דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 באוקטובר 2002 | מהדורה 12

לקנות בנק גדול בהקפה – ולא לשלם פרוטה

הסיפור שלא ייאמן על איך קיבלה קבוצה קטנה של בעלי הון במתנה ממדינת ישראל רכוש השווה מיליארדים

צילום: אימאג' בנק

פרשת הפרטת הבנקים בישראל עדיין לא הסתיימה. שני בנקים, האחד גדול – בנק לאומי, והשני בינוני – בנק דיסקונט, טרם הופרטו. הבנקים שהועברו מידי הציבור, כלומר, מהבעלות הרשמית של מדינת ישראל לקבוצה קטנה של בעלי הון פרטיים, הם בנק המזרחי, בנק איגוד, בנק כללי והגדול מכולם, בנק הפועלים.

בנק הפועלים היה היהלום בכתרה של חברת העובדים, הגוף הרשמי ששלט מטעמה של הסתדרות העובדים הכללית במשק העובדים: בקונצרן כור, בסולל-בונה וברשת הקו-אופ. חלום הבלהות של יעקב לוינסון המנוח, מי שלקח בנק קטן ומיושן והפך אותו במהלך שנים מעטות (1968-1978) לבנק הגדול והמוביל בישראל, התממש והשליטה על המכשיר הכלכלי המרכזי של משק העובדים, ההתיישבות העובדת והקואופרציה עברה מידי ההסתדרות לממשלה (באמצעות חברת 'נכסים מ. י.'), וממנה לקבוצה של בעלי הון.

במסע פרסומי מיוחד וממוקד, הפכו הבעלים החדשים "בנק של הפועלים" ל"פועלים בשבילך".

היתה אפשרות שהבעלות, או לפחות גרעין השליטה בבנק, יישאר בידי ההסתדרות הכללית, זו שלפני חיים רמון ו"חיים חדשים", ואנשיה קיוו שאמנם כך יהיה. אולם חיבור של שני תהליכים, נצחונו של רמון בבחירות להסתדרות ב-1995 ונצחונו של בנימין נתניהו בבחירות הכלכליות ב-1996, טרף את הקלפים וחרץ למעשה את גורלו של הבנק להפרטה מהירה.

האידיאולוגיה והפרקטיקה של שני האישים הללו זהה: כל מה שציבורי הרי הוא רע ופסול, כל מה שהוא פרטי הנו טוב וראוי. רמון עשה את חיסולו של משק העובדים, ובעיקר את הניתוק בין ההסתדרות לקופת-חולים, לדגל העיקרי שלו, גם כשר הבריאות וגם כיושב-ראש ההסתדרות הכללית החדשה. נתניהו ראה בהפרטה מבחן מרכזי ליכולתו כראש ממשלה. כנציגם של בעלי ההון וכמי שמומן על-ידיהם, הוא ראה בהעברת נכסים כלכליים מהמדינה והציבור לידיים פרטיות גם הישג פוליטי, ובעיקר יצירת כלים פיננסיים לחבורה קטנה של בעלי הון. למערכת הפוליטית חבר מי שהיה לכאורה איש מקצוע נטול פניות, פרופ' יעקב פרנקל, נגיד בנק ישראל והאיש החזק במשק הישראלי באותן שנים. תוך שיתוף פעולה הדוק ותיאום עמדות עם ראש הממשלה וידידו, נתניהו, עשה פרנקל, כמפקח על מערכת הבנקאות, הכול כדי שבנק הפועלים יעבור לבעלותם של כמה בעלי הון בישראל ובארצות-הברית בדרך הקלה, הנוחה והזולה ביותר.

ההחלטה החשובה ביותר שהתקבלה בבנק המרכזי של מדינת ישראל היתה שהבנק יימכר באמצעות "גרעין שליטה". כאשר מרגרט תאצ'ר, גברת הברזל של בריטניה, ביצעה הפרטה מסיבית של חברות ופירמות ציבוריות וממשלתיות בשנות השבעים, היא מכרה את הנכסים לכלל הציבור בבורסה לניירות ערך. נכון שיכולתו של אזרח בודד לרכוש מספר ניכר של מניות היא מוגבלת, אבל בכל זאת נשארה בעינה האפשרות שגופים גדולים, המייצגים ציבור רחב, כמו קרנות ההשקעה של קרנות פנסיה וכדומה, ירכשו את מירב המניות ויבטיחו בכך מידה כלשהי של שליטה ציבורית בגופים כל-כך חשובים.

למעשה, בהחלטה על מכירה לגרעין שליטה נקבע מראש שהמכרז שיוּצא מטעמה של חברת 'נכסים מ. י.' (מ' משמעה מדינה, וי' משמעה ישראל), בעליו הרשמיים של בנק הפועלים ושל הבנקים האחרים שנכללו במסגרתו של מה שכונה "הסדר הבנקים", יהיה למעשה מכרז שרק קבוצה קטנה של בעלי הון וקשרים תוכל להשתתף בו.

ואמנם, שתי קבוצות גדולות של בעלי הון מקומיים וזרים התגבשו לרכישת בנק הפועלים, הראשונה בראשותו של איש העסקים אליעזר פישמן, והשנייה בראשותו של איש העסקים תד אריסון, שנפטר בינתיים. בנק ישראל והמדינה העדיפו את ההצעה של קבוצת אריסון, שהשותף הישראלי הבולט בה היתה (ועודנה) משפחת דנקנר. אחת המטרות העיקריות, לפחות המוצהרות, של נתניהו ושותפיו, היתה לגייס כסף זר לקופתה של מדינת ישראל. העובדה החד-משמעית, שנוהגים לטשטש ולהעלים אותה באורח שיטתי, היא שאת המימון לרכישת בנק הפועלים קיבלו אריסון ודנקנר מבנקים מקומיים.

הסוד הגלוי של השתלטות בעלי ההון המקומיים והזרים על בנק הפועלים טמון בשיטת המימון של רכישת הבנק. זהו סוד גלוי שניתן היה להתוודע אליו גם בהפרטות הקודמות, כמו למשל במכירת חברת הדלק פז ל"משקיע" היהודי מאוסטרליה, ג'ק ליברמן.

השיטה היא פשוטה. ניגשים למכרז, שגורמים ציבוריים או כלכליים אחרים לא יכולים לגשת אליו. רוכשים רק את גרעין השליטה, כלומר, 26% מהון המניות. בפועל לא משלמים שקל אחד עבור הגרעין, אלא מקבלים מימון מאחד הבנקים האחרים. את ההלוואה שה"משקיעים" קיבלו מהבנק הם מחזירים בכמה דרכים. קודם-כול הם מרוקנים את קופת המזומנים בחברה שרכשו. אחר-כך מבצעים הנפקה של מניות חדשות לציבור, ומעבירים חלק מהכסף שגייסו לבנק שנתן להם את האשראי. בשלב הבא הם דואגים, אחרי שמינו את אנשי שלומם לדירקטוריון של החברה ש"רכשו", לחלק לעצמם דיווידנד שמן מהרווחים של החברה.

התוצאה הסופית: קבוצה קטנה של בעלי הון קיבלה במתנה מעם ישראל רכוש השווה, במקרה של בנק הפועלים, מיליארדים. השלב האחרון, אחרי שיסיימו לפשוט את עור הדוב, יהיה למכור את אחזקותיהם בבנק לכל המרבה במחיר, או בבורסה.

במקרה של בנק הפועלים, את המימון לקבוצת דנקנר נתן בנק לאומי ואת המימון לקבוצת אריסון נתן קונסורציום (איחוד) של כמה בנקים קטנים, בראשות הבנק הבינלאומי הראשון. בנק הפועלים נרכש פורמלית בשלהי 1997. הפעולה הראשונה של הבעלים החדשים היתה החלטה על חלוקת דיווידנד-ביניים בגין הרווחים של אותה שנה. במלים אחרות, לא המוכר, במקרה הזה מדינת ישראל (כלומר, אזרחי ותושבי ישראל), הוא שנהנה מהרווחים העצומים של הבנק באותה שנה, אלא הבעלים החדשים.

כדי להבין באילו סכומים מדובר נזכיר כי הרווח הנקי של בנק הפועלים, שנבע כמעט כולו מריבית דרקונית ועמלות מופרזות שהוא גובה ממשקי הבית ומהעסקים הקטנים, בהסכמתו של בנק ישראל, הגיע בשנת 2000 לשיעור שיא של כ-1.6 מיליארד שקל. 15% רווח נקי על ההון העצמי של הבנק. באותה שנה בעלי השליטה חילקו לעצמם 800 מיליון שקל דיווידנד, ולמעשה קיזזו את החוב שלהם לבנקים בגין רכישת בנק הפועלים למינימום.

בברית-המוצעות לשעבר בוצעה, בעקבות נפילת המשטר הקומוניסטי, חלוקה-מחדש של העושר הלאומי. היא נעשתה בעיקר באמצעים אלימים ובאמצעות תשלומי שוחד נרחבים. אצלנו חלוקה-מחדש של העושר הלאומי בוצעה בגלוי, בדרכים אלגנטיות ובלי שמישהו יפצה פה או יצפצף, פרט לבודדים בשוליים. בעקבות ההפרטה של הבנקים בישראל בעלי ההון נעשו יותר עשירים, ואילו הציבור כולו נעשה יותר עני.

לוי מורב הוא עיתונאי כלכלי

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה