דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 במרץ 2006 | מהדורה 32

לשאת את זה

כיצד עשוי להתחולל תהליך של שינוי וריפוי באדם שחווה אסון נורא שהאישיות שלו איננה מסוגלת לעמוד במשמעותו? מהו הדבר ה"זה" שאם נישא אותו ונילחם למענו, נוכל להרחיק ולצעוד? נעמה צפרוני מסתייעת בתובנה שמעניק הפסיכואנליטיקן הבריטי ווילפרד ביון למושג "לשאת כאב" כדי לפענח באמצעותן שיר של אמילי דיקנסון העוסק ב"עצם ההוכחה שזה ניתן לנשיאה"

הספינה כמטאפורה לגוף האדם

אחר-צהריים אחד, לפני כשנתיים, באה חברתי ג' וביקשה ממני את הספר "ליקוטי מוהר"ן" של ר' נחמן מברסלב. היא רצתה לעשות מה שנקרא "ביבליומנסיה": אתה שואל שאלה, פותח את הספר פתיחה מקרית ומבין את הכתוב כתשובה אישית להתלבטות שלך. מצאתי את הספר על המדף, הושטתי לה אותו וחזרתי לשטוף כלים. עלי לכבד את פרטיותה. אם היא רוצה לחפש שם את גורלה, זה לא הזמן למשוך אותה לפטפוטי סרק. ג' התיישבה בכורסה ופתחה את הספר. היא ישבה וקראה. שאלתי אותה אם היא רוצה קפה, לא, היא לא רוצה. אחרי כמה זמן הצעתי לה תה, גם לתה היא סירבה. המשכתי לעמוד מול הכיור, עד שלבסוף הצעתי לה את עזרתי. הכרך של "ליקוטי מוהר"ן" שבידינו הוא גדול למדי, ולכן מיד שאלתי אותה על איזו פיסקה הצביעה כאשר פתחה את הספר. אבל היא אמרה שרק פתחה צמד עמודים מקרי והתחילה לקרוא. הבטתי בעמודים, שני עמודים גדושים בעניינים שונים, וכיוון שאינני בקיאה בקריאת ר' נחמן, נראה לי שהמחבר מזנק מנושא לנושא כמו אתלט בקרקס המרחף בין החבלים. חיפשתי נושא שחוזר על עצמו או פיתוח של רעיון שמתייחס לדמות מקראית אחת, כדי שאפשר יהיה לקשור את הדברים למה שאני יודעת על ג', אך לא מצאתי רמזים. לא ידעתי כיצד לעזור לה. ג' המשיכה לקרוא עד שהחשיך, ואז אמרה שהיא צריכה ללכת.

אחרי שעה בערך חזרה ואמרה שהיא רוצה בכל זאת לברר עוד משהו. הדלקתי אור מעל הכורסה ושוב הנחתי אותה לגורלה. אבל אחרי כמה זמן עלה בדעתי להציע לה לנסות את ה"אי צ'ינג", ספר התמורות הסיני העתיק. היתה תקופה שבה נהגנו, חברותי ואני, לזרוק מטבעות ועל-פי התוצאה, עץ או פָּלי, היינו משרטטות במרץ קווים שלמים או מקוטעים ואז, לפי הסימנים שהותירו בידינו שישה קווים מקוטעים או שלמים ששורטטו זה מעל זה, היינו פותחות את אחת משישים וארבע האפשרויות של הספר ומשליכות את הדימויים הסיניים על המיות לבבנו. אגם מעל ההר, סיר מעל האש, נערה צעירה, שמים קדמוניים היו אמורים לפענח עבורנו את הסימנים שליקטנו מן המציאות ולענות על השאלה: "זה שאני אוהבת, האם הוא אוהב אותי?". אבל הסינים היו כנראה הרבה פחות רומנטיים מאיתנו. אפשר שהתשובות שלהם היו מכוונות לגנרלים או לפקידי הממלכה העצומה, כיוון שבדרך-כלל הופיעו משפטים נוסח: "התמדה תביא עימה מזל טוב", שהשאירו אותנו מאוכזבות ועצובות.

ייתכן שמשום כך מצאתי את עצמי שואלת: "אולי במקום ר' נחמן את רוצה לפתוח אמילי דיקינסון?".

היה משהו כמעט לא מתקבל על הדעת במעבר אל אמילי דיקינסון. הרי ה"אי צ'ינג" נוצר כמכשיר ניווט ור' נחמן היה רבם של חסידים, ולכן אין שום דבר חריג בכך שהוא ממשיך לתת עצות. אבל לבלבל בין המשוררת האמריקאית בת המאה ה-19, שחיה כל חייה בניו-אינגלנד, משנות העשרים המוקדמות שלה לא יצאה מביתה ולבשה תמיד לבן, לצוענייה הקוראת בכדור בדולח?!

ובכל זאת, ג' אמרה ללא היסוס: "טוב".

כמה שבועות קודם לכן קראנו את השיר שמספרו 341, שמתחיל במשפט:”After great pain a formal feeling comes” ואם חושבים על כך, כלומר, אם מותר לי לקרוא את השיר כאילו היה דברי אורקל, מסתבר שזה עובד לא רע. או השורה הראשונה של שיר מספר 1251: .“Silence is all we dread”

יש בהם מידה מסוימת של ערפל, ובה-בעת יש בהם ודאות נחרצת. השירים של אמילי דיקינסון אינם הצעות. חיתוך הדיבור שלהם פסקני, ואפילו חורץ גורלות. ובכן, מנוי וגמור, נפתח אמילי דיקינסון. הבאתי את הכרך העבה הרשמי של כל שירי אמילי דיקינסון, וג' פתחה. כך מצאנו את השיר מספר 1113.

There is strength in proving that it can be borne

Although it tear –

What are the sinews of such cordage for

Except to bear

The ship might be of satin had it not to fight –

To walk on seas requires cedar Feet

יש כוח בעצם ההוכחה שזה ניתן לנשיאה

אפילו אם זה נקרע –

מה הם הגידים של חבלים כאלה ולשם מה הם

אם לא כדי לשאת

הספינה היתה עשויה ממשי אלמלא היתה צריכה להילחם –

כדי ללכת על הימים דרושים רגלי ארז

הנושא של השיר – נשיאה בעול, אף שברור הוא שהעול כבד מנשוא – שבה את לבנו מיד, מה גם שמספרו כתאריך הולדתה של ג', שהוא ה-13 לחודש ה-11. אך כדי להבין מה דיקינסון אומרת על הנשיאה הפרדוקסלית והמשוכללת הזאת, כדאי לנתח את השיר.

המשפט הראשון, המתפרשׂ על פני שני טורים: "יש כוח בעצם ההוכחה שזה ניתן לנשיאה/ אפילו אם זה נקרע", הוא הכרזה על נושא השיר: הנשיאה מול ההשלמה עם כך ש"זה" אינו ניתן באמת לנשיאה. בשאר טורי השיר הקצר מפורטים אמצעי הנשיאה, ועל פניו מרחפת התמיהה מהו אותו "זה" שכדאי, אך אי-אפשר לשאת אותו.

כיצד נושאים?

המטאפורה של הנושא (בעול) בשיר היא הספינה. הקורא בשיר מעריך שמדובר בנשיאה נפשית, אך הספינה היא מטאפורה לגוף האדם. וכך, הנושא בעול הוא גוף האדם שמתאפיין בתכונות של ספינה. הזיהוי בין גוף האדם לבין הספינה מושג כאשר נאמר על הגידים והחבלים שמתפקידם לשאת (הטור השלישי והרביעי), וכן כאשר נאמר שהיכולת ללכת על הימים תלויה בקיומן של כפות רגליים מארז (הטור האחרון). האדם נושא בגופו, כמו ספינת משא, את הדבר שלא ברור עדיין מהו.

הספינה, כמוה כגוף האדם, נושאת בעול בשני רבדים. הרובד האחד – הגידים והחבלים – הוא קווי וגמיש. כמו במבנה השיר, גם במבנה הספינה הם מופיעים בחלקה העליון, על הסיפון. כאן נספג אותו העול ספיגה ראשונית. הרובד השני – כפות הרגליים, תחתית הספינה העשויה ארז – הוא חזק, קשה (כארז); כמו בגוף האדם, כפות הרגליים מצויות בקרקעית השיר.

בתווך, בין הצגתם של הגידים והחבלים ותפקידם, לבין הצגתן של רגלי הארז ותפקידן, מופיע תיאור הספינה, ש"היתה עשויה ממשי אלמלא היתה צריכה להילחם". אם כך, על-פי השיר הקצר שמדבר על נשיאה, יש לנשיאה גם פן אקטיבי. אלמלא הטור הנ"ל יכולנו לחשוב שהנשיאה היא ספיגה ללא קצה, שמסתיימת בהתנפצותו-קריעתו של הכלי. במקרה כזה הנושא לא היה ספינה אלא גיגית או רפסודה, הטובעת כאשר המעמס שעל גבה גובר על כושר הציפה שלה. אך אנו מוצאים לפנינו, כדוגמה לנשיאה משוכללת, ספינת משא שביכולתה להילחם בשעת צורך, ובזכות המיומנות הזאת היא מסוגלת ללכת על הימים, כלומר, להרחיק מנמל הבית, כלומר, להתפתח.

ג'ון קלס, מורה לטאי צ'י שלמדתי אצלו בעבר, אמר לי: "אם יש לך מועקה בחזה, תורידי אותה לאגן ומשם לרגליים". מוזר ככל שזה עשוי להישמע לאנשים שאינם מתרגלים את סדרות התנועה או את אומנויות הלחימה שמקורן בסין, נדמה לי שיש דמיון רב בין ההוראה ברוח הטאי צ'י לבין תיאור תהליך הנשיאה בשיר של דיקינסון. התכונה הבולטת של תחתית הספינה (רגלי הארז) היא הכובד שלה; החלק התחתון המשוקע במים מאפשר לספינה את ההפלגה היציבה. אם, כמו שמוצג בשיר, לנפש האדם יש "גוף", הרי בשעת הנשיאה הגופנית-נפשית נספגת הפגיעה בחלק העליון, הגלוי יחסית – למשל, החזה כסיפון – ואז הכובד של החלק התחתון של הגוף עשוי להשיב את האיזון על כנו. בדומה לשיר, ההוראה שמקורה בטאי צ'י מצביעה על כך שהאגן והרגליים מסוגלים לשאת מועקה שהלב אינו יכול לעמוד בה.

בשני המקרים, גם באומנות הלחימה וגם אצל דיקינסון, מדובר בנשיאה משוכללת. גופו של אדם המתרגל טאי צ'י הוא גוף שעבר אימון; לא בכדי הנושא (בעול) אצל דיקינסון אינו זוכה למטאפורה מן הטבע, כמו למשל עץ הכורע תחת השלג. הספינה היא יצירה אנושית, שמהנדסים ויורדי ים שכללו באותה במשך דורות. לאור הפונקציות שהספינה צריכה למלא – לשאת, להילחם, ללכת על הימים – עליה להיות בנויה כך שתהיה בה גמישות בחלק העליון וכוח בחלק התחתון, ואפשר שקריאה מדוקדקת בשיר עשויה להיתפש כתרגיל בנשיאה.

מהו הדבר שאותו נושאים

מהו, אם כן, הדבר ה"זה" שאם נישא אותו ונילחם למענו, נוכל להרחיק ולצעוד? כדי לנסות לעמוד על כך, איעזר במשמעות שווילפרד ביון העניק למושג "לשאת כאב". לפי הפסיכואנליטיקן הבריטי, נשיאת הכאב והסבל היא תנאי הכרחי לתהליך הריפוי וההתפתחות.

ביון טיפל בחולים סכיזופרניים או פסיכוטיים, שלא היו מסוגלים להביע רגש או רעיון בצורה לכידה. בכתיבתו הוא מציג את המסקנות שלו בכל הנוגע לתהליכים שעוברים על נפש האדם, ומתאר כיצד הם התגלו לו בחדר הטיפולים. ביון מתנהל בו-בזמן בשני מסלולים: באחד הוא משרטט את הסיבות שבגללן מטופלים אלו אינם מסוגלים לחשוב, ואת דרכי הביטוי לכך; בשני הוא מתאר כמה פגישות או קטעי פגישות, שגיבש בהן את תפישותיו לכלל תיאוריה. לשם הפשטה, אתאר את התהליך בצורה כרונולוגית. תינוק, ילד או אדם בוגר חווה אסון. סיבת החורבן הפנימי, כלומר, איבוד כושר החשיבה, היא מוות, נטישה, בגידה או כל פגיעה אחרת. מטופל שלא היה מסוגל לשאת את האירוע הנורא, מבקש לא לחשוב על אודותיו. אך אם האסון היה בסדר-גודל כזה שאי-אפשר להתעלם ממנו, כדי לא לחשוב נאלץ החולה להרוס את מנגנון החשיבה שלו. "בהיפטרו כך מן המנגנון של הכרה מודעת במציאות הפנימית והחיצונית, מגיע המטופל למצב בו הוא מרגיש לא חי ולא מת" (במחשבה שנייה, תרגמה איריס גיל-רילוב, מבוא ועריכה מדעית: יולנדה גמפל, 'תולעת ספרים', 2003, עמ'47). לאחר שנפטר מ"זה אשר מצרף" (שם, עמ' 59), הוא יכול לקנות לו מידה של חירות ולהימלט מן הסבל במחיר איבוד כושר החשיבה המילולי.

מטופל המעונין לשוב ולהכיר את המציאות, נמצא בדילמה איומה: "אם הגיע למסקנה שתצפיותיו נכונות – אז היתה המציאות מחרידה, או אם הגיע למסקנה שהן שגויות – אז היה מצבו הנפשי מחריד" (שם, עמ' 29). כלומר, אם המחשבה שלו מיומנת, אזי יש בה עדות לכך שקרה לו דבר-מה נורא, ואם המחשבה שלו מתעתעת, הרי הוא חייב להסיק מכך שהוא משוגע. כך כורך ביון יחד את הדעת ואת הרגש, בקשר שאין להפרידו. האדם יוכל להשיב לעצמו את הכושר לחשוב ולומר אמירה כלשהי על עצמו ועל המציאות, רק אם יפתח את יכולתו לשאת את הכאב שהביאה עימה המחשבה. אם אין הוא עומד ב"זה", הוא דן את עצמו במידה זו או אחרת לחיים של אי-ידיעה, שנדמה לו שבכוחה לשחרר אותו מהידיעה, ומן הסבל. הכאב כאן הוא כאב הכרוך בידיעת האמת; רק מי שמוכן לשאת את הדבר שבגללו השתבשה מחשבתו המילולית, ולדעת שהוא יודע זאת, רק הוא עשוי להשתנות. מי שאינו מסוגל לעמוד בזה, ייבהל דווקא לאחר שישיג דרגה מסוימת של בהירות, וישוב ויתקוף את החיבורים שעושה המחשבה, עד שיהרוס עד עפר את היכולת לחשוב.

ביון אינו מעניק למושגים שלו מובן פיזי, ומשתמש בפועל האנגלי to tolerate ובשם העצםtolerance . אך אחד ממטופליו משתמש בפועל פשוט יותר, "לעמוד בזה". וכך מתאר זאת ביון: "נותרתי באפלה, עד שיום אחד ברגע של בהירות אמר המטופל כי הוא תוהה אם אני יכול לשאת את זה (במקור: could stand it; נ. צ.). היה כאן רמז בשבילי: לפחות ידעתי עכשיו, כי היה משהו שהייתי מסוגל לשאת שהוא, כנראה, לא היה מסוגל" (שם, עמ' 93).

התובנות שביון מגיע אליהן בעודו מקשיב באפלה למטופל שלו, חלות גם על אנשים שלא איבדו את כושר החשיבה המילולי שלהם. הרי אנו עצמנו אנשים רהוטים להפליא, שאבדה להם היכולת להבין תחומים או תקופות בחייהם.

אמילי דיקינסון והמטופל של ביון אומרים: "אפשר – או אי-אפשר – לעמוד בזה". נראה כי ל"זה" אין שם מפורש. גם ביון משתמש בביטוי פעמים רבות ובהקשרים שונים במקצת, כשכוונתו ל"לשאת את הקונפליקט", "לשאת את הדיכאון", "לשאת את התסכול", "לשאת את הצער". נדמה שהם זהירים. הם מבקשים למנוע מצב שבו המאזין או הקורא יאמר: "האדם הזה לא היה מסוגל לשאת את העדרה של אמו, שאושפזה בבית-חולים כשהיה בן כמה חודשים בלבד? ואני סבלתי דברים הרבה יותר איומים!". לכן הם קוראים לזה "זה", שהוא דבר-מה סתום עדיין, ופירושו "הנורא מכול".

אם אמנם כן, נראה שאפשר לקרוא את הטור הפותח בדרך זו:

"יש כוח בעצם ההוכחה שזה (הנורא מכול) ניתן לנשיאה/ אפילו אם זה (כלי הנשיאה) נקרע"

ואפשר לקרוא אותו גם כך:

"יש כוח בעצם ההוכחה שזה (הנורא מכול) ניתן לנשיאה/ אפילו אם זה (הנורא מכל) קורע"

כדי להמשיך ולתרגל את הנשיאה לפי שיטתה של אמילי דיקינסון, נצטרך לשים לב להפתעות הטמונות במשפט הפתיחה. "יש כוח בעצם ההוכחה", היא אומרת. אם אמנם מדובר כאן בשכלול הנשיאה, מדוע הוכחה היא המקנה את הכוח?

להוכיח פירושו להביא ראיות ליכולת הנשיאה. במקום לומר: "הייתי מדוכא ועכשיו אינני מדוכא", יש לומר, למשל: "אני מדוכא עכשיו, ואני עומד בזה". כל עוד אתה אומר: "הייתי כל-כך מלא צער עד ששכבתי על המיטה ופניי לקיר", אפשר להבין מכך שהצער היה כה גדול שהשתמשת בו כדי שהוא יקהה את חושיך ורגשותיך. ולכן הוכחה ליכולת הנשיאה תשמש רק האמירה: "עמדתי בצער שלי". לעתים כדי להאמין למראה עיניך, נחוצה יותר מראָיָה אחת. יש לחזור על הניסוי. וזה עשוי להישמע כך: "הצער תקף אותי, עד שהייתי כמעט משותק מרוב כאב, אבל אז נזכרתי שכבר חוויתי זאת בעבר ואמרתי לעצמי: לא אגרש את הרגש שאני חווה, כי אוכל לעמוד בזה". כאשר דיקינסון שמה את הדגש על ההוכחה ולא על הנשיאה, היא מבצעת כעין ניתוח רפואי מוזר: היא נפרדת מן הכאב הנורא לטובת ההכרה באפשרות הנשיאה של הכאב הנורא.

יש לשים לב לצירוף המופיע כאן: a strength ייתכן שהצורה הדקדוקית יוצאת הדופן מעידה שה"חוזק" המופק מן הנשיאה אינו מופשט אלא קונקרטי, מעין יחידת כוח. וכך, בדומה למנגנון שבו הגוף מפריש אדרנלין לנוכח הסכנה, ההתנסות ביכולת הנשיאה של הנורא מכול מייצרת כוח.

העמדה הזאת שביון ודיקינסון שותפים לה, ההוראה לשאת את הנורא מכול אפילו אם הוא קורע, אפילו אם נקרעים האיברים הפנימיים של הנושא, יש בה דרישה בלתי אפשרית. למעשה, דיקינסון וביון כאחד אינם תובעים אותה כלל. הם רק מתארים את התהליך. ביון מורה: יש לטפל ללא תשוקה. כלומר, ללא הרצון לדחוף לשינוי. דיקינסון אומרת: "יש כוח בעצם ההוכחה" וכו'. ואם נביט היטב בקרקעית השיר, נראה שנאמר שם: "כדי ללכת על הימים דרושים…", ואתה קורא: "כדי ללכת על המים….", ויודע שכדי להשתנות נחוץ יותר מאשר רגלי ארז. נחוץ נס, לא פחות.

ג' היתה מרוצה כשמצאה את השיר. על פניה התפשטה הבעה של הפתעה וסיפוק. בעיניים נוצצות היא אמרה: "זהו זה". חשבתי שהתכוונה לבטא את הרעיון שהאמירה הפרדוקסלית הזו, לשאת אף על פי שזה לא ניתן לנשיאה, היא לגמרי הגיונית, שהרי התנסינו בכך.

לפני כמה שבועות ביקשתי ממנה את הדף המצולם של השיר שברשותה. היא השיבה שיום אחד זרקה אותו, מתוך כעס. אני מסיקה מזאת שהשיר, שמִספּרו היה כמו סימן אישי, הבטיח הבטחה שלא התממשה; אני מנחשת שזה היה קשור לכך שהיא לא קיבלה פיצוי לאורך-רוחה. אינני בטוחה, אך ייתכן שיש כוח בעצם ההוכחה שזה ניתן לנשיאה, אפילו אם גם השיר נקרע.

להיטיב שאת

הדרישה לשאת את הקטסטרופה מלווה אותנו כבר מפרק ג' בספר בראשית. לאחר שאלוהים דוחה את מנחתו של קין ומקבל את המנחה של הבל אחיו, הוא פונה אל קין ומזהיר אותו: "…למה חרה לך ולמה נפלו פניך? הלוא אם תיטיב שׂאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשָׁל בו" (בראשית ד', ו'-ז'). האמירה "הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב" נחשבת לאחד הפסוקים הקשים ביותר בתורה מכמה טעמים. ניתן לפרשה כתנאי וכתוצאה, כלומר: "אם תיטיב שאת", אז תישא פניך (בניגוד ל"למה נפלו פניך"), ו"אם לא תיטיב", אז "לפתח חטאת רובץ". אך ניתן להבין את הפסוק גם במשמעותו הניהיליסטית: בין אם תיטיב שאת ובין אם לא תיטיב שאת, היצר לעשות רע דוחק באדם תמיד. גם הפעולה "להיטיב שאת" אינה ברורה. בהתבסס על הֶקשר הדברים שנאמרו בפרק הזמן שבין דחיית המנחה לבין מעשה הרצח, רווחת הסכמה בקרב הפרשנים שמודגש כאן הרעיון בדבר יכולתו של האדם לכבוש את יצרו לפני המעשה ולהימנע מעשיית רע. תרגום אונקלוֹס קורא: "אם תיטיב עובדך", כלומר, מעשיך. רש"י מפרש זאת כדרישה לנשיאת עוון ופשע. רש"י מציין שהבל הביא "מבכורות צאנו", ומבין שהוא הביא מן המובחר, בעוד על קין נאמר שהביא מ"פרי האדמה". מכאן הפרשן מסיק שאלוהים לא שעה למנחתו של קין משום שהביא "מן הגרוע", ועתה קורא לו אלוהים להיטיב שאת, כלומר, לעמוד בתוצאות מעשיו.

לאור חקירותיו של ביון וההתבוננות בשיר של דיקינסון אפשר לפרש, שמה שקרה לקין היה אסון. בעוד מנחתו של אחיו נרצתה, הכרת התודה שלו או בקשתו לרצות את האל לא התקבלה; אהבתו נדחתה וגאוותו נפגעה. קין מוצא את עצמו מול התנהגות אכזרית של אלוהים.

את האזהרה של אלוהים אל קין ניתן לקשור לאפיזודה הקודמת בגן-עדן (בראשית פרק ג'), ולראות בדברי אלוהים בשני הפרקים רצף של הוראות התנהגות לאדם שזה מקרוב נברא. אם נצרף את הדברים שהופנו לקין לדברי אלוהים לאדם וחוה בעקבות חטא האכילה מפרי עץ הדעת, ניווכח שכדי לפעול פעולה מוסרית, עלינו לעמוד בעיצבון שבלידת הילדים, לשאת את התשוקה ואת מעמדה הנחות של האישה, לאכול לחם בזיעת אפינו, להשלים עם היותינו בני-חלוף, וכן לשאת תסכול, חוסר פשר וקנאה.

אילו היה קין עומד בתסכול ובסערת הקנאה ולא רוצח את אחיו – אף שניכר מן הכתוב כי ההצעה של אלוהים להיטיב שאת נפלה על אוזניים אטומות, ולא היתה ברורה לא רק לפרשני התורה לדורותיהם, אלא גם לקין עצמו – אלא מתייצב מלוא קומתו בעולם החדש וזועק על חוסר הצדק שנעשה לו, או-אז היה הופך לגיבור תנ"כי מאוחר הרבה יותר: איוב.

ואמנם, איוב לא התפתה לפרוק את צערו ואת חמתו. מצד העלילה, האסונות הלכו ונערמו דווקא משום שהוא היטיב שאת, והשטן חייב היה, כדי להדיחו ולגרום לו לחטוא, להכות שוב ושוב. אחר-כך הוא מסרב להצעתה של אשתו לקלל את אלוהים ולמצוא בכך את מותו-שלו. אף שהוא מקלל את הלילה שבו התעברה אמו, אינו עושה את המעשה שיובילו המעשה שיוביל אותו לחסל את היגון על ידי רצח עצמי.

בזכות עמידה זו היה איוב למורד. למעשה, ספר איוב מוקדש ברובו למאבק שמנהל איוב עם רעיו. איוב טוען טענה בדבר האי-צדק שנעשה לו. הרעים, המבקשים להוכיח שסדרי העולם אמנם צודקים, טוענים שהאסונות התרגשו עליו ועל בניו בשל חטאיהם. הם מנסים לפתות אותו על-ידי רחמים ותוכחה – וכשאלו אינם נושאים פרי, אף באמצעות איומים – לחזור בו מתביעתו לצדק. הרעים מציעים לו להכיר בעצמו כחוטא ולמצוא ישועה או נחמה בזרועות החרטה. אך איוב מסרב.

המאבק של איוב בעמדות רעיו עשוי להבהיר לנו מדוע הספינה בשיר של דיקינסון אינה יכולה להיות עשויה ממשי (מפני שהיא צריכה להילחם), ולהמחיש לנו שהנשיאה אינה מעשה פסיבי בלבד אלא פרשנות נוקבת על המציאות ועל האמת. הבירור שעורך ביון והשיר של דיקינסון אף עשויים לשרת אותנו בהתבוננות בדמותו של איוב. על-פי ביון, בעצם העובדה שאיוב נושא את האסונות שפקדו אותו ואת בניו, וכן בזכות עמידתו האיתנה מול ההאשמות המוטחות בו, הוא מצליח לתקוף את סדרי העולם כחסרי צדק ומשפט. במושגיהם של דיקינסון וביון אפשר לומר, כי הכוח שצומח מן הנשיאה האיובית של הנורא מכול מאלץ את אלוהים להתגלות לפניו מן הסערה.

נעמה צפרוני היא עורכת משנה של "ארץ אחרת" ומורה לצ'י קונג

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה