דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
29 ביולי 2004 | מהדורה 22

מדוע התחתנו ברבנות?

"אולי היה זה בשל המחשבה המסובכת את מי מזמינים לרומא ואת מי לא, אולי כי אני יהודי ואבא שלי ידע את התפילה בעל-פה, אולי כי הידיים של סבא שלי רעדו כשהוא עטף אותי בטלית והעלה אותי לתורה, אולי כי סבא שלי האחר, למרבה המזל, גורש מארצו ומולדתו כי היה יהודי מלוכלך. יהיה אשר יהיה האֲבָל הזה, הוא היה חזק דיו כדי שנדע שגם אם נתחתן ברומא נעשה זאת אצל הרב דלה-רוקה. לא ידענו הרבה, אבל ידענו שיהיה, ושיהיה מעורב רב". אורי ש' כהן מסביר מדוע החליטו, זוגתו והוא, להתחתן ברבנות, ועד כמה היה המסע אל החופה היהודית בישראל מסע בלתי מתקבל על הדעת                                                        אורי ושירי תחת החופה. צילום: אילן ספירא

1. מעורב רב

עד עכשיו אני לא יודע מה התאריך העברי של החתונה שלנו, אף על פי שאני כבר יודע מה התאריך. מעולם לא התרגלתי לעניין הזה ואני מניח שלא אתרגל. אני יודע שיש אנשים ששנתם עברית, אבל זו לא השנה שלי. התאריך הראשון שננקב התברר כי"ז בתמוז, יום צום ותענית. נדמה לי שצמים בו על שום חומות ירושלים שנבקעו באותו היום. ודאי היה זה יום נורא בירושלים הנצורה. האנשים עוד האמינו שיד האלוהים בעולם, והיא מוכרחה להתגלות. אלא שהיד מתמהמהת, או פועלת ומענישה. כך או כך, מִבּקיעת החומות עלה הכורת על ירושלים, על הממלכה, על קודש-הקודשים. בכנות, איני שייך לאלה שמבכים את החורבן הזה, אין בי רצון או תקווה לחדש את המנגל ההמוני על הר-הבית, ומאותה שריפה ומהשריפות שבאו אחריה קמו היהודים והיו למה שהיו עד לא מכבר: שרופים אך מוכנים להישרף בשנית.

חומר הקריאה של המועצה הדתית אינו מגוון. היה שם ספר על המשפחה היהודית וחוברת בשם "מי אני?", ופלאיירים על כבשה בין שבעים זאבים. על הכבשה הרועדת מצויר מגן-דוד, ואחד הזאבים אומר: "יש לנו נשק וגם חשק"

אילו הייתי צאצא של אנשים שישבו על אדמתם ועבדו אותה ובנו את עריהם ושמרו את אוצרותיהם, אולי הייתי חושב על חתונה יהודית כמו שחבריי ברומא חושבים על חתונה קתולית: כשיתוף פעולה עם מימסד שלא נשאר ממנו אלא פּוֹפּמוֹבּיל ומופעים המוניים בימי ראשון. ההבדל ביני ובין חבריי ברומא הוא כנראה דק יותר, מעצם העובדה שהם יכולים לבחור בארצם את דרכם להתחתן, ואני לא. יכולתי לבחור להתחתן אצלם, אבל… מה היה האבל הזה? אולי היה זה האבל של המחשבה המסובכת את מי מזמינים לרומא ואת מי לא, אולי כי בדיוק באותו זמן הזמינו אותי מהקהילה היהודית לדבר על זהות יהודית בישראל, אולי כי אני כותב ב"ארץ אחרת", אולי כי אני יהודי ואבא שלי ידע את התפילה בעל-פה, אולי כי הידיים של סבא שלי רעדו כשהוא עטף אותי בטלית והעלה אותי לתורה, אולי כי סבא שלי האחר, למרבה המזל, גורש מארצו ומולדתו כי היה יהודי מלוכלך. יהיה אשר יהיה האֲבָל הזה, הוא היה חזק דיו כדי שנדע שגם אם נתחתן ברומא נעשה זאת אצל הרב דלה-רוקה, במשרד או משהו. בינתיים התברר שאיננו יכולים להתחתן ביום שחשבנו, כך שתאריך עוד לא היה אבל היה ברור שזה יהיה בקיץ, ועכשיו כבר לא ידענו אם בראשיתו או בסופו. בעצם כבר לא ידענו הרבה, אבל ידענו שיהיה, ושיהיה מעורב רב.

2. הטמאים והטהורים
אם כן, נתחתן אמרנו, אם כי "נעשה חתונה" היו המילים המדויקות. מכל מיני סיבות שקשה לרדת לעומק כולן, החתונה היא מכבש שנוטה למעוך את כל העומדים בדרכו. ולכן מהרגע הזה הוקדשו מירב המאמצים שלנו לשמור את עצמנו מפני הנטייה של המפלצת לחרוג מכל פרופורציה. כל מי שהיה שם יודע, זה קורה: האדם, לעתים בפעם היחידה בחייו, מאבד את מיטב תחושות הענווה והאפסות שלו. פרטים חסרי ממשות נעשים לעיקר, סכומי כסף עצומים עוברים מיד ליד בדרך להגשמת חלום שאינו. "כמה שמחות כבר יש בחיים", זהו המשפט הנפוץ ביותר מול הארנק הנפתח שוב ושוב. אנחנו מבוטחים באהבתנו, חזרנו ואמרנו, כל יום והשימחה שלו.

במקרים שמעורב בהם רב אורתודוקסי, מוכרחה החתונה – חלומית או לא – לעבור דרך המפגש המוזר אך המהמם של האזרח החילוני עם הרשות הדתית. אולי היה כאן מקום לבדוק אפשרות רבנית אחרת, משהו קונסרבטיבי, פרוגרסיבי או רפורמי, רחמנא לצלן. למה בחרנו ברב אורתודוקסי? בעיקר מפני שהרב הוא חבר שלי, איש עדין ונעים הליכות שלמדתי איתו גמרא ושהסכים בשימחה לחתן אותי, בתנאי, ורק בתנאי, שלא יקבל שום תמורה. וגם קצת מפני שבתעודת הנישואים של אבא שלי, שהוצאה מהנפטלין לרגל הביורוקרטיה, רשום שמקצוע אביו היה רב. וחוץ מזה, משהו בי מסתייג מהעוינות כלפי הבריות עבות הזקן ושחורות הלבוש. ככלות הכול, הם-הם היהודים האמיתיים, השנואים והנרדפים והמכונים שנוררים, אלה שבגללם לטוב או לרע כולנו "יהודים" במובן שבו להיות יהודי פירושו קונפליקט עם העולם. מה יאמרו הגויים אם אפילו אנחנו, בשר מבשרם, שונאים אותם?

למה בחרנו ברב אורתודוקסי? בעיקר מפני שהרב הוא חבר שלי, איש עדין ונעים הליכות שלמדתי איתו גמרא ושהסכים בשימחה לחתן אותי, בתנאי, ורק בתנאי, שלא יקבל שום תמורה. וגם קצת מפני שבתעודת הנישואים של אבא שלי, שהוצאה מהנפטלין לרגל הביורוקרטיה, רשום שמקצוע אביו היה רב. וחוץ מזה, משהו בי מסתייג מהעוינות כלפי הבריות עבות הזקן ושחורות הלבוש

אלא שלא כל האוחזים בתורה ומתפרנסים ממנה קוראים אותה, וקצת אחרי מדרגות הרבנות היה צריך לעבור את משוכת הרבנית, שממתינה לכל בתולות ישראל המבקשות להינשא כדרך היהודים מאז ומעולם. זה מוכרח להיות השלב המדכא ביותר במפגש עם גילוי העריות של הדת והמדינה, שהחתונה כרוכה בו. המדינה מצִדה מושכת את ידיה, היא רק מבקשת לדעת את מצבך ואם כדי לעשות זאת גם קובעת אותו, מה טוב. הרבנות, מצִדה, רואה לעצמה חובה קדושה להמעיט בממזרים, ולכן היא מנהלת את ספרי היוחסין של היהודים.

המפגש בין השתיים מצמיח בעיקר פירות באושים. קנאות-יתר מעליבה של העושים במלאכה, הבודקים בציציות תעודת הכשרות של הקייטרינג ודורשים, כמנהג הביורוקרטים, פקסים על גבי פקסים של תעודות ואישורים, המוכיחים בעיקר שכוח ההמצאה של בני-האדם רב מכוחה של האמת. הדבר המקומם ביותר מבין כל אלה הוא, ככל הנראה, היומרה להכריח נשים החיות בשלום עם נידתן, להתחתן בחופת טהרה.

כך קרה, שנרשמנו אצל הרב טוב העיניים ולאחר מכן הופרדה ממני אהבתי ועברה לחדרה של רבנית מעוררת אי-שקט. מן החדר יצאה אהובתי בעיניים מלאות. היא לא מסכימה שנתחתן ב-11, היא אמרה שהיא מוכנה ב-12 אבל לא ב-11, היא אומרת שאני לא אספיק לעבור בדיקת טהרה וצריך לחכות שבעה ימים. תזכיר לי למה אני צריכה לעבור את כל זה?

מה יכולתי להגיד? הבעיה שעלתה לא היתה הבעיה שלי. אני והיא מעולם לא עסקנו בעניינים של טהור וטמא, ואף שבעיני אחדים היינו טמאים, חשנו בנוח. אמרתי שחברי, הרב ל', הוא הסיבה. באמת רציתי שהוא יחתן אותנו, וסביר להניח שאילו הוא היה אחראי כאן הכול היה נראה אחרת, אבל הוא אינו פורץ גדרות ולכן אנחנו צריכים, וחוץ מזה, מה לעשות, גם הם צריכים להתפרנס. הרב ל' היה זמין והסביר בסבלנות במה דברים אמורים, וביקש לדבר עם הרבנית. התורה היא אחת, היא צווחה אל תוך הטלפון. ל', סובלני ממני, הסביר לה שמראש אנחנו נלך על חופת נידה, כיוון שהכלה כלה והמוזמנים הוזמנו. מה לעשות, היא חזרה, התורה אחת, אתם יכולים להתחתן יום אחרי, אבל לא ביום הזה. אבל שבעים פנים לה, ניסיתי. אתם בורים, היא פסקה, והשולחן ערוך אחד. זה היה מרגעי הצומת שהליך הנישואים מזמן. אל מול הטיפשות והאטימות שלה רצינו לומר תודה רבה, להתראות, לחזור לעיריית רומא ולהתחתן שם כמצוות אנשים שאינם מעוניינים לדווח לאיש על מצב המחזור החודשי ועל תדירות קיום יחסי המין שלהם. יש משהו חולה בעיסוק הזה בנוזלי הגוף של האישה, יכירו לפחות העוסקים בכך שהם סוטים. אני מעולם לא שאלתי זרים שאלות כמו שהם שואלים: ומתי באמת את קיימת יחסי מין בפעם האחרונה, ומתי היה המחזור שלך, ומה היה צבע ההפרשה אתמול?
לא שאלתי את הרבנית, אף שמן הראוי היה שאשאל, בצומת שעמדתי בו. בחרתי להוריד את הראש ולתת למים העכורים לעבור מעלי. לעמוד מול האנשים האלה שאין להם דבר וחצי דבר עם חיי, ולהיאלץ לשקר, כי לא, אנחנו לא שומרים נידה, וכן, אנחנו כן גרים ביחד מהרגע שנפגשנו, ולמען האמת, זה לא עניינך מתי קיימנו ומתי לא, ואנחנו לא מעוניינים לחלוק איתך מה אנחנו עושים או לא עושים בשעת המחזור. מצטער. מה שמקומם באמת הוא שמבחינה הלכתית הכול מגוחך. הכלה היא לעולם מקרה דוחק, תלויה חופשית בין הסמכות ההורית ובין סמכותו העתידית של הבעל. הפוסקים ככל הנראה נמלאים חרדה והם נוטים להקל, כך שגם לפי דעת גדולים אין מניעה לחתן אישה שאינה שרויה בטהרה. אולי זה אינו המצב הרצוי, אך הוא גם אינו אסור.

כמי שבחר ברב ל', נאלצתי לשקר. לא שיקרתי בגללו אלא בשבילו, ואף על פי שאין בו רבב של אשמה, מי יכחיש שיש כאן דילמה מוסרית? וביד רחבה שיקרנו, ליתר דיוק הכלה שיקרה, אני לא הייתי מוכרח; וגם זה התחיל לעלות לי על העצבים, וכך, בעוד הזמן עובר הסבלנות שלי אזלה ורק רציתי לקחת את אהובתי וללכת איתה למקום אחר שבו, במחילה, לא מכניסים לך אצבע לפי הטבעת כדי שתוכל לענוד טבעת לכלתך כמנהג אבותיך מימים ימימה. אין ספק שהעסק מכוער: יושבים רבנים ורבניות ומתבוננים בקהל שהם משרתים ורואים רק תינוקות שנשבו, בורים נבערים שבמקרה הטוב יודעים לסלף את הכתוב. ניצול אותו חלקיק של שררה שניתן בידי הדת הוא עלוב, ובוודאי אינו מוסיף כבוד לתורה.

לבסוף נשלחנו אל ראש המחלקה, האיש שעל פיו יישק דבר. למשמע התאריך הוא פער עיניים. אתם ספרדים, הוא שאל כלא מאמין, ספרדים אמרתי, לפחות אני. למה כל-כך מוקדם, הוא שאל, אבל לא באמת התעניין, ואני פרשׂתי את מערכת האילוצים. כששמע על שריפת ביתי שאירעה כחודש לפני כן, אמר שהוא צריך לבקש ממני הלוואה כי כתוב שמי שנשרף ביתו יתעשר. שמחתי לשמוע ותהיתי אם עגנון נעשה עשיר. הרב אמר, שלפחות עגנון נעשה עגנון. אחר-כך כתב את מה שכתב ואז בלעה הרבנית את אהובתי אל חדרה ולא נודע כי באה אל קרבה. ישבתי מחוץ לחדר, תוהה מה באמת מלמדים אותה בהדרכה. פָּרושׁ מהנשים, נאלצתי להסתפק בחומר הקריאה שהיה מצוי במקום.

חומר הקריאה של המועצה הדתית אינו מגוון. היה שם ספר על המשפחה היהודית וחוברת בשם "מי אני?", ופלאיירים על כבשה בין שבעים זאבים. על הכבשה הרועדת מצויר מגן-דוד, ואחד הזאבים אומר: "יש לנו נשק וגם חשק". האם אני ממציא, שהם הרבה יותר פרוורטים מהחילונים? בהמשך הפלאייר כתוב שבעולם הבא נבין מדוע הכבשה לא מפחדת, ולמדתי שבעולם מעריכים את התפילה כיוון ש"עם תום מלחמת המפרץ שיגר שגריר ארצות-הברית בישראל (ויליאם בראון) מכתב תודה לאזרחי ישראל שהתפללו להצלחת צבא ארצות-הברית". הפלאייר היה מטומטם, אבל אני מוצא שלא במקרה חיכתה ערימה של אלה במקום הזה. מסתבר שסכלות היא אכן שם המשחק.

לבסוף שוחררה אהבתי, מתנשפת. זה לא היה קל או נעים, אתה לא מאמין מה היא שאלה אותי, היא אמרה, ומי יודע למה אמרה לה הרבנית שעדיף ללכת לרב ולא לרופא אם משהו לא ברור בהפרשות. גם על כך עברנו בשתיקה, ואותו הלילה המשכנו לשתוק בהרצאה על זוגיות שחויבנו להשתתף בה. הכינוס היה במרתף של בית פרטי בצפון תל-אביב, שבו התמקם הארגון 'תקוות אחינו'. השם נטול הענווה אומר כבר הכול. עומד לו אברך סמוק לחיים ומלעיט את הקהל האדיש בשעה של סטנד-אפ אווילי בניחוח החזרה בתשובה. וריאציות על התימה של הזוגיות ברמה של סרט בורקס גרוע במיוחד, או גיליון מדכא באמת של "לאישה". בדמיונו המוגבל של האברך, הזוגיות היא ריקוד של חירשים סביב מצוות פרו ורבו.

אני ואהובתי צחקנו מדי פעם, נדהמים מכך שאנחנו צריכים להקשיב לדבר הזה שבסופו חולקו דפים שהוחתמו ועברו בפקס לרבנות. גם אז שתקתי. לא שלא היה מה להגיד, אבל בעצם מה כבר יש לומר על הערבוב הזה של שקר והתנשאות. חוץ מזה, משחק הגמר ביורו עמד להתחיל והשעה דחקה. כשיצאנו לחופשי, אני ואהובתי למדנו את השיעור החשוב ביותר בזוגיות: רבנות זה לא מקום שאתה רוצה לבקר בו פעמיים.

3. חופת דודים

לבסוף הרגע הזה הגיע. בבוקר עוד נסעתי להביא את השתייה, עצבני ומרוט נסעתי לאחור ושברתי את הפנס. התקשרתי לאהובתי, שבילתה את היום במעין מכון יופי. היא בדיוק גמרה את המסאז' ועמדה להיכנס לטיפול פנים. אף שחשבנו לא להיפגש באותו היום, הצטרפתי אליה ולראשונה בחיי עברתי פדיקור. מדהים איך דברים כאלה יכולים לשנות את היום. חופשי ממיליוני תאים מתים שנטפלו לכף רגלי, התכוננתי לחיים חדשים בלעדיהם. לא היה זמן, והייתי צריך לנסוע לחברי י' ויחד התכוונו לנסוע לצימר מפנק עם בריכה בכפר האמנים עין-הוד, הוא עין-חוד ז"ל. בדרך עברנו בכפר הרוא"ה. זה היה הביקור הראשון שלי במקום, שהתברר שהוא נעים ביותר, ונתן להרגיש וגם נראה כמו לקראת חתונה אצל דודה נחמדה במיוחד עם בן-דוד שדואג לכול. המשכנו לעין-הוד, ושם התברר שהצימר של י' די מאכזב. בעל-הבית פתח לי את הדלת ואמר, תראה איזה ארמון. מי יודע מה חושבים להם המארחים האלה. האם הם באמת חושבים שכולנו עירונים מטופשים שמתפעלים מהג'קוזי הזול ביותר שאפשר למצוא בגודל זוגי? אמנם היתה מרפסת נאה עם גפן מעל, אבל הענבים כבר הבשילו וחלקם כבר נרקבו על הרצפה שלא נוקתה, וחרקים רבים שלטו בה ביד רמה. את הנוף אפשר היה לראות בקושי. חוץ מזה, היו גם טלוויזיה ודי. וי. די, קומקום חשמלי ומיקרו. במקומות המיועדים לכך נחו להם שלושה נרות אכולים למחצה, וגפרורים אין. הכול היה הזול מסוגו. התקלחנו וחזרנו אל החתונה.

לראשונה ראיתי את הכלה בתחפושת החתונה. היא לבשה שמלה יפה, שקופה למדי, והיתה מאופרת; קלות, אבל מאופרת. האמת, אמרתי, אני מעדיף אותך בטי-שירט ובלי איפור. כן, היא אמרה, גם אני הייתי מעדיפה. איך, אם כן, נקלענו אל תוך הרפת כדי להצטלם, בעוד 350 אורחים עושים דרכם אל המסיבה, מי יודע. אני עדיין חושד שהיא נהנתה מכל העניין, אבל היא מכחישה בתוקף. האורחים דייקו, ומהר מאוד מצאנו את עצמנו מתחבקים ומתנשקים, מציגים ומוצגים, שותים ושוטים. הרב בחליפה הבהירה הרגיש לבוש מדי, והיה נרגש באופן ברור. בשעה תשע בדיוק נכנסו נגני הדולה-זורנה, והלכנו אל החופה.

הדולה-זורנה הוא צמד שנוהג להוביל את החתן והכלה אל החופה בחתונות כורדיות. ראיתי את זה קורה בחתונה של חברי הטוב י', ורציתי גם. אמנם אני לא כורדי, אבל חשבתי לתומי שאם כורדים יכולים לנהוג כשאשכנזים, גם לי מותר לנהוג ככורדי. אמנם חציי הספרדי הוא מרוקאי ותורכי, אבל למען האמת גדלתי מנותק משניהם, ולא נותר לי אלא לעשות מחווה של גאווה מזרחית. אני נהניתי. מי שהלך לחופה לצלילי הדולה-זורנה, כבר לא ישכח הליכה חגיגית מהי. בחתונות שיש בהן יותר כורדים, ההליכה הזאת מתפתחת לריקוד המוני ארוך למדי. במקרה שלנו עמדו האשכנזים ומחאו כפיים בנימוס, נהנים מהקונצרט האתני שנזדמן להם.

תחת החופה עמדנו עם ההורים והרבנים. לימינו של ל' התייצב הרב ח' שנשוי לדודה א', צעירה מאבי בשנתיים. לא חשבתי שהרב ח' יבוא. בדרך-כלל הוא נמנע מהחתונות של הצד שלנו, והכשרות של המקום היתה מפוקפקת בעיניו, אבל בכל זאת הוא בא. יש אנשים שדורשים כבוד ומקבלים אותו, והוא ככל הנראה נמנה עימם. אמי מיד משכה אותי בשרוול והייתי צריך ממש לגעור בה כדי שתבין שהרב ח' אינו חשוב בעיניי יותר מהאיש שדיברתי איתו באותו הרגע. ל' גם הוא עבר לדום הלכתי: העדים שנדרשו עתה היו שומרי שבת, ולצערי, בין חבריי יש מעטים כאלה, ול' הוא אחד מהם. הרב ח' העיד, וכך גם הנהג שלו, וגם את שבע הברכות הוא בירך בנעימה. בדרכו-שלו הוא היה סימפטי. ל' היה מקסים, עדין ומבויש, והרב ח' לא הפסיק להציק לו. לאחר הברכות לקחתי את המיקרופון. רציתי לדבר על שבירת הכוס. אמרתי, שבעצם החופה הזאת היא עניין מוזר לחילונים שכמונו, כי הרי אנחנו באים בברית הרבה אחרי שאנחנו כורתים אותה. אם לאברך הנלהב מסמנת שבירת הכוס את שבירת הכלים וכניסה אל המיניות, הרי אנחנו יודעים, אולי אפילו טוב מדי, מה סופה של אותה כוס שבורה, ולכן אותה התלהבות מינית שמלווה את שבירת הכוס, אותה מטאפורה לכוח גברא, היא חסרת משמעות עבורנו. אבל אולי יש בזה משהו, כמו גם בכך שהכתובה היא בארמית. מפני שיש משהו זר וחדש ולא-מובן באישה שאתה יודע אותה לכאורה, ומפני שהכלי הנשבר הוא כלי השלמות, הרעיון של אהבה שהיא מעבר לבשר ודם ומעבר למידת האדם, ולא נותר לנו אלא לאהוב בתוך ההרוס, את הדבר שיש ולא את מה שלא יינתן. וגם על ירושלים שחרבה ושעליה מדבר הכתוב איני מבכה, אבל אני כן מבכה, גם ברגע הזה, את החורבן הפרטי שלי, את העדרו של אבי, כפי שבוודאי כל אחד מאיתנו מבכה את החורבן הפרטי שלו, ואותו אני מבקש להעלות מסוליות נעליי.

פני הרב ח' נתכרכמו לרגע ואחר-כך ישרו. זה הכול נובע משורש אותו החורבן, הוא אמר, ואני אמרתי שגם כך אפשר ושברתי את הכוס, בניגוד להמלצת הרב, על משטח הדשא הרטוב. כולם מחאו כפיים, נשיקות וחיבוקים הוחלפו, פה ושם עמדו גם דמעות. לא היה לנו שיר חופה, וגם לא שיר הליכה לחופה. שקט מוזר היה לרגע, וגם זה היה נעים.

הרב ח' עוד ישב שעה ארוכה עם אשתו והעוזר, והיא אמרה שיש לי שורשים טובים ושאני עוד אשוב. נזהרים בדברינו וסיכמנו שאף אם דעותינו חלוקות, לפחות הן נחלקות ביחס לדבר שכולנו מסכימים עליו. מהו הדבר שעליו אנחנו מסכימים, איש לא פירט. ככלות הכול, בחרנו להשאיר את הדבר שקושר אותנו זה אל זה מעומעם דווקא ברגע שבו אני ואהבתי הבהרנו מה קושר אותנו זה אל זה. לא במקרה כולנו כאחד השפלנו באותו הרגע מבט אל האדמה.

הכנות לנסיעה

אז מה קורה כאן? מה פשר הדבר הזה שקרה בינינו? ברכותיו וציווייו של הרב יהיו מעכשיו לסעיף בתעודת הזהות, שיביא איתו שינויים במעמד הדברים, ואפילו בנקודות הזכות למשכנתא. בכוחה של המילה נעשה העולם. העולם שבו היא סִפו האהוב של כל יום, ושל כל שנה, על ברכותיה וקללותיה. ואמנם לא נלמד מכלולותינו דבר על אהבה, אבל חיינו השזורים בחיי העולם כבר לא אותם חיים. ועכשיו הנסיעה, ואין לדעת איך קורים הדברים. שבת אחת בבוקר קמתי והתקלחתי ויצאתי לנסיעה לעין-כרם, לחגוג את הולדתו של הילד מ'. רטנתי באוזניה של אמו, חברתי הטובה, על מפגשי ההורים האלה שאין בהם סיכוי אפילו לפלירט סביר, שלא לדבר על סקס פרוע. למיטב ידיעתה, לא הוזמנה אף אישה שעשויה להתאים לקטיגוריה של רווקה פנויה במצב סביר, אבל אחר-כך היא נזכרה שחברה של ד' אמורה גם היא לבוא. עשר דקות אחרי שראיתי אותה, יושבת תחת העץ, חיי הקודמים עלו כעשן אל הכול-יכול, והתחילו חיים חדשים, דומים בכול לקודמים אבל שונים בתכלית. כשנסעתי לנ' לתת הרצאת מועמדות באוניברסיטה יוקרתית, פרצה שריפה בדירתי המתוקה, על גג ששמים מנוקדים בעננים קלים סוככים עליו כל הימים. כאלף ספרים, רבע מהספרייה שלי, עלו באש. גם הבגדים, עד האחרון שבהם. מהדורה מוקדמת של כתבי עגנון שרדה בנס, ברנר בקושי. מהספרות האנגלית לא נשאר פליט. בדרכי חזרה אל מוקד השריפה, בעודי מוכן לצאת, התקשר הפרופ' ד' והודיע שאם אני מעוניין, יש עניין, ונהיה עניין שכרוך בנסיעה ארוכה אל מעבר לים. ועכשיו ההכנות לנסיעה, ואפילו התאריך של החתונה הוא חלק מאותן הכנות שעוברות ממשרדי הממשל אל נימי הנפש.

אֵלֶּה הֵן הֲכָנוֹת נְסִיעָה

אֵלֶּה הֵן הֲכָנוֹת-נְסִיעָה. אַתְּ פּוֹתַחַת
אֶת הַחַלּוֹן. לֹא לִסְגֹּר, הָאֲוִיר מִשְׁתַּנֶּה. עָלֶה
יָבֵשׁ עַל הַמִּטָּה. אֲנִי מַתְחִיל לְהִתְגַּעְגֵּעַ
עַל דְּבָרִים שֶׁהֵם אִתִּי כְּאִלּוּ אֵינָם אִתִּי.
הֲכָנוֹת נְסִיעָה. לֹא לֶאֱכֹל, לֹא לָלֶכֶת,
לֹא לַעֲמֹד יַחְדָּו. וְכָל לַיְלָה מְמוּלָּאִים
הַמֶּרְחַקִּים לְתוֹךְ בְּנֵי הָאָדָם כְּמוֹ חָלָב
לְתוֹךְ בַּקְבּוּקִים לִפְנֵי דַּלְתָּם. הֲכָנוֹת
נְסִיעָה הֵן. אָבִי נִלְכַּד בְּתוֹךְ אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ.
בְמוֹצָאֵי שִׂמְחַת-תּוֹרָה נִסְגַּר עִם כָּל הַסְּפָרִים
הַמַּבְרִיקִים בַּחשֶׁךְ. הוּא בּוֹכֶה בְּשֶׁקֶט, כְּפִי שֶׁלֹּא
בָּכַה בִימֵי חַיָּיו. הוּא מְדַבֵּר עָמוּם בְּקוֹלוֹ
וּבְקוֹל בְּנִי, קוֹרֵא לִי, אָבִי וּבְנִי חֲלִיפוֹת,
דְּפיקוֹת אֶגְרוֹפָיו מִבִּפְנִים
הֵן אִתִּי תָּמִיד. אֵלֶּה הֵן הֲכָנוֹת נְסִיעָה.

אָדָם נוֹצַר לָלֶכֶת זָקוּף עַל שְׁתַּיִם
אַךְ נַפְשׁוֹ בּוׁ רוׂצָה לִפְעָמִים לִפְשׂט אַרְבַּע,
וְלִשְׁכַּב בּוׁ וְלֹא עוֹד. הֲכָנוֹת נְסִיעָה.
(יהודה עמיחי, "עכשיו ברעש", שוקן, 1975, עמ' 24)

והנפש המתכוננת לנסיעה רואה חלל של געגוע בכל דבר אהוב. וכל הקרוב נפרט למרחקים. בכל הימים יש משהו שמחכה לך, וכל הימים באים אל קִצם. סופנו להיות הד לדברים שכבר היו, וריאציה על מנגינה ללא זמן, והיא תהילתנו. ורק מתיקותה שעל הסף היא שמנחמת את הגיענו אל הסוף.

אורי ש. כהן מלמד ספרות עברית באוניברסיטת "קולומביה" בניו-יורק

המאמר פורסם בגיליון מספר 22 : "החתונות שלנו: הטקס כתעודת זהות ישראלית". לחצו כאן להזמנת הגיליון

ד"ר אורי ש. כהן הוא סופר, חוקר ספרות ומרצה באוניברסיטת תל אביב

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה