דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
28 באוגוסט 2003 | מהדורה 17

מה נשקף אלינו ממראת הגיור

"אולי אנו טועים בכך, שאנו מבקשים למצוא מלכתחילה עומק ורוחניות בתהליך הגיור הפורמלי. אולי הגר צריך לפתח את יחסיו עם אלוהים ועם היהדות באופן פרטי ולא בתיווך המדינה, ולתהליך הפורמלי של הגיור עליו ועלינו להתייחס בתור מבחן, כמו למבחן בתיאוריה בנהיגה". רוני אבולעפיה שוחחה עם ארבעה גרים, ארבעה סיפורי חיים, וחזרה עם המסקנה שהדרך אל היהדות מורכבת כיום מזוטות

איור: דנה וניקודא זינגר

פנחס ברגלסון התחתן עם האישה שהיא אשתו זה 25 שנה בט"ו באב האחרון, והפעם תחת חופה יהודית. במהלך השבועות שקדמו לכך הוא עמד בפני בית-הדין הרבני לגיור ועבר ברית-מילה. משעה שהיה ליהודי באופן רשמי, מצא עצמו פנחס במצב משונה. הוא לא יכול היה לגור באותו חדר עם אשתו, כי הדבר נחשב לחטא. לכן הם נישאו בט"ו באב אחר-הצהריים, שעות בודדות לאחר שפנחס עבר טבילה במקווה, שחתמה את תהליך גיורו.

תהליך של קבלה לתוך חברה, מדינה או דת מעיד יותר מכול על זהות החברה, על כך כיצד היא רואה את עצמה ומה היא שואפת להיות. קל להביא דוגמאות מהליכי ההתאזרחות במדינות השונות.

בקטאר, למשל, אין דבר הנקרא הליכי התאזרחות. זוהי חברה סגורה שאזרחיה אינם מעוניינים לחלוק את בארות הנפט שלהם עם אחרים. בארצות-הברית אדם המבקש לקבל אזרחות צריך להוכיח הצטיינות. החברה האמריקאית פותחת את שעריה בפני כוחות יוצרים, שיוכלו להעשיר אותה ברעיונות ובכשרון. באירופה רוב המדינות אינן מעניקות אזרחות רק מכוח העובדה שהאדם נולד בהן. מדינות אירופה, מסתבר, שמות בראש סולם הערכים שלהן את המוצא, הייחוס והמסורות האתניות.

תהליך הגיור, אם כן, מגדיר אותנו ושופך אור על זהותנו כחברה וכעם. ואנחנו אכן חברה מתוסבכת: אילו הייתי מתחתנת עם נוצרי, ולמשפחתו או לו היה חשוב שאתנצר, לא הייתי מסכימה. עם זאת, אילו הייתי רוצה להתחתן עם גוי, לא הייתי חושבת על כך פעמיים ובטח לא הייתי מבקשת ממנו להתגייר. יש בתוכנו כאלה שצמים ביום-הכיפורים, אבל צופים בווידיאו. ויש כאלה שנוסעים בשבת, אבל לא אוכלים חזיר.

אם כך, מה צריך לעבור אדם שמבקש להשתייך אלינו? הדרך הראשית ארוכה וקשה. ישנם גם שבילים קטנים וגם דרכי קיצור, אך כל הדרכים מובילות בצורה זו או אחרת לרבנות הראשית, גוף אטום לרחשים מבחוץ, שבמקום להביט בעם היהודי ולנסות להגדיר אותו, מביט בעצמו ומנסה להכפיף את העם היהודי לדרכיו.

במציאות שבה מי שיכול מוציא דרכון פולני, ליטאי, ואולי בקרוב אפילו עיראקי, השאלה המתבקשת היא מי בכלל רוצה להתגייר לדת שקפאה על שמריה? לחלום על מדינה צודקת שהתנפץ?

רוב המתגיירים במדינת ישראל כיום הם עולים מברית-המועצות לשעבר. רובם רואים את עצמם כיהודים, הגם שהמדינה לא מכירה בהם ככאלה. חלקם בוחרים להתגייר משום שהם רואים בגיור את אחד מטקסי החניכה של החברה הישראלית: כמו ללכת לצבא, לעשות טיול מים לים או לשתות קפה בוץ.

כשאדם נדרש להתקבל למקום שהוא מרגיש שייך אליו ממילא, נולדות תחושות קשות, והוא לא שש לדבר על זה. העולה הרוסי הרגיש את השונות שלו כיהודי בחברה הנוצרית, ולעתים חווה אף אנטישמיות ורדיפות. זאת, בעוד תחושת היהדות אצל הישראלי הוותיק, זה שאינו קשור למסורת באופן מיוחד, היא יותר אמורפית ומזוהה עם סמלי וטקסי הלאום.

יש לכך השלכות בכל הנוגע לקליטתו של העולה הרוסי בישראל. אדם שאינו יהודי אינו שש להיחשף ככזה ולעתים אף חווה כאן רדיפות, סופג כינויי גנאי, סובל מהתנכלויות, כמו פגיעה בחנויות שמוכרות בשר חזיר, ועוד. את מעשי הרדיפה מבצעים בדרך-כלל הקנאים הדתיים, ומהדהדת בהם מדיניות הכפייה הדתית שהנהיגו הרבנות הראשית ומדינת ישראל.

הסוד שלו

כבן לאב יהודי שגדל בבּאקוּ בירת אזרבייג'אן, פנחס ברגלסון תמיד ידע שהוא יהודי: "אבא שלי היה קומוניסט ובברית-המועצות אסור היה לקיים פולחן דתי כלשהו; לא חתונות, לא שמירת שבת, לא ברית-מילה. היו יכולים לשים אותך בכלא על זה". לכן, אף על פי שידע שהוא יהודי וגם הסביבה זיהתה אותו ככזה, לא ידע אפילו איך מתפללים: "לא ידעתי מה זה סידור, מה זה עמידה, מה זה תפילין או טלית. כמו ממצרים אנחנו הגענו, שזה, דרך אגב, אותה גימטריה כמו בריה"מ, ידעת?

"אבל מגיל צעיר היתה בי יראת שמים. כשסבתי נפטרה הבנתי שהקדוש-ברוך-הוא יכול לעשות הכול, ואז התחלתי להתפלל". תפילותיו היו רחוקות מתפילה יהודית: "לא ידעתי איך מתפללים. אמרתי פשוט את מה שרציתי להגיד וביקשתי בקשות. זה בא לי מבפנים. זה היה הסוד שלי".

ב-1978 התחתן עם תמרה: "היה לי חשוב להתחתן עם יהודייה גם בגלל שם משפחתי היהודי וגם בשביל הילדים". כשעלו ארצה מקוּרסק, רוסיה, בשנת 1990, תמרה מספרת, היו מופתעים לגלות שפנחס לא נחשב כיהודי: "ברוסיה דווקא מי שאביו יהודי ולכן גם שם משפחתו יהודי, הסביבה זיהתו אותו כיהודי והוא סבל את סבלותיהם של היהודים, בעוד מי שאמו יהודייה ואביו גוי יכול היה תמיד להסתיר את זהותו היהודית תחת שם משפחתו הרוסי".

"מאז שהגעתי לארץ הפריע לי שאני לא יהודי, שלא יכולתי לשמור שבת או להשלים מניין", מספר פנחס. הוא רצה להתגייר מזמן, וב-1994 הלך לקורס גיור אך לא עבר את השלב של בית-הדין הרבני. בעקבות הרפורמה בתחום הגיור הוקם המכון ללימודי יהדות, אשר בו לומדים על-פי תוכנית שגיבשו אותה כל הזרמים במשותף. פנחס ראה מודעה שלהם ופנה, והחל ללמוד שם בנובמבר האחרון.

בעקבות הלימודים התקרבו ליהדות גם אשתו וילדיו. לתמרה ולפנחס שני ילדים מבוגרים. בתם נישאה הקיץ. פנחס עובד במיון מכתבים ברשות הדואר ותמרה מלמדת אנגלית בבית-ספר.

"המשפחה המאמצת הראתה לנו איך עושים שבת, ואחר-כך התחלנו לעשות את הדברים בעצמנו בבית. זה התחיל משיפוץ של המטבח בגלל הכשרות, אחר-כך הלכנו למקווה לעשות הגעלת כלים. היה קר ואשתי היתה צריכה לעשות את הכול, כי אני עדיין לא הייתי יהודי. הרבה כלים היינו צריכים לזרוק, כי אי-אפשר היה להכשיר אותם", מספר פנחס.

גם במובן העמוק יותר הוא החל לחוש בשינויים: "כשהתחלתי ללמוד בקורס היו הרבה דברים שלא ידעתי. אחרי שהתחלתי להתקרב לדברים האלה ולעשות אותם, הרגשתי בן-אדם חדש, זאת הרגשה אחרת. למשל, לא ידעתי שאם אדם רוצה להתקרב לקדוש-ברוך-הוא הוא צריך גם לתת, ולא רק לקחת. יש מושג של חסד ביהדות. לא ידעתי שכאשר בן-אדם מתחיל להרגיש את זה ולהבין את זה, הוא הופך לבן-אדם אחר. האופי שלו קצת משתנה, ובעקבות זאת כל החיים שלו משתנים. עכשיו, אם אני שונא בן-אדם, אנסה לדבר איתו; לפני כן הייתי פשוט מתעלם ממנו".

אל בית-הדין הוא בא טעון בתחושה עמוקה של שינוי, ועמד מול הדיינים נרגש: "זה היה בשבועות והם שאלו באיזה אופן שבועות השנה שונה משבועות בשנים האחרות". פנחס ידע את התשובה: "השנה החג חל ביום ה', ולכן עושים את הדברים אחרת".

ייתכן שהיתה זו ההתרגשות של המעמד או שימחת ההצלחה במבחן, שבגללן לא השגיח פנחס בפער הפאתטי שבין עומק רגשותיו לבין השאלה הכל-כך שולית וכל-כך קטנונית של בית-הדין, שאצלנו היתה זוכה לכינוי היחיד: שאלה מכשילה.

בבוקר של ט"ו באב הוא נסע לטבול בתל-אביב, ובחמש החלו מתקבצים המוזמנים בבית אנה טיכו בירושלים. חברים ובני משפחה שעלו מרוסיה התקשטו לכבוד המאורע; הנשים לבשו שמלות ערב, היו להן תסרוקות מוגבהות עשויות היטב ועקבים דקיקים. גם כמה מחבריו לעבודה של פנחס ברשות הדואר באו, ואפשר היה להבחין בישראלים הוותיקים על-פי לבושם היומיומי. הרב מיכאל שקולניק, שלימד את פנחס לקראת גיורו, ערך את החופה, מורה נוסף מהמכון ללימודי יהדות ביקש להחליף את מוזיקת הרקע האמריקאית במשהו יותר מסורתי. וכך, באחר-צהריים ירושלמי, מוקפים בחבריהם הקרובים, עמדו פנחס ותמרה נרגשים תחת החופה. "אני מרגיש שאני בן-אדם חדש ולכן יש לי הרגשה שאנחנו מתחתנים בפעם הראשונה, כמעט בפעם הראשונה", הוא הוסיף.

פלח שוק פעיל מאוד

"כל מתגייר הוא מקרה לגופו, אין דבר שמאפיין את כולם", אומרת הרבנית רננה בירנבוים, מנהלת האולפן לגיור 'עמישב אור תורה' שבהיכל שלמה בירושלים. "לכל אחד סיפור משלו".

באולפן עמישב לומדים מתגיירים דוברי ספרדית. מסתבר שזהו פלח שוק פעיל מאוד.

בירנבוים יצרה באולפן תוכנית רחבה יותר מדרישתם של בתי-הדין לגיור. מלמדים שם על חברה ועל פוליטיקה ישראלית, וגם היסטוריה של עם ישראל וספרות עברית, בנוסף ללימודי היהדות ודרכי קיום המצוות. חשוב לה שהאולפן שלה ישמש פתח להכרה ולהבנה של היהדות, אבל גם של החברה הישראלית.

בכיתה כ-25 תלמידים. בחורות צעירות בעלות תווי פנים דרום אמריקאיים, שהגיעו עם בחורים ישראלים עם קוקו שחזרו מהטיולים בעולם, וגם אנשים מבוגרים יותר. חלק מן הנשים עם כיסויי ראש, חלק בלי, רבות מהן בסנדלים וברגליים חשופות. העם היהודי מקבל לתוכו מכל טוב שיש לעולם להציע. השיעור של המורה ישראל דיאמנט מתנהל באווירה דרום אמריקאית חמה וצוהלת.

ישראל מצחיק אותם. הוא מכיר את כוכבי הכדורגל שלהם, את הזמרים ואת שירי הילדים שגדלו עליהם. הוא בעצמו בא מאורוגואי וחזר בתשובה. התלמידים מקשיבים, מצחקקים, שואלים ועונים בעליזות.

כל שיעור מתחיל במשהו אקטואלי. מפרשת החייל החטוף אולג שייחט עובר ישראל לדבר על פדיון שבויים, על הלכות פיקוח נפש, על הצלת חיים ועל ערבות הדדית. אחת התלמידות שואלת, אם מותר לנסוע בטרמפים על-פי ההלכה. נראה שהחידוש העיקרי מבחינתם הוא בכך, שלכל דבר ועניין יומיומי יש הנחיה הלכתית.

תהליך הגיור מהזווית של רננה בירנבוים הוא תהליך של בדיקה עצמית: "מי אתה? מה מדבר אליך? בתוך תהליך הבירור שכל אחד עובר עם עצמו הגרים מבינים את משמעות החיים ביחד, בתוך ציבור, בתוך קהילה. ההשתייכות היא חוויה מאוד חזקה עבורם", היא אומרת. "כולם תמיד מדברים על כך שבארוחות יום שישי אצל המשפחות המאמצות ברכת הבנים היא הדבר שהכי מרגש אותם".

אולי גם את יהודייה?

לואנה ובעלה באו בינואר ממקסיקו לישראל. זה היה סופו של מסע עבורם, מסע שהחל בהערת אגב של חברה של לואנה מהאוניברסיטה. החברה היהודייה ציינה שהשם שפינוזה הוא שם יהודי וזרקה ללואנה: "אולי גם את יהודייה?". לואנה, שמשפחתה באה ממחוז ורה קרוז, שיש בו אוכלוסייה יהודית גדולה אשר היגרה מאירופה, החלה לשאול שאלות. התשובות שקיבלה מקרובי משפחתה היו בנוסח של אולי, ייתכן, כנראה שכן, אבל בכל מקרה מה זה משנה?

ללואנה זה שינה.

דיבורה מהיר ומתגלגל, שיערה הארוך גולש מתחת למטפחת שקשורה לראשה בחן אגבי. בכל מקרה, עם ייחוס יהודי שכזה היא חָבְרה לידיד ששם משפחתו לויו, שגם חשד כי הוא יהודי, לוי, ושניהם יצאו למסע חיפוש באינטרנט אחר שמות יהודיים-ספרדיים באתרי הגניאולוגיה של משפחות ספרדיות זיהתה לואנה שמות משפחה נוספים שישנם במשפחתה המורחבת.

בעקבות החיפוש אחר השורשים שלהם התקרבו שני הצעירים ליהדות, וגם זה לזה. הם התאהבו. ביחד הם התחילו להגיע לבית-הכנסת הקרוב, שם נתנו להם להיכנס רק לפעמים. "קהילות יהודיות בחו"ל מאוד שמרניות ומאוד זהירות בעניין הזה, בגלל הפחד העמוק מהתבוללות והפחד שאם יפתחו את הדלת ייפרץ הסכר שלא יוכלו לחסום אותו", מסבירה רננה, שחיתה בדרום אמריקה שנים רבות. לואנה ובעלה היו מתוסכלים מאוד מהסגירות הזאת של הקהילה, מפני שלא יכלו להוכיח שיש להם שורשים יהודיים.

"הייתי צריכה להילחם על זהותי היהודית. כולם אמרו לנו: 'אתם לא יהודים', ואנחנו אמרנו: 'כן, אנחנו יהודים!'", מספרת לואנה בעיניים בורקות. היא מרגישה שהיא יהודייה אף על פי שעדיין אינה נחשבת כיהודייה, יעברו במקרה הטוב עוד כמה חודשים עד שהיא ובעלה יוכלו לעמוד בפני בית-הדין לגיור.

בינתיים הם נעשו ציונים נלהבים. "הדבר שמחבר אותי ומרגש אותי יותר מכול זה להיות עם אנשים שמדברים עברית, וגם הדברים הפטריוטיים הלאומיים, כמו יום העצמאות ויום הזיכרון. ביום ירושלים עמדנו והרענו בכל הכוח לצועדים. אלה הדברים שמדברים אלי".

המשרד של רננה הומה, כל רגע נכנס מישהו ובפיו שאלה או בקשה, ורננה עונה ומייעצת בסגנון סחבקי. האולפן עוזר ללומדים במציאת דיור ועבודה. "השכנים שלי חוצים את הכביש כשהם רואים אותי ברחוב, כי תמיד יש לי איזו בקשה עבור המתגיירים…", מספרת רננה. היא אף פעם לא דורשת מהתלמידים לקיים מצוות או להתלבש בסגנון מסוים; זה בא מהם, היא אומרת. אצלם מקפידים על חוקי ההלכה אבל לא על קוצו של יו"ד, ומקילים ועוזרים בדברים שאפשר.

בדרך-כלל רצוי לבוא לבית-הדין יחד עם המשפחה המאמצת, כדי שהדיינים יוכלו להיווכח שהמתגייר עבר כברת דרך עם המשפחה ועם הקהילה ותתקבל תחושה של ערבות הדדית. רננה עצמה אינה מפסידה שום מעמד של בית-דין, שבו דנים בגיורו של אחד מתלמידיה.

לחפש את האחד

אהרון קלדרון, שהתגייר לפני ארבע שנים וממשיך לבוא לאולפן כדי לעזור למתגיירים החדשים, היה אחד מאותם תלמידים.

אהרון קלדרון, או בשמו הקודם, חוסטו חוזה קלדרון, גדל אצל משפחה מאמצת ובבגרותו היה לנזיר במיסדר השתקנים, במנזר מרוחק בארגנטינה. "הפילוסופיה של הזרם הבנדיקטיני היא, על רגל אחת", מספר אהרון, "לחפש את האחד. עוסקים הרבה ביחידות של האלוהות. המנזר נמצא במקום מבודד על מנת ליצור מדבר סביב הנזירים, כדי שיוכלו להתרכז בחיפוש אחר היחידות של האלוהות".

"חוסר העקביות החל להפריע לי", אומר אהרון, "ככל שהתעמקתי יותר בתיאולוגיה הבנדיקטינית. הם עושים הכול כדי להתייחד עם האלוהים, לתור אחר היחידות של האלוהות, אבל אומרים שיש שלושה: השילוש הקדוש".

כל זה לא הסתדר בנפשו של אהרון, ויום אחד הוא הלך לאב המנזר, בוכה. את אב המנזר הוא מצא קורא חומש בעברית, וזה סיפר לו שהיה בארץ-ישראל ולמד עברית ואת השורש של הנצרות כולה, היהדות. על השאלה שהטרידה את מנוחתו של אהרון לא היתה לו תשובה. "הוא רק חייך ואמר: 'הגעת למקום שאין עליו תשובה. או שתאמין או שלא תאמין. פה אתה צריך לבחור'". אהרון עזב את וחזר לעיר. הוא למד להיות אח ועבד כמיסיונר. שם הוא המשיך גם את לימודי התיאולוגיה שלו באוניברסיטה קתולית. בה-בעת החל ללמוד עברית, וכך התקרב לקהילה היהודית. אהרון התחיל ללכת לבית-כנסת בשבת ולכנסייה ביום ראשון.

"שאלה נוספת החלה לנקר במוחי. אם שבת זה ברית עולם, ומקובל על כולם שאלוהים נח ביום השביעי, אז למה בנצרות זה יום ראשון? חשבתי לעצמי, או שהקדוש-ברוך-הוא לא יכול היה להחליט וגרם לשניות הזו, או שהאדם שינה משהו". הדברים האלה לא נתנו לו מנוח. "הגעתי לרב חרדי שאמר לי: 'למה לך להיות יהודי? אתה גוי ואתה בסדר, לא עשית שום דבר רע לאף אחד. יש לך מקום בעולם הבא'". אהרון לוקח נשימה עמוקה. "הדברים האלה גרמו לי להתרוממות נפש ולתחושה פנימית של חופש.

"הדיינים הקשו עלי: 'יום אחד אתה נוצרי, יום אחד אתה יהודי, מחר תהיה מוסלמי'. עניתי שקראתי אצל הבעל שם טוב, שהוא אומר שבתפילה אומרים אלוהינו ואלוהי אבותינו. זאת אומרת, שיש שתי דרכים להתקרב לאלוהות. דרך אחת זה 'אלוהינו', והכוח שבדרך זו הוא שאני עצמי עשיתי את העבודה והגעתי לקירבה הזו, אבל החולשה טמונה בקלות שבה יכולה לבוא לי מחשבה אחרת. הדרך השנייה היא 'אלוהי אבותינו', שזה אביך וסבך וכך עד לאברהם אבינו, שמעניקים לפרט את הקירבה לאלוהות, אך אז האדם עלול לומר בקלות ראש: 'אז מה אם זה אלוהי אבותי?'. לכן צריך את שתיהן.

"אני מצאתי את האלוהות והתורה בכוח המחשבה שלי, אבל רק אם אחיה בתוך עם ישראל, אוכל לקבל את המימד של אבותינו".

אהרון החל ללכת לטיש של הרֶבּה מסטראפקוב, חצר חרדית שהתפצלה מחסידות צאנז: "כל הזמן אמרו לי שחרדים לא מקבלים גרים, והתחלתי ללכת לטיש אצל הרֶבּה וראיתי שכשיש רצון טוב מקבלים אותך". ביום-הכיפורים הרֶבּה קרא לו להעלות את ספר התורה בבית-הכנסת, ואף בא בעצמו לטקס הטבילה שלו במעמד של דיינים מבית-הדין הרבני, שאת סמכותם הרֶבּה מסטראפקוב אינו מקבל. על ההזמנה לחתונתו של אהרון הודפסו שמותיהם של הרֶבּה ושל אשתו כמזמינים לטקס החתונה, כנגד שמותיהם של הורי כלתו.

הוא מודע לכך שסיפור חייו מאופיין בחיפוש אחר דבר-מה יותר ויותר קדום, עקבי ואמיתי. את התכונה הזאת שלו הוא מקשר לחיפוש שערך לפני זמן רב אחר הוריו הביולוגיים בארגנטינה, "שהיו גויים", הוא מדגיש. אולי משהו באדם שגדל ללא הוריו הביולוגיים גורם לו להרחיק בחיפושיו אחורה אחר המקורות, גם בתחומים אחרים.

נקודת שבר

להפוך לקיצוני, זה אולי הדבר שהפחיד יותר מכול את סבסטיאן הובראק, שסיים את הליך גיורו ביולי השנה. "הייתי נוצרי אדוק ומתלהב. בחוג הנוער בכנסייה תמיד נקטתי עמדה מחמירה כשהיינו דנים בתנ"ך, וזה מקום שאני לא רוצה לחזור אליו". לכן בחר בגיור רפורמי ובדק את עצמו שוב ושוב במשך כל התהליך.

סבסטיאן מפחד מהקצנה, אך לנו נראה שעצם הגיור הוא מעשה קיצוני למדי, כשמדובר באדם שבא מרקע כמו שלו.

סבסטיאן נולד בוויטנברג, דרומית לברלין (אז מזרח גרמניה), עיירה קטנה ובה תעשיות כבדות, המפורסמת בשל היותה מקום הולדתו של מרטין לותר. הוא גדל בבית נוצרי שהוא מגדיר אותו כחסידי. הכנסייה שלו השתייכה לזרם הלותרני, שלפיו הדת היא אמונה והאמונה חשובה מהפולחן, הפנימיות חשובה. האווירה במשפחתו היתה מאוד מושפעת מהרעיונות האלה.

שנת 1989 היתה נקודת השבר בחייו: "עם נפילתה של חומת ברלין הוכרחתי לראות את העולם אחרת. מדינה שלמה נעלמת. הבנתי שבמשפחה שלי היה שלטון חמור כמו במדינה. בעצם, חזרתי בשאלה מן הנצרות, לא התעניינתי יותר במימד הרוחני. הייתי הבן המורד מבין חמשת אחיי. העזיבה שלי את הנצרות, ואפילו ההשתקעות ביהדות, הן השתחררות, אני משתחרר מקליפות".

ב-1991 סבסטיאן סיים תיכון והחליט לנסוע לישראל כמתנדב במסגרת השירות הלאומי. הוא התנדב לעבודה עם ילדים פגועים במסגרת הארגון איל"ן בהר-גילה, והתגורר שם. כשחזר לגרמניה החל ללמוד שפות שמיות. "בגלל הרקע שלי נמשכתי לשפת התנ"ך, אותיות עבריות נראו לי דבר מאוד אקזוטי". לאחר לימודיו שהה שנה בדמשק, לשם לימוד השפה הערבית.

"נסעתי לסוריה כדי ללמוד ובדקתי את האיסלאם. הדרך שבה הם מקיימים מצוות מצאה חן בעיניי, אבל לא יכולתי להשתקע בחברה שהיא לא מערבית. אין מדינה איסלאמית מודרנית כמו המדינה היהודית המודרנית. אילו היתה קיימת חברה פתוחה ושוויונית וגישה ליברלית להלכה האיסלאמית, אולי הייתי מתאסלם במקום להתגייר", הוא מחייך חיוך ריאליסטי דק.

לאחר מכן בא לישראל. סבסטיאן החל לחוש שאורח-החיים החילוני והעיסוק האינטלקטואלי בדת אינם מספקים אותו: "כיוון שנולדתי דתי אני רוצה להתייחס לכך שיש לי צד רוחני, והיהדות היא התשובה ההולמת לצרכים האינטלקטואלים והרוחניים שלי. כשהחלטתי להתגייר כבר לא הייתי נוצרי, הייתי בעיצומו של תהליך פנימי. במשך תקופה שקלתי ועשיתי מאזן של הפסד ורווח. ההסתייגויות כללו את השאלה, איך אתנהג עם החברים שלי בגרמניה, זה יהיה לי מאוד קשה. כאשר הם ישאלו: 'הידידות שלנו כבר לא חשובה לך? אתה לא אוכל איתנו? אתה לא אותו סבטסטיאן?', זה לא יהיה פשוט. הקשר לעולם הערבי היה גם הוא שיקול כנגד גיור. סוריה היא חברה אנטישמית, ואם הייתי אומר לחברים שלי שם שהתגיירתי זה היה פוגע מאוד ביחסים שלי איתם".

כמו כן, חשוב לו להדגיש שאין לגיור שלו שום קשר לשואה: "מטיחים בפני גרים ממוצא גרמני: 'אתם עושים את זה כדי להרגיע את נקיפות המצפון שלכם', ואני מרגיש שאין דבר שיכול להוריד את הנושא הזה מהשולחן, גם לא גיור. יש לי מודעות היסטורית ואני יודע שאין לכפר על עוונותיהם של האבות, אבל אחרי ככלות הכול יש לי הזכות להחליט מהו השביל האישי שלי, איזו דת אני בוחר ולמה".

סבסטיאן התגייר בגיור רפורמי בקהילת מבקשי-דרך. הוא אינו מקבל ערכים מסוימים ביהדות, כמו, למשל, את המושג של עם סגולה או את הרעיון של טומאת גויים. למרות זאת, ההלכה היא מסגרת חיים שמתאימה לו: "הרב אמר לי מההתחלה שהגיור הרפורמי אינו מוּכּר וזה משהו שאני עושה למען עצמי בלבד, וזה התאים לי".

סבסטיאן מדבר עברית צחה, ארכאית במקצת, בלי אף שגיאה. משהו בישירות המבט שלו מרמז על היושר שהוא דורש מעצמו ומן המערכת שלא מקבלת אותו לתוכה. נראה שכוח פנימי לא-מתפשר גרם לו להצטרף לעם היהודי, אבל בו-בזמן לתייג את עצמו כאנדרדוג הנצחי. להשתייך, אבל לזרם הקטן, המוקצה בעיני המימסד. מה בכל זאת משך אותו לדת היהודית?

"הרבה דברים", הוא אומר. "אולי הדבר שמשך אותי יותר מכול הוא רעיון הווילון. יש הרבה וילונות ביהדות: הפרוכת, ארון התורה, הווילון שמאחוריו מוסתר ספר התורה ואפילו הכותל המערבי באופן מסוים. לאלוהים אין שם, אתה לא מפרש אותו. לא תמצא את הדבר המוחשי, אלא תמיד משהו שמייצג. וילונות שמאחוריהם עוד וילונות. הסמלים שהיהדות משתמשת בהם לא משתלטים עליך. אין סכנה של קיבעון, אם ה' בעצמו הוא צירוף של אותיות שאי-אפשר לבטא. לכן אין סיכוי שזה ישתלט עליך".

הגיור שלו ארך שנה, שנה של לימודים פעם בשבוע אצל הרב יחיאל גריינימן, ובסיומה הטבילה, שהיא בעצם מעין לידה-מחדש ולכן אינה סיום אלא התחלה. לקראת מועד הגיור התבקש סבסטיאן לבחור לו שם. הוא בחר בשם נעמן, בגלל הסיפור המופיע בפרק ה' בספר מלכים ב'.

"הרשים אותי הסיפור שנעמן מתגייר, אבל מבקש להמשיך בתפקיד שלו בסוריה. הוא חוזר לדמשק כבן-אדם אחר, אבל מקבל על עצמו שיש לו קשרים וחיים אזרחיים שלא ינותקו בגלל הגיור שלו".

כנגד זאת בחר לו את השם נעמן. גם ההקשר הסורי מצא חן בעיניו.

מדבריו של סבסטיאן מצטייר שהוא בדק את היהדות, ראה שהיא מתאימה לו והתגייר, וגם היהדות בדקה אותו ומצאה אותו מתאים. משהו שכלתני, אינטלקטואלי, בתהליך. "זה נכון. שמרתי על אש נמוכה של מעורבות אמוציונלית, כדי להיות בטוח שזה לא השמש של המזרח התיכון ששרפה לי את המוח".

סבסטיאן התרגש ביותר לקראת העלייה הראשונה שלו לתורה. לקראת הקריאה בתורה הוא למד את הטעמים וחיבר דבר תורה שנשא אותו בפני חברי הקהילה. "לאורך התהליך חשתי מאוד שייך וחשתי שקהילת מבקשי-דרך פתחה לי את זרועותיה. זה היה רגש של התאחדות עם מולדת רוחנית חדשה".

"יש ימים, שלצערי, אני חש פחות יהודי ובגלל זה אני חושב שהרבה גרים לא עומדים בפיתוי של ההתחרדות, כי זה עוזר להם להשלים את הפערים ולקבע את התחושה היהודית הפנימית שלהם". הוא עצמו מעדיף לנסות להיות יהודי של אמצע הדרך.

אכן, קשה לפרוט את התהליכים המופשטים האלה לערכים, שמהם אפשר להבין בדיוק מה עושה את האדם לראוי להצטרפות לעם היהודי.

גרים נמצאים במצב פגיע במיוחד, לעתים מעורער. הם חווים תהליך נפשי עמוק, והאפשרויות לנצלם הן אינסופיות.

מי שמגלה נכונות להיות חלק מהיהדות, כפי שרואה אותה המימסד, מרוויח. אך גם הרבנות עצמה הפסיקה לנהוג במתגיירים כבאוסף של תמהונים או אנשי שוליים, והקימה את בתי-הדין המיוחדים לגיור, שמכהנים בהם רבנים המתמחים בתחום. המציאות שבה רבים מתושבי ישראל אינם יהודים על-פי ההלכה אפילו גרמה למימסד האורתודוקסי להסכים לשיתוף פעולה מוגבל ומסוים עם זרמים אחרים ביהדות, ולהקים מסגרות לימוד חדשות לגיור.

אולי אנו טועים בכך, שאנו מבקשים למצוא מלכתחילה עומק ורוחניות בתהליך הגיור הפורמלי. אולי הגר צריך לפתח את יחסיו עם אלוהים ועם היהדות באופן פרטי ולא בתיווך המדינה, ולתהליך הפורמלי של הגיור עליו ועלינו להתייחס בתור מבחן, כמו למבחן בתיאוריה בנהיגה. האם מותר לחנות ליד ברז כיבוי אש, כנגד האם מותר לשתות ארבע כוסות בירה בסדר פסח.

בסופו של התהליך הגרים מקבלים על עצמם זהות חדשה. העיסוק האינטנסיבי בחוויה היהודית והרצון העז להשתייך גורם לרבים לעבור גם תהליך של הקצנה. אחרי כן, יש לקוות, כל אחד מהם מוצא מחדש את המרכז של חייו ואת המקום המתאים לו, ובעצם חוזר קצת לעצמו.

אך הגרים גם מאירים לנו את הדרך לתוך עצמנו. איזו מין חברה בחרנו להיות, אילו ערכים אנחנו מקדשים? לכאורה, כל אחד חופשי להגדיר את עצמו, אבל רק לכאורה. מה שנשקף אלינו ממראת הגיור הוא שהענקנו לרבנות הראשית את הסמכות להחליט עבורנו מהי זהותנו, מה הם המרכיבים והמינונים שלה, ובכך שללנו מעצמנו את זכותנו הדמוקרטית לחופש הבחירה. יותר מכול מעיד ההליך הנהוג בישראל להצטרפות לעם היהודי על שבחרנו בהגדרה המצמצמת של יהדותנו, בחרנו להתמקד בזוטות, בקטנוניות, ובחרנו בכוחנות. הפקרנו את עצמנו בזרועותיה של השקפת עולם יהודית אחת צרה וקשיחה, שאינה מעוניינת בטובתו של העם היהודי אלא בשימור כוחה-שלה.

רוני אבולעפיה היא בימאית

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה