דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 באוקטובר 2008 | מהדורה 47

שאיפותיהן, תשוקותיהן, תסכוליהן וקיפוחן של נשים. צילום: AEP. הדוגמנית אלק ווק מציגה כובע של הכובען פיליפ טרייסי, אביב 2000

לשון המראות

"מראה מקום" הוא בדרך כלל מונח טכני, אך הספר "מראה מקום" מוציא את המונח הזה מידי פשוטו. הוא מביא את עבודתם של שני אמנים – אמן המילה ואמן התמונה – המתייחסים אל הספר כאל מקום

"מראה מקום", עמית עסיס, צילומים חגי הלברטל, הוצאת ראובן מס, ‏2008

הקריאה ב"מראה מקום", ספרו של עמית עסיס המלוּוה בצילומיו של חגי הלברטל, מפנה את התודעה מן הרעש המתמיד ומייחדת לה מקום. עיון מדיטטיבי, שהוי, דרוש כאן, כזה הנענה לכל פרטי החוויה שבדפדוף ובהרהור המתלווה אליו.

חושי הראייה והמישוש הם מדריכים ראשונים במסע הזה אל המקום. פורמט ריבועי קטן, שכולו אומר ניקיון וצניעות, פותח דלת ומזמין אותך להתארח בבית הרוחש כבוד למילה הכתובה. צבע הקרם העדין של הדפים, היחסים המדויקים בין כתמי הטקסט לאוויר שהדף משאיר, מספור העמודים במילים למעלה בצד שמאל, כל אלה מאותתים ומכוונים אותך אל מסלול ההמראה. זוהי איננה מהדורה ביבליופילית חתומה, אבל הספר עשוי באהבה המתורגמת לפרטים אסתטיים ובכבוד לנמענו.

"מראה מקום" הוא בדרך כלל מונח טכני – ציון ספר ומספר עמוד בספר שממנו נלקחה מובאה מסוימת. הספר "מראה מקום" מוציא את המונח הטכני הזה מידי פשוטו ומביא את עבודתם של שני אמנים – אמן המילה ואמן התמונה -המשקפים את המקומות של חיינו באופן שהוא רחוק מאוד מלהיות טכני. בדומה למראה המקום הטכני, שתפקידו להצביע על המקום שממנו נלקח ציטוט או רעיון מסוים, כאן מצביעים הקטעים הלשוניים והחזותיים על ביטויי המקום בהוויה שלנו: הטיול, האירוח, המעלית, הגבול והסוכה, מחלף הכבישים, ירושלים, נמל התעופה, האינטרנט, בית המקדש. זהו מחקר תרבות הנמסר בשפה פואטית ופלסטית, שיש בה מן השירה ומן ההגות גם יחד, והיא הופכת את הספר עצמו למקום המארח את הקורא.

ביסודו של הספר מצויה פעולת הטיול. המשותף למטייל ולמשוטט הבודלריאני הוא תנועתם במרחב שאיננה מושתתת על השגת מטרה מוגדרת והיא מוּנעת מתוך דחף עמוק לצאת החוצה. זהו דחף שהוא מעבר למטרה, דחף להשתהות, דחף להתבוננות: "טיול הוא פעילות יצירתית. זו יצירתיות רוחנית, היא לא מלכלכת ניירות ולא בדי קנבס. ההליכה, כל הליכה, יוצרת קישורים בין מקומות. חלק מהקישורים כבר שחוקים, מוכרים לעייפה. מהבית לעבודה. בחזרה. לפעמים דרך מרכז העיר לסידורים. הליכה של טיול יוצרת קישורים חדשים. מקומות קרובים שמעולם לא היו קשורים זה לזה מתקרבים. המקומות מתאווררים מהשגרה, ופותחים את עצמם להיכרויות חדשות במרחב" (עמ' 5).

זה נכון גם בצרפתית בפריז ובכל מקום אחר בעולם. אבל הספר מפנה לעצמו מקום קודם כל בתוך ההקשר המקומי. הישראליות נוכחת לא רק בשפה שבה מתנסחות תובנותיו – בשפה הקשובה ללשון של הרחוב הישראלי כמו גם ללשון המשנה והשירה – אלא גם בתמונות הטעונות בהוויה המוכרת כל כך לכולנו: "אתה עומד, שומר בשער של מוצב צפוני. ציפור חוצה במעוף את גדר הגבול עם לבנון. המשפט הבא יכול היה להיות: לו היינו כמוה, מתעופפים מעל הגבולות. אבל לא" (עמ' 1). או: "זה כביש ראשי. נחל איילון נשפך ליובליו. השלום. ההלכה. ארלוזורוב. שלטי הפרסומת שעל הכבישים הראשיים מראים דוגמן במכנסיים על גבו של בניין שלם" (עמ' 56). וגם רגישות ליחס שבין לשון לעולם יש כאן: "גם זה אתגר למטייל: מפה לשונית-ספרותית. מפה שבה רש"י לא יכול להיות שם של רחוב שבו לא יבינו בדיחה שיש בה ציטוט של רש"י" (עמ' 8).

המבט של עמית עסיס מאופיין ברגישות מיוחדת לתמורות החלות במהותו של המקום בחברה הפוסט-מודרנית. בחברה זו הטלפון הוא הממשק הראשון של תקשורת, כך ש"לדבר עם אדם זר באוטובוס זו פעולה חתרנית. קשר" (עמ' 52). את השכן פוגשים ברשת האינטרנט, במציאות העירונית מחלפים ממירים את הצמתים, ומתחמים מחליפים את הרחובות. גם אם הרחוב הוא לא תחום ההתנסות היחיד שהוא בעל ערך, עסיס מיטיב להזכיר לנו ש"אם מקום איננו מפגיש אנשים הוא איננו מקום".

המבט המתבונן למקום הישראלי בעיניים אינו פוסח על המורכבות, הכאב והחרדה האצורים בו: "החיים הישראליים מתרקמים כאן בין נקודה לנקודה. הקווים שבין הנקודות נקראים צירים, וביניהם: בית. מסתגרים מפחד מכה שתפרוץ את הגדרות. הערבים חיים על הקווים, בונים בתים לאורך הכבישים, לאורך הוואדיות. חיים בפחד של מחסומים, של חניקה. הפחדים שלובים זה בזה כמו אריג של שעטנז" (עמ' 106). ומה קורה כשהחרדה הגדולה מתממשת? מזה ומזה חורבן, היסטורי ומיתי: "ומה קורה כשמקום נהיה לא-מקום? מתחילות שמועות, מתהלכות בעיתונים ובטלוויזיה ואז מגיע מכתב רשמי: 'החל מתאריך פלמוני מקום פלוני יהיה לא מקום, על כל ההשלכות המעשיות והמנהליות הקבועות בחוק'. ואז מתחילה לזחול באוויר המקום חרדת האין-עוד, חרדת מותו המתקרב של המקום" (עמ' 76).

מעבר לדיאלוג בין הקטעים הכתובים, נוצרת בספר שיחה ערה בין לשון המילים ללשון המראות. את הטקסטים מלווים צילומיו של חגי הלברטל, הבוחנים את השאלות שהמבע הלשוני מעורר ומאתגרים אותן מכיוון נוסף. הצילומים מכונסים בארבע קבוצות (ארבעה צילומים בכל אחת) – "גבול", "פתחים", "מבחוץ", "שם" – והם משולים ל'ארבע אמות" של המרחב האישי: "בימים עברו הגוף היה מקום. בימים אלו 'ארבע אמותיו של אדם', היו המקום שלו בכל מקום שאליו הלך" (עמ' 23).

האתנחתות החזותיות יוצרות הפסק משמעותי ברצף הקריאה וממלאות את החלל בצבע, קומפוזיציה, פרספקטיבה, אור. הדיאלוג בין המדיומים הוא ביטוי מרגש של קול חדור אנושיות שהספר הזה משמיע, כי ליבו של המקום הוא אכן המפגש בין אנשים, בין דיבורים.

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 47: "למה ביאליק: לחזור לשאלות הגדולות". לחצו כאןלהזמנת הגיליון

ד"ר ענבר רווה היא מרצה לספרות חז"ל

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה