דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
23 באפריל 2012 | מהדורה 64

צילום: איל און

מגדלת הנפש שערות ארוכות

שפתו של מירון איזקסון, ניזונה ומקבלת על עצמה לא פעם תבניות לשון הן מהמשנה והן מהגמרא, הן מהמדרש והן מההלכה, ויוצרת הכלאה אישית מרתקת. חוה פנחס-כהן מתפעלת מספר השירים המוקדש להוריו: "בפעם הזאת"

מירון ח' איזקסון, "בפעם הזאת", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011

 

ספרו החדש של מירון ח' איזקסון הוא ספרו הראשון שלאחר הקובץ "מבחר ושירים חדשים", והוא בבחינת הקובץ שמעיד על השינוי שבא בעקבות הכינוס וחשבון הנפש של המשורר. השיר "שתי נשים", הסוגר בספר "מבחר ושירים חדשים" שיצא לאור ב-2007, כמו מושיט יד מעבר לכריכה לשיר הפותח את הספר החדש. זוהי אמירה אמנותית של המשורר, האומר שהחיים נמשכים בין הספרים, ואין הכריכות מפרידות בין הרגעים:

  • תמיד לאיש שתי נשים / אחת אהובה ואחת שנואה / אחת ראשונה ואחת נערה / אחת מביאה בן, ואחת / לוקחת אותו מאביו / לאחת הימים, לשניה חדרים,/ האחת בוכה תמיד את אביה ואת אִמה / והאחרת תולה עצמה על חזהו.

איזקסון פותח את השיר בהכללה חד משמעית: "תמיד לאיש שתי נשים". "תמיד" אינה מילה פואטית. היא מגיעה ממחוזות הלשון המשפטית וההלכתית, והשימוש בה הוא כמו שימוש בכתם שחור שמעכב את ההתבוננות בציור. מבנה משפט כזה אופייני לשיר איזקסוני. לעיתים קרובות השורות הראשונות של שיריו מצהירות או נותנות עדות על האישיות ששמה "אדם" או "איש". כך למשל נפתחים השירים "אדם כי ישתוק בחדר" ("מבחר", עמ' 284), "אדם מוכר את חפציו / ולעולם מותיר לעצמו אחד ממאה" ("בפעם הזאת", עמ' 28), או "שומע גופו של אדם / שיחה על מותו הצפוי" ("בפעם הזאת", עמ' 10) .

בפתיחות אלה בוחר איזקסון באסטרטגיה של דיון ענייני לכאורה ובהעלמת ה"אני" הדובר בשיר. איזקסון מדבר על אדם כלשהו, ועל סביבתו הביתית והמשפחתית, על אשתו וילדיו של "אדם" ועל "דרכו של עולם". כך נוצרת התנגשות בין האישי, שבו בדרך כלל עוסקת השירה, לבין התבוננות מנוטרלת לכאורה מכל מחויבות אישית. אך ככל ששירתו של איזקסון גדלה ומתגברת, כך הקול של הדובר, "האדם", הולך ונבנה לעיני הקורא.

אם השיר האחרון בקובץ הקודם שר על שתי נשותיו של כל אדם, השיר "בפעם הזאת" הפותח את הספר הנוכחי מספר על רחל, שהיא תמיד סמל לאהובה שבנשות יעקב:

  • בפעם הזאת יצאה / נפשה של רחל כי מתה, / אבל בפעמים אחרות / היא יוצאת מטעמים אחרים, / כנערה מתבגרת רוצה לבדוק / אם חפצים עקומים מדיפים ריח שונה, / וברזל שנתקצצו פאותיו / כבר מכה אחרת. / מגדלת הנפש שערות ארוכות / עד שתמצא לעצמה אהבה חדשה, / כבן וכבת הקולעים שערם / עד שידיהם חוטפות לתוכן / ילדוּת שנפלה מכיסאה.

"בפעם הזאת" – בהבדל מפעמים אחרות – "יצאה נפשה של רחל כי מתה", אבל בפעמים אחרות, מסתבר, היא יוצאת מסיבות אחרות. ספר השירים נפתח אפוא ביציאת נשמתה של רחל. ואולי עניין הפרידה של הנפש מהגוף, ושל בן מאביו ואמו, הוא לבו של הספר "בפעם הזאת".

ייתכן שהאוצר הלשוני של הביטוי "יציאת הנשמה" יסביר לנו את פירושה של יציאת הנשמה של רחל בשיר.

אנו מוצאים ב"פרקי דרבי אליעזר" את המדרש הבא:

  • ר' יהודה אומר: כיוון שהגיע החרב על צווארו, פרחה ויצאה נפשו של יצחק. וכיוון שהשמיע קולו מבין הכרובים ואמר לו "אל תשלח ידך", נפשו חזרה לגופו וקם ועמד יצחק על רגליו וידע יצחק שכך המתים עתידים להחיות ופתח ואמר "ברוך אתה ה' מחיה המתים".

על פי המדרש, יצחק חווה בחייו טעמה של מיתה. הוא אמנם המשיך לחיות, אך המיתה ההיא חרותה בזיכרונו ובתודעתו.

את הביטוי "יצאה נשמתה" בלשון נקבה נמצא בדיני שחיטה. השאלה שעל הפרק שם היא אם מותר לשחוט בהמה לפני שיצאה נשמתה. בחרה הלשון ההלכתית את המושג "יציאת הנשמה" אצל הבהמה כהוכחה שהיא מתה וניתן לשחטה. זוהי משמעות הפוכה למשמעות במקרה של יצחק.

שפתו של איזקסון, ניזונה ומקבלת על עצמה לא פעם תבניות לשון הן מהמשנה והן מהגמרא, הן מהמדרש והן מההלכה, ויוצרת הכלאה אישית מרתקת. בעקבות הסגנון ההלכתי, שנוטה להכללות ולענייניות, מונה איזקסון את הרגעים שבהם יצאה נשמתה של רחל, וכמו במדרש על עקדת יצחק הוא רואה את מותה של רחל כמוות שהתרחש טרם מותה הפיזי: "כנערה מתבגרת רוצה לבדוק / אם חפצים עקומים מדיפים ריח שונה / וברזל שנתקצצו פאותיו / כבר מכה אחרת".

קשה לדעת מתוך השיר אם זוהי רחל המקראית שאיימה על יעקב "הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי", או שזוהי רחל במובן "כל אישה" שמייצגת את הנשים האהובות שגורלן לא שפר עליהן. רחל של איזקסון בודקת את ריחם של החפצים העקומים, היא בודקת האם ריחם שונה. וכאן מוכיח איזקסון עוד אחת מתכונות מלאכת השיר שלו, יצירה של צירופים בלתי צפויים ומטאפורות חדשות. האם חפץ עקום מפיץ ריח שונה ואם ברזל ש"נתקצצו פאותיו" מכה אחרת? ולמה הכוונה בביטוי "ברזל שנתקצצו פאותיו"? האם הכוונה לאלישע בן אבויה, שנאמר עליו כי "קיצץ בנטיעות", או שמא מהדהד כאן אותו ביטוי כפי שהוא מופיע בספר הזוהר בדברו על הנהר בגן עדן: "זהו להשקות את הגן להשפיע אורו וברכתו וכבודו במידות, כדי שיעשה רצונו על ידיהם. ולכן אין להפריד האילן מן המעיין הנובע שלא לקצץ בנטיעות" (בראשית ב, י').

"נתקצצו פאותיו" מהדהד את האפשרות של מהלך שלא צלח, שנשענת על אזהרה שלא לנתק דבר ממקור חיותו. ואז מתפרשת השורה "כבר מכה אחרת" כמו זיכרון עמוק, כמו חוויה שגורמת לנפש להשתנות, או אולי גם לצאת מהגוף.

אם השיר מתחיל בדמותה של רחל ובנפשה שיצאה, הנה מתעכבות השורות האחרונות על הנפש כעל ישות בעלת נוכחות גופנית עצמאית: "מגדלת הנפש שערות ארוכות / עד שתמצא לעצמה אהבה חדשה". לנפש יש איכויות פיזיות, והיא מגדלת שערות, פעולה שקשורה בדרך כלל בנעורים או באבל. ואכן, "עד שתמצא אהבה חדשה", כלומר, הנפש מתייפה בשערות חדשות כדי למשוך אליה אהבה חדשה.

בשורות האלה נמצא מפתח לקריאת שירי הגוף הרבים המצויים בקובץ. הם יוצרים חיבורים בלתי צפויים בין הצד הפיזי לנפש המופשטת חסרת הצורה המקבלת תיאורי גוף.

תמונת אביו

  • מתמונת אביו שנפטר עתה / הכרתי לפתע את פני הבן, / שנים ראיתיו ורק עכשיו / נפגש בי עורו המכסה את בליטותיו. //
  • יתמותו החדשה / העבירה אליו את המראה הקובע, / כל חומרי הטבע יודעים / מתי הגיע זמנם להיות נחשבים. //
  • כמו אש סיגריה / המכבה עצמה רק על מכנסיו, / הסכימו פני הבן היתומים / לסבול את מבט עיני.

שיר זה (עמ' 59) הוא אחד מתוך כמה שירים העוסקים ביחסי אב-בן ובפרידה מאב ומאם. הפתיחה מעידה על המוות כהתגלות. פני הבן שמתגלים בשורה השנייה הם כמו תמונת מראה של פני האב המת בשורה הראשונה. "הכרתי לפתע את פני הבן" הוא משפט מפתיע בשל הדיבור בגוף ראשון. בחלקו הראשון של המשפט הכותב מדבר בגוף ראשון, כמי שנותן עדות, אבל בסוף המשפט הוא שב ומסתתר. הוא חוזר לצורת הביטוי הכללית. "בן" כמו "איש" הוא גוף שאינו מזוהה, בן ככל הבנים.

ההתגלות הזאת, דווקא ברגע הפטירה, פותחת אפשרות למפגש. "שנים ראיתיו ורק עכשיו / נפגש בי עורו המכסה את בליטותיו". במשך שנים התקיים הקשר באמצעות הראייה. רק עתה, בזכות המוות, נוצרת התוודעות באמצעות העור. העור הוא האיבר המכסה והנושם, זה שמבטל ריחוק ומרחק, והנגיעה המאוחרת מעידה על מה שהוחמץ.

הבית השני מעיד על מצבו החדש של הבן כיתום. הוא מודע לכך שמרגע זה הדברים משתנים. לצד האבל, היתמות מחדשת את הראייה, גורמת לדבר נוסף להיראות. וכך, בזכות היתמות, "הסכימו פני הבן היתומים / לסבול את מבט עיני". כלומר, נוצרת התאחדות בין "פני הבן" לבין "עיני", בין המורחק והמודחק לבין האישי.

השיר "מות אבי" נמצא ברצף שירי הפרדה מאביו ואמו של הדובר, והוא מוקדש "לזכר אבי אליהו". ברצוני להתייחס לשני הבתים המרכזיים של השיר, השני והשלישי:

  • תמיד חיכיתי בחדר הסמוך / ובאחת הפעמים האחרונות מת. / חברי קרא קריאות / ומעיניו יצאו דמעות עתיקות / בהן לא בכינו מאז ילדותו. / גם הפעם לא ידעתי / אם מה שהולך לאיבוד / נמצא רק במקום אחד. //
  • וכשלקח אבא על עצמו את האדמה / שתקו מלוויו, / שמא שקט היוצא מרבים / גדול מזה של אחד.

כמו בשיר החותם את הקובץ "מבחר ושירים חדשים", גם כאן איזקסון פותח את הבית באותה מילה לא פואטית, "תמיד": "תמיד חיכיתי בחדר הסמוך". אם השורה הזאת מתארת זמן מתמשך, השורה שבאה בעקבותיה מתארת את רגע הקטיעה: "ובאחת הפעמים האחרונות מת". שורות אלה מתכתבות ללא ספק עם מותה של האישה האהובה בשם הספר ובשיר הפותח: "בפעם הזאת יצאה / נפשה של רחל כי מתה".

גם בשיר הזה המוות אינו פתאומי. המוות נוכח, ובאחת הפעמים הוא מופיע וממית.

"חברי קרא קריאות / ומעיניו יצאו דמעות עתיקות / בהן לא בכינו מאז ילדותו". אנו קוראים משפט שירי בן שלוש שורות המתאר את המהלך בעקבות ההכרה שהאב מת. החבר קורא קריאות שיכולות להתפרש ככאב, ואפשר אף להעלות על הדעת את הרושם החד של "קרע קריעות" בשל הצליל הדומה. ובעקבותיו מופיע הבכי העתיק.

המשפט השירי הבא גם הוא נחלק לשלוש שורות (נראה שזה הריתמוס הפנימי של איזקסון, שכן הקצב הזה חוזר בשיריו). "גם הפעם לא ידעתי / אם מה שהולך לאיבוד / נמצא רק במקום אחד".

הבית האחרון מדבר על רגעי הקבורה של האב. למרבה ההפתעה המת הוא הגיבור האקטיבי בעת הקבורה, וכפי שמקובל בשפה האיזקסונית, לאחר שנמסרת תמונה, או קביעה, באה בעקבותיה התובנה: "וכשלקח אבא על עצמו את האדמה / שתקו מלוויו, / שמא שקט היוצא מרבים / גדול מזה של אחד". זוהי דרך נועזת לראות באב הנקבר כמי ששותף לקבורתו. אבל דווקא משפט זה אומר משהו חזק מאוד לזכרו. משום שהוא מתאר את הדמות גם ברגע מותה וקבורתה כדמות אקטיבית, "לקח על עצמו את האדמה". לאחר מותו האב נשאר, כמו בחייו, הפעיל, האחראי, והמלווים הם הפסיבים. שתיקה של אנשים רבים בזמן הקבורה היא בעלת עוצמה רבה יותר מהשקט והשתיקה שמשתררים עם שתיקתו של יחיד. השורות האחרונות של השיר מביאות אותי לחשוב שהשירה, כפי שהיא נתפשת בספר הזה, היא אולי העצמת שתיקתו של היחיד, של הבן, המרגיש בדלות כוחו מול אביו החזק גם ברגעי מותו וקבורתו.

השיר "לפני" מתמודד עם הרגעים שלפני מותו של האב. אלה רגעים קשים ומעוררי סערה.

  • כל מעשי האדם רועדים / בטרם מותו האחרון, / שמא גם הם יתבטלו עמו / כמו כל שינוי עולמי.

מותו של האיש אינו מביא את השינוי רק עליו, אלא על כל סביבתו ויצירותיו, "שמא גם הם יתבטלו עמו". גם כאן מדובר ב"אדם", והדיון נסוב על ה"תופעה".

דוגמאות מקראיות מגויסות כדי לדבר על ה"תופעה": "גם יהושע לפני מות משה / חזר לרגע להיקרא הושע". משה ויהושע מרחיקים את העדות מהאב המת, אך גם יוצרים אנלוגיה בין גדול הנביאים וממשיכו לבין "כל אדם" וכל "בנו". מעמד הבן הנפרד מהאב הוא על פי איזקסון הפרידה של הבן מהמנהיג שעומד לעזוב אותו לבדו. ושלוש השורות הבאות מבטאות זאת: "ובן לא יודע כיצד ייקרא ממחר / הרי אביו המוטל עתה לפניו / קבע לו את שמו". הוא אינו משתמש במילה המיידית והפשוטה "אני", אלא משתמש במילה המייצגת אותו ואת מעמדו כלפי אביו ומדבר על עצמו בגוף שלישי, מרחיק ככל יכולתו את עדותו ואומר את הדבר הקשה ומגדיר את השינוי שהוא עומד לפניו, הוא עומד לפני שינוי זהותו, הרי לא יהיה עוד "בן", ומי שקובע את השינוי הוא דווקא "אביו המוטל עתה לפניו".

והוא מסיים את השיר בהכללה שהיא התובנה הבאה מתוך ההתבוננות על הפרידה של בן מאביו: "כל אלה שטרחו לפורר אדם או למלאו / לפתע בודקים ללבם את תוקפו".

ברגעים מכריעים מירון איזקסון מפגיש בין ניגודים בלתי אפשריים. בשיר זה נמצא את העולם הרגשי הסוער, החרד, עם לשון משפטית. הלשון ההלכתית הנורמטיבית ורבת הכללות מתנגדת לאישי ולמקרה הפרטי. בחיבור הזה מירון איזקסון יוצר שירה מזוקקת השואפת למופשט ועדיין מתמודדת עם שאלות גילוי והסתרה של עולם פגיע ורגיש וחרד.

חורחה לואיס בורחס אומר בספרו "מלאכת השיר": "כאשר אני כותב אני מנסה להיות נאמן לחלומות, לא לנסיבות. בסיפורי ישנן נסיבות אמיתיות, כמובן, אבל משום מה חשתי תמיד שעלי לספר את הנסיבות האלה במינון מסוים של לא-אמת. אין הנאה בהבאת סיפור כפי שאירע באמת…" (תרגמו פביאנה חפץ ויורם ברונובסקי, בבל, עמ' 101).

דומני שמירון ח' איזקסון פוסע על החבל הדק שבין נאמנותו לעולם הריאלי המקיף אותו לבין נאמנותו לעולמו הפנימי מלא הריגוש וחסר הפנים, בין ההיאחזות בזיזי המציאות לבין החלומות המפריחים את השירים בשפה מתחפשת למשפטית והיא רגשית מאין כמוה.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 64 של "ארץ אחרת": מדינת מעקב – המאגר הביומטרי ומאגרים אחרים. להזמנת הגיליון לחצו כאן

ספר שיריה השמיני של חוה פנחס-כהן "אחי, הצימאון", ראה אור לאחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה