דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
29 באוגוסט 2002 | מהדורה 11

לראות את ההעדר

כשאנחנו מדברים על חסרון במנהיגים ובמנהיגות בדורנו, לפעמים יש לחפש מתחת למצבות. מחיר המלחמה המתמשכת על הארץ, דור אחר דור, הוא מחיר אובדן שדרת המנהיגות הטבעית, הגברית, בדמי ימיה. לעומת הקבוצה שלוקחת אחריות ניצבת החברה החרדית, שפרמה את בסיס הערבות ההדדית, שורש קיומו של עם ישראל. 

רב סרן שלומי כהן ז"ל: נפל ב-19 ביוני 2002

השאלה מיהו מנהיג ומהי מנהיגות ישראלית מלווה אותי מאז הייתי ילדה, המקשיבה בשולי השולחן של סעודות החג לשיחות המבוגרים. היה אז ברור שבן-גוריון הוא מנהיג, והאוכלים סביב השולחן נחלקים בין אלה שבעדו ובין אלה שבלהט רב יוצאים נגדו. היו שמות כלנין וסטאלין, היו גם ז'בוטינסקי, ובגין, וסנה, ומיקוניס, והיו גם ימים של יגאל אלון ויצחק רבין, וכל שם שהועלה הובאה כנגדו מובאה מתוך מאמר אקטואלי בעיתון. כל שם עורר גלים של תגובות. עד כדי כך, שמישהו קם ועזב ברעש את השולחן.

איני מצטערת שהלהט הזה נרגע, שלא נהרגים ולא הורגים עוד בשם שמות; אך חסרונה של מנהיגות כריזמטית סמכותית ניכר בכול. בילדותי, בצלו של אותו שולחן רעוע וסוער, הנימוק המרכזי היה שדור של מנהיגים הלך לעולמו תחת מגפי היטלר או סטאלין, וכאן צריכים לקום מנהיגות חדשה וחזון חברתי אחר. אירופה, בעזרתו של היטלר, קברה תחתיה שלושה דורות של מנהיגות. המנהיגים שקמו לעם ישראל לאחר השואה צמחו מהדור של ילידי הארץ, מתוך הצבר החדש שהחל לצמח זהות מקומית, אך איבד כל קשר לזהות יהודית ששורשיה בגולה בת האלפיים.

השאלה מיהו מנהיג ומהי מנהיגות אינה רק שאלה פוליטית; זוהי גם שאלה מתחומי הרוח השונים. בתחומי הספרות והתרבות זה שנים רבות שאין עוד גאונים גדולים ומוליכי קול. בתחומי הדת אין פוסקי הלכה שדעתם נשמעת בכל העולם היהודי. נדמה שזה כמה עשרות שנים אנו חיים לפי נורמה של בינוניות נסבלת, מוּבלים בכוח אינרטי ולא מכוחם של רצון וראייה לטווח ארוך. האם אנו חיים בתקופה מפוררת שאינה מספקת קרקע לצמיחתם של אנשי חזון, או שמא חל שינוי ואנו חווים שבר ביחסנו אל האדמה, אל הארץ ששבנו אליה ואל זהותנו כעם. הייתכן, שמתוך שבר כזה אי-אפשר להגביה עוף?

מנהיגות תחת מצבות

רשימה זו מוקדשת לשני אנשים צעירים שנשארו צעירים לנצח, לזאב נשלסקי, בן כיתתי, ולשלומי כהן, הבכור שבין תאומיהם של חבריי, עליזה ושמעון. שניים מתוך רבים, שהיה שמור להם מקום בפנתיאון המנהיגים של שנות האלפיים. בין השניים מפרידות שנות דור. כשזאב נהרג היינו אנשים צעירים, חיילים בשירות הצבאי.

זאב היה נער שאי-אפשר להתעלם מכישוריו, מנהיג טבעי. החיים החברתיים סבבו סביבו, סביב חיוכו הבוגר, סביב הצטיינותו בלימודים. לא היה ספק שמדובר בנער מוכשר מאוד הן ביכולותיו ובכישוריו הלימודיים, והן בכישוריו החברתיים. מעט מאוד ידענו על משפחתו. ידענו שהמשפחה עלתה מפולין לאחר השואה, הכרנו את אחותו הבוגרת, את אביו, ומעט את אמו. ידענו שהיא אינה בקו הבריאות, ידענו שיש דברים הקשים לזאב, אך הוא מעולם לא חשף אותם ולא התלונן.

בזאב ניכרה תאווה גדולה לחיים. היתה בו יצריות שהיה קשה להתעלם ממנה. בעוד אנו נכנסנו בצעדים מהוססים אל נעורינו, הוא כבר הרקיד את הבנות במסיבות. בעוד אנו ניסינו לפתור בעיות בגיאומטריה, פגשנו אותו יוצא לבלות עם נערות בוגרות ממנו. הוא לגם את החיים מלוא חופניים.

זאב הלך לקורס טיס, היה נווט בפנטום ובערב פסח 1974 נכנס עם מטוסו לים, וממנו לא יצא. אי-אפשר לשכוח את זאב, את קולו, את ההומור שלו, את דרכו לכיבוש החיים. שנות לימודינו בתיכון היו שנות מלחמת ההתשה. ליד לוח הנופלים בבית-הספר אליאנס בתל-אביב הוסיפו עוד לוח והשאירו מקום לשמות שיבואו. והשמות באו, ככרוניקה של מוות ידוע מראש . מחזור י"ב התגייס בקיץ 1973 ופגש את המלחמה שנשכה בנו שנתון אחר שנתון.

לבוגרי אליאנס בתל-אביב יש מסורת. מדי שנה כל המחזורים נפגשים ביום הזיכרון לטקס מסורתי ברחבה הפנימית של בית-הספר. מוזמנים הבוגרים לדורותיהם, ובעיקר, בשורת הכבוד, המשפחות השכולות. בעיניי זו תופעה רבת-משמעות בסמליותה, באשר לדרך שבה החברה הישראלית מגדירה את קשריה הפנימיים. אין צורך בקביעת פגישת מחזור, כי המחזורים ממילא נפגשים ביום הזיכרון ליד לוח הזיכרון וזוכרים ונזכרים בנשארים, הממשיכים ומזדקנים, ובנעדרים, שנשארו קפואים בזכרוננו. וכך, מי שרוצה ומי שיכול, בא.

ב-19 ביוני, הקיץ, בשעה 18.18, נהרג רב-סרן שלומי כהן בקלקיליה, במהלך קרב עם מבוקשים. בנם של חבריי שמעון ועליזה כהן מרחובות. את שלומי הכרתי מזווית ראייה שונה; ראיתיו כתלמיד בתיכון שבו לימדתי וראיתיו בעיקר דרך עיניה האוהבות של אמו.

משפחה רחובותית ממוצא מרוקאי, חמה ועם קשרים פנימיים הדוקים בין ארבעת הילדים, ובינם לבין הוריהם. בתוך ה"ערוגה" הזאת צמח שלומי. מן התיכון אל הצבא, אל הקצונה, מסלול קרבי. על קברו של שלומי נאמרו דברי הספד, אך בעיקר סופרו סיפורים מפי פקודיו וחבריו לדרך. אז הבנו שמדובר בקצין מיוחד, במנהיג טבעי שמשלב יכולת פיקודית עם אחריות ומוסר אישי גבוה. לשלומי היתה הנחת יסוד, שחייל לא יכול להיות לוחם טוב אם הוא טרוד בבעיות כלכליות או משפחתיות. מעבר להיותו לוחם מצטיין ומפקד שפקודיו אוהבים ומעריצים אותו ורואים בו מודל לחיקוי, היה בו צד של חסד. שלומי שילם חוב של שכר דירה עבור שניים מחייליו, דאג לבגדי חורף ולמעילים לחיילים שלא היה להם. בערב פסח יצא לביקור בית באחת משכונות ירושלים ומצא בתי חיילים ללא ריהוט, ללא חום, ללא הכנות לחג. שלומי רכש מכספו ריהוט בעשרות אלפי שקלים ושלח אותו לבתי חייליו לקראת החג. מחֶשבון הוויזה שלו עדיין יורדים בהוראת קבע סכומים שנועדו לסייע בשכר הדירה של פקודיו. שלומי, איש צעיר המודע לכוחו ולקסמו, כבש את הלב ברוחב לבו, בנדיבותו, בכישורי מנהיגות שלו ובקסמו הגברי. הכאב על אובדנו הוא כאב אישי של המשפחה, אבל זהו גם כאב לאומי. האדמה רוותה, ולוחות הפלסטיק והפליז של לוחות במסדרוני בתי-הספר התיכוניים בערים, בקיבוצים ובמושבים, בעיירות-הפיתוח ובישיבות ההסדר מתמלאים אותיות שחורות ומוזהבות.

הלוחות האלה נעדרים מן הישיבות החרדיות. יש בארץ משפחות שניפוץ שלמותן הפיזית והנפשית אינו מאיים עליהן. בערים מעורבות כמו רחובות או ירושלים קשה להתעלם מהעובדה, שבשעה שקבוצת נערים יוצאת לגבול הדק שבין החיים למוות, נערים מאותה קבוצת גיל עסוקים בפעילות אינטלקטואלית, או בבטלת נעורים, או שקועים בקדחתנות האופיינית לגיל השידוכים, לגיל היציאה למפגשים עם נערות, להקמת משפחה, להולדת תינוקות. בחור ישיבה בן 26 כבר הקים משפחה, כבר הוליד ילדים, כבר מוליך עגלות של תינוקות לפעוטון, כבר קונה דירה וכורך צווארו במשכנתא, רואה וחושב על המשכיות. שלומי הוא בן-דורה של בתי. גם היא תישא יום אחד עיניים ותראה את החללים.

אודה על האמת, לא העזתי להעלות על דל שפתיי מחשבה מהסוג הזה. עד כה השתדלתי לקבל בהבנה ובהסכמה את העובדה, שיש מחיר לדמוקרטיה. שיש קבוצה חברתית אשר יכולה להרשות לעצמה פרישה מהמימד המרכזי של הזהות הישראלית. מלקיחת אחריות משותפת על המקום, על החברה. מחשבות מעיקות מסוג זה החלו להסתחרר בי כשבדרכי ללוויה של שלומי חלפתי על פני הישיבות הגדולות והשכונות החרדיות, שמדרכותיהן עמוסות באנשים צעירים המהלכים בזריזות ממקום למקום, נושאים שקיות של קניות ומובילים עגלות של תינוקות. רעש של חיים, תזזית פטפוטי הדאגה של האמהות, גאוות אבות צעירים – כל אלה עוררו בי כעס שקט, שהלך והעצים את החללים הריקים שהשאירו מאחוריהם בני דורי. תמונות וזכרונות של חברי ילדות, מדריך מהצופים, אחיה הבכור של חברתי, שני בני כיתה. גברים. אנשים הלוקחים אחריות. עכשיו, באיזה רגע של שהות, יש בי היכולת לראות את העדרם מול הנוכחות. וההעדר אינו רק אישי, ההעדר הוא חברתי, לאומי. הם חסרים לנו על כישוריהם, על יכולותיהם.

כמו שדני מס וטוביה קושניר שנפלו במלחמת מעצמאות ממשיכים להיות חסרים, כמו שיצחק רבין ממשיך להיות חסר.

כשאנחנו מדברים על חסרון מנהיגים ומנהיגוּת בדורנו, לפעמים יש לחפש מתחת למצבות. יש להבין, שמחיר המלחמה ההולכת ונמשכת על הארץ, דור אחר דור, זהו מחיר האובדן של שדרת המנהיגות הטבעית, הגברית, בדמי ימיה. מלחמה יש בכוחה להצמיח גיבורים בן-רגע, תושיית קרב ואומץ-לב, ויש בכוחה המתמשך לכרות גיבורים דור אחר דור, להופכם לחללים ריקים במשפחה ובחברה.

מול קברו הטרי של שלומי, ומול זכרונותי וגעגועיי לחבריי, יש לי חשש שכוחם הגדול של הקצוות בחברה הישראלית אינו רק במשמעותם הפוליטית; עיקר כוחם בשבירת הסולידריות הפנימית, בהרפיית כוחם ורצונם של רבים לקחת אחריות ולהשפיע. חלה שחיקה רגשית מול נוכחותה וצמיחתה של מנהיגות בינונית, לצד אובדן של חיים צעירים ומבטיחים מתוך אותה קבוצה הולכת וקטֵנה הנוטלת אחריות; מול החברה החרדית (בהכללה) שוויתרה ביודעין על הערבות ההדדית אשר היתה שורש קיומו של עם ישראל.

ספר שיריה השמיני של חוה פנחס-כהן "אחי, הצימאון", ראה אור לאחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה