוע בגינן פיצויים במסגרת הדין האזרחי (הנזיקי) וטיפול במסגרת דיני עבודה; ונוסף על כך הן עבירות פליליות.

כמו המהלכים המהפכניים הקודמים, גם זה האחרון מעורר חרדה ותסיסה בקרב מי שמתקשים להיפרד מן המוסכמות המסורתיות. מכיוון שהוא הטרי שבכולם, ומכיוון שהוא נוגע בחייהם של אזרחים רבים התופשים את עצמם נורמטיביים לכל דבר, הוא מעורר עניין, התרגשות ודאגה המזינים את השיח הציבורי.

כאמור בעולם הפטריארכלי המסורתי גברים היו רשאים להפנות הערה מינית אל אישה "מופקרת"' בשטח הציבורי, כלומר אישה שלא היתה תחת הגנתו הישירה והמיידית של גבר ולכן נתפשה"זמינה" ו"מזמינה". בעולם ההוא מלכים ומנצחים היו זכאים ליטול לעצמם נשים, בין שהן "מופקרות" בין שהן ב"בעלות" גברים אחרים, ובכך לבטא את עליונותם בהייררכיה החברתית. זכויות-יתר אלו נתפשו חלק מרכזי ובלתי נפרד ממנעמי השלטון, כמו גם ביטוי ועיצוב של הדרת-כבודם הרמה של מלכים ומנצחים לעומת נשלטים ומנוצחים. זכויות-היתר המיגדריות של מלכים ומנצחים נועדו לגלם את עליונותם על ידי הקצאה של משאב סמלי, כלכלי ומיני – נשים.

האיסור הליברלי המודרני על הטרדה מינית בעצם מתנגד לשתי הנורמות הפטריארכליות הללו גם יחד. כפי שתיארתי קודם, האיסור על הטרדה מינית אוסר על כל גבר לפנות בהקשר מיני אל כל אישה שאינה מעוניינת בכך. הוא גם אוסר על גברים בעמדות כוח ציבוריות ליהנות מן הפריבילגיות הפטריארכליות המסורתיות ולנכס לעצמם נשים כסמל לסטאטוס ולעוצמה. שני פניו של האיסור נועדו למנוע חיפצון נשים ושימוש בהן כבאובייקטים מיניים בשירות מאוויים גבריים לסיפוק מיני ולצבירת הדרת-כבוד. ואולם בעוד האיסור האחד חל על כלל הגברים, האחר מתייחס לבעלי מעמד וכוח ציבוריים. בעוד האיסור האחד מדגיש את הנזק למוטרדת ואת האפליה והעבירה הפלילית – האחר מדגיש את חוסר התקינות הציבורית והשלטונית. עם זאת, שני פניו של האיסור מתיישבים יחדיו ומשלימים זה את זה.

מה שהאזרח לא צריך לתת לשליטים

מכיוון שהורגלנו לשמוע ולחשוב על היבטי הנזיקין, המקצוע והפלילים של ההטרדה המינית ופחות על נזקיה בתור שחיתות בשלטון, אפרט מעט יותר. במושגי העולם המודרני, הטרדה מינית שמבצע אדם במעמד ציבורי בכיר היא שחיתות שלטונית חמורה ככל שחיתות אחרת. ככל שחיתות יש בה ניצול לרעה של כוח עודף כדי להשיג טובות הנאה בלתי מוצדקות שאינן נובעות מן התפקיד ואינן קשורות בביצועו. כשחיתויות רבות אחרות יש בה הפחדה והפעלת טרור על מי שחוששים מכוחו של בעל השררה ונכנעים לו בשל מעמדו. מכיוון שהיא גוזלת מן החלש ומעניקה לחזק ממנו, שחיתות זו פוגעת בזכויות הפרט; מכיוון שהיא חומסת מה שאזרח אינו צריך לתת לשליטים, ודאי שלא לנבחריו ולנציגיו, היא פוגעת בדמוקרטיה; מכיוון שהיא מערערת את אמון הציבור בטוהר מידותיהם של נציגי השלטון והיא פוגעת בשלטון החוק. אופן הפגיעה הוא מיגדרי, פטריארכלי ומסורתי; טיב הפגיעה הוא בקשר בין אזרח לשלטון.

מלכים ומנצחים היו זכאים ליטול לעצמם נשים, בין שהן "מופקרות" בין שהן ב"בעלות" גברים אחרים, ובכך לבטא את עליונותם בהייררכיה החברתית. זכויות-יתר אלו נתפשו חלק מרכזי ובלתי נפרד ממנעמי השלטון, כמו גם ביטוי ועיצוב של הדרת-כבודם הרמה של מלכים ומנצחים לעומת נשלטים ומנוצחים. זכויות-היתר המיגדריות של מלכים ומנצחים נועדו לגלם את עליונותם על ידי הקצאה של משאב סמלי, כלכלי ומיני – נשים

אם כן הטרדה מינית שמבצע אדם בתפקיד ציבורי או שלטוני היא פגיעה במובן הנזיקי, עבירה במובן הפלילי, וגם שחיתות שלטונית הפוגעת בציבור כולו, במוסדותיו, בקשרים שבינו ובין הנהגתו, ולכן גם בחוסנו. משום כך אפילו הטרדה מינית "קלה" בהשוואה להטרדות מיניות אחרות יכולה להיות חמורה כאשר המטריד הוא איש שלטון, והיא מכילה גם היבט של שחיתות.

כל האמור כאן בעניין כפל פניו של האיסור על הטרדה מינית מצדם של אנשי שלטון שייך למישור הציבורי. הוא אינו בהכרח יכול או צריך לקבל ביטוי מפורש באיסור המשפטי. החוק למניעת הטרדה מינית קובע בסעיפו החמישי כי "המטריד מינית אדם […] דינו מאסר שנתיים". החוק אינו מפרט, אינו יכול ואינו צריך לפרט מי המטריד, משום שעבירה זו מתייחסת הן לפליליות שבהטרדה מינית רגילה הן לפליליות המיוחדת של איש שלטון, המכילה גם היבט של שחיתות שלטונית. היגיון זה שבאיסור צריך להתברר לציבור במסגרת השיח הציבורי מהגיון הדברים הרחב – הנורמות החברתיות הליברליות המודרניות, תפישת המדינה הדמוקרטית, שלטון החוק וכבוד האדם. ואולם דומה כי היבט זה של ההטרדה המינית חומק מעיניהם של רבים, והשיח הציבורי אינו משכיל לחדד את הנקודה ולהביאה אל המודעות. חלק גדול מן הבעיה נעוץ בפופולריזציה של הנושא בתקשורת, המחפשת את ה"צהוב" ולא את התוכן, וכן במסחורו בידי בעלי אינטרסים, שאינם בהכרח מעוניינים ללבן ולחדד נקודות אלו (חִשבו על הקשר המסואב שבין הון לשלטון). על כן יש בקרבנו מי שמתקשים לראות מדוע הטרדות מיניות שמבצעים אנשי שלטון חמורות מההטרדות שמבצעים אזרחים מן השורה. הם מתקשים לזהות שגם הטרדה מינית "קלה" של איש שלטון מכילה בחובה כפל פגיעה – הן פגיעה רגילה באוטונומיה של האישה ובכבודה הסגולי הן פגיעה בסדרי השלטון והמדינה.

החברה האנושית, והחברה הישראלית בכללה, הלכו דרך ארוכה. בעידן הפטריארכלי המסורתי גברים היו בוזזים רחם רחמתיים לראש. בעלי שררה היו בונים הרמונות ומכנסים לתוכם נשים ככל שלִבם חפץ (למשל אחשוורוש). התנהגויות אלו נתפשו לגיטימיות והביעו את הדרת-כבודם הרבה של בעלי הכוח והשררה. היום התנהגויות אלו לא רק שאינן לגיטימיות, אלא הן אסורות, מוקעות ופסולות. החוק למניעת הטרדה מינית בישר את המהפכה הערכית בתחום זה, קבע אותה והניף את השוט שנועד לדרבן את הציבור לקבל אותה. החוק לא צנח מן השמים: נציגי הציבור (ובעיקר נציגותיו) ניסחו אותו בקפידה, והוא מביע רחשי לב של רבים (ובעיקר רבות) בקרבנו. עם זאת בקרב חלקים מהציבור מהפך ערכי עמוק זה טרם הופנם במלואו. יש שאינם מבינים עד תום את משמעותו, ויש מי שמלבים אי-הבנה זו מטעמים אינטרסנטיים. תפקיד השיח הציבורי הוא ללבן את הדברים, להבהירם, לדוש ולהפוך בהם עד שיובנו ויופנמו וייהפכו לחלק מן המובן מאליו של כולנו.

בשולי הדברים אציין שתי נקודות להבהרה. ראשית, החוק למניעת הטרדה מינית חל בהחלט ובמפורש גם על גברים שנפלו קורבן להטרדה מינית. אף שככלל הטרדה מינית היא פגיעה מיגדרית בנשים, גם גברים סובלים ממנה (כמו בכל סוגי הפגיעות המיגדריות), וגם הם זכאים להגנה מלאה ותקיפה. שנית, הרבה מן האמור כאן על הטרדה מינית כשחיתות שלטון יפה, כמובן, גם לעניין אונס ולכל סוג אחר של פגיעה מינית בידי איש שלטון. התמקדתי בהטרדה המינית מכיוון שדומה כי הדברים ברורים ומופנמים יותר בכל הנוגע לאונס, לרצח ולהכאה ומכיוון שהשיח הציבורי המבולבל – ולעיתים גם מבלבל – מתמקד בהטרדה המינית.

ד"ר אורית קמיר היא מרצה למשפט, תרבות ומיגדר באוניברסיטה העברית
המאמר פורסם במגזין "ארץ אחרת" מספר 36: "פירות באושים משמעות התפוררות המערכת הפוליטית"

ד"ר אורית קמיר היא משפטנית. עומדת בראש הנהלת המרכז הישראלי לכבוד האדם.

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה