דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 באוקטובר 2002 | מהדורה 12

מאחורי הרטוריקה החינוכית

שתי רעות חולות מרקיבות את מערכת החינוך הישראלית בעיני קציעה אלון, פעילה בארגון "הל"ה" למען החינוך בשכונות ובעיירות הפיתוח. האחת היא הנכונות של משרד החינוך להיטיב עם הילדים של בעלי הממון על חשבון כלל האוכלוסיה; והשניה היא ההעברה של הטיפול בצרכיהם החינוכיים של אוכלוסיות חלשות מידי משרד החינוך לידיים פרטיות

הצילום מתוך: "בית, ספר" הקיבוץ המאוחד, 2002.

צילום: אסנת בר-אור

ההפרטה פנים רבות לה. לעתים היא מסתתרת תחת שמות שונים ומשונים, לעתים קשה לזהותה. אם נתבונן בעין בוחנת במושגים ובחלק מן המינוח הנמצא בשימוש בשדה השיח החינוכי, ניווכח שלעתים מונחים מתוחכמים אלו דומים לאריזת צלופן מרשרשת ויפה, המחביאה בתוכה אידיאולוגיה אנטי-חברתית מובהקת. אולם אין החינוך דומה לחבילת סוכריות. החינוך ואיכותו הם משאב לאומי. למערכת החינוך השפעה מרחיקת לכת על החברה שבה היא פועלת, ולא בכדי נמנעה מדינת ישראל, עד לפני זמן לא רב, ממתן לגיטימציה להקמתם של בתי-ספר פרטיים. חשוב לקרוע את מסך הרטוריקה ולהבין את ההשלכות המסוכנות של המהלכים שכבר תפסו תאוצה לא-מבוטלת במערכת החינוך הישראלית.

כאשר אתם שומעים את המינוח הנקי: "אזרוח", או "אזרוח החינוך", יחד עם התביעה ל"זכותם" של ההורים לקבוע את סוג החינוך שיוענק לילדיהם, יש להבין שמדובר כאן ב "זכותם" של ההורים משכבות הביניים לשלם עבור חינוך טוב יותר לילדיהם. עם זאת, משרד החינוך אינו מעוניין להתייצב בצורה חזיתית, באומץ ובתקיפות, אל מול לחצן הגובר והולך של שכבות אלו להתנתק ממערכת החינוך הממלכתית. לתופעה זו, המיטיבה עם בעלי הממון על חשבון כלל האוכלוסייה, אני קוראת ה"התקפלות בפני העושר".

לחטיבה השנייה של התופעות אני קוראת ה"בריחה מפני העוני". כאן מדינת ישראל, באמצעות משרד החינוך, מנערת את חוצנה מן הצרכים המיוחדים של האוכלוסיות החלשות, ו"מעבירה" אותן לידי גורמים פרטיים שונים המתעשרים על חשבונן. רבים מן הגופים הללו אינם נתונים לפיקוח של משרד החינוך, ולמעשה עושים כרצונם. בתחום זה בולטים שמותיהם של אנשי משרד החינוך לשעבר, אשר גילו את את אפשרויות העושר שמזמנת להם האוכלוסייה החלשה, בעודם משכילים לנצל את קשריהם עם אנשי משרד החינוך.יש להדגיש שבנושא זה לא היה כל הבדל בין שרי חינוך ממרצ, מן המפד"ל או מן הליכוד. מדובר במגמה הנמשכת זה שנים לא-מעטות.

ההתקפלות בפני העושר

ה"חינוך האפור" מגדיל את פערי ההון התרבותי בין עשירים לעניים. הורים בעלי יכולת מממנים לילדיהם חינוך משובח. הם בוחרים את המורים היותר טובים, מעניקים להם תוספות שכר ומענקים, משלמים עבור שעות לימוד פרטיות הניתנות במסגרת בית-הספר, עבור חוגים, ועוד ועוד. תגידו: מה השוני הגדול? הרי גם כאשר למדו כולם יחד, הלכו ילדי העשירים לחוגי אנגלית פרטיים, לבלט, או למדו לרכוב על סוסים. אולם בישראל של היום הדבר אינו נעשה ב"מרחב הפרטי" שבו כל אדם נתון לרשות עצמו, אלא תוך שימוש במשאביה הציבוריים של המערכת. הכשרת המורים, תחזוקת בית-הספר, שעות הלימוד – כל אלו הם משאבים ציבוריים. השימוש במשאבים הציבוריים כדי לחזק את החזקים מעמיק את הפער בין חזקים לחלשים.

אין בישראל כיום "בתי-ספר פרטיים" פר-אקסלאנס. באנגליה ובארצות-הברית, למשל, שכר הלימוד בבתי-הספר הפרטיים מרקיע שחקים, משום שהם אכן פרטיים במלוא מובן המלה. בישראל, לעומת זאת, לא מתקיים חינוך פרטי, אלא הולכת ומתמסדת ההמצאה הקרויה "חינוך אפור": חינוך פרטי במסווה של חינוך ציבורי. בתי-ספר מסוימים מקבלים ממשרד החינוך תמיכה ניכרת בכל התחומים, חלקם תוך ניצול הגדרתם כ"בתי-ספר ייחודיים", "בתי-ספר ניסויים" או "בתי-ספר לאמנויות". בתי-הספר הללו גובים מן ההורים אלפי שקלים בחודש עבור הזכות שהם מקנים לילדם ללמוד בין כותליהם. להגנתם טוענים בתי-הספר, ש"לנזקקים מוצעות מלגות" ושהם לעולם אינם חוסמים את הכניסה בפני ה"מוכשרים". המציאות מראה, שאת מספרם של התלמידים המלגאים בכל שיכבה ניתן בדרך-כלל לספור על אצבעות של יד אחת. האם תלמידים עניים מוכשרים פשוט "אינם קיימים"? או שמא מלגאים אלו הם "מס שפתיים" עבור בתי-הספר?

נוסף על כך, בתי-הספר העשירים בדרך-כלל מסוגלים להציע הרבה יותר למורה שהם חפצים בו, החל בפיתויים כספיים שונים וכלה ביוקרה המתלווה לעצם העבודה בהם. כך נוצר מצב שבו בתי-הספר העשירים בוחרים את המורים הטובים ביותר, ואילו יתר בתי-הספר נאלצים להסתפק בכל השאר.

מורים שמזה עשרים שנה לא הצליחו להעביר ולוּ תלמיד אחד בחינת בגרות, מורים שבעצמם אינם שולטים בחומר, מורים חסרי הכשרה – כל אלו יימצאו בבתי-הספר הפריפריאליים.

השאלה החבויה בסוגיה זו נוגעת לעצם התפישה של מערכת החינוך. האם אנחנו רואים את מערכת החינוך כמערכת שמטרתה לצמצם את הפערים, או כמערכת ששולטים בה כללי הקפיטליזם, מערכת הגורסת שהחזק שורד? וכך, הלימודים באוניברסיטה הם כיום פועל יוצא של מעמד כלכלי, וכיוון שההשכלה פותחת פתח להשתכרות יותר גבוהה, נוצר מעגל קסמים שבו העשירים והמבוססים דואגים לשמר את מקומם על חשבון העניים.

"אוטונומיה בית-ספרית" ו"ניהול עצמי"

בתחילה היתה הכוונה לתת למנהלים חופש ועצמאות בניהול בית-הספר, להגדיל את אחריותם ואת סמכותם, וכך להגדיל גם את המצוינות. כחלק מאוטונומיה זו, מתאפשר למנהלים לגייס כסף עבור בתי-הספר, הן מֵחֲבָרות מסחריות והן מתורמים פרטיים. פרט להשלכות האתיות שמעוררת השאלה של פרסום מסחרי בבתי-ספר, חברות מסחריות מעדיפות, באופן טבעי, "לאמץ" בתי-ספר יוקרתיים הנמצאים בשכונות העשירות והמבוססות. כך משיגה החברה המסחרית רווח תדמיתי: היא מזוהה כפועלת למען החינוך וכדוגלת בסדר-יום חברתי, נהנית מיוקרתו של בית-הספר, זוכה ברווח ממשי – פרסום חינם, ואף בצריכה בלעדית של מוצריה בקרב אוכלוסייה אשר יכולה להרשות זאת לעצמה.

כך גם בכל הנוגע לתרומות ולתורמים. יש להיזהר מללכת שבי אחר המושג "תרומה", המבורך כשלעצמו. לא קשה להניח אילו בתי-ספר זוכים במירב התרומות, ואילו הורים יכולים להרשות לעצמם לתרום ביד רחבה. אם כן, ההשלכות החברתיות של מדיניות התרומות וההתרמות עלולות להיות הרסניות.

ה"אוטונומיה הבית-ספרית" מאפשרת שימושים נלוזים בשעות ובתקנים. לארגון הל"ה הגיעו דיווחים על מנהלים ה"מחלקים שעות" למורים המקורבים אליהם, על שימוש בתקנים שלא על-פי ייעודם ועל ניצול לרעה של החופש הנתון בידי המנהלים. הורים רבים בפריפריה אינם זוכים לכל מענה לתביעותיהם ולשאלותיהם מן המנהלים, ואלו משתמשים ב"ניהול העצמי" ככסות למחדליהם. בבתי-הספר העשירים, לעומת זאת, הורים המשלמים סכומים ניכרים מכיסיהם ותורמים בעין יפה, רואים עצמם כמעסיקיהם בפועל הן של המורים והן של המנהלים. כך מוצאים עצמם מנהלים רבים נתונים למרותם של שני אדונים, משרד החינוך וההורים, וה"ניהול העצמי" נמצא מרוקן מתוכנו.

הבריחה מן העוני

ניתן להדגים את הרסנותה של ההפרטה באמצעות התל"ן. מקורה של שיטה זו (תל"ן – תוכנית לימודים נוספת) בדרישתם של בתי-הספר החזקים ל"שיעורי העשרה" שיינתנו לאחר שעות הלימודים וימומנו בחלקם בידי ההורים עצמם. כיום אמור התל"ן לסייע לבתי-ספר חלשים ולהעלות את סיכויי התלמידים להצליח. הגופים האחראים ליישומם של שעות הלימודים הללו הם גופים חיצוניים למשרד החינוך. מימון השעות מחולק על-פי שיטת השלישים, קרי: שליש משלמים ההורים, שליש הרשות המקומית ושליש משרד החינוך. על-פי נוהלי משרד החינוך, אין לחייב הורים לשלם עבור שעות אלו, ולכן יש לשבץ את שעות התל"ן בסוף היום, כדי שילדיו של מי שאינו יכול או אינו מעוניין בכך יוכלו לסיים את הלימודים יותר מוקדם.

כבר על פניו נראה הֶסדֵר זה בעייתי: מדוע לממן גוף פרטי-חיצוני – ואכן, בשנים האחרונות צצו גופים אלו כפטריות שמנות לאחר הגשם – כדי ללמד? מחצור, מקריית-גת, מאחוזת-ברק, מבת-ים ומאופקים הגיעו לארגון הל"ה סיפורים דומים: שעות התל"ן משובצות במהלך יום הלימודים, ולא בסופו. באחד המקרים אף שמענו שהגוף אשר מפיק את שעות התל"ן התנה את מתן שעות ההעשרה הללו בשיבוצן במרכז יום הלימודים, ולא בסופו, כדי להפעיל לחץ על ההורים לשלם ולהשתתף בשעות האלו. מה קורה אם הורה לא משלם? במקרים שבהם טיפל ארגון הל"ה הוצאו ילדים מן הכיתה לעיני חבריהם, ונשלחו למסדרונות ולחצר למשך שלוש-ארבע השעות הקרובות.

התהליך שמתרחש כאן הוא כדלקמן: למעשה, מדינת ישראל ומשרד החינוך מודים בכך, שערכם של השיעורים הניתנים בידי מערכת החינוך הרשמית של מדינת ישראל בפריפריה הוא מועט ביותר, ועל כן יש צורך להביא "גוף מתערב" מבחוץ. נוסף על כך, נדרשים ההורים לשלם, כלומר, לקנות את השיעורים, טבין ותקילין. כיום פועלות בשטח שלוש קרנות עיקריות: קרן רש"י, קרן קר"ב וקרן ברנקו-וייס (שמייסדה הוא המנכ"ל לשעבר של משרד החינוך, ד"ר דן שרון). על פניו, קרנות אלה מצטיירות כקרנות פילנתרופיות המגייסות כספים מתורמים בחו"ל, אולם למעשה משלם המסים מממן מחצית מתקציבן. עובדה זו אינה מונעת מהן לדרוש את מלוא ניהול הפרויקט ועמידה בכל דרישותיהן בבתי-הספר שהן מעורבות בהם. "נציגי ברנקו-וייס הציעו לי 270 אלף שקל תמורת הסכמתי להשתתף בפרויקט הבגרות שלהם. הם ביקשו שאאתר תלמידי י"א שנכשלו בבחינת בגרות אחת… אמרתי להם שבשביל זה אני לא צריך אותם, ושייתנו לי את הכסף וילכו לשלום. אילו היה לי כסף הייתי משקיע בתלמידי חטיבת-הביניים, שרבים מהם לא יודעים אפילו לקרוא, אבל הם לא הסכימו ואמרו: אם אתה רוצה את הכסף, תעבוד כמו שאנו אומרים" (יעל פישביין, "מקופת המדינה לכיסי הקבלנים", "הד החינוך" אוגוסט 2002, גיליון 12).

בכמה מקרים שבדק ארגון הל"ה התברר, כי בבתי-הספר שנהוגים בהם "שיעורי העשרה" קיים גם "יום לימודים ארוך", כלומר, לבית-הספר הוקצבו מלכתחילה בין 38 ל-41 שעות שבועיות המתוקצבות בידי משרד החינוך. במקרים אחדים הילדים לומדים בפועל 41 שעות, ובכללן "שעות ההעשרה" החיצוניות. לאן "נעלמו" השעות האלו מהמערכת השבועית של הילדים? ה"אוטונומיה" של המנהלים משמשת לעתים כר פורה לאי-סדרים ולמתן "שעות פיקטיביות" למורים ולמנהלים. חוסר הידע של ההורים מביא לכך שאינם יכולים לחשוף את מלאכת הרמייה הזו, הנעשית על גב ילדיהם.

פרט לתופעת התל"ן, שהוצגה כאן בהרחבה, מדובר בפרויקטים רבים שמטרתם המקורית היא לסייע לשכבות החלשות, אולם ניהולם מועבר לידי גורמים פרטיים הגורפים הון על חשבון הילדים, בלי לספק תוצאות ראויות. רוב ההפרטה מתבצעת על-ידי אגף שח"ר במשרד החינוך, האגף שהוקם כדי לסייע לקבוצות החלשות במערכת.

במקרים רבים בתי-הספר מציגים את תשלומי הרשות כעובדה מוגמרת, ולא כדבר הנתון לשיקול דעתם של ההורים. אין מסבירים להורים מה הם תשלומי הרשות ומה הם תשלומי החובה. תשלום מסוים נגבה תחת כמה כובעים. "ציוד מתכלה", "פיתוח סביבתי", "אירועים בית-ספריים" הם סעיפים המגדירים את מטרת הגבייה. האם יש לסלק תלמיד מאירוע בית-ספרי, אם הוריו אינם יכולים לעמוד בתשלומים? מה פירוש "לא ישתתף באירועים", כפי שנוהגים לציין לעתים קרובות במכתבים המופנים אל ההורים בדרישה לתשלום, כאשר מדובר ב"ציוד מתכלה" או ב"סביבה חינוכית?"

"סל התרבות" שמשרד החינוך מממן כולל בתוכו את ההסעות לאירועים. למרות זאת, בתי-ספר רבים מציגים סעיף הקרוי "הסעות לפעילות תרבות". בחוזרים שהגיעו לארגון הל"ה מופיעים סעיפים שאסור לגבות עליהם תשלום על-פי החוק: שימוש בספרייה או שימוש במחשב, כאשר לילדים לא מוצעים שיעורי מחשב. ילד שלא נטל חלק בפעילות עקב מחלה וכדומה, יתקשה מאוד לקבל בחזרה את הכסף ששילם.

כדי להתמודד עם הבעיה הוקמה ועדת ההנחות. בכל בית-ספר מונתה ועדת הנחות, כדי לבדוק אם המשפחה זכאית להנחה. על-פי פניות שהגיעו לארגון הל"ה, בבתי-ספר מסוימים התגלה שההנהלה משתמשת בוועדה כשוט נגד ההורים, ונציגות ההורים בוועדה משמשת כעושת דברהּ של ההנהלה. האיום המובלע הוא: אם תתלוננו על משהו בבית-הספר, לא תקבלו הנחה.

הרשתות המקצועיות

עד היום אין בכל עיירות-הפיתוח, בית-ספר תיכון המוגדר כ"עיוני". קיימים בהן בתי-ספר מקצועיים ובתי-ספר מקיפים. ההבדל העצום בין בתי-הספר העיוניים לבתי-הספר המקצועיים והמקיפים הוא אחוזי הזכאים לתעודת הבגרות, המקובלת על האוניברסיטאות.

בבתי-הספר העיוניים האחוזים גבוהים לאין-ערוך. בבתי-הספר המקיפים כיתות רבות אינן מיועדות לבגרות, או תלמידיהן מוגדרים כ"עושי בגרות", אך אין זו בגרות המאפשרת כניסה לאוניברסיטה. בכיתות אלו מלמדים 3 יחידות אנגלית במקום המינימום שקבעו האוניברסיטאות: 4 יחידות; מקצועות מוגברים ב-5 יחידות, המקנים "בונוסים" שונים בחישוב הממוצע, אינם נלמדים בהן כלל, וכו'. הרשתות הפרטיות, כדוגמת אורט ועמל, גילו את הפוטנציאל המסחרי הגלום בתלמידים אלו. ניתן לקחת אותם תחת חסות הרשת, להעניק להם חינוך ירוד, ועוד לקבל על כך כסף מן המדינה: הרשות המקומית מעבירה לרשת אחוזי תקורה. למרות התעמולה שלהם, הטוענת שהם מציעים חינוך מצוין, די להיווכח בכך שרשתות אלו אינן מצויות באזוריה העשירים של המדינה. אם המדובר בחינוך כה טוב, מדוע העשירים אינם מעוניינים בו?

הטענה השקרית היא שהתלמידים פשוט "אינם מסוגלים" לעמוד בבחינות הבגרות. קשה להאמין שרק 40 אחוז מבוגרי מערכת החינוך בישראל מסוגלים לעבור את בחינות הבגרות, כפי שמורים הנתונים היום.

לאחרונה טיפל ארגון הל"ה במקרה של בית-הספר העירוני ביישוב הערבי ערערה, אשר עמד להיות מסופח לרשת עמל. ברצוני לציין, שמדובר באחד משני בתי-הספר העירוניים הטובים ביותר במגזר הערבי. ההורים והמורים התארגנו במקרה זה התארגנות נמרצת, ונקטו צעד יוצא דופן: פנו לבית-המשפט המחוזי. הם הפסידו במשפט. בית-המשפט טען אז שהמנדט נתון בידי הרשות המקומית. ההורים והמורים החליטו לא לוותר ופתחו את שנת הלימודים בשביתה ובהקמת אוהל מחאה. מנ"כלית משרד החינוך דאז, שלומית עמיחי, נתנה הוראה להקפיא את ההחלטה לשנה. בעזרת היועץ המשפטי של הל"ה הצליחו ההורים להיאבק במהלך שנה זו ולמנוע את רוע הגזירה.

אולם מקרה זה הוא בבחינת היוצא מן הכלל. במקרים רבים התהליכים כולם נעשים בחשאיות, ההורים אינם יודעים עליהם כלל, והגורמים השונים עושים ככל יכולתם כדי למנוע מן ההורים להתארגן ולהיאבק. כך קרה באופקים, כך קרה וקורה במקומות נוספים.

לאור כל זאת עולה השאלה, מה היו הגורמים אשר הביאו את מערכת החינוך עד הלום? התשובה, או התשובות, רבות ושונות, אולם נדמה לי שאת העיקרית שבהן ניתן למצוא במעמד המורה ובשכרו, או יותר נכון, מעמד המורָה ושכרה. זהו נושא רחב וגדול, שלא נוכל לטפל בו בהרחבה במאמר זה, ורק נציין את ראשי הפרקים של הדיון.

"מעמד הפועלות" האמיתי במדינת ישראל כיום הוא המורות. שכרן הנמוך מאוד ממצב אותן בתחתית סולם השכר והיוקרה במשק. ההסללה למקצוע ההוראה נקבעת, באורח פרדוקסלי, במערכת החינוך עצמה. המורות של היום הן למעשה קורבנות מערכת החינוך. עבור רובן הבחירה בסמינר איננה הבחירה הראשונה, אלא ברירת מחדל. נתוני הקבלה לסמינרים נמוכים בהרבה מנתוני הקבלה לאוניברסיטאות, ועבור נשים רבות ההוראה היא מקצוע שהן יכולות לרכוש בקלות יחסית.

דוגמה פוקחת עיניים עבורנו יכול לשמש מקצוע הפקידות והמזכירות. בעוד שבעבר זה היה מקצוע שזכה לשכר וליוקרה נמוכים, כיום נדרשות מזכירות רבות לתואר ראשון אוניברסיטאי לפחות, לשליטה באנגלית ולהפעלה מושלמת של יישומי המחשב. לאור הדרישות הגבוהות עלה גם שכרן. תהליך הפוך חל במקצוע ההוראה.

על-פי הנתונים, אחוזים ניכרים מן המוכשרות להוראה הן ממוצא מזרחי, בעוד סגל המכללות הוא ברובו אשכנזי. הנשים המזרחיות בישראל של היום הן אחת הקבוצות המוחלשות ביותר.

ייצוגן באליטות השונות – הפוליטית , האקדמית, הצבאית, התקשורתית, הכלכלית – נמוך לאין-ערוך מחלקן באוכלוסייה, וקולן בדרך-כלל אינו זוכה להישמע כלל בשיח הציבורי המתנהל כיום בישראל. למרות זאת, כמעט לא קיימים בסמינרים קורסים העוסקים בהעצמה באופן עמוק. אין כמעט כל התייחסות לפרקטיקות פמיניסטיות, שלא לדבר על פמיניזם מזרחי. אין עיסוק בזהות מזרחית ולא מתבצעת עבודה רגשית ואינטלקטואלית עמוקה. כך נוצר מצב שבו בחורה מזרחית צעירה נאלצת להתמודד לעתים עם הבלתי אפשרי: כיתות הנשלטות על-ידי גברים אשכנזים צעירים, (והכוונה לתלמידים), מבוססים מבחינה כלכלית, ומלאי ביטחון עצמי. במסלול הזה בעיות המשמעת והזלזול המופגן במורה, זלזול שלא פעם הורי התלמידים מגבים אותו, מגיעים לעתים לכדי אלימות כלפיה.

אני תקווה כי השינויים הנדרשים במערכת החינוך, על כל שלוחותיה, אכן יתחוללו. האם במהרה בקרוב בימינו? אני בספק.

ד"ר קציעה עלון, ראש התכנית ללימודי מגדר במכללה האקדמית בית ברל. ערכה את כתב העת "הכיוון מזרח"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה