דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
19 באוקטובר 2000 | מהדורה 01

שיעור בחשבון, בית-הספר 'כל ישראל חברים', צפון אפריקה, 1950

מבחן בוזגלו

אביו של ד"ר מאיר בוזגלו היה מגדולי הפייטנים של יהדות מרוקו. בוזגלו הבן הוא ד"ר לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, המעניק ניסוח פילוסופי לזהות המסורתית, זו שמאפיינת את רוב בני עדות המזרח. בוזגלו מדבר על בית אביו ועל כוחם של לימודי המתמטיקה בשיקום הדימוי העצמי באזורי מצוקה

מאיר בוזגלו עלה עם משפחתו ממרוקו. בילדותו למד בקריית-ים, בחינוך הממלכתי-דתי. אחרי השירות הצבאי פנה ללימודים באוניברסיטה העברית בחוגים לפילוסופיה ומתמטיקה. לאחר מכן סיים תואר שני בלוגיקה. במהלך הלימודים התוודע לקבוצת סטודנטים שהשפעתה עליו הייתה מכרעת. בקבוצה א.י.ס.ף (אינטרנשונל ספרדיק אדיוקיישן פאונדיישן), היו חברים סטודנטים בני עדות המזרח, יוצאי שכונות מצוקה, בעלי תודעה חברתית מפותחת, שלימודיהם נתמכו על-ידי הקרן. בוזגלו הצטרף לקבוצה, אף על פי שהוא עצמו אינו יוצא שכונת מצוקה, ואף לא נזקק לכספי הקרן, בשל מלגות הצטיינות שבהן זכה. הקבוצה הייתה אחראית לכמה פרויקטים חברתיים חשובים, ביניהם פרויקט פר"ח לקידום תלמידים חלשים, שכלל עבודה עם אסירים בכלא איילון. בקבוצה זו נולד הפרויקט המיוחד להוראת המתמטיקה בשכונות, שבוזגלו היה אחד מהוגיו. גם בתום לימודיהם המשיכו חברי הקבוצה להיות פעילי ציבור בתחום החברתי, במסגרת קבוצת "מעיינות".

בעקבות המסלול הלא שגרתי שעברת, ומתוך המפגשים עם אנשים שונים ודגמים שונים של פתרונות ויכולות, האם אתה יכול לשים אצבע על הבעיה הקשה ביותר של מדינת ישראל?

"בקהילה היהודית הישנה, שהייתה מוקפת גויים עוינים, הייתה אחריות בסיסית, הגנה בסיסית. אהבת ישראל הייתה דבר מובן מאליו. במסגרת המדינה שלנו נוצרים פערים, פערים מדהימים. מי היה מאמין שאנחנו וארצות-הברית חולקים אותה מציאות קשה של הומלסים בצד עשירים מופלגים. אם בעבר חשבתי שהבעיה העיקרית שלנו היא הפער בין חילונים לדתיים, הרי שהיום ברור לי שחוסר השוויון היא בעיה הרבה יותר חריפה. מדובר במקומות עבודה, בפרנסתם של מאות אלפי אנשים. כשמביאים פועלים זרים, כשהמשק נמצא לכאורה בצמיחה ובו בזמן אנשים מאבדים את משרותיהם, אלה הדברים הקשים באמת. פעם הייתי בתוך קבוצה קטנה של מזרחים ואנשי שמאל, שצעקה את הצעקה הזאת נגד חוסר האכפתיות. היום קמים אנשים נוספים וצועקים את הצעקה הזו."

"ברוב מדינות העולם הקפיטליסטי יש הגנה בסיסית לנצרכים. יש הגבלה הנוגעת לעומק התחתית שאדם יכול להגיע אליה. בארץ ההגנה הזאת נשחקה"

מה לדעתך צריך לעשות?

"בראש ובראשונה יש לשים את הנושא על סדר-היום. כמה אנרגיות לקח המאבק סביב ארץ-ישראל השלמה? אם האינטליגנציה הייתה מדברת על מעורבות חברתית באותו להט שבו מתרחש היום הוויכוח הפוליטי, היינו במקום אחר. הנה לדוגמה, לאחרונה עלה סיפור של הפשרת קרקעות. הפרטת אדמות מדינה בסכומים של עשרות מיליארדי דולרים. מי שהיה אמור לקבוע את ייעודן של הקרקעות שיופרטו היו אנשים בעלי אינטרס. מי שישב באותן ועדות היו אנשים בעלי אינטרס מובהק. ובכן, ישבו שלושה-ארבעה אנשים מהחזית המזרחית והם העלו את העניין על סדר-היום. כתוצאה מהפעילות שלהם, מפנייתם לבית-המשפט, נחסמה עבודת הוועדה. עכשיו אני שואל אותך: איך יכול להיות שאף אחד לא שם לב לזה חוץ מאותם שלושה-ארבעה חבר'ה?

"ברוב מדינות העולם הקפיטליסטיות יש הגנה בסיסית על נצרכים. יש הגבלה הנוגעת לעומק התחתית שאדם יכול להגיע אליה. על ההגנה הזאת אני מדבר. פה בארץ היא נשחקת. אי-אפשר להפוך את ישראל בסופו של דבר למלון אורחים של פועלים זרים ושל משקיעים זרים, ואנחנו נלך לעזאזל. אני לא רוצה להגיע למצב שהמדינה תיקח את כל החלשים ואת המעמד הבינוני המתרסק ותזיז אותם הצדה. כיום, יש קבוצה אחת שתלויה בחסדיה של קבוצה אחרת, קטנה, זו שמקבלת את ההחלטות. אם מישהו מאותה קבוצה יחליט שכדאי להעביר כספים ליושבי עיירות הפיתוח ושכונות המצוקה, הם יקבלו, ילמדו ויתפתחו, ואם לא -אז לא."

והרי יש למגזר הזה נציגות בכנסת.

אני לא הייתי בונה על חברי-הכנסת המזרחים. הם מנצלים ואינם תורמים. אני לא רואה אותם מתאחדים ופועלים למען צמצום הפערים, פשוט לא רואים את זה בשטח. איך מקדמים את שכונות המצוקה? הדברים אינם פשוטים. אני עוסק בזה כבר הרבה שנים. לדוגמה, בעיית לימוד המתמטיקה בשכונות. זה נושא שהשקעתי בו הרבה זמן ומחשבה. חייבים לתת לנוער השכונות כלים בסיסיים במתמטיקה. צריך כמובן לקדם אותם בתחומים נוספים, אבל המתמטיקה חשובה במיוחד. כישלון במתמטיקה פירושו הרס הדימוי העצמי של הילד, ולהפך. אפשר לשקם דימוי עצמי בתהליך של הצלחה במתמטיקה. מעבר לכך, אם אתה רוצה להתקבל לעבודה רצינית, רבים הסיכויים שתצטרך לדעת מתמטיקה ולשלוט באנגלית. וישנן גם בחינות הכניסה הפסיכומטריות, שכדי לרכוש מיומנות בפתרון השאלונים אתה צריך את סוג החשיבה שנותנת לך המתמטיקה. אני לא רואה שום הבדל בין ילדי צפון תל-אביב לילדי אופקים. אין שום צורך להמציא אבחונים פסיכולוגיים וטרמינולוגיות קליניות. אנחנו ב'מעיינות' פשוט לימדנו תכנים בסיסיים. הקושי הוא לא ברמת ההפשטה, הקושי הוא במיסטיפיקציה. אדם אומר, 'בגלל שלא ידעתי מתמטיקה לא הצלחתי בחיים.' אז אני אומר לו: תשמע, אתה יכול לקבל תשע במתמטיקה של חמש או ארבע יחידות. כן, במתמטיקה המפחידה ההיא. אנחנו לוקחים ילדים בכיתה ו' שנמצאים בשפל המדרגה מבחינת הדירוג המקובל, ותוך שישה ימים פותרים שאלות מהבגרות. זה מחזק אותם, הם מתחילים להאמין בעצמם. יש להם עכשיו שש שנים שבהן יוכלו להשיג הכול."

ארבעים אחוז מהאוכלוסייה, אומר בוזגלו, מגדירים את עצמם כמסורתיים. רובם המכריע של הללו הם יהודים יוצאי ארצות האסלאם. עובדה זו עושה את העמדה המסורתית למעניינת במיוחד כי היא מצביעה על הקושי להפריד בין הוויכוח הדתי-חילוני לבין השאלה העדתית. מצד שני, בהגות הנכתבת היום בישראל אין ייצוג לעמדת המסורתי.

מיהו, אם כן, המסורתי?

"המסורתי נאמן למורשת אבותיו. הוא צם ביום-הכיפורים כי הוא גדל בבית שבו צמים. האפשרות לא לצום היא פגיעה שאין הוא יכול להרשות לעצמו בעולם הערכים שנמסר לו. ידיד, פרופסור לפילוסופיה, הסביר לי בסבלנות שאני צם כיוון שלא הצלחתי להשתחרר מרגשות אשמה כלפי אבי. אם כך, אני חייב להודות, מעולם לא נראו לי רגשות אשמה כה מתוקים.

"במילים אחרות, ההצהרה של המסורתיות היא יחס אקטיבי לחיים, שבו יש ויתור מראש על חומרת הביקורתיות. המסורתי אינו חוזר על עולמם של הוריו. מעצם העובדה שהערכים הללו מועברים על-ידי מסירה, יש מקום לסיגול ופשרנות. אני מכיר בכך שאני נאמן לערכים נוספים: הכבוד לאמת המדעית, הכבוד לאדם באשר הוא אדם, ההכרה בזכויות הנשים. אני מודע לכך שעולמם של הורי לא הכיר את הסכנות של גזענות, לא הכיר את נפתולי הדיכוי. הורי לא עמדו מעולם מול האפשרות להילחם, ולא גדלו על ברכי הדמוקרטיה המערבית – על יתרונותיה וחולשותיה."

מה בין המסורתי שלך לקונסרבטיבי?

"המסורתי שאני מדבר עליו מצוי בעיקר בקרב יוצאי ארצות האסלאם, ופוגשים אותו בתוך מדינת ישראל, במקום שמתקיימת ריבונות, בניגוד לקונסרבטיביות, שהיא תוצרת ארה"ב. טבעי שייצא מפה איזה קול אחר, אם כי יכול להיות שאני אגיע בסוף למסקנות דומות. אני בטוח שיש פה בסיס לדיאלוג. אך יחד עם זאת, הקונסרבטיביות יוצאת מתוך הקשר מסוים, על רקע הפילוג בין האורתודוקסים לרפורמים, על רקע אמנסיפציה, על רקע חיים לצד גויים. היחס לחילונים לא מרכזי אצלם. אני משער שיצא פה קול חדש, אחר, למשל ביחס לאישה. האם האישה צריכה להתפלל בבית-הכנסת יחד עם הגברים? אני לא בטוח שככה זה ייצא."

אתה מתכוון שזה לא מתאים לדימוי האישה המזרחית?

"אני לא מתכוון לקדש את היחס של המזרחים לאישה במרוקו. לא בשם זה אני מדבר. המסורתי החדש הוא דמות מורכבת המתקיימת פה אחרי השבירה של המסורתי הישן, והיא דמות מעניינת שאותה אני רוצה לחשוף."

 "חייבים לתת לנוער השכונות כלים בסיסיים במתמטיקה. כשלון במתמטיקה פירושו הרס הדימוי העצמי של הילד, ולהפך"

האם התיאוריה שלך לא משמרת את המסורתים כאנשים שלא נותנים לעצמם דין וחשבון עד הסוף בנוגע למעשים שלהם ובנוגע לפילוסופיה שלהם?

"לעומת?"

הפילוסוף החי בשלמות לפי תיאוריה מושלמת.

"אני לא בטוח שהפילוסוף המנותק מהעם, מהאיש הפשוט, הוא יותר טוב, עמוק, חשוב ונשגב. יש משהו נורמטיבי במסורתי. יש פה גם שיטה. נכון, יש בה מתחים וסתירות, אבל זה מה שיפה ומה שמעניין בה. פעם הפילוסופיה הייתה מחוברת לחיים, כמו סוקרטס, שהלך לשוק ולא כתב מאמר לכתב-עת יוקרתי שאתה צריך להשתמש בקודים כדי לכתוב בו ולשבור את השיניים כדי לקורא בו.
סוקרטס היה פילוסוף פוליטי, מוסרי. פילוסוף ששמעו אותו. הרב קוק אומר שלהמון יש חוש לאמת. אז למה לא? המסורתי הוא הרוב במובן הזה. נכון שהמסורתי לא מנסח בכתב את עמדתו, אבל מי אמר שלמרחב הכתוב יש כוח עדיף על החיים? לכן התחלתי לכתוב.

חשוב לי להדגיש שהמסורתי מאוים משני הצדדים: הדתי והחילוני לא רואים בו פרטנר. אלה רואים אותו כמישהו הנמצא בדרך אל החרדיות, ואלה רואים אותו כתקוע עם רגשי אשמה, עם ההורים שלו שעוד לא השתחרר מהם. אז בהתחלה יש איזה ניסיון לעמוד מולם. עם הזמן התבגרתי וניסיתי להתבונן על הכול אחרת."

מאחורי עמדותיו החברתיות של בוזגלו מסתתר, למעשה, רגש אהבה עז למשפחתו. "אבא שלי היה אדם מאוד מיוחד, מקובל מאוד על אחיו יוצאי מרוקו, פייטן, מוסיקאי ואיש ספר. הוא היה למעשה הפייטן של יהדות מרוקו. במושגים מערביים רגילים קשה לתאר את דמותו של הפייטן ואת מקומו בחברה. פייטן כמו אבא שלי היה איש המוסיקה הערבית האנדלוסית.

"בכירי המוסיקאים האלה הם אנשים ידועים במרוקו. גם בקרב הערבים, גם אצל המלך. מצד שני, אבא היה מצוי מאוד במסורת היהודית, בתלמוד ובמדרש. בגיל ארבעים בערך הוא התעוור, אבל הדבר כמעט שלא גרע מתלמודו, כי הוא ידע הכול על-פה. היה לו זיכרון פנומנלי. הוא חיבר מילים, ולא רק לפיוטים, כתב עשרות ומאות שירים ועשה עיבודים להרבה מאוד שירים. הוא ערך את שירת הבקשות של יהודי מרוקו ועשה לה קנוניזציה."

כשאביו נפטר היה בוזגלו בן 14, תלמיד בבית-ספר דתי שמתלבט בין ישיבה תיכונית ללימודים בבית-הספר הריאלי בחיפה. אחיו היו אלה שהשפיעו בסופו של דבר על החלטתו. הוא לא למד בישיבה. בזכותו של אחד מהם התקרב לפילוסופיה, בזכות השני למתמטיקה.

"אחי הבכור הוא מין אלוף כזה, ידען גדול, אוטודידקט, אחי הוא סיפור בפני עצמו, הוא הרבה יותר מעניין ממני. הוא הביא הביתה את שפינוזה ואת פרויד. היום הוא מובטל. כל חייו עבד כפועל דפוס, ולאחרונה, בעקבות מותו של בעל בית-הדפוס, הוא מצא את עצמו בחוץ, מחוסר עבודה."

לסיכום, מה לדעתך יקרה כאן?

"אני לא יודע. אני חושב שאני יודע מה צריך לעשות: להעצים את המשפחה והקהילה, להקטין את כוחה של ה'מדינה'. ההורים הם אלה שצריכים להיות אחראים לחינוך ילדיהם, לא המדינה. זה יכול ליצור את הזרם המסורתי ולעודד אותו.

"אני מאמין שעם ישראל והיהדות הם נושאי בשורה במובן העמוק ביותר של המילה. צריך להיזהר שלא לאבד את זה, לא רק לשמר, אלא גם להתפתח. להיזהר מהסגירות המפוחדת. אני מאמין בדיאלוג גם עם האסלאם והנצרות. הדיאלוג מחדד זהות, מעשיר, שומר, מפתח. היהדות לא עוטפת את כל האזורים שלי; יש דברים שאני צריך לחפש במקומות אחרים. טוב שאין בה תשובה לכל דבר."

 

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 1: "האוונגרד היהודי – האם צומח מיגזר ישראלי חדש?". לחצו כאן להזמנת הגיליון

ד"ר חיותה דויטש היא סופרת ועיתונאית

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה