דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 באוקטובר 2008 | / / מהדורה 47

"המדרש החילוני מזרים מים חיים בצנרת המחלידה של הפשט הדתי". ריטה אוסטרובסקאיה: בית הכנסת, ברשאד, אוקראינה, 1991

מדרש חי וקיים

המציאות היהודית בת ימינו נקבעת, כמו בתקופות שקדמו לה, מתוך העימות המתמשך בין אנשי הפשט לאנשי הדרש. אנשי הפשט הם שומרי החומה; אנשי הדרש הם מרחיביה ומתקניה. בארי צימרמן סבור כי ביאליק הוא האיש שיצק אל גרונה החולה של היהדות מדרש חי וקיים ובו מסתתר גם פשט חדש, עלום, המצפה לדרשני הדורות הבאים

אל תדון את חברך, אמר הלל הזקן בפרקי אבות, עד שתגיע למקומו. אך האם בכלל יכול אדם להגיע "למקומו" של חברו? הנה למשל ב-1906, בשולי ירחונו "המעורר" (לונדון, חוברת ג', מרס 1906, עמ' 30), קבע העורך יוסף חיים ברנר את ההודעה הבאה: "עוד אלוהי ישראל חי הנהו! יצאו לאור 'משירי הזעם' של ח. נ. ביאליק". מה רצה ברנר הצעיר, בן ה-25, המתלהב, לומר? מה היה "מקומו"? האם אני יכול היום, ממקומי שלי, להתלהב כמוהו?

בעיני ברנר היו "על השחיטה", "בעיר ההריגה" ו"ידעתי, בליל ערפל…", שהגיעו לידיו בלונדון אחרי שהופיעו בקונטרס מיוחד (תחת עיניה הבוחנות של הצנזורה הרוסית), עדות לכוח החיות הלאומי, שלא אפס כוחו אחרי השחיטה ולא התנוון וגווע אחרי ההריגה. האל הנעלם – האל שכלפיו צעק המשורר ביאליק ב"על השחיטה": "אם יש בכם אל… ימוגר נא כיסאו לעד" – מתחייה בתודעתו של הקורא ברנר מכוחה של הצעקה. ברנר הצעיר, חניך הישיבה המתחמץ, האפיקורס, המורד, מנסח את פעולתם עליו של שירי ביאליק ברטוריקה כעין מקראית, כשהוא פוסע בעקבות יעקב אבינו ("עוד יוסף בני חי, אלכה ואראנו בטרם אמות"; בראשית מ"ה 28) ובעקבות יוסף בנו ("העוד אבי חי?"; בראשית מ"ה 3) ומודיע לכולי עלמא שעוד אבינו חי. ההתרסה האפיקורסית של ביאליק מחייה את אלוהי ישראל, מעידה על היכולת הלאומית להתנער מעפר הפוגרומים, ובה בעת ממחישה כיצד מזרים המדרש החילוני מים חיים בצנרת המחלידה של הפשט הדתי.

בעיני ברנר היו "על השחיטה", "בעיר ההריגה" ו"ידעתי, בליל ערפל…", שהגיעו לידיו בלונדון אחרי שהופיעו בקונטרס מיוחד (תחת עיניה הבוחנות של הצנזורה הרוסית), עדות לכוח החיות הלאומי, שלא אפס כוחו אחרי השחיטה ולא התנוון וגווע אחרי ההריגה. האל הנעלם – האל שכלפיו צעק המשורר ביאליק ב"על השחיטה": "אם יש בכם אל… ימוגר נא כיסאו לעד" – מתחייה בתודעתו של הקורא ברנר מכוחה של הצעקה

לאתגר את עולם הפשט

המציאות היהודית בת ימינו נקבעת, כמו בתקופות שקדמו לה, מתוך העימות המתמשך בין אנשי הפשט לאנשי הדרש. אנשי הפשט הם שומרי החומה; אנשי הדרש הם מרחיביה ומתקניה. בזמן העתיק ובימי הביניים המרחק בין פשטנים ודרשנים לא היה גדול כל כך. שני הצדדים חלקו השקפת עולם משותפת, ומה שבדור אחד נתפש כמדרש נועז הפך בדורות שאחר כך ליסוד מיסודות הפשט, ערוך ומוכן לניגוחו של מדרש חדש. אפילו המדרש השבתאי מאמצע המאה ה-17, על שלל מסקנותיו הקיצוניות, נשאר נאמן לעיקר הדתי, והוא הדין במדרש החסידי של המאה ה-18 ובמדרש הרפורמי של המאה ה-19. דבר זה השתנה בהגיע זמנה של התופעה החשובה ביותר בדורות האחרונים: המהפך החילוני-לאומי. כניסתם הנמרצת של יהודים חילוניים-לאומיים אל הזירה החברתית והתרבותית יצרה מציאות חסרת תקדים: אנשי הפשט המשיכו להיות בעלי השקפות דתיות, ואילו רבים מאנשי הדרש היו בלתי-דתיים, כלומר, מי שנקודת המוצא שלהם להגדרת עולמם וזהותם אינה דתית.

בעקבות המהפך החילוני-לאומי הזה התפתח סוג של מאזן "אימה" בתוך העם: כדי להישאר "לאומי" (כלומר, מי שמחובר אל זהותו ההיסטורית-תרבותית) חייב החילוני בזיקה דרשנית אל המקור (כלומר, אל ה"פשט" הדתי). בלי פשט אין דרש. בלי הגדה מסורתית אין הגדה אלטרנטיבית. בלי קידוש מסורתי אין נוסח מודרני. אך ליהודי החילוני-לאומי יש צורך מהותי לא רק בעבר המתועד, אלא אף בהתקיימותם החיה של יהודים דתיים. האפיקורסות הדרשנית שלי ביחס למעמד הר סיני, למשל, או ביחס לנס קריעת ים סוף, או ביחס להנחת תפילין, מחייה את רוחי ואת זהותי על רקע מציאותם בהווה של מי שאין ספק בלבם ביחס להתארעותם הפיזית של שני המאורעות הגדולים הללו, ואשר מקפידים להניח תפילין מדי יום חול ביומו. ביטחונם התמים ועשייתם העקבית של אנשי הפשט הם המאפשרים לי להיות ספקן בלתי תמים ודרשן בלתי נלאה. אנשי הפשט, ה"דתיים" (וביניהם אף רבים שאינם "תמימים" כלל ועיקר) צריכים אף הם, מצידם, לקיומם של הדרשנים החילוניים-לאומיים, בין אם הבינו ובין אם לא הבינו שנוכחותה של החילוניות בתוככי היהדות אינה זמנית, שבאנו על מנת להישאר, לתמיד. התכנים הקיצוניים של המדרש החילוני מאפשרים ליהודים הדתיים, על סוגיהם המרובים, לשמור על פשט זהותם המשותפת ולהטמיע מושגים פוריים חדשים, המאתגרים את עולם הפשט, מטלטלים ערכאות מוסריות ומניבים חשבונות גוף ונפש.

עוד אלוהי ישראל חי

עם זאת, חטא ההיפרדות הפזיזה, קצרת הרוח, זה מזה, רובץ לרגלינו. תובן, לכן, חשיבותו התרבותית העצומה של יוצר ענקי כמו חיים נחמן ביאליק, ששני האגפים היהודיים, החילוני והדתי, היו מחוברים ומאוחים בתוכו עד בלתי הפרד, דרש ופשט בקנה אחד. ככל שחולפים הדורות ושוקע אבק דרכי ההיסטוריה, הולכת ומזדקקת אֶמֶת קריאתו של ברנר נוכח שירי ביאליק: "עוד אלוהי ישראל חי הנהו!" אם איני יכול לדבר אל האֵל המסתתר בסידור התפילה, אדבר אל האל הנחבא אל כליו של המשורר. המדרש של ביאליק מאפשר לי לחמם ידי מול האש המלחכת של המסורת הדתית, בלי להיכוות.

אל חלונו של ביאליק אני שב מארצות החום. אל קולו כי ערב מה נפשי כלתה. הנה האיש, שיצק אל גרונה החולה של היהדות מדרש חי וקיים ובו מסתתר גם פשט חדש, עלום, המצפה לדרשני הדורות הבאים שיגלוהו ויגלגלוהו אל חייהם ותחת לשונם. הנה האיש היהודי השלם והשבור, בידו האחת סיגריה שבתית ובידו האחרת פירושו למשנה. יש לו גן, בו מתהלך האלוהים לרוח היום, ובגן יש באר ועל הבאר יש דלי.

 

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 47: "למה ביאליק: לחזור לשאלות הגדולות". לחצו כאן להזמנת הגיליון

בארי צימרמן הוא משורר, פרשן של המקרא, ומרצה במכללת "עלמא"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה