דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 באפריל 2002 | מהדורה 09

לשאלת מקומה של זהותי הגרוזינית

בעקבות הצלחת הסרט "חתונה מאוחרת" של הבימאי דובר קוסאשווילי, פותחת תמר ג'ינג'יחשווילי עוד פתח להבנת החברה של יוצאי גרוזיה בישראל, חברה הנמצאת במעבר תרבותי

מוני מושונוב וליאור אשכנזי בסצינת החתונה:

שקיפות של היבטים בהווי הגרוזיני

בשבועות האחרונים, בעקבות יציאת הסרט "חתונה מאוחרת" של הבמאי דובר קוסאשווילי לאקרנים והחגיגה התקשורתית שהתלוותה אליה, נדרשתי פעמים אחדות, ביני לבין עצמי ובשיחות עם חברים, לשאלת מקומה של זהותי הגרוזינית. שם משפחתי – ג'ינג'יחשווילי – מסגיר מיד את מקום הולדתי. אמנם בירושלים, מקום מגוריי, המפגש היחיד שלי עם בני עדתי הוא עם כמה בעלי מכולות וקיוסקים שלעתים יוצא לי לקנות אצלם, לרוב בלי להזדהות. אך המפגש תמיד מעורר בי געגוע כואב לבית הוריי שנמצא בעכו, ומספר לי את סיפורי-סיפורנו, סיפורה של חברה הנמצאת במעבר תרבותי.

נולדתי בסורמי, עיר ולה מבצר שחומותיו הרוסות. המבצר שוכן בנוף חלומי, טובל בירק ומשקיף על הנהר החוצה את העיר. בארץ של הרים ופלגי מים, ירק ופרחים, אנשים נוהגים לברך איש את רעהו: "גמרג'ובה", ומשיבים על ברכה זו: "גגימג'וב". זוהי ברכה הדדית שמשמעה ניצחון, גבורה. כזהו העם שבמשך שנים חי על חרבו, ובגאווה קנאית פיתח תרבות דרמאטית עשירה.

מספרים שניסו לבנות את המבצר כמה פעמים ללא הצלחה; רק כשטמנו ילד ביסודותיו, כעצת אשה בעלת כוחות מאגיים, עמד המבצר על כנו. אם מקשיבים היטב, כך מספרים, עדיין אפשר לשמוע את השיחה האחרונה בין הילד לאמו עת שכּוּסה לבנים עד הברכיים/עד המותניים/עד הכתפיים/עד צאת נשמתו.

מהמבצר יורדים לעיר. לפי המסורת, מקור שמה של העיר סורמי הוא בשרה אמנו. מגיעים לבניין עץ ואבן שבילדותי דימיתי אותו להיכל מלכות, שם שכנה ארץ-ישראל בתמונות שצייר אמן אשר ראה אותה רק בעיני רוחו. במקום הזה הסתובבו לארבע רוחות השמים בברכת "שים שלום".בחוץ, ממרומי המבצר, רוח הגבורה נשבה בעוז, חדרה לכל מקום, ובהיכל פנימה, שלוש פעמים ביום, התפללו לשוב לציון ברחמים, ברחמים. בציון החומה גבוהה והרחמים לא נראים. בציון הברכה לשלום וגמרג'ובה (גבורה) משמשות בערבוביה. העולים מתיישבים בארץ, אבל מוסיפים לערוג לנופים ולריחות, לתרבות הישנה.

כשהייתי בת 17 לערך, עזרתי לאשה אחת לסחוב סלים מהשוק של עכו לשכונה שגרתי בה, מרחק של כעשר דקות. הלכנו זו לצד זו בשתיקה, עד שעברנו ליד קבוצה של אנשים מבוגרים שהתבדחו על חשבון העולים מתורכיה. מתוך עלבון צורב אמרה האשה שאת סליה נשאתי: "לא יפה לדבר כך, התורכים הם אנשים טובים". חיפשתי דרך לנחם אותה. "באמת לא יפה איך שהם מדברים על אנשים", אמרתי, "וחשוב שאנחנו לא נתייחס כך בכלל לאנשים, בין אם הם מרוקאים, תורכים או גרוזינים". "גרוזינים!", היא קראה. "את לא מכירה אותם, אני שכנה שלהם". ואז מנתה סדרה של תכונות סטריאוטיפיות. ללא הרבה מחשבה, עצרתי בעדה: "אבל אני גרוזינית". האשה המשיכה ללכת לצדי באי-נוחות, והסלים נהיו יותר ויותר כבדים.

דובר קוסאשוולי צוטט באחד הראיונות כאומר שאין יותר גרוזיניות, שכולן כבר ישראליות. אז מי אני? בעצם, מי אנחנו? מהי ישראליות? בהיותנו חברה המורכבת מעליות מתפוצות שונות, הסיפור הגרוזיני הוא היבט אחד שיכול ללמד על הכלל כולו.

הסרט של דובר קוסאשווילי שהפליגו בשבחוֹ (ובצדק, לדעתי), "חתונה מאוחרת", ממשיך ומקצין את עמדת הסרטים כמו "שחוּר" או "החברים של יאנה", סרטים העוסקים בישראליות דרך דיאלוג אישי בין אנשים החיים במעבר בין תרבויות. מטעמים של אמת אמנותית התעקש הבמאי דובר קוסאשווילי לעשות את "חתונה מאוחרת", כשחלקו הגדול דובר גרוזינית.

הסרט "חתונה מאוחרת", הבמאי קוסאשווילי ואמו זכו לחיבוק חם ומעריך של הקרן החדשה לקולנוע ולטלוויזיה, האקדמיה, התקשורת, ושל הציבור הרחב. נדמה לי שהדבר מבטא סוג של התבגרות שלנו כחברה, שיכולה לאפשר לשונוּת להתקיים בתוכה ולהכיל אותה, לשבור מעט את חומות הלב ולבנות גשר הדדי.

דובר קוסאשוולי כתב את התסריט וביים את הסרט. מראיונות שהתקיימו עימו משתמע שיש חפיפה רבה בין גיבור הסרט לבינו. שמו הגרוזיני הוא זאזא וכינוי החיבה שלו הוא דובי, כשמו וככינויו של הגיבור הראשי ב"חתונה מאוחרת". אמו לילי משחקת את האם של הגיבור, ושמה כשמה האמיתי בחיים.

במהלך רוב הסרט – בבחירת אתרי הצילום, בתלבושות, בדיאלוגים ובבימוי הסצינות – קוסאשווילי מצליח להעמיד באופן ריאליסטי את הווי המשפחה הגרוזינית. האמינות הגיעה לשיא, מבחינתי, כשלא נדרשתי לתרגום העברי כדי להבין את הגרוזינית שבפיהם של מוני מושונוב וליאור אשכנזי. דובר קוסאשווילייוצר שקיפות שלו-עצמו ושל היבטים בהווי הגרוזיני, ומארח את הצופים בעולמו בעוז ובכשרון בעזרתן של דמויות מוכרות ואהובות כמו מוני מושנוב, שהוא מוסד ישראלי מאז ימי "זהו זה".

הסרט "חתונה מאוחרת"עוסק במתח בין אהבתו של הגיבור לגרושה ממוצא מרוקאי, אם לילדה, לבין דרישת משפחתו. בתולה גרוזנית בת 17, בת משפחה נאמנה שאינה יוצאת ומסתובבת ומבלה בחוצות, היא האידיאל המבוקש. הנערה בת ה-17 בסרט לא נראית כל-כך תמימה, כפי שמציגים אותה משפחתה ומשפחתו של זאזא. המיניות שלה מתפרצת דרך ציורי האופנה והלשון המתגרה, המזמינה, אך כשנוצר מגע פיזי ביניהם מתגלים תמימותה וחוסר נסיונה.

היא תוצר של המתח התרבותי בין מה שהוא לגיטימי ביחסים בין המינים בחברה הישראלית הכללית, לבין מה שמתאפשר לה בסד החברה הגרוזינית. לעומתה, לזאזא/דובי החברה הגרוזינית מאפשרת התנסויות מהצד אך הן לא יכולות להימשך, להתמסד, והנשים הללו מוגדרות כ"פרוצות". אין ספק שזאת גישה שוביניסטית מקוממת. הכאב והמחאה מוצגים ב"חתונה מאוחרת"באמצעות דמותה של האם לילי (לילי קוסאשוולי). כשבאה לבקר את אהובתו של בנה (רונית אלקבץ) לאחר שזאזא/דובי הופרד ממנה בכוח ובאלימות, היא מביאה דוב צעצוע ענקי לילדה ומנהלת עם האם החד-הורית שיחה רגישה. אמנם היא באה לרגל, לשמוע מה קורה, אך במשך הסצינה מתגלה זהות גורל בינה לבין אהובת בנה. כאשר היא חוזרת לבעלה (מושונוב) המחכה לה ברכב, ומגלה אמפתיה גדולה לאהובתו של הבן, מתעורר ביניהם ויכוח על אהובתו לשעבר של האב. כשהוא שואל את לילי למה קיבלה אותו חזרה, היא אומרת: "לא רציתי להיות גרושה".

אותם אנשים, שמייצגים את המסורת ודרישותיה, חווים את הפרדוקסים שהם כובלים את עצמם בהם, ומודעים להם. סצינה החתונה בסוף"חתונה מאוחרת"היא סוריאליסטית. החתונה יותר דומה להלוויה, היא רוויית כאב, ונראה שהכלב הוא היחיד ששמח באירוע. הוא עומד על השולחן ואוכל מהצלחות, חבוש כובע ליצן. זאזא/דובי עולה לבמה שיכור, מציג את אשתו הצעירה והיפה ומדבר על האשה האחרת, האהובה שיש לו, ושתהיה לו תמיד. הדוד מציל את האירוע ומציג את האם לילי כאשה האחרת, האהובה הנצחית.

האם לילי בסרט (ונראה שגם במציאות) מציגה את המסורת באופן היפה והכואב שלה. היא מסורה לגמרי לבנה (הופכת לשחקנית למענו), אך גם תובעת המשכיות ראויה, כפי דרכה וכפי הבנתה. הקריעה, הכאב והאהבה חזקים ואין מהם מנוס. הם פיסת החיים של אנשים שחיים במעבר תרבותי, והמעבר מגדיר את זהותם האישית באופן הכי עמוק. הישראליות שלהם היא הדיאלוג שהם מוכרחים לקיים בין ה"שם", שממשיך כאן, לבין מה שנתפש כ"כאן". והדיאלוג הזה הכרחי לא רק לדור הבנים, אלא גם לדור ההורים.

חברים של הוריי, שראו את "חתונה מאוחרת", טענו שהשפה בסרט היא בוטה ומינית מדי: "יותר מדי ישראלי…". ואמנם, סרט עם סצינה ארוטית ארוכה ומפורטת, רגישה ככל שתהיה, לא היה לגיטימי בגרוזיה. אני רוצה לסיים בסיפור משפחתי קטן. בקהילה הגרוזינית לא אוכלים אורז בפסח, ואילו במשפחה של גיסתי, שהם ספרדים ירושלמים מעורבים בטריפוליטנים, כן אוכלים. שתי המשפחות החליטו לאכול יחד גם ביום החג. אמה של גיסתי מיהרה להכין תחליף לאורז, כדי שמשפחתי תוכל לאכול. בארוחה עצמה לקחה אמי אורז לצלחתה. אבי העיר לה בחרדה: "שרה, אסור, זה כמו חמץ!". ואמי, כשמזלג שלה מלא אורז ומכוון לפיה, השיבה לו: "אנחנו בישראל, אסור שמנהג שלנו ייצור הפרדה במקום שהוא לא הכרחי", ואכלה מול עיניו המבועתות של אבי. אולי זו משמעותה של הברכה ההדדית שלנו לשלום: היכולת לתת מקום לשונוּת וליצירת הדיאלוג ההכרחי, שהוא משמר ומתשתנה, מושפע ומשפיע בה-בעת.

תמר ג'ינג'יחשווילי היא אמנית ומורה

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 9: "תיקון- מחשבות ליום שאחרי". לחצו כאן להזמנת הגיליון

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה