דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 באפריל 2003 | מהדורה 15

לקראת תמימות שניה

מתוך ביקורת משותפת של רעיונות כמו רלטיביזם ערכי והאמונה שניתן לוותר על זהות פרטיקולרית, עיצבו דב מימון, איש חינוך יהודי וח'אלד אבו-ראס, איש חינוך ערבי, מודל תיאורטי, המחנך למורכבות דתית. הם מלמדים בעזרתו במסגרות שונות של החינוך הדתי, היהודי והערבי, בישראל. "הגענו למסקנה שאלטרנטיבה תיאולוגית מאתגרת היא זו המדגישה את הניגודים הקיימים. חינוך שדוגל בחיים עם דילמות פנימיות הוא עבורנו מטרה נעלה"   צילום: איל יצהר

ברצוני להתחיל בסיפור. לפני כארבע שנים, כאשר רוח של שלום ואופטימיות נשבה בלבבות, הוזמנתי להשתתף במפגש של צעירים רוחניים בתל-אביב שדנו על היחס בין דת, לאומיות וסובלנות. היתה תמימות דעים בין הדוברים, שדת ממוסדת וסובלנות אינן יכולות לדור בכפיפה אחת, וחירות אישית מוחלטת אינה יכולה לסבול סמכות דתית חיצונית. מתוך שיקולים הגיוניים דומים, הם טענו ששיוך לאומי מונע מהמדינה לתת שוויון זכויות לכל אזרחיה, ושאמונה באמת מוחלטת אינה מאפשרת פלורליזם. המסקנה המתבקשת היתה שאם כל אחד יוותר על מוחלטות אמונתו ועל שיוכו הדתי, האתני והלאומי, המזרח התיכון יהיה למקום שקט.

למרות הלך-הרוחות באולם, לא השתכנעתי אף לא במקצת עם המודל המומלץ של רלטיביזם ערכי וויתור על הזהות הפרטיקולרית. היה עוד בחור אחד, מוסלמי אדוק לפי לבושו, שכמוני חש אי-נוחות מההתלהבות המקומית. הבחור הצעיר, שהתברר שהנו מלומד ובקיא בהגות המוסלמית הקלאסית ובפילוסופיה המודרנית, הצהיר שבניגוד למרצה, הוא אינו רואה בדתו מעמסה גזענית. בהתבססו על פסוקים וציטוטים שונים מהמסורת הקוראנית, הוא תיאר את אמונתו כמסורת גואלת המכילה בתוכה ערכים עמוקים של נדיבות לזולת, דרישה לשמיעת דעות נוגדות וקריאה לצמצום ה"אני" מול רצונו השופע של האל ומול הצורך הקיומי של הברואים האחרים. הוא חיפש בקהל מבט אוהד והפנה את מבטו אלי, יהודי מזוקן בעל חזות דתית מובהקת. מופתע, נענעתי את ראשי בחיוך מעודד, אך בשלב זה העדפתי להימנע מלהתערב בדיון; לא יכולתי להימנע מלהתבונן במשתתפים כמהופנט ולנסות להבין את המניעים הקיומיים שמאחורי אמונתם, אשר נראתה לי כמעט ילדותית: שב"מדינת כל אזרחיה" הפוסט-ציונית והחילונית יהיו, כביכול, פחות מאבקי כוח בין המגזרים היריבים.

לאחר שנים ארוכות של חינוך על ברכי הספקנות והביקורתיות, הופעתו של דור החפץ באשליה של עולם מתוקן, ללא קווי שבירה וללא מחלוקות, ריתקה אותי עד מאוד. מצד אחד, ראיתי בקהל הזה, החפץ בגן-עדן חדש והחש עצמו משוחרר מהיסטוריה לאומית ומאחריות קולקטיבית, התגלמות של שלב נוסף וחמור של תרבות הצריכה המערבית, שבה צורכים חוויות ארוטיות וחוויות מיסטיות ללא תהליך של יגיעה, ללא הדרגתיות וללא מחויבות. אכן, לפי המשפטים שעלו במהלך הדיון, היה נראה שהדוברים ליקטו אמונות והיגדים מהדתות השונות, כמו שאוספים מוצרים בעגלה של סופרמרקט. מהלך זה לא סימן עבורי בשורה רוחנית. ח'אלד – הבחור הערבי שבינתיים הספקתי לרקום שיחה איתו – ואני החלפנו בינינו מבטים מתנשאים של סלידה.

מצד שני, התוודעתי לתמימותם של מבקשי ה"עידן החדש" בדבר רב-תרבותיות סובלנית ופתוחה, שבה הדת לא תהיה גורם לשפיכות דמים אלא מעין אוסף זכרונות של מפגשים בין האדם לאל. צעירים וצעירות אלו – הביקורתיים כל-כך ביחס למסורות הדתיות הממוסדות והמעדיפים מהלך רוחני-אישי על פני המשמעת הדתית המדכאת, המטמטמת והמרדימה – היו תמימים ביותר בכל הקשור ליכולתו של האדם להשתחרר מהסביבה התרבותית שהוא נולד בה ולבחור באופן אוטונומי את סולם ערכיו ועדיפויותיו.

התעלמות מכוונת

מתוך חשק משותף לפתח מודל חלופי למחשבה המערבית, החרשת לקולהּ של הקדושה, נולד חיבור יוצא דופן ביני ובין ח'אלד. במשך חודשים שלמים חקרנו, תוך כדי דיון נוקב ולימוד משותף של המקורות השונים, ובאווירה של כבוד הדדי, דרך חדשה להתמודדות עם הניגודים, שהפילוסופיה הקלאסית והמודרנית הגדירה אותם – בתוקף חוק הסתירה – כלא ניתנים לגישור. מתוך התעלמות מכוונת מהפשרות המודרניות, המנסות לרדד את הקונפליקטים הערכיים, ובעקבות מסורות עתיקות יומין קדם-מודרניות יהודיות ומוסלמיות, ראינו בהפכים ובמחלוקת הזדמנות לחיבור לאינסוף. דנו במתח המכונן בין ה"אני" ל"אחר", בין העבר להווה, בין הסופי לאינסופי, בין הכאוס לקוסמוס ובין סוגיות זועקות כמו אלה שמרדכי רוטנברג קורא להן "מקדש ומדרש" (ממקדש למדרש, הוצאת שוקן, תשס"ב, ירושלים). ניסינו להתמודד, לפי הקונספציה הזאת, עם השאלות הנדושות של מודרנה ומסורת, אוטונומיה אישית וקבלת עול מלכות שמים, אמת בלעדית וסובלנות לדעה השקרית, אמונה וביקורתיות, זהות שבטית וזהות אוניברסלית וכו'.

אמנם אנו, שני מבוגרים בעלי זהות מוצקה והכשרה אקדמית, הצלחנו להסכים על דגם תיאורטי שמאפשר מורכבות דתית, אך האתגר האמיתי היה לבחון את תוקפו של הדגם בתנאי הקונפליקט הלאומי והדתי המקומי, ואחר-כך להעביר אותו למערכת החינוך, או יותר נכון במציאות הישראלית, למערכות החינוך השונות. במסגרת ארגונים שהיו שותפים למהלך, זכינו ליזום תוכניות לחינוך למורכבות דתית בעולם היהודי והערבי. התחלנו מקבוצה נסיונית, שכללה מנהלים של בתי-ספר דתיים ומנהיגים דתיים מאזור אחד, והמשכנו עם קבוצות של מורים ועם מפגשי שמיניסטים. נוסף לפעילות המשותפת, הקבוצה הערבית התארגנה באופן עצמאי ומימשה פרויקטים נועזים ובעלי פוטנציאל רב-היקף לדיאלוג פנים-איסלאמי. מסיבות פרגמטיות של גיוס משאבים וארגון פעילויות, השתלבנו במערך של אנשי דת ואנשי אקדמיה דתיים מכל העולם, ויזמנו בשיתוף איתם קבוצות חשיבה וקבוצות משימה גם באירופה המערבית, בארצות הבלקן, בוסניה בין היתר, ובארצות-הברית. התברר שאנחנו לא היחידים שמנסים לפתח "תיאולוגיה של פלורליזם" וסובלנות דתית מתוך המסורות הדתיות, ולא על בסיס הערכים החילוניים של אוטונומיה אישית. ברצוני להציג בשׁוּרות אלו את התובנה, שהיא פרי הבירור והניסיון המעשי שלנו. למען הקורא היהודי, אמקם את המודל במחשבה היהודית ואשתמש במונחים יהודיים, אף על פי שכאמור, למהלך הזה ישנה הקְבלה במחשבה המוסלמית, אם כי שונה במידה ניכרת. נוסף לכך, עקב השוני שבמציאות הסוציו-פוליטית היהודית והערבית בארץ, הבירור הזהותי שאנו מובילים בקרב האוכלוסיות הערביות, תוך כדי שימוש במתודולוגיה דומה, נוגע בנקודות שלא תמיד חופפות את הדילמות של היהודים. לכן אתמקד כאן במציאות היהודית, ואני מקווה שגם שותפיי הערבים יעלו בקרוב את עמדותיהם על כתב.

היה ברור לנו שהפשרות, שהציעו המודרניסטים המוסלמים של המאה ה-19 והרפורמים היהודים על גוניהם הרבים, אינן יכולות לשמש מודל חינוכי לנוער הדורש אותנטיות ושלמות. הפשרה אינה יכולה לעמוד בתחרות מול הפונדמנטליסטים, הכל-כך עקביים, כל-כך מוחלטים, ולכן כל-כך מסוגלים למכור אשליה של שלמות. גם מבחינה הגותית, אלה המנסים ליישב בין הקול המוסלמי הקורא להיכנעות המוחלטת לאל, לבין הקול הקאנטיאני הקורא לאוטונומיה אישית, יכולים להוליד רק רדידות ובינוניות.

המסורות שלנו אכן נבדלות זו מזו. ליהודים היה יתרון היסטורי. בהיותם עם, שהחל מגלות בבל חי כמיעוט בסביבה זרה, היהודים פיתחו שיטות יצירתיות ומעניינות לפתיחות סלקטיבית לתרבות השלטת. המנהיגים הרוחניים היהודים פיתחו מודלים של פשרות, שבמשך הדורות איפשרו ליהודי המסורתי להשתלב בתרבות הזרה; במהלך 300 השנים האחרונות, החל ממשה מנדלסון וכלה ברב י. ד. סולובייצ'יק, ניסו גדולי האומה להתאים את המוסר הנבואי לאמות-המידה של המוסר המשתנה מדור לדור. אבל בעולם האינדיבידואליסטי שאנחנו חיים בו כיום, לצעיר, שהוא אמנם צאצא להורים יהודים אך אינו בן-ערובה לקהילה מסוגרת, אין סיבה להעדיף זהות שבטית על פני השתלבות בחברה הרחבה והפתוחה. בקהילות היהודיות במערב באופן מובהק, ובחברות הדתיות בארץ במידה מסוימת, פג תוקפם של המודלים הישנים שמנסים להחיות ולהצדיק תרבות שולית. חוויית החופש והחירות המחשבתית בעולם החילוני תמיד תהיה בעלת עוצמה רבה יותר מאשר בעולם הדתי, ולמרות האיפור והחידושים הקוסמטיים, התחרות אינה באה בחשבון.

עבורי, היתרון של העולם הדתי נמצא במודעות לנוכחותו של האל ובחיבור האפשרי עם הקדושה, שמציעות המסורות הדתיות העתיקות. האוטונומיה האישית משחררת את האדם מנוכחותו של האל בעולמנו; כמו כן, הרלטיביזם הערכי בניסוחו המודרני, עם כל יתרונותיו בתחום הסובלנות, איננו מאפשר חוויה דתית טוטאלית, תהליך של ביטול ה"אני" והיכנעות מוחלטת לאל.

באיסלאם הכול היה יותר פשוט. הניסיון ההיסטורי של פשרה ורידוד המחלוקת היה פחות משופשף, הציטוטים התומכים בהקשבה לקול הפנימי היו יותר נדירים, וגם עוצמת הקריאה לטוטאליות נלהבת היתה יותר נוכחת.

כדי לשמור על מהלך ההתפתחות של הרעיון, אחזור לחודשים הראשונים של מפגשיי התכופים עם ח'אלד. במשך לימודנו המשותף התברר שאנו חולקים בינינו כמה אפיונים פסיכולוגיים וחברתיים: לשנינו זכרונות ילדות על עולם שיש בו עבודת ה' לא-מתפשרת ויחס נדיב לזר ולחלש; לשנינו נטייה חזקה לקבלת משמעת דתית וסקרנות אינטלקטואלית שאינה מתלהבת מגבולות; לשנינו נטייה מיסטית מובהקת ורצון להתחבר עם הנשגב, המתגלה בהוויה כולה. מעבר לזה, שנינו התנסינו בחוויות של ניכור במערכת הבית-ספרית, שנינו פגשנו אדם שהוציא אותנו ממעגל הסבל ולשנינו היה רצון עז להכיר טובה לאל ולהחזיר לאחרים את החסד שזכינו בו. באשר לאמונות, למרות המחלוקות התיאולוגיות הרבות, היו לנו כמה אינטואיציות משותפות, שחלק מהן הזכרנו קודם לכן: אמונה באדם וביכולתו להשתנות, אמונה שהדוגמטיות הדתית אינה חלק מעבודת ה' האמיתית אלא עבודה זרה ל"אני" האנושי הלא-בוגר, אמונה שהאל והאיש הקדוש המתקרב אליו יתברך, מסוגל להכיל את אחדות הניגודים.

משא ומתן כואב

מתוך שלילת הרלטיביזם הערכי המודרני, אשר חוסם את העשייה האידיאליסטית, ומתוך שלילת הדוגמטיות המסתגרת, אשר רווחת בעולמות הדתיים וחוסמת עבודת ה' פתוחה ומשוחררת, חיפשנו בדחילו ורחימו אחר מודל אחר. הגענו למסקנה שאלטרנטיבה ממשית ומאתגרת היא זו המדגישה את הניגודים הקיימים. חינוך שדוגל בחיים עם הדילמות הפנימיות היה עבורנו מטרה נעלה ותואמת את האמונה באל, שהוא קרוב ורחוק, טרנסצנדנטי ואימננטי בה-בעת. האל, שהוא גם "קדוש ונורא" וגם "רחמן ורחום", הנו דגם של מורכבות דתית שניתן לדבוק בה. כל ספרות הקבלה היהודית הימי-ביניימית צועקת את הצורך להכיר במורכבות הצרכים העליונים והתחתונים. אם האל האחד והמיוחד מתבטא באופנים מורכבים, האדם, שנברא בצלמו, מורכב במהותו. כל אדם, הדתי והחילוני כאחד, מכיל בתוכו שאיפה לקדושה ולטהרה בצד השאיפה להפקרות ולאי-עקביות, יצרים של הרמוניה ושל הרס, רצונות אי-רציונליים להשתלטות ולהיכנעות בצד שיקולים רציונליים של צדק ומשפט. כל ניסיון להעלים ולדכא אחד מהכוחות האלו עלה לאנושות ביוקר, ולכן הגיע הזמן שנצא מפתרונות פשוטים של עולם טהור וחד-ממדי ונתחיל לחיות עם הסכסוך הפנימי והחיצוני.

אם ניתן לראות את המודרנה הרציונליסטית כמרד נעורים בעולם האמונה המיושן, הגיע הזמן שנתחיל את המשא-ומתן הכואב עם האמונות הייחוד והאלילות. ייתכן שאם נפסיק להתכחש לעצמנו ונכיר בכך שהאדם הוא קומונה אנרכיסטית, יש אולי סיכוי שנתחיל להתחבר לעצמנו וזה לזה.

במשך השנים האחרונות הצטברו עדויות אצל מחנכים ומדריכים העובדים עם נוער המצביעים על כך שהמחשבה הביקורתית בעולם החילוני פוגעת בתמימותם של המתבגרים, ומשתקת יוזמות של עשייה לא-תועלתנית, כמו פעילויות פרו-סוציאליות וחברתיות למיניהן. לפי המוסר התועלתני, קשה להצדיק פעילות שאינה עונה על דרישת ההדדיות ואינה מספקת תמורה ממשית. בעולם של ג'ונגל שכזה, החלשים והגלמודים מוצאים את עצמם יותר ויותר מחוץ למעגל החיים.

באשר לעולם הדתי, חוסר הביקורתיות מחזק את התמימות ואת הפעילות הנעשית "לשמה", אך מוביל לדוגמטיות. האמונה בצדקת הדרך מזרזת לפעילות אידיאליסטית, אך לרוב אינה משאירה מקום לדעות אחרות. בין האדישות והייאוש של הספקנות לבין ההתלהבות התמימה, שופעת האנרגיה אך לא מצטיינת בפתיחות, התחברנו למושג ה"תמימות השנייה", שהיא בחירה בוגרת באמונה, בחירה המודעת לעצמה ולסכנות שבה.

אלטרנטיבה ממשית

מתוך פעילות בקרב קבוצות של מחנכים דתיים התפתח מודל, הפועל לפי שני צירים משלימים: הראשון קשור להתבגרות נפשית, המאפשרת לאדם לא להרגיש מאוים מבעל הדעות האחרות, והשני קשור לגדילה הכרתית. במהלך התהליך הקבוצתי, שנמשך שנה שלמה ונעשה בליווי פסיכולוגי, המשתתף נחשף באופן הדרגתי לדילמות קיומיות יותר ויותר חריפות ומתנסה בחוויות אינטלקטואליות יותר ויותר מאתגרות, הכרוכות במפגש עם בעל הדעה האחרת. בוגר התהליך אמור לחזק את זהותו האישית, הדתית והלאומית, בלי שיזדקק לשלילת האחר ולזלזול בדעותיו. במהלך התקופה נרכשת היכולת לחיות עם הדילמות הפנימיות ועם הסכסוכים החיצוניים. כנגד התמימות הראשונה של האדם הדתי הקדם-מודרני, שחי בגטו רעיוני ואינו מסוגל להכיל את העולם הכופר באמונתו, התמימות השנייה של האדם המכיר בכפירה ובוחר בכל זאת בדרכו, היא לעניות דעתי, אלטרנטיבה ממשית.

את המושג של "תמימות שנייה" מצאנו בספרות החסידית. הבעש"ט, למשל, מביא בשם אומרו את עצתו של רבי נחוניא בן הקנה (שמיוחס לו הספר הקבלי "ספר הקנה") לחניך מיסטיקן: "אחרי שלמדת כל הכוונות, יש להתפלל כמו תינוק"; ורבי נחמן מברסלב קורא להתחיל להאמין כל פעם מחדש, אחרי הייאוש האנושי הבלתי נמנע. בין ההוגים החסידיים מהדורות האחרונים, ה"שומר אמונים", מייסד הזרם הקיצוני 'תולדות אהרון', שהגיע לארץ בתחילת המאה העשרים, ענה לחסידיו בעניין החובה לעבוד את ה' גם באהבה וגם ביראה, הוראה המתנגדת לשכל, שאכן, פשרה בין שתי הדרכים לא תוביל לשום תוצאה ממשית, והדרך היחידה להגיע לעבודה אמיתית היא לשלב את שני האופנים. הוא מורה להם להתמסר באופן טוטאלי לבחינות אלה "כבחינת רצוא ושוב", כלומר לעבור מצורה אחת לשנייה, בזו אחר זו, באופן מתמיד. הגשר הצר שמציגים הוגים אלה אינו דומה לסינתזה ההֶגֶליאנית שמבטלת את התזה ואת האנטיתזה שקדמו לה, אלא מתאר את המציאות של מחפש הדרך ה"מתפחד" תמיד מתוך המודעות לאי-יכולתו לדעת את האמת האלוהית. בניגוד להוגה המודרני, המאמין ביכולתו של האדם לדעת הכול, מודעות מורכבת זו נובעת מעמדה דתית ענוותנית של הנברא, המוגבל בשכלו מול האל הכול-יודע. לשימחתנו, הוגים מודרניים מאוחרים והוגים פוסט-מודרניים פיתחו גם הם עמדות דומות של צניעות הכרתית, שמבחינה זו יותר תואמות את העמדות המסורתיות הדתיות. עמדתה של הדתיוּת, שמשלבת בעידון רב בירור שכלי ולא-מתפשר של האמת וביטחון תמים בה', נוטה להשתכח ויש צורך לבנות תהליכים מוּבנים אישיים או קבוצתיים כדי להחזירה. היה זה ארנסט ע. סימון, שהחזיר לזירת המחשבה היהודית המודרנית את המושג של תמימות שנייה ("האם עוד יהודים אנחנו, ה'תמימות השנייה'", ספריית הפועלים, 1982).

אולם המושג שפותח עבור אוכלוסיות דתיות, קיבל משמעות רחבה לאין-ערוך לאחר שיחות עם אנשי מקצוע מדיסציפלינות שונות. התברר שבמקצועות שונים קוראים למציאות הבוגרת הזאת בשמות שונים. לכאורה, ללא מודעות לספרות החסידית, פאול ריקֵֶאר, ההוגה הפוסט-מודרני הנודע, ערער יחד עם מישל פוקו על הדוֹגמוֹת של המחשבה המודרנית וקרא למציאות הבוגרת שיש לשאוף אליה "נאיביות שנייה". להפתעת הקורא היהודי, הוא משתמש במושגים, שהם לגמרי מקבילים לניסוחים החסידיים. הפילוסוף הצרפתי טוען כי מאחר שכל תרבות מכילה מערכת של דוגמות בסיסיות שמאפשרות לה להתקיים, ומאחר שאין האדם יכול להשתחרר מהתרבות שהוא פועל בה, כדאי לו, למרות מודעותו למערכות אמוניות אחרות, לבחור באמונה עקבית אחת ובכך לאפשר לעצמו לפעול. על בסיס של שיקולים דומים, עמנואל לוינס קורא לצורך קיומי זה בשם "seconde rectitude", ובעברית, "יושרות שנייה". אישור פילוסופי נוסף למושג התמימות השניה משתמע מהזרם האמריקאי המושפע מוויליאם ג'יימס והמכונה "פוסט-מודרניזם קונסטרוקטיבי". זרם זה קורא שלא להסתפק בספק אלא לבחור באמונה אחת ולדבוק בה על כך מה שמשתמע מכך. מכאן, שוויתור על זהות לאומית ותרבותית והשאיפה להפוך את הישראלי, היהודי והערבי ל"אזרח העולם" היא אשליה בלתי מעשית ומסוכנת.

אם בתחילת הפעילות הזאת ח'אלד ואני היינו כמעט תומכים בודדים של הקו המורכב המוצג, היום אנו רואים מספר רב מאוד של צעירים באוכלוסיות הדתיות – היהודית והמוסלמית – אשר מסרבים לראות באידיאל הלאומי פגיעה באידיאל האוניברסלי שלהם, וייתכן שהם מתחברים למורכבות שהוצגה כאן. את קבלתו של קו המחשבה המורכב ניתן לראות גם אצל שותפינו לעבודה, המקיימים פרויקטים דומים של "שיח ולימוד" בין-תרבותי מתוך חיזוק הזהות העצמית ופעילים במדינות שבהן מתקיימים קונפליקטים בין-תרבותיים, כמו מדינות הבלקן, איטליה, גרמניה, בלגיה, צרפת וארצות-הברית. לשימחתנו, הדים נוספים מצטרפים לאלה שהוזכרו כאן, וייתכן שמצטייר דגם דתי ואפילו קיומי חדש של אדם בעל זהות אישית, אמונית ולאומית מוצקה, אשר יוכל בו-בזמן להיות סובלני ומסוגל לקבל את האחר בהיותו אחר.

ד"ר דב מיימון הוא חוקר במכון לתכנון עתיד העם היהודי

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה