דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 באוקטובר 2002 | / מהדורה 11

לקרוע את מסווה ההפרטה

תחת מסווה כבד של "אילוצי הגלובליזציה" מתרחשים בישראל שינויים מבניים מפליגים הנבנים מבריתות חדשות החוצות את המגזרים הישנים ויוצרים מעמדות חדשים: "המעמד העולה" ו"המעמד הנשחק". השינוי יכול לבוא רק מצמיחתם של כוחות המעוניינים לאמץ סדר יום הממוקד בצמיחה כלכלית, צדק חלוקתי ושיוויון חברתי

בשלושת העשורים האחרונים משנה מהפכת ההפרטה את דמותם של החברה והמשטר בישראל ומעצבת אותם מחדש. עבור רוב הישראלים מהפכת ההפרטה היא "מהפכה שקופה", ובניגוד ל"מהפכה התחיקתית", לא רק שאיש לא הכריז עליה, אלא שגם הדיון הציבורי בה מוגבל. זאת, למרות השפעותיה העמוקות של מהפכת ההפרטה על החברה ועל כל פרט: היא מגדילה בהתמדה את האי-שיוויון הכלכלי, מרכזת את השליטה במשק בידי קבוצה צרה והולכת של בעלי הון, מפרקת את מדינת הרווחה, שוחקת את הביטחון החברתי של מעמדות הביניים, דוחקת את המעמדות הנמוכים אל מתחת לסף העוני ומשסעת את החברה למגזרים יריבים, שהעוינות הגוברת ביניהם מאיימת על עתיד הדימוקרטיה הישראלית. מהפכת ההפרטה היא, אפוא, מעין נבואה המגשימה את עצמה: ככל שהיא מפרקת את החברה, כך היא הופכת להיגיון שלה ומנציחה את עצמה.

אחד ממקורות העוצמה של מהפכת ההפרטה הוא המעמד ההגמוני שרכשה האידיאולוגיה הניאו-ליברלית בשיח הכלכלי-חברתי בישראל. תוך שילוב של יסודות השאובים מעולם הרעיונות של הקפיטליזם התחרותי והפוסט-ציונות, מוצגת ההפרטה כמתכון להפיכתה של ישראל למדינה "נורמלית", ולשחרורה מן הקולקטיביזם לצורותיו, על הדיכוי שהיה גלום בו ואשר אִפיין, לטענת המצדדים בהפרטה, את המפעל הציוני בהנהגת תנועת העבודה. את האי-צדק החברתי והעוול האנושי הכרוכים במדיניות ההפרטה מסבירים תומכיה ככשלים שאינם תולדה של שיטת השוק, אלא של דרכי יישומה. תפישה פונקציונלית זו, כמו רבות מן האידיאולוגיות של כלכלת השוק, לא רק מאשררת את מדיניות ההפרטה, אלא גם מביסה מראש כל ניסיון להציב לה חלופה. באופן זה הפרטת שירותיה של מדינת רווחה קונה לה מראית-עין של "סדר טבעי", בעוד מחיריה החברתיים והאנושיים מתוארים רק כ"כשלים", הניתנים לתיקון במסגרת הנחות היסוד הניאו-ליברליות. מקור הכשלים, לפי גירסה זו, הוא התערבות הפוליטיקה בכלכלה, ולפיכך, את התיקון ל"כשל" אמורה להביא מנהיגות אשר תתעלה מעל האינטרסים החלקיים שמייצגת הפוליטיקה.

רבים מהמתנגדים להפרטה מחזיקים בגירסה פסימית של ה"סדר הטבעי", זו של "אילוצי הגלובליזציה", המובילה אותם למסקנות דומות. לפי גירסה זו, מהפכת ההפרטה בישראל הנָּה חלק ממהפכת-נגד ימנית כלל-עולמית – שהתאצ'ריזם והרייגניזם היו הגילויים המובהקים שלה – אשר הצליחה החל משנות השבעים להביא לקריסת מדינת הרווחה. מגמה זו הוחרפה בשלהי המאה העשרים, כאשר הגלובליזציה חוללה שינויים מבניים שהגדילו את יתרונו של ההון, הנעשה יותר ויותר בינלאומי, מול הפוליטיקה, שינויים העושים את ההתנגדות לו לכמעט חסרת סיכוי. שינויים אלו אפשרו להון לכונן את עצמו כעוצמה נפרדת מן המדינות שהוא פועל בהן. הוא כפה עליהן משמעת מוניטרית ופיסקלית ההולמת את האינטרסים שלו ואילץ אותן לאמץ מדיניות של ליברליזציה והפרטה, תוך איום שחריגה מכך תגרור צעדי עונשין מצד השווקים הבינלאומיים, בצורה של תנודות הון, מתקפה על המטבע הלאומי או שינוי בדירוג האשראי. ההון כפה גם על השמאל להסתגל לדרישותיו, וגם כאשר השמאל החליף את הימין בשלטון, הוא נאלץ להמשיך במדיניות השמרנית ואף להתאים את עצמו אליה מבחינה אידיאולוגית. לפיכך, רק מנהיגות שתיבחן בנכונותה לפרוץ את כללי המשחק שמכתיב ההון הבינלאומי, ובנחישותה לעמוד בלחציו, תוכל להביא לשינוי. ואולם, תפישת "אילוצי הגלובליזציה" אינה אלא אשרור מצדו של השמאל של גירסת ה"סדר הטבעי". שתי התפישות מתארות חוקיות כלכלית הקודמת לחברה וכופה עצמה עליה, ולכן נזקקות למנהיגות כגורם הפועל מחוץ לחברה, כדי להבטיח את קיומו התקין של ה"סדר הטבעי" או כדי לגבור על "אילוצי הגלובליזציה".

הטיית הדיון מן המדיניות אל המנהיגות תורמת להעצמתה של מהפכת ההפרטה. התקוות הנתלות במנהיגות הנּן תוצר מובהק של תרבות הצריכה: הן מעתיקות את ההיגיון הקפיטליסטי מן השוק אל התחום הפוליטי והופכות את השלטון לסחורה, את המדיניות למותג ואת המנהיג לכוכב. כשם שהאופנות המתחלפות פועלות לשעתוק של שיטת השוק באמצעות שינוי מתמיד של פניה, היוצר אשליה של חידוש אשר מסייעת לשימור הסדר הקיים, כך גם דפוס הכוכבות הפוליטית פועל לשימור תבנית היחסים הכלכליים-חברתיים הקיימת, תוך התחלפות מתמדת של "מנהיגים", שהכמיהה להם גוברת ככל שהיא חוזרת ונכזבת.

אפיונה של המנהיגות כניגוד של הפוליטיקה מסתיר את אופיו הפוליטי המובהק של הקפיטליזם, המשתמש במודע בכוחה של המדינה ובמנגנוניה לתועלת ההון. גם מהפכת ההפרטה בישראל אינה פועלת להוצאת הפוליטיקה מן הכלכלה, אלא להפך, זו מדיניות מכוונת המשתמשת בכלכלה לעיצובה-מחדש של החברה ולרתימתה לשירותם של אינטרסים פוליטיים מוגדרים. לפיכך, התוצאות החברתיות והאנושיות הקשות של מהפכת ההפרטה – שאופייה הדרוויניסטי נטול העכבות נחשף בתוכנית הכלכלית של קיץ 2002 – אינן "כשל" אלא מדיניות, יעד שהיא חותרת אליו בעקביות, ושההצלחה בהגשמתו באה לידי ביטוי בגידול המתמיד בריכוז ההון וברמת האי-שוויון. הצגתה של כלכלת השוק כ"סדר הטבעי" מטשטשת, אפוא, את אופייה הפוליטי והמתוכנן של מהפכת ההפרטה, ומשתיקה חלופות מקדמות שוויון למדיניות הניאו-ליברלית, גם כאלו הנהוגות במדינות מפותחות במערב.

בין עיצוב לפירוק

הקושי לזהות את סדר-יומה ואת יעדיה של מהפכת ההפרטה, ויכולתה להסוות את מטרותיה על הרצף הכוזב של "סדר טבעי" ו"כשל", נובע מן הסתירה-לכאורה בין המושג "הפרטה", המדגיש את היסוד המפרק את החברה, לבין המושג "עיצוב", הממוקד בדרכי הבנייתה-מחדש. סתירה זו מועצמת, משום שמהפכת ההפרטה מתנהלת תוך חציית קווי התיחום של המבנים הרעיוניים והפוליטיים, המארגנים וממשמעים את המציאות הישראלית, ושבירתם: היא נעשית מתוך שיתוף פעולה הדוק ומתמשך בין יונים לנצים, בין ה"אליטות הישנות" ל"אליטות החדשות" ובין ציונים לפוסט-ציונים. יכולת זו לפעול מעל הניגודים המפלגים את החברה הישראלית ולמזגם לתוכה היא המקנה למהפכת ההפרטה את אופייה ההגמוני. וכך, בעודה משרתת אינטרסים שונים, ולעתים מנוגדים, של מגזרים יריבים, היא משנה את דמות החברה הישראלית ומגדירה מחדש את קווי התיחום שלה. במציאות המשתנה פוחתת חשיבותם של הניגודים הישנים, שלא רק שאינם מסבירים עוד את ההתרחשות החברתית והפוליטית, אלא פועלים להסתרת האינטרסים החדשים, המחוללים את מהפכת ההפרטה ונובעים ממנה. ואולם, עיון במהלכה של מהפכת ההפרטה מאפשר לעמוד על האינטרסים שחוללו אותה, והוא מלמד שהיא היתה מהלך פוליטי מתוכנן ותכליתי, אשר שירת בדרכים שונות גורמים חברתיים מוגדרים.

את התנאים למהפכת ההפרטה יצרו ממשלות הליכוד, שחתרו מ-1977 לשנות את מבנה הכלכלה והחברה בישראל כתנאי להבטחת המשך שלטונן. לשם כך, בדומה למדיניות שנקטה תאצ'ר בבריטניה, פעל הימין כדי לערער את בסיסי הכוח שתנועת העבודה, יריבתה העיקרית, שאבה מהם את חיוניותה. יעד אסטרטגי של מתקפה זו היה ההסתדרות, שמצד אחד, ריכזה כוח כלכלי ניכר באמצעות גופים כמו כור ובנק הפועלים, ומצד שני, היתה אחד העוגנים של מדינת הרווחה הישראלית בדמותם של גופים כמו קופת-חולים הכללית, קופות הפנסיה, 'משען' והאיגוד המקצועי. ממשלות הימין, אשר נקטו מדיניות של חנק תקציבי והיפר-אינפלציה, יצרו מסך עשן שבחסותו הצליחו להביא במהלך תקופה קצרה לקריסת ההתיישבות העובדת וההסתדרות, על מוסדות הכלכלה והרווחה שלה. ואולם, אף שהימין יצר את התנאים להפרטה, הרי בשנים הראשונות לשלטונו מדיניות הפגיעה במנגנוני הרווחה לא הביאה להפרטתם, אלא להפך, גרמה להשתלטות המדינה על פעולתם. הקיצוץ המתמיד בהשתתפות המדינה בתקציב קופת-חולים הגדיל את תלותה בממשלה, והביטוח-הלאומי איבד את האוטונומיה שלו והיה לשלוחה של האוצר, ממש כשם שהבנקים הולאמו בשיאו של משבר המניות. ניתן להסביר מדיניות זו – שעמדה בניגוד להצהרות החוזרות על הצורך בהפרטה – בהעדר גורמים כלכליים שיכלו לרכוש את הגופים הציבוריים, אך גם ברצונו של הימין לנצל את השינוי במבנה שירותי הרווחה לשם בניית כוחו הפוליטי.

קיצוץ בשירותי הרווחה שירת יעד פוליטי נוסף של הימין: אכלוס שטחי יש"ע. ל"ארץ ההתנחלויות" נודעה משמעות חברתית, שאינה פחות חשובה מהיבטיה המדיניים או הדתיים: מדינת הרווחה שפורקה בישראל הריבונית הוקמה מחדש, גם אם על בסיס אחר, בשטחים. כך היתה יש"ע עבור חלקים מקרב המעמדות הנמוכים לסיכוי לשיפור רמת חייהם ולהצטרפות לעילית החדשה של המתנחלים, סיכוי שמחק את הקו-הירוק לא פחות מהאידיאולוגיה של ארץ-ישראל השלמה. לנוכח הזיקה ההדוקה המתקיימת בישראל בין מיקום מעמדי, השתייכות עדתית ועמדות פוליטיות, קהלים רחבים מקרב המעמדות הנמוכים ראו את התקפות השמאל על ההתנחלויות לא כחלק ממאבק מדיני, אלא כניסיון של מעמדות הביניים – שכשאר רכיביה של העילית הישנה, היו נתונים בקרב מאסף – למנוע את שיפור רמת חייהם והתקדמותם החברתית. חוסר הבנתו של השמאל את ההיבט זה נחשף בסיסמה "כסף לשכונות ולא להתנחלויות", שהמעמדות הנמוכים דחו אותה, היות שראו את ההשקעה בהתנחלויות כהשקעה בהם ובעתידם, בייחוד לנוכח הפגיעה המתמשכת במדינת הרווחה בישראל הריבונית. הפן הכלכלי והחברתי של הוויכוח על עתיד השטחים וההתנחלויות נשאר אמנם סמוי, אך נראה שהוא תרם רבות, ואפשר שאף יותר מגורמים אידיאולוגיים, להחרפת עוינותם של המעמדות הנמוכים כלפי השמאל ולחיזוק זיקתם לימין.

דפוס התגוננות

"ארץ ההתנחלויות" היתה גם הגילוי הראשון של הסקטוריאליזציה, שעתידה היתה להפוך בהדרגה לדפוס המארגן של החברה והפוליטיקה בישראל. הסקטוריאליזציה איחדה את האינטרסים הסותרים של הימין ביחס למדינת הרווחה לכדי מדיניות בעלת היגיון עקבי: מצד אחד, היא סייעה בפירוק בסיסי הכוח של תנועת העבודה, שהתקיימו בזיקה הדוקה לאופיים האוניברסלי של שירותי הרווחה, ומצד שני, אפשרה לשמור על אופיים הציבורי ולהשתמש בהם לבניין מוקדי כוח חלופיים. מדיניות זו, שלוּותה באתוס אנטי-ממסדי אשר כוּון נגד השמאל, אפשרה לימין להתארגן כ"קואליציה של מיעוטים", היינו, של מי שנדחקו לשוליים והודרו בימי שלטונה של תנועת העבודה. הסקטוריאליזציה היתה לדפוס התגוננות של ציבורים שונים, שנפגעו מן הפגיעה במדינת הרווחה האוניברסלית. הם החלו להתארגן סביב המכנה המשותף שהבדיל אותם, ותוך העצמת ההבדלים וההתנגשות עם מגזרים אחרים, ליצור כוח פוליטי שנאבק על חלקם בעוגה הלאומית. המתנחלים, החרדים, ש"ס, הרוסים, הערבים ומעמדות הביניים, שאיבדו את מעמדם ואת תודעת הכלליוּת שאפיינה אותם והתפצלו לסקטורים יריבים, הגדירו מחדש לא רק את המבנה החברתי והפוליטי, אלא גם את דמות המשטר בישראל. יריבויות ומאבקים בין המגזרים השונים, שהוחרפו ככל שהחברה נעשתה יותר סקטוריאלית ומשוסעת, החלו להתנגש עם הנחות היסוד של הדימוקרטיה הישראלית ולאתגר אותה.

ההפרטה החלה לתפוס מקום מרכזי בדיון הכלכלי-חברתי בישראל במחצית השנייה של שנות השמונים, ככל שהסתבר למעמדות הביניים, שבהם בלט היסוד האשכנזי והחילוני אשר מצא את ביטויו בשמאל, כי אבדן השלטון ב-1977 לא היה "תאונה", אלא ביטוי לשינויי עומק דימוגרפיים וחברתיים אשר העניקו למעמדות הנמוכים, ובייחוד למזרחים ולחרדים, עוצמה אלקטורלית שהבטיחה את שלטון הימין בעתיד הנראה לעין. מהפכת ההפרטה חתרה לנטרל את השפעות השינויים הללו, ולהבטיח את המשך ההגמוניה של מעמדות הביניים בדרכים העוקפות את הפוליטיקה. היעד המרכזי של מדיניות ההפרטה הוא ההקטנה של שליטת המדינה בתחומי הכלכלה, החברה והמשטר, והעברתה לכוחות השוק ולממסדים המקצועיים, שבהם שמרו מעמדות הביניים על כוחם. המהפכה התחיקתית, הבחירות האישיות ומהפכת ההפרטה היו שלוש מן הדרכים הבולטות להבטחתו של יעד זה. ואמנם, מהפכת ההפרטה פועלת להעברת הניהול, ולמעשה השליטה, בתחומי החיים השונים לידי כוחות השוק – המופיעים לעתים גם בדמותה של החברה האזרחית או של מומחים מקצועיים – תוך צמצום תפקידם של משרדי הממשלה הנוגעים בדבר לזה של "מווסתים", שתלותם בגורמים העיסקיים – ההופכים בהדרגה מסַפּקי שירותים לקובעי מדיניות ולמבצעיה – הולכת וגדלה. מהפכת ההפרטה יצרה אפוא ברית בין השמאל להון, שהאינטרס המעמדי והאינסטינקט השבטי הולך ומהדק אותה.

הנימוק העיקרי שהועלה בזכות ההפרטה הוא יעילותה: היא חפה משיקולים פוליטיים, מסרבול ביורוקרטי ומבזבוז המאפיינים את המנגנונים הציבוריים, ופועלת בסביבה תחרותית, ולכן עלות השירותים שלה יותר זולה. אלא שנסיון ההפרטה בישראל ובעולם אינו מאשר טיעון זה: העברת השירותים לידי הגורמים הפרטיים היא פוליטית במהותה, שכן היא נעשית בידי המדינה, השומרת על מעמדה כמווסת; כאשר השירות הופך לסחורה ואספקתו לעסק, עניינו של הגורם העסקי הוא לחסוך בהוצאות; עלותם של הבזבוז והסרבול אינה שקולה כנגד הצורך של החברות לייצר רווחים לבעליהן. המסקנה מכך היא שכמקובל בשוק, הגורם הפרטי יספק שירות טוב למי שיהיה מסוגל לשלם בעבורו. ואילו השירות הציבורי שמספק הגורם הפרטי הוא גם יקר וגם נחות מזה שמספקת המדינה, אם כי לרוב החיסכון הוא בגורמים מערכתיים שלמקבל השירות קשה לעמוד עליהם, כמו איכות החומרים, אחזקת תשתיות, הכשרת עובדים ותנאי העסקתם, ועוד.

מהפכת ההפרטה הוצגה גם כמחסום בפני הסקטוריאליזציה, שהיא הביטוי הבוטה ביותר להתערבותה של הפוליטיקה, על האינטרסים הצרים שהיא מבטאת, בפעולת השוק. הסקטוריאליזציה, כך נטען, היא המייצרת את "כשלי" השוק, המאפיינים את משטר ההפרטה. ואולם, הסקטוריאליזציה אינה הסיבה ל"כשלים", אלא אחד מגילוייהם, וטיעון זה היה רק גירסה נוספת לניסיון של המעמד הבינוני לנטרל באמצעות ההפרטה את הכוח הפוליטי שקנו להם הסקטורים השונים, ובייחוד המזרחים והחרדים. יתר על כן, תמיכתם של מעמדות הביניים בשוק, כמחסום בפני הפוליטיקה, חשפה את העובדה שהם עצמם אימצו תודעה סקטוריאלית, וההפרטה לא היתה אלא מדיניות שנועדה להעצים את יתרונותיהם היחסיים ולשרת את האינטרסים הנבדלים שלהם כסקטור, כנגד אלו של הסקטורים האחרים.

ואמנם, אף על פי שהסקטוריאליזציה וההפרטה ייצגו אינטרסים של מגזרים מנוגדים, הם התגלו עד מהרה כפנים שונות של אותה מדיניות, ומאז סוף שנות השמונים יישמו אותן במקביל ממשלות הימין והשמאל כאחד, והן היו ההגיון הכלכלי שמאחורי המשטר של ממשלות האחדות הלאומית בישראל. ההפטרה והסקטוריאליזציה יוצאות כנגד מדינת הרווחה האוניברסלית, ופועלות לפירוקה. ההפרטה יוצרת את התנאים לסקטוריאליזציה: ככל שהיא הופכת שירותים כמו חינוך או בריאות לסחורה שהמעמדות הנמוכים, ובהמשך גם מעמד הביניים הנשחק, מתקשים לרכוש אותה, כן היא מעודדת את ההתארגנות הסקטוריאלית של קבוצות שונות, הפועלות להשיג על בסיס סקטוריאלי את אותם שירותים שהן אינן מקבלות על בסיס אוניברסלי, ושידן אינה משגת לרכוש אותם בשוק. בדומה לכך, הסקטוריאליזציה יוצרת את התנאים להפרטה: היא מפרקת את מדינת הרווחה ויוצרת את החלל, המאפשר לגורמים העסקיים להחליף אותה. תמיכת הימין והשמאל בהפרטה מלמדת, כי היא משרתת את השכבות החברתיות שהן בסיס התמיכה שלהם: הימין משתמש בהפרטה כדי להעצים את הסקטוריאליזציה, המכוננת את "קואליציית המיעוטים" שלו, והשמאל פועל באמצעותה להגדלת כוחו כסקטור, כדי להיאבק בברית זו. כך בוראת מהפכת ההפרטה את הזירה החדשה המגדירה את קווי המִתאר של הפוליטיקה הישראלית, דבר התורם להפיכתה ל"סדר טבעי".

בחינת השתלשלותה של מהפכת ההפרטה בישראל עד כה מלמדת, כי יותר מכפי שהיא הצליחה להוציא את הפוליטיקה מן הכלכלה, היא הכניסה את העסקים אל הפוליטיקה. בעלי האינטרס בהפרטת שירותים חברתיים שונים הפכו לבעלי עניין בפעולות ההסדרה של התחומים הנוגעים בדבר, והחלו ליטול חלק פעיל בעיצוב השיח הציבורי ובחקיקה המתייחסים לתחומים האלה, הן כדי להבטיח את הוצאתם מידי המדינה ואת הפרטתם, והן כדי ליצור תנאי פעולה שיבטיחו רווחים מרביים. אלא שכניסתם אל הפוליטיקה נעשית מתוך הגיון ההפרטה: לא רק שהם מנצלים את עוצמתם הכלכלית לשם כך, אלא הפוליטיקה שהופרטה בעצמה, כמו גם התקשורת, נענית ביתר קלות לעוצמה זו.

המעמד הנשחק

חשיפת אופייה הפוליטי של מהפכת ההפרטה בישראל, וזיקתה ההדוקה לתהליכים החברתיים הפנימיים שחוללו אותה ושהיא עיצבה אותם, שוללת את התפישות בדבר ה"סדר הטבעי" או "אילוצי הגלובליזציה", המאפיינות את ההסברים הרווחים בימין ובשמאל באשר לגורמים המניעים מהפכה זו. מהפכת ההפרטה אינה השתקפות ישראלית של מגמה עולמית; היא תוצר של מאבקים חברתיים פנימיים שהמגמות העולמיות משמשות להם כרקע, אך הן אינן המניע למאבקים ואף אינן קובעות את תוצאתם. אופייה הפוליטי של מהפכת ההפרטה מצביע גם על הדרך היחידה האפשרית להיאבק בה ובתוצאותיה החברתיות: המאבק הפוליטי. יתרה מזאת, מהפכת ההפרטה אכן מולידה מתוכה את הגורמים החברתיים, שיש להם עניין להיאבק בה ולבטלה.

מהפכת ההפרטה שמטה את הקרקע מתחת לרגליו של חלק נרחב מהמעמד הבינוני, ופילגה אותו לשני מעמדות יריבים בעלי אינטרסים מנוגדים באשר לעתיד מדינת הרווחה: ה"מעמד העולה", המסתגל למשטר ההפרטה, מנצל את ההזדמנויות העסקיות שהוא יוצר ופועל להרחבתו; ה"מעמד הנשחק", הנפגע מהפרטת שירותי הרווחה, מאבד את בטחונו החברתי והתעסוקתי, מתקשה להתמודד עם המציאות החדשה ונדחק למטה, לכיוון המעמדות הנמוכים, בעודו נתון בתהליך של הגדרה-מחדש של האינטרסים שלו ושל דרכי ביטוים הפוליטי. על-פי נסיונן של ארצות מערביות אחרות, בפני המעמד הנשחק פתוחות שתי דרכי פעולה חלופיות: הוא יכול להיאחז בנוסטלגיה לפריבילגיות של העבר, לאמץ "פוליטיקה של שנאה", להעצים את ההבדלים התרבותיים בינו ובין קבוצות זהות אחרות באוכלוסייה – כמו המזרחים, החרדים והערבים – ותוך אימוץ הנחות היסוד של מהפכת ההפרטה, לכונן עצמו כסקטור בעל אינטרסים ולהילחם על חלקו בעוגה המצטמקת. מנגד, תפישת הכלליוּת המאפיינת את מעמדות הביניים, לצד שותפות האינטרסים בין המעמד הנשחק למעמדות הנמוכים, עשויה לגשר על ההבדלים התרבותיים ביניהם, מבלי לבטלם, ולשמש בסיס למאבק משותף במהפכת ההפרטה ולחתירה לשיקום מדינת הרווחה ועדכונה.

המעמד הנשחק ניצב אפוא על פרשת דרכים, ועליו לבחור בין תמיכה בהעמקת מהפכת ההפרטה לבין מאבק בה. המשמעות הפוליטית של בחירה זו היא הפיכתו של המעמד הנשחק לבסיס לימין פרוטו-פאשיסטי, או היעשותו בסיס לכינונו של שמאל סוציאליסטי. אין להפחית מחשיבות החידוש שבמצב זה: אם עד כה מאזן הכוחות החברתי בישראל נטה בבירור לכיוון מהפכת ההפרטה והסקטוריאליזציה, הרי שכינונו של המעמד הנשחק, ההולך וגדל ככל שמדינת הרווחה נשחקת, משנה את מאזן הכוחות החברתי ולראשונה זה שנות דור יוצר גורם שיש לו אינטרס מובהק במאבק במהפכת ההפרטה, בבלימת השיסוע המגזרי ובחידוש מדינת הרווחה. מימושו של אינטרס זה הוא האתגר של השמאל הישראלי, שיוכל לשקם את עצמו, אם יתנתק מעברו הניאו-ליברלי ויאמץ סדר-יום חברתי הממוקד בשוויון חברתי ובצדק חלוקתי.

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 11: "איזו מנהיגות דרושה לנו". לחצו כאן להזמנת הגיליון

דני גוּטוויין הוא פרופסור בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה וראש המכון לחקר תולדות הבונד.

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה