דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 באפריל 2002 | מהדורה 09

לשוב אל משפחת האדם

במשך מאות שנים היו המושגים "יהודי " ו"גוי" טבועים בתוך המודעות שלנו כדבר והיפוכו, וחווינו את היהודיות כסוג של ניגוד בינארי לאנושיות. הגיע הזמן לפתח פרשנות לרעיון הנבחרות היהודית שאיננו מכוונת רק פנימה

 

שכונת בית ישראל, ירושלים, 2 במארס 2002. צילום: פלאש 90

כשטיילתי בדרום-מערב ארצות-הברית, בעודי בן עשרים, פגשתי אשה זקנה בעלת שיער לבן ועיניים כחולות וצלולות, שקראה לעצמה סבתא שרה. היא ראתה עצמה כנוצרייה, אך פירשה את ההשתייכות הזו באופן ייחודי משלה. כנותה ועוצמתה הרוחנית הניכרת אפשרו לה להתקרב למנהיגי הדת של שבטי האינדיאנים באזור, ולהשתתף בטקסים סודיים ובזמני התבודדות דתיים, בהרים גבוהים ובקניונים חבויים.

התגובה של סבתא שרה לגילוי שאני וחברי הננו יהודים הותירה בי רושם עצום. כל פניה קרנו לפתע. היא הרימה את ידיה גבוה מעל ראשה, ואז חיבקה אותי. "אה! בן ישראל!", קראה בקול מופתע וצוהל, כאילו הייתי יצור מיתולוגי – כעין חד-קרן מכונף – שהופעתו יש בה כדי לאשר את אמיתותם של כל נסי התנ"ך.

במסעות אחרים שעשיתי – באפריקה, באיים הקריביים, במזרח הרחוק – נתקלתי לעתים באותה חוויה משונה ונעימה של מי שמזהים אותו, של מי שעינו הנדיבה של הגוי מאשרת עבורו את הנארטיב הפנימי של העם היהודי, את הדימוי העצמי הסודי שלנו או את הפנטזיה שלנו על עצמנו. ה"זיהוי" הזה לא תמיד היה דתי דווקא. סיפורה של מדינת ישראל מדַבּר, למשל, אל לבם של עמים רבים שמסורותיהם העתיקות נשחקות ומתפוררות תחת הלחץ להתאים את תחושת ההיסטוריה והזהוּת התרבותית שלהם לגבולותיה של מדינת הלאום המודרנית. היהודים נתפשים – בצדק או שלא בצדק – כמי שהקימו מדינת לאום מודרנית, ובה-בעת הצליחו לשמר את תחושת הזהות העתיקה והשבטית שלהם. ראיתי אנשים נועצים בי את מבטם ביודעם שאני יהודי-ישראלי, וכאילו שתו מבאר נסתרת, מוצאים משהו להרוות בו לרגע את צמאונם, את החיפוש שלהם אחר המקורות בעולם חסר שורשים.

שיבת העם היהודי לציון הרעידה נימים חבויים בלא-מודע הקולקטיבי של רבים מעמי העולם – כל מי שנחשף לתנ"ך, כלומר, כל הנוצרים והמוסלמים, ועוד רבים אחרים שקיבלו חינוך מערבי. התנ"ך מייצג, בין השאר, תפישה שלפיה להיסטוריה יש משמעות, ושלפיה המין האנושי מתקדם לקראת גאולה מסוג כלשהו. השיבה היהודית לציון חיברה בין ההיסטוריה המודרנית למיתוס התנ"כי, ועוררה בכך ציפיות לא-מוּדעוֹת לכך שתימצא משמעות למין האנושי כולו.

המשמעות שייחס המיינסטרים היהודי לציונות – המיתוס היהודי הפנימי של שואה ותקומה – אינה יכולה למלא אחר הציפיות הללו. את הסוג החדש של האנטישמיות, שמתבטא בעיסוק אובססיבי בעוולותיה הקדמוניות של הציונות, ניתן לייחס באופן חלקי לפחות לכשלונו של העם היהודי לקבל על עצמו את האחריות לדמותו בעיני האנושות. קבלת אחריות משמעה מתן פרשנות לשיבה לציון, שתעניק לה משמעות אשר תתייחס לאנושות כולה, אנושות הנמצאת כיום בשלב קיומי שברירי ומבלבל ביותר. בהעדרה של פרשנות כזו, הוואקום שיצרה הציפייה הלא-מודעת למשמעות התמלא במוגלת השנאה.

קריאת תיגר פלשתינית

חלום הנורמליות של עמוס עוז, על ישראל "אשדודית" – מדינה שקטה, חילונית, השוכנת לחוף הים התיכון – מסמל את נטישת התביעה התנ"כית שעליה התבססה השיבה לציון. הפלסטינים, בתור התחלה, לא יניחו לנו להתחמק מן הדיון בתביעה ובנטישתה. העמדה הפלסטינית הרשמית, כאילו ליהודים אין כל היסטוריה בארץ הזו, היא קריאת תיגר ישירה בניסיון לערער את הבסיס לשיבת היהודים. עמדה זו גם מכירה במרומז בכך שהראיות לנוכחות יהודית-היסטורית כאן יוצרות חזקה, שתוקפה גדול דיו כדי להצריך הכחשה פלסטינית. כשערפאת מדבר על "ישו המארטיר הפלסטיני", כפי שהוא נוהג לעשות לעתים קרובות, הוא הולך עוד צעד אחד קדימה. הפלסטינים מנסים לנכס לעצמם את התביעה התנ"כית היהודית על ציון באמצעות "המרת" ישו היהודי לישו הפלסטיני. הפלסטינים מבינים היטב, שהכחשת זהותם ההיסטורית של היהודים כעם תנ"כי עתיק היא חלק מהותי ממאבקם בציונות. תפקידם ההיסטורי של הפלסטינים הוא להתנגד, בכל דרך אפשרית, לכל השוואה קלה שתאפשר ליהודים להחליק אל תוך מלבושיהם התנ"כיים באמצעות קיבוץ גלויות וכינון ריבונות פוליטית בארץ הקודש. על-פי ההגיון הפלסטיני, אם ישראל היא בסך-הכל אשדוד, אז עדיף שהיהודים יעופו מפה וייתנו לנו לחזור לבתי האבן ולעצי הלימון שלנו.

הפירוש החרדי והציוני-דתי לרעיון הנבחרוּת היהודית אינו הולם את הנסיבות ההיסטוריות שלנו, יותר מאשר חזון הנורמליות של עמוס עוז. בסיפור חסידי אחד מסופר על רבי דוד מלֶלוֹב, אשר בצעירותו הגיע פעם להתפלל שחרית בבית-מדרש אי-שם בפולין בשעה מאוחרת למדי: אחת אחר-הצהריים. תפילותיו, שהוא נשא אותן בריכוז וברגש עצום – הוא בכה וקפץ ומחא כפיים – עוררו את זעמו של "מתנגד" שלא היה מסוגל להתאפק. "אתה קורא לעצמך חסיד?", שאל. "אני כאן משלוש בבוקר, מתפלל ולומד תורה, לומד תורה ומתפלל. ואתה בא עכשיו, אחרי עשר שעות, ומתנהג כאילו אתה חסיד גדול. איך אתה מעז?!". רבי דוד מללוב הביט במתנגד ואמר לו: "אם אתה מתפלל ולומד משלוש בבוקר בשם כל ישראל, אז גם אני הייתי פה. ואם לא עשית את זה, אז מי צריך בכלל את התפילות שלך?".

לתפישת החרדים והציונים-הדתיים כאחד, תחושת הבידול והייחוד היהודי היא לב-לבה של הזהות היהודית, ואנרגיות רוחניות כבירות מוקדשות לשימורה ולטיפוחה, הכול למען ההישרדות היהודית – או במלים אחרות, כדי להוליד נכדים יהודים. במידה רבה הפחד מהכחדה הופך את הדת ברובה לתרגיל עקר ולא-מוסרי בארגון ובאסטרטגיה, שעניינו הוא הסוגיה הבאה: כיצד נוכל לחיות בתוך המערכת הכלכלית, הטכנולוגית והרפואית המודרנית, מבלי שהיא תשפיע עלינו מבחינה רגשית ורוחנית.

אך לא ההישרדות היהודית בלבד מוטלת, מבחינתנו, על כף המאזניים, אלא הישרדותו של העולם. כדי לקחת אחריות על משמעות הנבחרוּת היהודית, על המשמעות המיתולוגית של השיבה היהודית, עלינו לפתח ולאמץ פרשנות ליהדות שאינה מכוונת רק פנימה. אם אנחנו מתפללים ולומדים רק למען עצמנו, אז מי צריך אותנו בכלל? או שנלמד להיות יהודים בשם כל בני-האדם, בשם החיים כולם, או שנסתכן בזילות ערכה של חזרתנו לציון, אולי אפילו בערעור יסודותיה.

כדי ששינוי תפישתי כזה יתרחש, הרגישות הדתית שלנו צריכה לעבור כמה תמורות. ראשית, עלינו להפוך על פניו את האופן שבו אירועים היסטוריים מגבשים את זהותנו. הזיכרון אינו צריך להגן על נפשנו מפני הכאב והדרישות של ההווה, משל היה אסטרטגיית הישרדות גרידא. הזיכרון ההיסטורי היהודי הארכיטיפי הוא העבדות והפדוּת ממצרים. אך התורה מספרת לנו שהחוויה שעברו בני ישראל במצרים נועדה לספק השראה לזיכרון פעיל, לפתוח חלון רגשי ורוחני שדרכו נביט בהווה, שער שניכנס דרכו כדי לפעול. על-פי התורה, מצרים היא ההווה. הגֵר, האלמנה והיתום – החלש, החולה, העני, חסר האונים – כל אלה חביבים על האל כמו בני ישראל בשעה שהיו עבדים במצרים. אי-הצדק החברתי המתרחש מולנו מציב בפנינו שוב ושוב את אותה בחירה עצמה: להקשיח את לבנו כפרעה, או לשחררו כמו אלוהים.

בממסדים היהודיים השונים, הזיכרון משמש לייצוב זהותנו באמצעות מיקום מרכיביה העיקריים בעבר, שאינו נגיש ואינו ניתן לשינוי. זכרון השואה, למשל, שומר אותנו במצב של קורבנוּת תמידית. דבר זה עלול לשלול מאיתנו את היכולת לראות שברגע זה ממש, לא רק שאיננו נמצאים עוד בגטו ורשה, אלא שהננו חלק משיטה כלכלית וצבאית עולמית שאינה שונה ביותר מן השיטה שהולידה את הפאשיזם.

גויים, שמטיפים ליהודים כי השואה צריכה לעשותנו יותר רגישים לעוולות שאנו גורמים לאחרים, מתמכרים לסוג מעודן של התאכזרות. ממתי נחשבת רציחת משפחתו של אדם לאמצעי להגברת רגישותו המוסרית? אך עקרון הזיכרון הפעיל של התורה אכן מְצווה עלינו – וזו מִצווה שמקורה חייב להיות פנימי, לעולם לא חיצוני – להשתמש בכאב השואה כחלון שדרכו נביט במצבו של העולם היום, במאה שואות המתרחשות כעת. הזיכרון חייב להוביל למעורבות במניעת השואות הללו – בין אם הן קורות באפריקה, באסיה, או באמריקה הלטינית.

היכולת להשתמש בצלקות ובאוצרות של ההיסטוריה שלנו באופן שלא יכלא אותנו בתוך עורנו, תלויה בטרנספורמציה נוספת. במשך מאות שנים המושגים "יהודי" ו"גוי" היו טבועים בתוך המודעות שלנו כדבר והיפוכו, וחווינו את היהודיוּת כסוג של ניגוד בינארי לאנושיות. מודעות זו, יהיו אשר יהיו מקורותיה, מזיקה, לא בשל הבוז לאחרים שהיא עלולה להוליד, אלא משום שהיא גורמת לנו להכחיש את אנושיותנו-שלנו, את גופנו, את רגשותינו, אפילו את החשיבה הרציונלית שלנו. עלינו ללמוד ללבוש מחדש את אנושיותנו-שלנו, לא כניגוד ליהדות, אלא כהגשמתה. שהרי אף על פי שהורגלנו להתחקות אחר אילן היוחסין שלנו עד אברהם, התורה נפתחת דווקא בסיפורם של אדם וחוה, והתורה שבעל-פה מלמדת שאברהם, יצחק ויעקב השתייכו לאסכולה רוחנית שקישרה אותם דרך שם, בנו של נוח, חזרה אל אדם הראשון. מכאן, השרשרת הארוכה של הגניאולוגיה הרוחנית והפיזית שלנו, במקום להפרידנו, קושרת אותנו אל שורשיו העמוקים ביותר של המין האנושי, לפני היות ההיסטוריה או הציביליזציה.

תפילה עלומה בארמית

בדיחה יהודית אחת מספרת: נוצרים, מוסלמים ויהודים התקבצו יחד והחליטו לעשות שלום כדי להציל את העולם. כל צד הביע נכונות לוותר על דבר-מה חיוני למען השלום. הנוצרים דיברו ביניהם והסכימו לבסוף לוותר על רעיון השילוש הקדוש, שנתפש אצל היהודים והמוסלמים כאחד כעבודת אלילים. המוסלמים קיימו ישיבה, שבסופה הודיעו על הסכמתם להקריב קורבן גדול: הם יוותרו על רעיון הג'יהאד – המאבק שתכליתו להמיר את כל העולם לאיסלאם, אשר מטבע הדברים, נתקל בהתנגדותן של הקבוצות הדתיות האחרות. היהודים התווכחו ביניהם. לבסוף הכריזו שיוכלו להסכים לוותר על "יקום פורקן", תפילה עלומה בארמית שנאמרת מיד לפני תפילת המוסף בשבת. הנוצרים והמוסלמים הביטו אלה באלה בתמיהה, ותהו: "זה כל מה שהיהודים מוכנים לוותר עליו? טוב נו, הם קבוצה קטנה, וככלות הכול, הם היו הראשונים. למען השלום, נניח להם". נערך טקס החתימה. הנוצרים חתמו ראשונים, ואחריהם המוסלמים. הנציג היהודי, לעומתם, ברגע האחרון ממש, אחרי שכבר נטל את עטו כדי לחתום, מלמל: "אני לא יכול לעשות את זה", קם ויצא.

הבדיחה – לשימוש פנימי בלבד – נועדה ללעוג לעקשנות היהודית ולהרגשת החשיבות העצמית שבה טוענים היהודים כל רכיב ורכיב במסורת שלהם. אבל אם נתייחס לרגע ברצינות להנחת-היסוד של הבדיחה, אם היו היהודים נדרשים לוותר על משהו למען שלום עולמי, משהו שערכו שווה, איכשהו, לשילוש הקדוש ולג'יהאד, מה זה היה יכול להיות? לי ברור שהיינו צריכים לוותר על תפישת הנבחרוּת היהודית. הנבחרוּת היא בן-הטיפוחים שלנו, בן-טיפוחים שרק אֵם מסוגלת לאהוב את מראהו הנוכחי. בפועל איננו יכולים לזנוח את הרעיון, ואף אסור לדרוש זאת מאיתנו; אך אנו מוכרחים להניח לו לגדול, להתבגר.

איום על המטרה המוצהרת

אחד הטיעונים שהכינו מנהיגי היהדות החרדית כנגד הציונות במהלך השנים הראשונות של הוויכוח היה, שאם נסכים לקבל מדינת לאום במקום משיח, ניתן לאלוהים לצאת בזול. אחרי שסבלנו את הגלות במשך תקופה כל-כך ארוכה, הרבה יותר הגיוני להמתין עוד קצת כדי לזכות בכל הקופה: בגאולה ניסית ושלימה. 53 שנים אחרי הקמת המדינה, נדמה שאלוהים אינו מתכוון לתת לנו לצאת בזול. אנו מוצאים עצמנו כעת בקו החזית של התנגשות הציביליזציות, בין אם כגורמים למלחמה בין האיסלאם למערב – כפי שסבורים אחדים – ובין כמי שנלכדו באש צולבת, כדעת אחרים. המציאות המשפטית והדמוגרפית, וכן האלימות והשנאה מבחוץ, מאיימות שוב ושוב על מטרתנו המוצהרת להקים מדינה יהודית ודמוקרטית.

הניסיון להתאים את ההיסטוריה והמשמעות של העם היהודי לתבנית של מדינת הלאום המודרנית הוא ניסיון עקר. התוכן פשוט אינו מתאים. אם נפרש את משימתנו, את נבחרוּתנו, במונחים פנימיים, נעורר עלינו שוב ושוב את חמתם של העמים האחרים, שתובעים תביעות משלהם על הנארטיב התנ"כי ועל הבטחת הגאולה האלוהית. נוסף לכך, הפרשנות האנוכית של הנבחרוּת תוליך אותנו להנצחת עוולות ודעות קדומות ביחס לאזרחים ולעובדים לא-יהודים, ותשמש לנו הצדקה להותיר אוכלוסיות זרות תחת שליטתנו. תפישת הנבחרוּת שמה דגש חזק ביותר על תפישה הייררכית של זהות, ובכך היא עלולה לסכל כל ניסיון ליצור חברה המבוססת על צדק ושוויון, אפילו בתוך האוכלוסייה היהודית.

הבנה רחבה יותר של הנבחרוּת, שבמסגרתה נכיר בכך שלייעוד שלנו יש ערך רק כל עוד אנו מגשימים אותו למען העולם כולו. נהג מונית ג'מייקני בניו-יורק אמר לי פעם: "אתם היהודים ניצחתם את האדם הלבן במשחק שלו". נדמה לי שהתכוון, באופן חלקי לפחות, לכך שמצאנו דרך לשמר את מסורתנו ותרבותנו, ובה-בעת לשגשג בעולם עירוני ומודרני. מדינות לאום הן מטבען ישויות אנוכיות, המרוכזות בהישרדותן ובשגשוגן-הן. אך מה אם נאמר שמשמעות הנבחרוּת היהודית היא שעלינו לעזור לאנושות להתקדם לקראת אחדות ובה בעת לטפח – ולא לעקור – את שורשיהן העתיקים של תרבויות מגוונות? האם יכולה יהודיותנו להחדיר בנו את אומץ הלב הדרוש כדי שנגרם למדינתנו להפסיק למכור נשק למשטרים מושחתים? האם ביכולתה לעורר אותנו להתנגד לאמנוֹת כלכליות שיועילו לאינטרסים שלנו אך יפגעו במדינות עניות? באיזו מידה נהיה מוכנים לסכן את צווארנו כדי למנוע רמח עם נוסף? כדי למנוע את השחתת כדור הארץ?

מדינה אינה יכולה לעשות את כל הדברים הללו אלא אם כן תושביה ייאלצו אותה לכך, תושבים שמבינים כי עצם זהותם ועתידם תלויים ביכולת לחוש בכאבו של העולם כבכאבם-הם.

מיכה אודנהיימר הוא רב ועיתונאי

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 9: "תיקון – מחשבות ליום שאחרי". לחצו כאן להזמנת הגיליון

הרב מיכה אודנהיימר , עיתונאי ומרצה ליהדות הוא המייסד והמנכ"ל של עמותת "תבל בצדק" להתנדבות של צעירים ישראלים ויהודים במדינות העולם השלישי ובאזורי אסון

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה