דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
26 בפברואר 2004 | מהדורה 20

עוני בחברה החרדית: האברכים נראו חסינים מפני השפעות העוני על גבריותם. צילום: יעקב קושמאכר

מהו הדבק שהחברה מעניקה לעני

נשים מתמודדות טוב יותר עם מצבי עוני מאשר גברים. גברים לא-חרדים חשים מובסים על-ידי עוני. חרדים לא. נשים חרדיות אינן חשות ככאלה, אלא אם הן מתגרשות. בעיני הלא-חרדים עוני הוא ביטוי לבדידותם הקיומית ולנטישתם בידי החברה ומוסדותיה. רוני סטריאר מספר על שיחות עם נשים וגברים עניים, חרדים ולא-חרדים בירושלים

עוניים של העניים אינו עשוי מיקשה אחת. אנשים החיים בעוני חווים, מתארים, מגדירים ומסבירים אותו בצורות שונות. על כן אין לדבר על מציאות העוני, אלא על מציאויות העוני.

בין השנים 2001-1998 חקרתי את תפישות העוני בקרב נשים וגברים משתי קבוצות חברתיות בעלות רקע תרבותי ודתי שונה, חרדים ולא-חרדים – חילונים, מסורתיים ודתיים-לאומיים – ובחנתי את תרומתם של המרכיבים התרבותיים והמיגדריים לגיבוש תפישותיהם ואת הקשר בין תפישות אלה לבין תיאוריות מרכזיות של עוני. המחקר נערך בירושלים, העיר הענייה ביותר בין עריה הגדולות של ישראל, בקרב תושבים יהודים, כולם הורים לילדים, בשכונות שונות בעיר הנחשבות לשכונות מצוקה.

לרשותה של התרבות החרדית עומד מאגר ידע משותף ורחב בכל הנוגע לדרכי ההתמודדות עם בעיית העוני. תרבות זו מעודדת הקמה של מנגנוני עזרה הדדית, מורה על התנהגויות רצויות ומתגמלת את המקיימים אותן; קיים בה מעין זיכרון קשיח תרבותי באשר לדרכי ההתמודדות עם העוני. גומל החסדים יוצא נשכר ממצוות החסד, ומקבל הצדקה אינו מתויג

המחקר התבסס על ראיונות-עומק פתוחים-למחצה ועל קבוצות מיקוד, ורואיינו במסגרתו 45 תושבים. נוסף על אלה, השתתפו בקבוצות המיקוד עוד 12 תושבים. שיטה זו הלמה את הרצון להגיע אל רבדים תפישתיים עמוקים של המרואיינים בסביבתם הטבעית ולתת במה לקולותיהם.

"עני הוא מי שאין לו כסף לשולחן שבת"

"עני הוא מי שאין לו כסף לשולחן שבת", אמרה לי אישה חרדית, נשואה, אם לשבעה ילדים משכונת מקור-ברוך. לצד הגדרות שונות של עוני כחסך חומרי, נמצאו גם רמות שונות של הכרת המרואיינים במצבם. "אין פה עניים, רק אנשים שקשה להם כלכלית", טען מרואיין שניסה לגונן על כבודה של שכונתו. להפתעתי הרבה, כמחצית מהמרואיינים סירבו להגדיר את עצמם כעניים, ואחרים ראו את מצבם כזמני.

כדי לנמק את קיומו של העוני, השתמשו המרואיינים במספר רב של מטאפורות והסברים. הסבר שהיה בעל השכיחות הגבוהה ביותר הוא המבנה החברתי הישראלי, אשר תוּאר כמבנה סגור, חסר מוביליות, המנציח את העוני מדור לדור. וכך ביטא עמדה זו באוזניי גבר חרדי, חוזר בתשובה, נשוי, משכונת נווה-יעקב, שפגשתי אותו בביתו באחד הלילות הרבים שביקרתי בהם בבתי מרואייני. גבר זה, בוגר צבא, עובד כשומר באחד מבתי-הספר בעיר: "אם יש לך גיבוי טוב, מישהו שייתן לך את הבסיס, אשראי כלשהו, גם מבחינה כספית וגם אישית; אם אין לך מישהו שייתן לך גיבוי, נגיד, אם אתה רוצה לפתוח עסק ואין לך ערבים, לקנות דירה, זו הנקודה. אם יש לך במשפחה כמה שמרוויחים טוב, אז אין בעיה. אבל כאן יש בעיה, כולם באו מאותו רקע, בלי בסיס ותמיכה. יצאו מהצבא עירומים לגמרי והיה צריך לבנות הכול מחדש… מה שקובע זה נקודת המוצא שלך בבית. אני יכול להגיד לך שאיך שאני רואה את זה, העוני עובר כבר דור שלישי בארץ". כֶּשֶׁל מבני זה נושא לעתים אופי אורבני. אישה נשואה המתגוררת באותה שכונה, נווה-יעקב, תלתה את האשמה לבעיות העוני באופייה הכלכלי של העיר: "בירושלים יש מצוקה כי זו עיר של עובדי מדינה ולא של עצמאים, זו לא עיר של מלונות ותעשייה אלא עיר של פקידים ובחורי ישיבה וערבים, וזה מרכיב קלאסי להכנסה נמוכה…".

מרואיינים אשר ביטאו תפישה, שלפיה המבנה החברתי הוא המקור לעוני, נטו להדגיש את התפקיד המוטל על המדינה בפתרונו, או להפך, הציגו אותה כגורם המעוניין בשימור מצוקת העוני: "תמיד נופלים על השכבות החלשות, עכשיו הם עולים על הביטוח הלאומי של הילדים"; או כדבריה של אישה גרושה, לא-חרדית, משכונת קטמונים, "המדינה, המדינה הגרועה שלנו וכל הממשלות. כולם רק יודעים להבטיח, הכול כדי לשמור על הכיסא שלהם. אבל אף אחד לא באמת יעשה משהו. המדינה יוצרת מעמדות במכוון, הממשל צריך את המעמד הנמוך, צריך אותו בשביל בחירות, המדינה היא הגורם לעוני…".

חוזרת בתשובה, גרושה, המתגוררת בשכונת הבוכרים, מתארת את העוני כסוג של הדרה חברתית: "זה בגלל שהחברה שלנו דוחקת אותנו לפינה… וזה בגלל שאנחנו יושבים בשקט… דוחקים את העניים לפינה… [צריך] להגיע לרגש של האנשים האלה, שיבינו שמה שהם עושים זה פשוט דוחקים את העניים לפינה".

"אני לא אומר שאין אשכנזים עניים, אבל…"

משתתפים רבים ראו בעוני תולדה של קיפוח. בעלי עמדה זו חווים את מצבם כסוג של פגיעה לא-אקראית, המולידה כעס והעדר הזדהות עם המערכת המקפחת ומעמיקה את תחושת ההשתייכות לקבוצה הנפגעת. הפתרון לבעיית העוני בעיניהם קשור להתארגנות קבוצתית ופוליטית: "הם חייבים שיהיה מין מצב כזה, של עניים, עשירים ובינוניים, אחרת איך ישרדו, איך תהיה תחרות… זהו חוסר הצדק. לדעתי, זה מעורב באפליה. כי אם אנחנו בודקים מי יותר עני, אשכנזים או מזרחים, אני לא אומר שאין אשכנזים עניים, אבל איפה יש יותר? איפה זה מתחיל? איפה השורש של הבעיה?". כך ביטא גבר לא-חרדי, מזרחי, העובד כמחסנאי באחד ממוסכי העיר, עמדה הרואה בעוני קיפוח של המזרחים.

על-פי התפישות המיגדריות הרווחות, משפחה היא ממלכתה של האישה. הבית העני גוזר על נשים עול ושחיקה. נשים אלה, חרדיות ולא-חרדיות, עמלות ללא הפסק, יגעות ללא מנוח. נשים אלה יגעות למצוא מענה למצב בביצוע פעולות רבות הכרוכות במאמץ רגשי ופיזי רב. ממצאי המחקר שלנו תואמים את ממצאיהם של מחקרים רבים אחרים, המעידים על דרגה גבוהה של לחץ ושחיקה בקרב נשים עניות

"עוני הוא עניין של גורל. לנו לא היה מזל", אמרה לי אישה גרושה, לא-חרדית, משכונת קטמונים. משתתפים נוספים, לא רבים, שביטאו תפישות אלה נטו להשלים עם מצבם, אם כי השלמה זו לא מנעה מהם לקוות לשיפורו. ציפייה זו הופנתה אף היא לגורל, למקרה או לגורם אלוהי, אל אותם גורמים על-אנושיים האחראיים להיווצרותו מצבם, מאחר שמעטים הדברים שאדם החי בעוני או החברה יכולים לעשות לתיקונו. אחרים תולים את תופעת העוני בְּכֶשל באחריותו של היחיד: "בהתחלת הזוג שלנו הייתי עצלן, לא עבדתי, ועכשיו אני משלם את המחיר…", סיפר גבר נשוי, לא-חרדי, משכונת נווה-יעקב. דברים דומים השמיע אברך חרדי, שביקש להציג את מצב העוני בקרב הציבור החילוני ככשל אישי וחברתי: "למה יש עוני, אני אגיד לך… אנשים לא עובדים, לא עובדים!".

ואישה גרושה, חרדית אף היא, מרמות-פולין, קושרת את מצבן של נשים חרדיות, גרושות, לאי-יכולתן לעבוד משום שבקהילה החרדית אין מודעות להענקת מקצוע לנשים. לטענתה, "נשים בדרך-כלל אינן בעלות השכלה. נשים לא עומדות בזכות עצמן". גבר חרדי, נשוי, משכונת קטמונים, מתאר את התרבות השכונתית כאוסף של דפוסים פתולוגיים מושרשים: "מה זה עוני? זה משפחות שרבות כל הזמן, שזורקים אחד לשני את ה'ג'ורה' שלהם. שאין כבוד. אתה תבוא בערב ותראה את הצעקות שיש כאן, את המכות שיש. אתה תראה ילדים מסתובבים. זה הורים שלא אכפת להם שהילדות שלהם יסתובבו עם כל מיני סרסורים, עם כל מיני מוכרי סמים. נערות בנות 14 שהולכות לאומן-17 לרקוד עד הבוקר, שישכבו עם כל מיני. זה גלגל שחוזר על עצמו. זה עוני".

יולדת, מטפלת, דואגת, חוסכת, מבשלת, מאכילה, מלבישה

את מלכה, בת 25, הציג בפנַי אחד מאנשי המקצוע שיצרתי קשר איתם בשכונת קטמונים, כאם חד-הורית, מסורתית, אשר חיה בעוני קשה. לאחר כמה פניות טלפוניות היא ניאותה להתראיין. הגעתי בשעות הערב אל הכתובת שציינה וחיפשתי את הבית, ללא הצלחה. מצב זה חזר על עצמו פעמים רבות במהלך המחקר: כתובות לא-ברורות, שלטים ועליהם שמות משפחה של אנשים שאינם גרים עוד במקום, תיבות דואר שבורות או לא-מזוהות, שכנים שאינם מנדבים אינפורמציה. לאחר דקות אחדות של חיפושים התקשרתי למלכה שוב, והיא יצאה לקראתי. דירתה השכורה היא מעין מחסן הממוקם בחצרו האחורי של בית שיכון טיפוסי, שבו שתי קומות וכמה כניסות. בדירתה שני חדרים ופרוזדור ללא חלונות, המשמש כמטבחון, פינת אוכל וסלון. נקי ומסודר, חשוך ולח. הריהוט מינימלי: שולחן פורמייקה, ארבעה כסאות, מקלט טלוויזיה, מערכת סטריאו פשוטה, מיטות וארונות. מלכה משלמת 450 דולר דמי שכירות על הדירה ומקבלת סיוע מלשכת הרווחה. מלכה מכינה שתייה ועוגיות, ונראית לא-שקטה. לאחר כמה דקות הבחנתי בדמות נוספת הנמצאת בדירה. מלכה יוצאת להביא את בנה מהגן הקרוב. נשארנו, אני והדמות הדוממת, בדירתה הקטנה. לאחר כמה דקות מלכה מופיעה יחד עם אריק, בן שלוש. אריק, ילד חמוד ומטופח, חזר מהמעון הרב-תכליתי, הפועל בשעות אחר-הצהריים ומיועד לילדי השכונה שעובדי הלשכה מגדירים אותם כ"ילדים בסיכון". מלכה מציעה לו עוגייה ומושיבה אותו לשחק. אריק אינו מתרשם מנוכחותי, אך מבחין במהרה בדמות המסתורית בחדר השינה. מלכה מנסה להסיח את דעתו של הילד, אך אינה יכולה למנוע ממנו לרוץ אל זרועותיו של הגבר המסתתר שם. זהו אדם בן 27, ממוצא מזרחי. "זה אלי, אביו של אריק. תדע לך, הוא לא גר כאן, בדיוק הגיע לראות את אריק. אבל הוא לא גר כאן, אל תחשוב. הוא אבא טוב, תראה איך הילד מת עליו, אבל הוא לא גר כאן. אנחנו גרושים. הוא גר באילת". מלכה מדגישה שוב ושוב את העובדה, שאביו של אריק אינו מתגורר יחד איתה. לאחר מכן הבנתי שהיא חושדת בי שאני חוקר מטעם המוסד לביטוח הלאומי וחוששת לאבד את הקצבה המגיעה לה כאֵם חד-הוריות. תחושה דומה של חשש וחוסר ביטחון עלתה בחלק גדול מהראיונות עם נשים חד-הוריות.

"…אהבה לא תעזור", אמרה מלכה. "גם האהבה לא מחזיקה מעמד מול העוני. כשהיינו נשואים היה לנו רקע ממש על הפנים… עזוב, זה שקיבלנו עזרה בגן זה לא העניין… היינו במצב מאוד קשה, וכל הפניות שלנו לבנק טפחות לא עזרו. הוא לא עבד, גרנו אצל אבא שלו ואחר-כך אצל אמא שלי… והיינו רבים בינינו, קללות וצעקות, והילד היה שומע הכול. הבית היה קטן. פעם מצאתי את אריק אוכל 'בונזו' מהרצפה. זה לא היה מקום למשפחה צעירה. עד שיום אחד קם וברח… אחר-כך הוא התקשר ואמר לי שהוא לא יכול יותר… ואני בעקבות זאת התעצבנתי, מה אתה עוזב אותי עם ילד ועוזב אותי כך… קמתי, הלכתי והתגרשתי… כי אמרתי שאולי אין לי מה להיות איתו… וזה מצחיק, כי אנחנו בסך-הכול נשואים שלוש שנים. ועכשיו, שאני גרושה, כן עוזרים לי… העובדת הסוציאלית אמרה לי, בואי אני אראה לך מישהי שממש ברחובות… אז התגרשתי".

עונייה של אישה נשואה, חרדית ולא-חרדית, הוא עוני "מכובד", "שקט", "משפחתי", "צנוע" ו"לא-נראה". עונייה של אישה חד-הורית הוא עוני "מביש", "זועק", "פרטי", "מופקר", "בוטה", "חשוף" ו"קבוע"

"עוני הוא מחלה. הוא מחליא. הוא מידבק. הוא מתפשט. הוא ממית", אמרה אישה גרושה, לא-חרדית, משכונת קטמונים. ייתכן שאין זה מקרה שדווקא אישה שחיה לבדה ביטאה עמדה כה קיצונית; שכן, לאחר ראיונות רבים נוכחנו לדעת שבעיני גברים עוני הוא קודם-כול העדר הכנסה. נשים, לעומתם, נוטות להוסיף להגדרת העוני מרכיבים חומריים נוספים הקשורים לקיומה או להעדרה של קורת-גג, להוצאות של משק-הבית ולשמירה על הילדים. כמו כן, נשים יותר מודעות להשפעות השליליות של העוני על ילדיהן ויותר רגישות להשפעתו על היחסים הזוגיים ועל תפקוד המשפחה. נוסף לכך, נשים, יותר מגברים, נכונות ליטול אחריות אישית למצבן ולגבש אסטרטגיות אישיות וקהילתיות להתמודדות איתו.

על-פי התפישות המיגדריות הרווחות, משפחה היא ממלכתה של האישה. הבית העני גוזר על נשים עול ושחיקה. התחושות העיקריות העולות מהראיונות עם נשים הן שחיקה וליאות, עייפות כרונית. נשים אלה, חרדיות ולא-חרדיות, עמלות ללא הפסק, יגעות ללא מנוח. האישה הענייה היא אישה יולדת, מטפלת, דואגת, חוסכת, מבשלת, מאכילה, מלבישה, מתקנת, קונה, מנקה, פונה, שומרת, מבקשת, מתריעה. נוסף לתפקידיה המסורתיים כאישה, מוטלות עליה המשימות העיקריות אשר כרוכות בהקטנת נזקי העוני לילדיה ולביתה: דאגה למזון, לביגוד, לחינוך, לרווחה ולבריאות. כל זאת, על-פי רוב, בלי האמצעים המינימליים הנדרשים. נשים אלה יגעות למצוא מענה למצב בביצוע פעולות רבות הכרוכות במאמץ רגשי ופיזי רב. ממצאי המחקר שלנו תואמים את ממצאיהם של מחקרים רבים אחרים, המעידים על דרגה גבוהה של לחץ ושחיקה בקרב נשים עניות.

נוסף לחוויית הליאות, נשים חד-הוריות החיות בעוני גם מרגישות חסרות הגנה. אף אם נשים נשואות במצבן מגדירות את עוניין כ"בור ללא תחתית", הרי עונייה של אישה נשואה, חרדית ולא-חרדית, הוא עוני "מכובד", "שקט", "משפחתי", "צנוע" ו"לא-נראה". עונייה של אישה חד-הורית הוא עוני "מביש", "זועק", "פרטי", "מופקר", "בוטה", "חשוף" ו"קבוע".

חרדיות גרושות

בעקבות שיחה עם פעילה קהילתית חרדית משכונת רמות. עלי לציין, שבשיחות מעין אלה התקבלה תמונה עקבית של החברה החרדית כעולם שיש בו רשתות קהילתיות תומכות ומכילות. פעילה זו קישרה אותי עם חוליות חלשות יותר בקהילה החרדית, והראיונות שנערכו בקרב נשים גרושות פתחו צוהר לנקודות מבט אחרות על קהילה זו. הראיונות התקיימו בביתה של הפעילה, והיא אף נכחה בכולם כדי לשמור על צניעותן של הנשים. לדבריה, "הגירושים זה נושא מוכחש, זה נושא קרניים בעולם החרדי. לפני עשר שנים, אם היית מדבר על גירושים, אנשים היו מזדעזעים. הסיבה העיקרית לגירושים היא הנשים המוכות. נמאס להן לסבול. נמאס להן. פעם זה היה 'שלום בית, שלום בית'. הבעל ממשיך להכות ולהתעלל באשתו רגשית ונפשית, והרבנים עונים: 'העיקר, שלום בית'. בתקופה האחרונה יש רבנים משכמם ומעלה שהאופק שלהם רחב, וברגע שהם שומעים שיש אלימות הם מתירים גירושים. בכל מקרה, כאשר אישה חרדית נשואה היא לא 'ענייה', כי היא כמו כולם. אבל ברגע שהיא רוצה להתגרש היא מאבדת את כבודה. אז היא ענייה".

אף שהמחקר מחזק את הטענה בדבר פגיעותן הרַבָּה של הנשים בפני העוני, יש לציין שגברים רבים תיארו באוזניי את ההשפעות הרגשיות והחברתיות הרות-האסון של מצבם החברתי. מצאתי שדווקא גברים נשואים הם הפגיעים ביותר. הם תופשים את עצמם כמפרנסים כושלים, ולכן כגברים כושלים.

אם עוניין של נשים עניות פירושו פגיעה מכרעת בבטחונן האישי והסוציאלי, אזי עוני גברי נתפש בעיניהם כשלילת כבודם העצמי. רבים מהגברים הלא-חרדים חשו "מובסים", כדברי פרופ' יונה רוזנפלד. תבוסתם היא תבוסה גברית על-פי הקודים המיגדריים המקובלים. יוסי, בן 46, יליד הארץ, ממוצא מזרחי, עשה שירות צבאי מלא ושירת במילואים במשך כ-15 שנה. יוסי הוא גבר נשוי, אב לשני בנים ולשתי בנות בני 10 עד 17. הילדים לומדים בבתי-ספר חילוניים. אשתו עובדת כמט"בית (מטפלת מטעם הביטוח הלאומי) ומרוויחה כ-1,800 ₪ לחודש. המשפחה מתגוררת בשכונת קטמונים. עובדת לשכת הרווחה הפנתה את יוסי לראיון בתור "פונה חילוני". עם זאת, כאשר נשאל כיצד היה מגדיר את עצמו, ענה: "ככה, דתי, ככה באמצע". יוסי קיבל אותי בביתו בשעות הבוקר המאוחרות, לבוש בפיג'מה ולא-מגולח. סיפורו של יוסי הוא סיפור של שבר אישי, אך יחד עם זאת, הוא משותף גם לגברים אחרים בקרב קבוצת הגברים הלא-עובדים שאינם חרדים. יוסי מכיר בקיומו של העוני, אינו מסתייג מהמושג ומגדיר אותו במונחים חומריים. בעיניו, עוני הוא העדר הכנסה: "הייתי קצב 22 שנים והרווחתי 5,500 ש"ח לחודש, עד לפני שלוש שנים. אפשר לחיות מזה טוב. לא קיבלתי פנסיה, רק פיצויים. עכשיו אין לי כסף, אין לי פנסיה. אין לי כלום". יוסי, כמוהו כגברים אחרים מבין המשתתפים במחקר, שקשרו את העוני לביטויים של חולי, מעלה בעיות ומגבלות פיזיות. "היתה תאונת דרכים בשנת 88'. אחר-כך המצב החמיר. היו לי בעיות גב. בסוף פיטרו אותי מהעבודה בגלל בעיות גב". בדומה לגבר נוסף מבין המשתתפים, הוא העיד על מצב נפשי קשה: "הייתי מאושפז במחלקה פסיכיאטרית אחרי התאונה. קיבלתי גם מכה בראש. הייתי אלים, אלים ותוקפני". יוסי מתאר בראיון סדרה רחבה של ביטויים והשלכות של העוני על היחסים בתוך המשפחה: "אני מקבל 3,000 ש"ח הבטחת הכנסה, אשתי עובדת קצת כמט"בית. קשה. אני לא יודע איך להתמודד. ביטוח לאומי מכשיל אותי כל הזמן בוועדות רפואיות. אני רב עם אשתי כל הזמן. המצב של הילדים לא טוב. יש לי ארבעה ילדים קטנים ואני רוצה לקנות להם נעליים, ולא יכול. שלא לדבר על טיולים".

אם עוניין של נשים עניות פירושו פגיעה מכרעת בבטחונן האישי והסוציאלי, אזי עוני גברי נתפש בעיניהם כשלילת כבודם העצמי. רבים מהגברים הלא-חרדים חשו "מובסים", כדברי פרופ' יונה רוזנפלד. תבוסתם היא תבוסה גברית על-פי הקודים המיגדריים המקובלים. האברכים דווקא, אף שההכנסות שמביא להם עיסוקם התורני אינן מתירות למשפחותיהם רווחה כלכלית יתרה, נראו חסינים מפני השפעות העוני על גבריותם

בדומה לגברים הלא-חרדים שהשתתפו במחקר, ליוסי תחושה כבדה של השפלה לפני אשתו וילדיו: "השלכות המצב על אנשים זה עצבים, זה מכות. אני, למשל, כאשר תופס קריזה, אני יכול לרצוח. באמת אין לי שליטה, כאשר אני מושפל. המדיניות מביאה אותך להשפלה. כשאתה לא מקבל את הזכויות שלך, אתה יכול לרצוח. אם הביטוח הלאומי יָדַע לקחת, שיידע גם לתת. שלא יזלזל באנשים". יוסי, בדומה לרבים מן המשתתפים במחקר, רואה בעוניו רכיב של כשלון אישי, כלומר, כשלונו כגבר וכאָב, ויחד עם זאת, יש לו תפישה מעמדית רחבה: "יש מיתון כבר כמה שנים. המדינה טובה רק למיליונרים. למיליונרים אין הוצאות, הם מקבלים החזר על הכול, רכב על חשבון עבודה. שכיר נשאר עני". עולמם של גברים הוא עולם העבודה. יוסי, בדומה לגברים לא-חרדים מובטלים אחרים שהשתתפו במחקר, ספון ומסתגר בביתו, ומעביר שם את ימיו: "האמת, אין לי חברים. אני לא פונה לאף אחד. לא רוצה ולא אוהב לספר לאחרים מה עובר עלי. כשהייתי עובד היו לי הרבה חברים".

בניגוד לדימויים המיגדריים המקובלים ("גברים יוזמים, נשים פסיביות"), נשים רבות סיגלו לעצמן אסטרטגיות אקטיביות להתמודדות עם מצבן: חיפוש דיור ותעסוקה, פנייה לקבלת הכשרה מקצועית, פנייה לעזרה נפשית, מציאת עבודה במשרה חלקית. לעומת זאת, רבים מהגברים העניים שנטלו חלק במחקר, להוציא המשתתפים האברכים, נראו מסוגרים, פגועים, שרויים בהמתנה פסיבית ובודדים, וקבלו על מצבם.

האברכים דווקא, אף שההכנסות שמביא להם עיסוקם התורני אינן מתירות למשפחותיהם רווחה כלכלית יתרה, נראו חסינים מפני השפעות העוני על גבריותם.

עזרא הוא בן 45, נשוי, אב לעשרה ילדים. הבכור, בן 21 , נשוי בעצמו ואברך גם הוא, ובתו הקטנה היא בת 8. הילדים לומדים בבתי-ספר השייכים לזרם החינוך העצמאי. לדבריו, הוא רשום כאברך, אך הוא בעצם עוסק בהוראה. עזרא מגדיר את עצמו קודם-כול כ"תימני", ונושא ה"תימניות" חוזר על עצמו פעמים רבות במהלך השיחה. הוא מתפרנס מקצבת כולל ומקצבאות הילדים וחי בדירה קטנה השייכת לעמידר, בשכונת קטמונים. חלק מן הבנים ישנים בסלון. עזרא הוא דמות ידועה בשכונה. פגשתי אותו כמה פעמים ברחוב ובמכולת המקומית. לאחר שדחה פניות אחדות מצדי, ניאות עזרא לפגוש אותי ברחוב, בדרכו לכולל. ככלל, גברים חרדים הם המרואיינים שהיה קשה במיוחד להגיע אליהם. חלקם טענו שהם סובלים מהעדר זמן כרוני, אחרים הביעו חשדנות בכל הנוגע למטרות המחקר, ביחס לאוניברסיטה ולמה שהיא מייצגת, וחשש ל"ביטול תורה". לאחר השיחה עזרא הודה שלא תיאר לעצמו שאדם "כמוני" עשוי באמת להתעניין בעולמו: "המזל שלי שהתחתנתי עם תימנייה ולא עם ספרדייה. אנחנו, התימנים, צנועים. האוכל שלנו פשוט. קצת חילווה, קצת ירקות וזהו. תאר לעצמך, עם משכורת כזו ואישה ספרדייה, איך הייתי מאכיל משפחה".

"תראה, אני לא מתלונן. התלמידים שלי הולכים לרב הכולל ושואלים אותו למה לעזרא אין מעיל, אין כובע, למה הוא הולך עם בגדים כאלה. הרב בא לדבר איתי ולא הבנתי על מה הוא מדבר. הבעיה שלי זה בגדים בשבילי? הבעיה שלי הם הילדים. יש לי ילד שיש לו בעיות ראייה. יש לו 'צילינדר' רציני. הוא בא כל יום ושואל אותי: 'אבא, מתי תוכל לקנות לי משקפיים?'. אני לעצמי לא דואג. התימנים, אמרתי לך, הם צנועים. אנחנו אוכלים עוף או בשר פעם או פעמיים בשבוע; אבל הילד רוצה מחשב בבית. מתי אני אוכל לקנות לו?".

ההסבר להבדלי היחס למצבם בין גברים חרדים ללא-חרדים מצוי בשני מישורים. ראשית, החברה החרדית מעניקה לגבר הלומד מעמד חברתי השומר על כבודו ומסייע לו לפתור, במידת-מה, את הקונפליקט בין דימויו כמפרנס לבין חוסר יכולתו לפרנס את משפחתו בצורה משביעת רצון. שנית, העוני הגברי החרדי הוא עוני קולקטיבי. החברה החרדית שומרת על הגבר החרדי ב"מובלעות" גבריוֹת, ואילו ה"חברה האזרחית" מפקירה את הגבר הלא-חרדי לגורלו הפרטי. בעוד הנשים העניות, חרדיות ולא-חרדיות כאחת, מחפשות את חברתן של נשים במצבן, הגברים הלא-חרדים נסוגים לתוך עצמם. ככלל, נמצא שגברים עניים, ללא הבדל תרבותי, הם יותר מנותקים ויותר מבודדים מהנשים, מפני שהם תופשים את המישור המשפחתי או את המאבק הפוליטי כזירה מרכזית להתמודדות עם העוני.

"בשבילנו כסף זה לא הכול"

"המצב שלנו עדיף על המצב של העשירים. אלה שורצים בכסף, אבל הילדים שלהם רבים על הירושה של ההורים. בשבילנו כסף זה לא הכול", הדגישה אישה חרדית, נשואה, משכונת הבוכרים, את יתרונות מצבה על פני מצבם של הלא-עניים. יש לציין שהמשתתפים החרדים תפשו את מצבם כתולדה של קיפוח מכוון כלפי קבוצת השתייכותם, בעוד הלא-חרדים נטו יותר לראות את עצמם כאשמים במצבם והרגישו בשל כך בושה וקלון. נתון זה בולט בקרב הנשים הלא-חרדיות.

אף שהמחקר מחזק את הטענה בדבר פגיעותן הרַבָּה של הנשים בפני העוני, יש לציין שגברים רבים תיארו באוזניי את ההשפעות הרגשיות והחברתיות הרות-האסון של מצבם החברתי. מצאתי שדווקא גברים נשואים הם הפגיעים ביותר. הם תופשים את עצמם כמפרנסים כושלים, ולכן כגברים כושלים

נוסף על כך, החרדים נטו לראות במצבם מצב קבוע, בעוד הלא-חרדים ייחסו לעונייָם מעמד ארעי. אך את ההבדל המעניין ביותר ניתן היה לראות בתפישת הפגיעוּת של הנמנים עם שתי הקבוצות. בשעה שהירושלמים הלא-חרדים מרגישים חשופים להשפעות העוני, הן ברמה האישית והן ברמה המשפחתית, החרדים נוטים להיעזר יותר מהלא-חרדים ברשתות הקהילתיות. שתי הקבוצות אמנם מנהלות התמודדות קשה עם מצוקות היום-יום, אך חוויית העוני של כל אחת מהן שונה בתכלית. את התשובה לרמת הפגיעוּת השונה של בני שתי הקבוצות יש לחפש במישור התרבותי. מספר רב של משתתפים שרואיינו הגדירו את דפוס ההתמודדות הדומיננטי של משפחות חרדיות ולא-חרדיות כ"לגלגל". "לגלגל" פירושו למחזר, לדחות, להשהות, למשוך את הקיום היומיומי. חיים מתוך "גלגול" הם חיים בהווה המיידי. אנשים שהשתמשו בביטוי הזה מתארים מעין לוליינות קיומית, המצריכה השקעה ויצירתיות רבות. "גלגול" הקיום פירושו לקיחת הלוואות מוסדיות ואישיות, הרחבת מגוון המלווים תוך יצירת חובות בחנויות שונות ושימוש בקשרים אישיים, משפחתיים, קהילתיים ואף ממשלתיים.

ה"גלגול" כדפוס התמודדות דומיננטי נתפש בעיני הלא-חרדים כדבר לא-נורמטיבי, שיש להתבייש בו. בניגוד לכך, בעיני הקבוצה החרדית פנייה מתמדת לגמ"חים לקבלת מזון, בגדים, אשראי, חפצים וטובין שונים נתפשת כפעולה תרבותית, לגיטימית ומקובלת. המשתתפים הלא-חרדים רואים בדפוס ה"גלגול" ביטוי להעדר ביטחון. חיי עוני הם חיים "מהיד אל הפה", "חיים ללא אלוהים". בני קבוצה זו התקשו להעניק למצבם משמעות חיובית. העוני ה"אזרחי" נתפש כקיום ללא משמעות.

המשתתפים החרדים העניקו לאותו דפוס פרשנות שהתמצתה בדימוי "חיים מתוך נס". "חיים מתוך נס" הם חיים מתוך אמונה שהמחר החומרי מובטח על-ידי ה"השגחה עליונה", ברוח הציטוט מהמקורות שהשמיע אחד המשתתפים: "מזונותיו של אדם קצובים לו…". חלק ניכר מהמשתתפים החרדים תיארו מצבים רבים של הגעה אל סף "פת לחם", שבהם במה שתואר כ"דרך נס" נתקבלה תרומה או נמצאה היד המסייעת.

ממצאים אלה מחדדים את הצורך להתבונן בתפקידים שהתרבות ממלאת ביחס לתופעת העוני. תרבות היא מעין עתודה, או מאגר של "דעת חברתית משותפת", אשר מציעה ליחידים מערך של ידע והתנהגויות מקובלות הנחוצים להתמודדות. לרשותה של התרבות החרדית עומד מאגר ידע משותף ורחב בכל הנוגע לדרכי ההתמודדות עם בעיית העוני. תרבות זו מעודדת הקמה של מנגנוני עזרה הדדית, מורה על התנהגויות רצויות ומתגמלת את המקיימים אותן; קיים בה מעין זיכרון קשיח תרבותי באשר לדרכי ההתמודדות עם העוני. גומל החסדים יוצא נשכר ממצוות החסד, ומקבל הצדקה אינו מתויג. מכאן, שעלינו לשאול את עצמנו מהי אותה דעת חברתית משותפת שמציעה החברה האזרחית הלא-חרדית ביחס לעוני ומה הן הפרקטיקות האזרחיות אשר אמורות לשמש מענה לצורך זה.

התרבות היא מעין מצפן, סוג של אוריינטציה ערכית, אוסף של פרמטרים חברתיים להתמצאות. התרבות החרדית מציעה לעני כללי משחק, סדרי עדיפויות, סגנונות חיים רצויים. האם יש בכוחה של התרבות ה"אזרחית" להציע לעני מִתווה משמעות חיובי משלה?

התרבות במובנה הרחב הנָּה סוג של דבק חברתי. יש בה קודים תרבותיים משותפים, אמונות וציוויי "עשה" ו"אל תעשה", היוצרים מארג משותף ומאגד. מהו הדבק החברתי שתרבות החברה האזרחית מעניקה לעני, מהו החוזה החברתי שיש בידה להציע?

מה הן האידיאולוגיות של החברה האזרחית ביחס לעוני? אילו פרשניות הן מציעות לו?

שאלות אלה נוגעות לנסיגה הערכית של החברה הישראלית האזרחית בכל הנוגע לשאלות של סולידריות חברתית, ביטחון סוציאלי וערבות הדדית. אנשים החיים בעוני מפנימים את יחסה הדו-הערכי של החברה האזרחית לעניים. בחירתם של המשתתפים הלא-חרדים לראות את העוני בו-בזמן ככשל אישי וככשל מבני משקפת את הסתירה התרבותית של החברה האזרחית הישראלית, הנעה בין שרידי המחשבה של מדינת הרווחה לבין צמיחתן הדוהרת של תפישות אינדיבידואליסטיות, המאשימות את העני באומללותו.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 20 של "ארץ אחרת": לחם עוני: ישראל בעיני העשירון התחתון. להזמנת הגיליון לחצו כאן

ד"ר רוני סטריאר הוא מומחה בתחומי רווחה וקהילה, ומייסד עמותת "מעורבות" הפועלת בקרב אוכלוסיות המצוקה בישראל

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה