דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

צילום: ענבר זעפרני

מה קדוש באמת בירושלים

"שיסלחו לי אוהבי ירושלים – סיבות טובות דוחקות בך דווקא לשנוא את העיר הזאת". נזיר מג'לי מתאר את התהליך הארוך והמייסר שעבר עד שלמד לאהוב את העיר

גם בפעם האחרונה שהגעתי לירושלים טעיתי בדרך. לזה אני רגיל, אם כי לא תיארתי לעצמי שהשוטטות ברחובות העיר וההסתבכות בשכונות הנפרצות אל ההרים והזליגה לתוך הכבישים המיועדים לתחבורה ציבורית בלבד יסתיימו בפגישה מרגשת. נטפלתי בשאלות לאדם מבוגר שעצר לידי ברמזור. הוא סימן לי לנסוע אחריו, ואחרי עשר דקות הגענו למחוז חפצי. לפני שהספקתי לומר תודה, עשה פרסה ונעלם.

שיער לבן. חיוך נעים. בהתחלה היסס. כשהתחיל להסביר לי איך מגיעים, התחלף הרמזור לירוק. נראה שהוא לא רצה להפריע לתנועה ולכן הורה לי לנסוע אחריו. במשך הנסיעה הוא שמר על קשר עין כדי שלא אאבד אותו, וכשהצליחו נהגים גיבורים לעקוף אותי ולהידחף בינינו בזה אחר זה, האיש עצר בצד וחיכה לי עד שהגעתי וסימן לי בידו להיצמד אליו. פעם סיפרו לי כי יהודים לא ידריכו ערבים ביישובים שלהם. החשדות שלהם תמיד גוברים. חשבתי שרק ערבים מדריכים את הטועים בדרך. והנה עוד מיתוס מתפוצץ באוויר. האיש פשוט שינה את מסלול הנסיעה שלו והתפנה להדריך אותי. וכך הגעתי הפעם בזמן.

הסיפור הקטן והסתמי הזה מלווה אותי כמה שבועות ומשכנע אותי שירושלים היא לא רק העיר החשובה של ההיסטוריה. היא לא רק לב הסכסוך. לא רק החומות העתיקות והחדשות. ירושלים היא גם בני אדם (כדי שלא להגזים אני נזהר מלומר "ירושלים היא בעיקר בני אדם").

לא פעם עמדתי על השוני העצום בין שכונה ערבית לשכונה יהודית בירושלים. נכון אמנם שהשכונות הערביות נעשו לשכונות עוני מוזנחות, אבל כשנגלה לפני השוני בין שכונות היוקרה היהודיות לבין שכונות העוני היהודיות, גיליתי את ירושלים המאוחדת

הביקור הראשון שלי בעיר הזאת היה לפני קרוב לחמישים שנה. ילד שזכה בתחרות הנוער של ארגון הצופים והתברך להשתתף במשלחת אל נשיא המדינה זלמן שזר במעונו הרשמי. לא ידעתי אז את השפה העברית על בוריה ואת נאום התודה שלי תיקן המדריך. הנשיא החמיא לילד הערבי שהתעקש להוציא מפיו כל מילה וכל אות בדיוק ובדקדוק הנכונים ואפילו חיבק ונישק אותי. חזרתי הביתה עם התעודה הנשיאותית הצנועה ובגאווה סיפרתי להורים על הנשיא והתלוננתי: "אבל לא הראו לנו את ירושלים".

הביקור השני – עשר שנים אחר כך – היה בירושלים המזרחית. מהטיול המשפחתי הנדיר הזה אני זוכר את הסוכריות המבושמות שבתוכן גרגירי חומוס קלויים, שעד היום אני מחבב, ואת השוק הישן עם הסמטאות הדחוסות באנשים וחמורים. צעקות המוכרים מרעישות ומחרישות קוראות לך לבוא לקנות. "ימותו הקנאים", זועק מוכר אחד, והשני עונה לו "אנחנו המחסלים" ומתכוון כמובן למחירים. ריח הבשר על האש, המהול בבושמם של התבלינים, ליד חנות הבגדים שמול חנות הממתקים השוכנת לצדה של חנות הנעליים שמול המאפייה שמאחורי חנות הירקות. לשילוב המבולגן בשוק הירושלמי יש טעם רב. בגינו אתה מזדהה עם הבלגן. לא אהבתי, אבל סלחתי. אין טיול לירושלים בלי סיבוב ארוך באותו שוק.

אחר כך הפסקתי לספור. ביקורי עבודה, ביקורי הפגנה, ביקורי חולים בהדסה, ביקורי טיולים משפחתיים, ביקורי חברים יקרים.

לא פעם עמדתי על השוני העצום בין שכונה ערבית לשכונה יהודית בירושלים. נכון אמנם שהשכונות הערביות נעשו לשכונות עוני מוזנחות, אבל כשנגלה לפני השוני בין שכונות היוקרה היהודיות לבין שכונות העוני היהודיות, גיליתי את ירושלים המאוחדת. אחדות זאת לא רואים כשמסתכלים על החומות, כשמחפשים את קו התפר, או כשמחטטים בתוך הרבדים הלאומיים הבנויים על המניפולציה של כל צד. אבל כן רואים אותה כשיורדים לעומק של הנשמות. כשפוגשים את האנשים הפשוטים וגם את האנשים המנהיגים ואת מה שמפריד ביניהם. ויש הרבה מה שמפריד.

חברים ירושלמים

באל-אקצה ובכיפת הסלע ביקרתי עם האישה והילדים. בכנסיית הקבר ביקרתי עם הפטריארך היווני-אורתודוקסי אריניאוס הראשון. זו היתה חברות מעניינת שעלתה לי ביוקר בגלל הסכסוך בתוך הכנסייה. בכותל הייתי במסגרת ביקור של ראש הממשלה יצחק רבין ואף יצא לי להציץ למנהרות שמתחת לחומות.

שלושת המקומות הצטיינו בבנייה יקרה, בקישוטים ובבישום בקטורת, וכל זה כדי שעדת המאמינים תחוש את הקדושה המיוחדת להם ותיווכח בעליונות של ביתם האלוהי. כל המאמינים בשלושת המקומות ידעו לעצום את עיניהם כשפנו מעלה, וכולם השפילו מבט ונכנעו באותה צורה והשתחוו לבורא כאילו נביא אחד הכתיב לכולם את מחוות הגוף. מיותר לציין שלכולם דם אדום ושכולם נבראו בצלם אלוהים.

כעיתונאי ביקרתי בכנסת, במשרד ראש הממשלה, בבית ראש הממשלה, במשכן נשיאי המדינה, באולפני טלוויזיה מקומיים וזרים, באוניברסיטה, בתיאטרון, בשווקים, בחנויות, בקניון, במלונות, במסעדות, בבתי חולים וברחובות. בקיצור, הייתי בכל מקום בירושלים. ובכל זאת, את ההתרשמות האמיתית על העיר גיבשתי בביקורים בבתיהם של אנשי ירושלים.

ביקרתי בביתה של אסתר גולן, ניצולת שואה שירושלים היא לה בית מבטחים מהסבל הנורא שחי איתה בכל יום ובכל רגע. את אסתר הכרתי במפגש בנצרת, בעקבות יוזמה של ערבים ישראלים ללמוד על היהדות והיהודים כדי להכיר את האחר, פשוט להכיר. וכך נסענו, קבוצה של יהודים וערבים, למחנה ההשמדה אושוויץ, וכך יצרנו חברות עמוקה שמשתווה ליחסי אם ובן.

כעיתונאי ביקרתי בכנסת, במשרד ראש הממשלה, בבית ראש הממשלה, במשכן נשיאי המדינה, באולפני טלוויזיה מקומיים וזרים, באוניברסיטה, בתיאטרון, בשווקים, בחנויות, בקניון, במלונות, במסעדות, בבתי חולים וברחובות. בקיצור, הייתי בכל מקום בירושלים. ובכל זאת, את ההתרשמות האמיתית על העיר גיבשתי בביקורים בבתיהם של אנשי ירושלים

ביקרתי בביתה העתיק של אמו היקרה של חברי יהודה ליטני. היא דור חמישי בארץ הקודש ומדברת גם ערבית-צברית. יהודה ואני החלטנו על עסקת חילופין: אני אספר לו את הנרטיב שלי, אכיר לו את בני משפחתי ואקח אותו למקומות החביבים עלי, והוא יספר ויכיר לי את שלו. וכך הוא הכיר את נצרת ואני הכרתי את ירושלים מלמטה. כל אחד מאיתנו זוכר את שמותיהם של בני המשפחה של חברו ושואל תמיד לשלומם. אף על פי שלמד ערבית בבית הספר ושירת במודיעין והכיר ערבים רבים במסגרת עבודתו ככתב לענייני ערבים, יהודה הרגיש שהוא לא הכיר את הערבים שפגש היכרות אמיתית ועמוקה; נדמה היה לו שמעיקות עליו כל מיני עמדות קדומות על "הערבים" שאותן ספג; ולכן התחיל "ללמוד" אצלי. אני למדתי רבות על יהודים בבית הספר וברחוב ובמסגרת העבודה ככתב ופרשן לענייני ישראל, אבל גם אני הרגשתי שאינני יודע הרבה על היהודים וכי הידע שיש לי מושפע מדעות קדומות, ושמחתי "ללמוד" אצלו.

ביתו של חברי אליאס חורי בשכונת אל-ראם הוא חווה עשירה עם הרבה חדרים מודרניים ומרתף מיוחד לעשיית יין וערק ונוף מדהים על ההרים. אליאס איבד את בנו היקר בפיגוע רצחני. הבן רץ בשכונת הגבעה הצרפתית והרוצח חשב שהוא יהודי. כמו כל משפחה שכולה, יהודית כערבית, הכאב אצלו עצום. הוא כועס מאוד על ההתמהמהות של המנהיגים – הישראלים בעיקר – שלא ששים להפסיק את האיבה והסכסוך ולעשות למען השלום. אבל יש לו לב טוב שמבין את שני העמים ויש לו הרבה חברים בירושלים, ערבים ויהודים כאחד. לזכר בנו הוא בחר לתרגם את הספר האחרון של הסופר עמוס עוז לשפה הערבית.

אני פוקד גם את ביתו של אחמד ג'עפרי במחנה הפליטים שועפאט. אחמד הוא בן למשפחה שכולה, שאיבדה שלושה מבניה בשלבים שונים של הסכסוך, ולמרות שהמשפחה לא שוכחת את הנכבה האישית שלה היא נעשתה למשפחת פיוס שרוב בניה שוחרי שלום. אחמד הוא עמית למקצוע. בעברית רהוטה, שאת לימודה החל בכלא הישראלי כשהיה בן שתים-עשרה, הוא מסביר לקבוצה של חברים יהודים שלי איך עשה את השינוי של חייו: "אני הייתי ונשארתי עד היום הזה לוחם חופש. ההבדל הוא שפעם האמנתי שהשחרור של העם שלי מעול הכיבוש יבוא רק בדרך האלימות – וכאן הוא מצטט את אחת האמרות הידועות של נשיא מצרים ג'מאל עבד אלנאצר: "מה שנלקח בכוח לא יבוא אלא בכוח" – ואילו היום, כשאני מסתכל בעיניים של ילדַי ויודע שהמליחות בדמעות של אמא ערבייה היא אותה המליחות שיש בדמעות של האמא היהודייה, אז אני חושב שמספיק לנו מאלימות ושכול ועלינו לעשות כל מאמץ למען שלום בין שני העמים".

ביקרנו גם בביתו של יהודה וקסמן, אביו של החייל החטוף ומי שמוביל את הפעילות של "פורום המשפחות השכולות למען שלום". יום לאחר רצח נחשון וקסמן טיילתי עם אשתי בעיר הקודש. כרגיל טעיתי בדרך. נקלענו לשכונה של משפחת וקסמן והבחנו במכוניות משטרה ובכמה חבורות פזורות מול הבית. עצרנו את המכונית ושאלנו מה קרה. עם התקף של מועקה בלבנו החלטנו להיכנס לניחום אבלים. שאלנו אם זה מקובל ונענינו בחיוב. כשנכנסנו, יצא מהבית השר זבולון המר. התקבלנו בכבוד. חשנו בכבוד ובאבל. קטענו את הטיול וחזרנו לנצרת.

ביקרתי גם בביתו של פייסל חוסייני, המנהיג הפלסטיני ששאף לעשות את ירושלים לשתי בירות לשתי המדינות של שני העמים החיים בשלום. בגלל פעילותו כנציג אש"ף הוא נכלא כמה פעמים בכלא הישראלי, ובו בזמן היה מטרה לביקורת ארסית של הריאקציה הפנאטית בצד הפלסטיני. זה היה אמור להיות ביקור עבודה חד-פעמי ונעשה למסורת. איש נעים הליכות היה חוסייני. אפילו כובש לבבות. היתה בו גאווה ערבית עם הדגש פלסטיני הנגוע בקנאות. אביו, עבד אלקאדר אל-חוסייני, שהיה המפקד הפלסטיני בקרבות הקשים על הדרך לירושלים במלחמת תש"ח ונהרג בקרב על הקסטל, היה לפייסל דוגמא ומופת. ובכל זאת, פייסל עצמו נעשה לשוחר שלום על בסיס הרעיון של שתי מדינות לשני עמים, וביתו היה למרחב של מפגשים חמים בין יהודים וערבים. וראוי לציין שאורחיו הישראלים לא כללו אך ורק אישים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית.

בתים ירושלמים רבים נוספים אני מכיר. בכולם מצאתי הכנסת אורחים נדיבה ואמונה איתנה. בחלקם שמעתי את הסיסמה "עיר אחת ושתי בירות" ועם אחרים לא פסחתי על מחלוקות.

אהבה ושנאה

גם יהודים וגם ערבים משתמשים במונח "עלייה לירושלים". עם זאת, פעמים רבות הרגשתי ש"ירושלים" אינה עוד מילה נרדפת ל"קדושה" אלא ל"קנאות". ואם אכן זה כך, יש כאן ירידה ולא עלייה, שפל ולא פסגה.

כשערבי צופה במשחק כדורגל של בית"ר ושומע את הקריאה "מוות לערבים" זאת ירידה לשפל המדרגה. באותו שפל מצויה הטפה של שייח' במסגד שקורא למלחמת קודש נגד היהודים. שפל נוסף הוא פסיקה של רב נגד השכרת דירות לערבים וקריאה של פוליטיקאי ערבי להחרים את היהודים… הדוגמאות לצערי רבות: הכתובת "כהנא צדק" על קיר במערב העיר והמשוואה "מגן דוד שווה צלב קרס" במזרחה. גם תנאי המחיה הירודים של הערבים בשכונות המזרחיות, בתי הספר הדחוסים, הגדר האכזרית, הפיגועים שהביאו לבנייתה, הפרובוקציות והשנאה הן מדרגות שפלות, שמשפילות את שני הצדדים.

ושיסלחו לי אוהבי ירושלים – סיבות טובות דוחקות בך לשנוא את העיר הזאת. אם העיר החשובה הזאת היתה אישה, הייתי מבין ללבם של אלה שרוצים אותה לעצמם בלבד. אני עצמי הייתי מוותר ולא עושה מזה עניין. הייתי אפילו אומר לעצמי: אהבה נכזבת ותו לא. אבל בשל היותה עיר כה מיוחדת חשבתי לעצמי שאולי בכל זאת עלי להשתתף עם כולם ברגשי האהבה העמוקים המופנים אליה.

כאמור, זאת איננה אהבה ממבט ראשון, וגם לא ממבט שני או שלישי, אלא אהבה שהבשילה לאט, עם ההיכרות עם אנשיה הטובים ועם נדבכים נוספים מתוך ההיסטוריה העשירה שלה – היסטוריה יהודית כמו ערבית.
אבל שוב ושוב אני תוהה: אם באמת כולם אוהבים אותה כל כך, אהבה יוקדת ותמוהה, ערבים ויהודים, מוסלמים ויהודים ונוצרים, מקומיים וזרים, אם באים לראות אותה, ומתפעלים ממנה כל כך, מצלמים ומצטלמים ורושמים הערות ומתרשמים עמוקות, אז למה לכל הרוחות הופכים אותה לשדה מלחמה?!
המאמר פורסם בגיליון מספר 60 של "ארץ אחרת": עיר על גבול העולמות – ירושלים, אהובתי. להזמנת הגיליון לחצו כאן

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה