דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
1 במאי 2011 | מהדורה 60

פתיחת שנת הלימודים, שייח ג'ראח, מזרח ירושלים. צילום: אביר סולטן, פלאש 90

מדיניות של אפליה גלויה

ד"ר נזמי אלג'ועבה, תושב ירושלים העתיקה ומרצה להיסטוריה באוניברסיטת ביר זית, מתאר את מדיניות ממשלות ישראל במזרח ירושלים מאז מלחמת ששת הימים. על המאמץ לשמר את העליונות הדמוגרפית היהודית – ומחירו

כשבועיים לאחר מלחמת ששת הימים החילה מדינת ישראל את המשפט והמנהל שלה על מזרח ירושלים וסביבתה מתוך כוונה לספח אותן לשטחה. לתחום השיפוט של ירושלים היהודית (38 קמ"ר) סופחו ירושלים הירדנית (6.5 קמ"ר) ועוד 65.5 קמ"ר שהיו ברובם בשטחם של 28 כפרים בגדה המערבית. כעבור זמן, בשנת 1980, חוקקה ישראל את חוק יסוד ירושלים בירת ישראל, שקבע כי "ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל".

מועצת הביטחון, העצרת הכללית של האו"ם וכל הקהילה הבינלאומית דחו את הסיפוח החד-צדדי של מזרח ירושלים לישראל, ולכן מזרח ירושלים נחשבת לשטח כבוש. כל טענה שישראל טוענת בדבר החלת ריבונותה על מזרח ירושלים בטלה על-פי החוק הבינלאומי.

בנוסף לזכויות של הפלסטינים על מזרח ירושלים – זכויות שאותן מבטיח החוק הבינלאומי – יש לעם הפלסטיני אינטרסים לאומיים מהותיים בחלק הזה של העיר: בגלל האתרים הדתייים והתרבותיים וההיסטוריים המצויים בה, בגלל חשיבותה הכלכלית ומיקומה הגיאוגרפי האסטרטגי בגדה המערבית, ובגלל החשיבות הרבה שיש לה בתודעה הערבית המוסלמית והנוצרית, מזרח ירושלים היא המרכז החברתי, הכלכלי והמדיני של מדינת פלסטין העתידית.

המדיניות של ישראל במזרח ירושלים ומעשיה בה לא רק מפרים את החוק הבינלאומי ואת הוראותיו, אלא נושאים בחובם עוד משמעות חמורה; שכן פרט למאמציהם של השלטונות הישראליים לשנות את האתרים הערביים והפלסטיניים שהעיר גדושה בהם, נועדה מדיניותה של ישראל לחסל כל אפשרות ליישום פתרון של שתי המדינות, שבו יחיו פלסטין וישראל בשלום ובביטחון. מדיניותה של ישראל אף תורמת לביסוסם של תנאי המחיה והחיים הגרועים של הפלסטינים ומגבירה את תלותם בישראל ובקהילה הבינלאומית, ודבר זה מאריך את הסכסוך הקיים. למעשה, לא תהיה תקומה למדינה פלסטינית בלא שמזרח ירושלים תהיה בירתה. לפיכך, המדיניות של ישראל במזרח ירושלים, ומעשיה בה שנעשים חמורים יותר ויותר, לא רק שהם מסבים נזק לפלסטינים, אלא גם פוגעים באפשרות להגיע לשלום במזרח התיכון.

בגלל הצפיפות הנגזרת מן המגבלות המחמירות ששלטונות ישראל מטילים על בניית דירות במזרח ירושלים, נאלצים הירושלמים הפלסטינים לבנות ללא הרשיונות הנדרשים – דבר המוגדר "בנייה בלתי חוקית". כיום נבנות במזרח ירושלים 1,100 יחידות דיור בשנה בממוצע. רק 93 מהן קיבלו את אישורי הבנייה הדרושים מהעירייה

בהיותה הכוח הכובש במזרח ירושלים מחזיקה ישראל בכמה סמכויות זמניות לניהולו של חלק זה של העיר. מכיוון שכך, כל שינוי שישראל מכניסה בחוקים במזרח ירושלים מנוגד לחוק הבינלאומי.

ישראל הכריזה חזור והכרז באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי מטרת מדיניותה היא שמירת העליונות הדמוגרפית היהודית בעיר. המטרה הזאת נחשפה רשמית בדו"ח מטעם ועדת השרים לבדיקת שיעורי הפיתוח בירושלים בשנת 1973. ההמלצה היתה "לשמור על האיזון הדמוגרפי בין היהודים והערבים כפי שהיה בשלהי שנת 1972" (ועדת גפני, "הארץ", 9 בספטמבר 2002). באותה העת היו 73.5 אחוזים מתושבי העיר יהודים, ו-26.5 אחוזים פלסטינים. שלטונות ישראל שקדו מאז שנת 1973 לקדם את היעד הזה באמצעות מדיניות רשמית ותוכניות פיתוח רשמיות. אלא שלבד מאי-חוקיותה של המדיניות המפלה שישראל מיישמת בירושלים, השיטה הנוכחית שנועדה לשמור על העליונות הדמוגרפית היהודית, נכשלה כישלון חרוץ: על פי דו"ח של האגודה לזכויות האזרח בישראל הגיע מספרם של התושבים הפלסטינים בירושלים עד 2009 ל-303,429 נפש, שהם 36 אחוזים מכלל תושבי העיר.

לאחר 1967 ניתן לתושבים הפלסטינים של מזרח ירושלים מעמד של "תושבי קבע". המעמד הזה מאפשר לפלסטינים תושבי ירושלים לגור ולעבוד במה שישראל רואה כנתון לריבונותה, כך שאין הם נזקקים לאישורים מיוחדים. בפועל מתייחסת ישראל לפלסטינים תושבי ירושלים כאל זרים בעלי אישור לשהות בה – אישור שניתן לשלול אותו מהם ולבטלו אם הם עוזבים את העיר, ועזיבת העיר כוללת מעבר לאזורים האחרים בשטחים הפלסטיניים. נטילת תעודות הזהות מן האזרחים היא בעלת השפעה שלילית גדולה ביותר עליהם, משום שהיא שוללת מהם את הזכות להישאר בבתיהם. בשנים 2008-1967 נטלו שלטונות ישראל כ-13,000 תעודות זהות מאזרחים ירושלמים, והדבר השפיע על יותר מ-20 אחוזים מהמשפחות הפלסטיניות המתגוררות במזרח ירושלים. נטילת תעודותיהם של האזרחים הירושלמים גברה מאז החלת החוק הידוע בשם "מרכז החיים" בשנת 1995.

בניה ללא רשיון

למדיניות הזאת מתלווה מציאות המאלצת פלסטינים תושבי ירושלים לגור מחוץ לעיר, בין אם משום שהתחתנו עם פלסטינים שאינם תושבי ירושלים (שכן ישראל נמנעת מלאשר בקשות איחוד משפחות שמגישים הפלסטינים הללו), ובין אם משום שמצוקת הדיור החמורה במזרח ירושלים מאלצת אותם לצאת מהעיר. המגבלות ששלטונות ישראל מטילים על הבנייה, מיעוט הקרקעות הזמינות להתרחבות הדרושה לפלסטינים, ובמקביל לכך הגידול במספר הפלסטינים השבים לירושלים כדי לשמור על מעמדם כתושבי קבע, מחמירים את בעיית הצפיפות בשכונות פלסטיניות רבות בירושלים, וכתוצאה מכך הפכו שכונות רבות במזרח ירושלים לשכונות פחונים דלות. בשנת 2008 היה מספר הנפשות לחדר בירושלים הפלסטינית כפול מזה שבקרב התושבים היהודים, והבעיה הזאת הולכת ומחמירה. מספרם של המתנחלים המתגוררים במזרח ירושלים מגיע לכ-190,000 נפש, החיים ב-55,000 יחידות דיור. לעומת זאת יש כ-44,000 יחידות דיור במזרח ירושלים שבהן מתגוררים כ-300,000 פלסטינים. מחקרים שפורסמו לאחרונה מראים שהפלסטינים תושבי ירושלים זקוקים ל-50,000 יחידות דיור לפחות.

בגלל הצפיפות הנגזרת מן המגבלות המחמירות ששלטונות ישראל מטילים על בניית דירות במזרח ירושלים, נאלצים הירושלמים הפלסטינים לבנות ללא הרשיונות הנדרשים = דבר המוגדר "בנייה בלתי חוקית". כיום נבנות במזרח ירושלים 1,100 יחידות דיור בשנה בממוצע. רק 93 מהן קיבלו את אישורי הבנייה הדרושים מהעירייה. על פי אומדנים אחדים, יש במזרח ירושלים כ-15,000 דירות שנבנו ללא רשיון. סך הקנסות שהעירייה מטילה על דירות שפלסטינים תושבי ירושלים בנו ללא רשיון מגיע ל-6.5 מיליון דולר.

מאז 1967 הורסים שלטונות ישראל בתים של אזרחים פלסטינים תושבי ירושלים. על פי ההערכות הרסה ישראל יותר מ-3,200 בתים של אזרחים פלסטינים מאז 1967. ישראל חותרת להמשיך במדיניות הריסת הבתים. ואכן, יש מאות צווי הריסה. הריסת בתים מביאה לגירוש אלפי אזרחים ירושלמים מבתיהם ומותירה אותם ללא קורת גג, שלא לדבר על הסבל החברתי והנפשי הכרוך בהרס הבתים.

אשר לגודל השטח שבו מתגוררים הפלסטינים – הפלסטינים המתגוררים במזרח ירושלים הם 58 אחוזים מכלל תושביה, והשטח שהם מתגוררים בו אינו עולה על 13 אחוזים מכלל שטחה של מזרח ירושלים (72 קמ"ר). מנגד, המתנחלים הישראלים הם 42 אחוזים מכלל תושבי מזרח ירושלים, והם מתגוררים ב-35 אחוזים משטחה.

הסגר והגדר

ומה עם חופש הגישה לירושלים? בכל שנה מגיעים למזרח ירושלים כמיליון תיירים מכל קצווי תבל. הקבוצה היחידה שישראל אוסרת עליה להיכנס לעיר הקדושה היא של הפלסטינים החיים בשטחים הפלסטיניים. שלטונות ישראל הידקו את הסגר המוטל על מזרח ירושלים במרס 1993, ועם בנייתה הלא חוקית של גדר ההפרדה במזרח ירושלים ובסביבתה עברה מן העולם זכותם של הפלסטינים להגיע למזרח ירושלים ולהתגורר בה. מכיוון שכך הפכו הסגר וגדר ההפרדה ל"גבולות דה פקטו" שישראל מנסה לכפות באורח חד-צדדי על הפלסטינים. שלטונות ישראל מנצלים את גדר ההפרדה להרחבת תחום שלטונם ולהידוק אחיזתה של ישראל באדמה הפלסטינית כדי לאפשר את הרחבת ההתנחלויות. הסגר וגדר ההפרדה תורמים גם לניתוק פיזי של צפון הגדה המערבית מדרומה.

גן המלך היא אחת מתוכניות ההתנחלות במזרח ירושלים. ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת, הציע את התוכנית הזאת השנה, וועדת התכנון והבנייה הישראלית אישרה אותה ב-21 ביוני. על פי התוכנית, יֵהרסו בתים רבים של אזרחים פלסטינים בשכונת אלבוסתן בסילוואן כדי לאפשר הקמת פרק לאומי יהודי וכמה בניינים ומרכזי מסחר. על פי התוכנית, בשלב הביצוע הראשון של התוכנית יהרסו לא פחות מ-22 בתים של אזרחים פלסטינים, מה שיגרום לעקירתם של כ-500 פלסטינים מבתיהם

אחת התוצאות של מדיניות הסגר שמטילה ישראל על מזרח ירושלים היא מניעת בואם של שלושה מיליוני פלסטינים נוצרים ומוסלמים אל המקומות הקדושים שלהם בעיר. הסגר והגדר הללו גרמו גם לניתוק של כ-60,000 אזרחים פלסטינים תושבי ירושלים מעירם, משום שאזורי המגורים שלהם מצויים עכשיו מחוץ לגדר. הגדר ומשטר הסגר גורמים גם להגבלות רבות על הסחר במזרח ירושלים, שהיא מרכז הכובד הכלכלי של פלסטין. ועניין אחרון: גדר ההפרדה גרמה להתרת הקשר החברתי ולהרס מרקם החיים החברתיים של האזרחים הפלסטינים המתגוררים משני עברי הגדר, וגם ניתקה מספר רב של תושבים ממרכזי השירותים, כגון בתי ספר, בתי חולים, מרכזי תרבות ומקומות עבודה.

הבניה היהודית

תוכנית המתאר "ירושלים 2000" קובעת את המדיניות שתנקוט ישראל כדי להניח את ידה על שטחים פלסטיניים ולהקצותם למילוי צרכיהם של המתנחלים. התוכנית עושה להבטחת רוב מכריע למתנחלים בעיר בכך שהיא יוצרת מסגרת המאפשרת לשלטונות ישראל להמשיך להשתלט על ירושלים בהיותה "בירת המדינה היהודית".

לצד הגברת קצב הקמת ההתנחלויות ממשיכות ועדות התכנון והבנייה הישראליות לאשר את עבודות הבנייה המתנהלות בהתנחלויות ולעסוק בהכנת תוכניות לבניית יחידות דיור נוספות במזרח ירושלים ובאזורים הסובבים אותה. תוכניות הבנייה שמכינים שלטונות ישראל באזורים הסובבים את ירושלים מתמקדות בארבע התנחלויות: בית"ר ואפרת מדרום לירושלים, מעלה אדומים ממזרח לה, וגבעת זאב מצפון לה. ההתנחלויות האלה מחוברות כולן ברשת דרכים, והמטרה הכפולה שהן חותרות אליה היא הרחבת הרצף בין האזורים הישראליים תוך שמירת מינימום של תושבים פלסטינים המתגוררים בתוך גבולותיה של מזרח ירושלים, וניתוק גיאוגרפי של מזרח ירושלים משאר חלקי הגדה המערבית.

על פי מקורות ישראליים, יש כיום כ-50,000 יחידות דיור המצויות בשלבי תכנון ובנייה בהתנחלויות במזרח ירושלים וסביבתה: 16,000 יחידות הדיור ששלטונות ישראל הודיעו על הצגתן למכירה בהתנחלות רמת שלמה, המוקמת על אדמות שועפט, מצויות בשלבי אישור מתקדמים. כך גם 450 יחידות דיור בהתנחלות נווה יעקב, 1,500 יחידות בהתנחלות פסגת זאב, 1,200 יחידות בהתנחלות רמות, 90 יחידות בהתנחלות חדשה שתוקם באזור מלון שפרד בשכונת שייח' ג'ראח, 104 יחידות בהתנחלות חדשה ששמה מעלה דוד, 600 יחידות בהתנחלות תלפיות מזרח, 3,500 יחידות בהתנחלות גבעת המטוס, 3,000 יחידות בהתנחלות גילה, ו-1,500 יחידות בהתנחלות הר חומה. בנוסף הוכנו התוכניות הדרושות לבניית 11,000 יחידות בהתנחלות חדשה שתוקם ליד ההתנחלות עטרות, 30 יחידות בהתנחלות חדשה באזור כרם אלמופתי, 13,000 יחידות בהתנחלות חדשה ששמה גבעת יעל, 6,000 יחידות באזור אלנועמאן, 200 יחידות בהתנחלות חדשה ששמה שמעון הצדיק, 300 יחידות בהתנחלות נוף ציון, 21 יחידות באזור בורג' אללקלק (בקצה הצפוני-מזרחי של העיר העתיקה), ו-400 יחידות בהתנחלות קדמת ציון.

בעזרת עמותות ההתנחלות יוצרים כעת קשת סביב העיר העתיקה כדי לבודד אותה מהשכונות הפלסטיניות. הקשת הזאת מתחילה בשכונת שייח' ג'ראח, ומכאן היא נמשכת דרך התנחלות שמעון הצדיק, מלון שפרד, מטה משטרת ישראל, משרד הפנים הישראלי, התנחלות בית אורות, התנחלות קדמת ציון, התנחלות מעלה זיתים, תחנת המשטרה בראס אלעמוד והתנחלות נוף זהב, עד התנחלות עיר דוד בשכונת סילוואן. כמו כן הקשת כוללת גם את אזור בורג' אללקלק ואת כיכר עומר בן אלח'טאב בעיר העתיקה.

גן המלך היא אחת מתוכניות ההתנחלות במזרח ירושלים. ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת, הציע את התוכנית הזאת השנה, וועדת התכנון והבנייה הישראלית אישרה אותה ב-21 ביוני. על פי התוכנית, יֵהרסו בתים רבים של אזרחים פלסטינים בשכונת אלבוסתן בסילוואן כדי לאפשר הקמת פרק לאומי יהודי וכמה בניינים ומרכזי מסחר. על פי התוכנית, בשלב הביצוע הראשון של התוכנית יהרסו לא פחות מ-22 בתים של אזרחים פלסטינים, מה שיגרום לעקירתם של כ-500 פלסטינים מבתיהם.

כמו כן הונחה אבן הפינה לשלב השני של התנחלות נוף ציון, השוכנת על שטח של 44 דונם מאדמות הכפר ג'בל מוכאבר בדרום ירושלים המזרחית. על פי התוכנית ייבנו 395 יחידות דיור, וכן בית כנסת, מעון, קניון, מלון, פארק ומועדון. על שולחנה של ועדת התכנון המחוזית הונחו לאישור מחדש שתי תוכניות להקמת שני מלונות בשכונת ג'בל מוכבאר. תוכנית זו כוללת גם הקמת 140 יחידות דיור ומרכז מסחרי.

בנובמבר 2008 גירשו שלטונות ישראל ארבע משפחות פלסטיניות מהבתים שבהן התגוררו מאז שנות החמישים של המאה ה-20, וזאת לאחר שכבר גורשו מבתיהן במהלך מלחמת 1948. ארבעת הבתים הללו בשייח' ג'ראח שבמזרח ירושלים הם הראשונים מתוך 28 בתים שהשלטונות מתכוונים לפנות מהם את יושביהם כדי להקים התנחלות חדשה ששמה שמעון הצדיק. תוכנית להקמת ההתנחלות הזאת, שיהיו בה 200 יחידות דיור שייבנו על 18 דונם, הוגשה לוועדת התכנון והבנייה המקומית. בעוד השלטונות הישראליים מתירים למתנחלים להשיב לרשותם נכסים שלטענתם היו רכושם בעבר, הם שוללים מהפלסטינים את זכותם להשיב לרשותם את הנכסים במערב ירושלים שאותם איבדו במלחמת 1948.

על חבית אבק שריפה

כחלק מליבוי הרגשות הלאומיים והדתיים מסלקים את בית הקברות בממילא, שקיים מאז המאה ה-13 וקבורים בו אישים פלסטינים חשובים רבים. בית הקברות הזה, המצוי בחלק המערבי של ירושלים, שייך לווקף המוסלמי, ועבר לשליטתה של ישראל במלחמת 1948. למרבה האירוניה, החלק הקטן שנותר מבית הקברות המוסלמי הזה נתון היום לאיום מצד מרכז הקרוי מוזיאון הסובלנות, שעתיד לקום על שטח של 12 דונם

וזה לא הכל: עמותת אלע"ד מתכוונת להפוך את חניון גבעתי, השוכן על שטח של 5 דונמים כ-100 מ' מדרום למסגד אלאקצא, למרכז מסחרי שיכלול חניון תת קרקעי ל-400 מכוניות. המרכז הזה יקושר לכותל המערבי באמצעות מנהרות שיעברו מתחת לחומות העיר העתיקה, ליד שער המוגרבים. המנהרות הללו יעברו ליד מסגד אלאקצא, וחפירתן תגביר את המתח בעיר ותדחוף את המאבק הלאומי שכבר מתנהל בה לפסים דתיים.

עמותת אלע"ד פועלת בימים אלה לחפירת מנהרה באורך 600 מ' מתחת לבתי האזרחים הפלסטינים באזור סילוואן, וזאת בפיקוח ובתמיכה של רשות העתיקות הישראלית. מנהרה זו אמורה לקשר את המתנחלים היהודים המתגוררים בסילוואן אל אזור הכותל.

השתלטות של מתנחלים על רכוש של תושבים פלסטינים, התקפות יומיומיות שיוזמים מתנחלים נגד פלסטינים, ונוכחות קבועה של כוחות ביטחון מיוחדים בתוך ריכוזי אוכלוסייה פלסטינית – כל אלה תורמים למיליטריזציה מתמדת של הסכסוך ומעוררים את החשש מתרחיש דומה לזה שהיה בחברון.

כחלק מליבוי הרגשות הלאומיים והדתיים מסלקים את בית הקברות בממילא, שקיים מאז המאה ה-13 וקבורים בו אישים פלסטינים חשובים רבים. בית הקברות הזה, המצוי בחלק המערבי של ירושלים, שייך לווקף המוסלמי, ועבר לשליטתה של ישראל במלחמת 1948. למרבה האירוניה, החלק הקטן שנותר מבית הקברות המוסלמי הזה נתון היום לאיום מצד מרכז הקרוי מוזיאון הסובלנות, שעתיד לקום על שטח של 12 דונם.

כדי לפורר את השכונות הפלסטיניות ולבודדן מבצעים שלטונות ישראל גם כל מיני מפעלי תשתית ענקיים. הבולט שבהם הוא סלילת החלק הצפוני של הכביש ההיקפי מספר 20 המקשר את התנחלות פסגת זאב למערב ירושלים. הכביש הזה מבתר את בית חנינא ואת חיזמא לפני שהוא מתחבר לכביש ההיקפי המזרחי דרך הכביש העוקף של ההתנחלויות שהוקם לאחרונה סביב העיירות ענאתא ואלזועים. שלטונות ישראל השלימו את סלילת רוב חלקי הכביש העוקף הענקי הזה עבור ההתנחלויות. כמו כן הושלם השלב הראשון של מסילת הברזל הירושלמית, שתכליתה לחבר את ההתנחלויות פסגת זאב, נווה יעקב והגבעה הצרפתית אל מערב ירושלים. שלטונות ישראל ממשיכים בביצוע עבודות פריצת דרכים ועבודות תשתית באזור ההתנחלות E-1 שבין מזרח ירושלים והתנחלות מעלה אדומים. המיזמים האלה כוללים את הקמת מטה משטרת ישראל בחלק המזרחי של האזור הזה.

לכל העבודות והפעולות הללו מתלוות פעולות שנועדו להחליש את ההנהגה הפלסטינית בירושלים ולפגוע במוסדותיה. בוועידת אנאפוליס ב-27 בנובמבר 2007 חידשו ישראל והפלסטינים את התחייבויותיהם לשלב הראשון של מפת הדרכים, אבל מאז לא קיימה ישראל אפילו התחייבות אחת כזאת, ובכלל זה את פתיחתם מחדש של עשרה מוסדות פלסטיניים במזרח ירושלים שנסגרו בהוראת שלטונות ישראל באוגוסט 2001. ולא זו בלבד, אלא שהשר לביטחון הפנים, יצחק אהרונוביץ', האריך בפברואר 2010 את סגירתם של כל המוסדות הללו, ובהם האוריינט האוס ולשכת המסחר.

מזרח ירושלים יושבת על חבית של אבק שרפה, שעלולה להתפוצץ בכל רגע. ישראל הופכת את הפלסטינים תושבי העיר לעניים, ומשפילה אותם יומיום בגביית המסים, בסגירת מוסדות, בהליכים משפטיים, בנקודות הביקורת ובחומות המקיפות אותם מכל עבר. כמו כן היא מפעילה נגדם מדיניות של אפליה גלויה, ומאפשרת לעמותות התנחלות קיצוניות לצבור עוד כוח ולנהל את העיר. איש אינו יכול לחזות את מועד התפוצצותה של החבית הזאת, אבל איננו נזקקים למומחים כדי לומר שהפיצוץ הוא בלתי נמנע.

סוף דבר: אילו היה רצון מדיני בכך, היתה נמצאת הדרך להשיג הסדר על ירושלים באמצעות משא ומתן. אבל המציאות מראה שמדיניותה ומעשיה של ישראל במזרח ירושלים, שתכליתם להשאיר על כנה את העליונות הדמוגרפית של היהודים בכל חלקי העיר, הובילה לניפוץ אופציית ההסדר. למרות ההשפעה העצומה שיש למדיניות הישראלית על הגיאוגרפיה של העיר והדמוגרפיה שלה, על ישראל להבין שכל הסדר מדיני על עתידה של ירושלים יכלול הכרה בזכותם הבסיסית של הפלסטינים להקים מדינה עצמאית שבירתה (מזרח) ירושלים. כל דבר שהוא פחות מן התנאים הלגיטימיים הללו לא יאפשר את מימושו של פתרון שתי המדינות והשכנת שלום במזרח התיכון.

תרגום מערבית: יצחק שנייבוים

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 60 של "ארץ אחרת": עיר על גבול העולמות – ירושלים, אהובתי. להזמנת הגיליון לחצו כאן

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה